ציר פילדלפי

צִיר פִילָדֶלְפִי הוא רצועת חיץ באורך כ-14 קילומטר על גבול מצרים – רצועת עזה. הציר הוקם עם השלמת הנסיגה הישראלית מסיני. בתחומו נמצא מעבר רפיח, שנועד לאפשר לתושבי רצועת עזה לעבור למצרים בכפוף לפיקוח ביטחוני ישראלי. הציר נותר בשליטה ביטחונית ישראלית גם לאחר הסכמי אוסלו, אך בספטמבר 2005 נסוג צה"ל מהציר עם יישום תוכנית ההתנתקות והשלמת היציאה מרצועת עזה. במאי 2024 כבש צה"ל את הציר מחדש, כולל מעבר רפיח, במהלך קרב רפיח במלחמת חרבות ברזל. החל מיוני 2024 הרס צה"ל את הבתים שעמדו לאורך הציר והרחיב אותו משמעותית תוך השמדת מנהרות תת-קרקעיות ופירי טרור במרחב.

מקור השם

השם "פילדלפי" הוא שם שרירותי שהופיע במפות קוד של צה"ל. הוא חסר משמעות ואינו קשור לעיר פילדלפיה. בערבית שם הציר הוא محور صلاح الدين – מִיחְוַור (ציר) סלאח א-דין – תעתיק מדויק: מִחְוַר צלאח אלדין (להבדיל מדרך סלאח א-דין, שהיא הדרך המרכזית החוצה את הרצועה מצפון לדרום); וגם: محور فيلادلفيا – מִחְוַר פילאדלפיא.

הקמת הציר

בשיחות המשא ומתן לקראת הסכם השלום בין ישראל למצרים, התעקשה מצרים שקו הגבול בין המדינות יעבור בדיוק בקו עקבה–רפיח, שנקבע בשנת 1906 בין האימפריות הבריטית והעות'מאנית. בעשורים שחלפו מאז ההסכם הבריטי-עות'מאני, התפשטה העיר רפיח מעבר לקו הגבול הבין-לאומי ההיסטורי, התפשטות שהחלה כבר בתקופת המנדט הבריטי והתעצמה במיוחד בין 1967 ל-1982, בשנות שלטונה של ישראל ברפיח ובצפון סיני.

שטח השיפוט של רפיח בעת שיחות השלום היה 14,000 דונם. קו הגבול הישן-חדש חצה אותה לאורך 5 ק"מ, והשאיר 20% מתושביה בצד המצרי, כאשר מאות בתים נבנו ממש על הגבול^[1]^[2]. בנוסף הייתה בצד המצרי "שכונת קנדה", שאותה בנתה ישראל עבור פליטי רפיח.

עם תחילת העבודות, העלה שר הביטחון אריאל שרון הצעה של הרגע האחרון, לחילופי שטחים בין ישראל למצרים כך ששכונת קנדה תישאר בצד הישראלי. בהסכם השלום נקבע שתושבי השכונה יעברו לצד הישראלי, לשכונה חדשה ב"תל סולטאן" בצפון-מערב רפיח^[3]^[4], לצד מפונים שביתם שעל קו הגבול נהרס.

עבודות ההקמה של הציר ושל הגדר לאורכו החלו בינואר 1982^[5] ונמשכו עד אפריל 1983. במהלך העבודות פונו ונהרסו 330 בתים, נוצרה רצועה ברוחב 40 מטר, נבנתה גדר מערכת אלקטרונית והוקם מעבר רפיח שסביבו ארבע גדרות. כבר עם הקמתה של הגדר נעשו ניסיונות חדירה רבים ותושבים היו זורקים אספקה ומוצרים מעבר לגדר.

היסטוריה

האינתיפאדה הראשונה והשנייה

בתקופת האינתיפאדה הראשונה, בניסיון לעקוף את ציר פילדלפי, חפרו לראשונה הפלסטינים מנהרות העוברות מתחתיו, ומשמשות להברחת אנשים וסחורות^[6].

בשנת 1990 הורחבה גדר המערכת עד לתוך הים מעבר לחוף רפיח^[7].

במהלך האינתיפאדה השנייה השקיע צה"ל מאמצים רבים בניסיון לחשוף את המנהרות מתחת לציר, אך הצלחתו הייתה מוגבלת. ציר פילדלפי הפך לזירת קרב אינטנסיבית שבה ירו מחבלים פלסטינים מאות רקטות וטילי נ"ט, הפעילו מאות מטענים וביצעו אלפי אירועי ירי לעבר כוחות ומוצבי צה"ל בציר^[8]. בתגובה ולשם הרתעה, הרס צה"ל מאות בתים לאורך הציר, הקים שני מוצבים חדשים^[9] לאורכו ובקטע מסוים אף בנה חומת ברזל בגובה 10 מטר שנודעה בשם "קיר השיגומים". מטרת החומה הייתה להגן על החיילים השומרים על הציר וכן למנוע חפירת מנהרות בעומק של עד 20 מטרים^[10].

בחודש מאי 2004 אירע אסון הנגמ"שים, אחד האירועים הקשים במסגרת הלחימה בציר: ב-11 במאי נפגע נגמ"ש של צה"ל וכל חייליו נהרגו. הפלסטינים לקחו את שרידי הגופות וניהלו עליהן משא ומתן^[11]. למחרת, ב-12 במאי, התפוצץ בציר נגמ"ש נוסף וגם בו נהרגו אנשי הצוות. בחיפוש אחר שרידי ההרוגים צולמו חיילי צה"ל זוחלים על שש בשטח הפיצוץ. התמונות עוררו תגובה קשה של זעזוע וזעם בישראל. מניין ההרוגים בפיגועים אלה ובפעולות החילוץ הגיע ל-13. בתגובה פתח צה"ל במבצע קשת בענן למלחמה בתשתית הטרור של רפיח. במבצע נהרגו בצד הפלסטיני 41 מחבלים ו-12 אזרחים, אותרו שלוש מנהרות ונהרסו 56 בתים. בצד הישראלי לא היו אבדות.

ב-12 בדצמבר 2004 הושמד כליל המוצב הצפוני אשר חצץ בין מעבר רפיח לשטח הרשות הפלסטינית (JVT) באמצעות מנהרת תופת שחפרו מחבלים פלסטינים. חמישה חיילים מגדוד הסיור הבדואי נהרגו באירוע. מאז ירדה כמות תקריות האש באזור, אם כי אירעו מספר פיגועים נגד חיילים ואזרחים שעבדו על תחזוקת מערכת ההגנה על הציר. בתקופה זו המשיכו כוחות צה"ל לחשוף מנהרות הברחה, חלקן בעומק של כ-20 מטר. גם כוחות הביטחון הפלסטיניים טענו כי חשפו מספר מנהרות והציפו אותן במי ביוב.

תוכנית ההתנתקות ואחריה

לפני ובמהלך ביצוע ההתנתקות התנהלו דיונים קדחתניים במערכת הביטחון ובממשלה האם להעביר את ציר פילדלפי לידי המצרים ולהפקיד בידם את האחריות למניעת הברחות נשק לרצועת עזה^[12]. למרות התנגדות השב"כ וחברי כנסת שטענו שמדובר בפריצת הסכם הפירוז של סיני במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים, החליטה הממשלה להעביר את הציר לידי המצרים על מנת לא ליצור "רצועת הביטחון" נוספת שבה הפלסטינים יוכלו להפעיל טרור כנגד ישראל, מבלי לשלם מחיר מדיני, ושתהיה קשה להגנה בשל אורכה הרב ורוחבה הצר. לטענת העיתונאי אלכס פישמן, גם ראש הממשלה אריאל שרון התנגד לנסיגה מציר פילדלפי, אך שוכנע לבסוף על ידי יועצים משפטיים שטענו כי כל זמן שישראל מחזיקה בציר, לא ניתן להכריז על יציאה ישראלית מרצועת עזה^[13].

ב-28 באוגוסט 2005 אישרה ממשלת ישראל הסכם לפרישת 750 חיילי משמר גבול מצרי, המצוידים בנשק כבד (כולל מטולי RPG-7), ב-31 שריוניות מסוג "פאהד", 4 ספינות סיור מסוג "תמסח" ושלושה מסוקים. ההסכם אושר בכנסת ב-31 באוגוסט 2005^[14]. ב-12 בספטמבר התפנו כוחות צה"ל מציר פילדלפי אל כרם שלום (מבצע "אשמורת אחרונה").

הקטע שבין חוף עזה לכרם שלום עבר לשליטת המצרים, אזור רפיח עבר לשליטת הרשות הפלסטינית, ובעקבות כך עלה מספר הברחות אמצעי הלחימה לרצועת עזה מסיני^[15]^[13]. הברחות אלו כללו חומרי נפץ, טילי נ"ט ורקטות ארוכות-טווח. עקב המצור על עזה, גם תנועת אנשים וסחורות^[16]. ההברחות סייעו לחיזוק כוחו הצבאי של החמאס, לקראת ההפיכה הצבאית שערך בקיץ 2007, במהלכה השתלט על הרצועה. יובל שטייניץ, יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, טען כי המצרים לא ניסו למנוע את ההברחות^[17]^[18].

הפעלת המעברים ברפיח לוותה בתקלות ועיכובים רבים, עקב חוסר נכונות של הפלסטינים להיענות לתביעות הביטחוניות של ישראל. לבסוף נפתח המעבר, כשהוא מאויש במשקיפים אירופאים, אך נסגר במהרה עקב אלימות פלסטינית. חמושים פלסטינים תקפו את המעבר ואילצו את המשקיפים האירופאים לברוח למחנה כרם שלום בצד הישראלי. ב-4 בינואר 2006 הגיעו המהומות במעבר רפיח לשיא חדש, כשהמון של מחבלים פלסטינים מגדודי חללי אל-אקצא פרצו את הגבול עם שופלים של הרש"פ^[19].

במהלך החודשים ספטמבר ואוקטובר חשפו כוחות צה"ל מספר מנהרות הברחת נשק שנחפרו בציר. לטענת גורמים בישראל המצרים מעלימים עין מהברחת הנשק מתחת לציר ופועלים נגדה רק באופן שטחי^[^{דרוש מקור]}.

ב-14 ביוני 2007 כבש חמאס את הציר, במסגרת עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה. בתגובה, ישראל ומצרים הטילו סגר על רצועת עזה.

ב-23 בינואר 2008 פוצץ החמאס את הגדר שבין הרצועה למצרים באזור רפיח, והמעבר בין רצועת עזה למצרים נפתח באופן זמני לתנועה חופשית. מאות אלפי פלסטינים נהרו מרצועת עזה לרפיח המצרית. בישראל הביעו חשש מהברחת נשק, חומר נפץ ומחבלים מסיני למצרים וממעבר מחבלים מרצועת עזה שינסו לחדור לישראל דרך ציר ה-ח'^[20]^[21].

בדצמבר 2009 החלה מצרים בהקמת קיר פלדה בעומק האדמה על מנת למנוע חפירת מנהרות הברחה מרפיח לרצועת עזה^[22]. קיר הברזל תוכנן להגיע לאורך של כ-10 ק"מ ולעומק של 35 מטרים מתחת לפני האדמה.

בנובמבר 2012 במסגרת מבצע עמוד ענן, הפציץ צה"ל את ציר פילדלפי והמנהרות שנמצאות בו ומשמשות להברחת נשק.

במלחמת חרבות ברזל

בקרב רפיח במסגרת מלחמת חרבות ברזל כבש צה"ל את ציר פילדלפי. נכון ל-8 באוקטובר 2024 נמצאו לאורך הציר 150 מנהרות, 9 מנהרות הברחה ו-184 פירי מנהרות תת-קרקעיים^[23] ולהערכת צה"ל הושמדו 80 אחוזים מכלל המנהרות שבציר. באוגוסט 2024 אותרה מתחת לציר פילדלפי מנהרה בגובה שלושה מטרים, שאפשרה מעבר כלי רכב בין מצרים לרצועת עזה.

ב-27 באוגוסט פורסם כי צה"ל החל לסלול את ציר פילדלפי באספלט^[24].

עם התקדמות המלחמה, הסתמן ציר פילדלפי כנכס משמעותי לצורכי השליטה הישראלית ברצועת עזה. ישראל הוסיפה לדרישותיה במשא ומתן עם חמאס את ההישארות בציר פילדלפי. בעקבות מחלוקת בין ראש הממשלה נתניהו לשר הביטחון יואב גלנט, נתניהו העלה את הדרישה להצבעת הקבינט המדיני-ביטחוני, והקבינט הצביע בעד דרישה זאת. ב-2 בספטמבר כינס נתניהו מסיבת עיתונאים בה הסביר לציבור את עמדתו בנושא ציר פילדלפי ואת חשיבותו הביטחונית^[25].