יחיא עיאש
 | |
| יחיא עיאש | |
| לידה | ראפאת, ממלכת ירדן |
|---|---|
| נהרג | עזה, הרשות הפלסטינית |
| השתייכות | גדודי עז א-דין אל-קסאם |
יחיא עבדול לטיף עיאש (בערבית: يحيى عبد اللطيف عياش; 6 במרץ 1966 – 5 בינואר 1996), שכונה "המהנדס" (בערבית: المهندس, "אלמֻהנדִס"), היה טרוריסט פלסטיני, ממקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס ואחד האחראיים להכנסת שיטת פיגועי ההתאבדות בשנות ה-90 כחלק מהטרור הפלסטיני בישראל. פיגועי טרור אלו גבו את חייהם של למעלה ממאה ישראלים. שירות הביטחון הכללי של ישראל חיסל את עיאש באמצעות טלפון סלולרי ממולכד בשנת 1996.
ביוגרפיה
יחיא עיאש נולד בכפר ראפאת שבמערב השומרון בזמן השלטון הירדני ב-1966. בצעירותו היה עיאש חבר בתנועת האחים המוסלמים. בעת לימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, שאותם סיים ב-1988, היה עיאש פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה. לאחר שהתחתן והפך לאב רצה עיאש לצאת ללימודי המשך בירדן. בקשתו נדחתה על ידי שלטונות ישראל.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 היה עיאש אחד ממקימי גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. הוא התמחה ביצירת מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. לדברי ראש השב"כ לשעבר, כרמי גילון, "עיאש היה בכיר המחבלים שפעלו אי פעם נגד ישראל, בטח בכיר אנשי החמאס... היה לו כושר הישרדות שאי אפשר לתאר אותו. במשך שנים כל חייל צה"ל הסתובב עם התמונה שלו. הוא היה המבוקש מספר אחד ללא עוררין".[1]
תכנון פיגועי התאבדות
בשנת 1992 החל עיאש בתכנונם של פיגועי התאבדות בתוך שטחי ישראל. המידע הראשוני לגבי מעורבותו של עיאש בתכנון פיגועי טרור התקבל בקרב גורמי ביטחון בישראל לאחר שב-22 בנובמבר 1992 נלכדה מכונית תופת ברמת אפעל לאחר מרדף משטרתי. שניים משלושת הנוסעים ברכב נלכדו תוך מספר שעות. התברר כי הם חברים בגדודי עז א-דין אל-קסאם, ובחקירה התגלתה זהותו של עיאש כמתכנן הפיגועים הראשי של החמאס. ב-16 באפריל 1993 בוצע הפיגוע בצומת מחולה, פיגוע ההתאבדות הראשון של מחבלים פלסטיניים נגד מטרה ישראלית.[2] שנה מאוחר יותר, ב-6 באפריל 1994, עלה בידו לתכנן פיגוע ראוותני ביום ה-40 לטבח מערת המכפלה[3] - פיגוע מכונית התופת בעפולה גבה את חייהם של שמונה ישראלים. שבוע מאוחר יותר יצא לפועל פיגוע קטלני נוסף, פרי תכנונו של עיאש. מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס בתחנה המרכזית בחדרה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, 13 באפריל 1994. חמישה ישראלים נרצחו בפיגוע.
בשנים שלאחר מכן הצליח חמאס לבצע עשרות פיגועי התאבדות נוספים בשטחי ישראל, בהם הפיגוע בקו 5 בתל אביב, פיגוע ברמת גן (קו 20) ופיגוע בירושלים (קו 26). עד חיסולו, היה עיאש המתכנן הראשי של כל פיגועי החמאס ובנוסף הוא היה זה שהכין את חומר הנפץ וחיבר אותו לגופם של המתאבדים. בפיגוע בקו 5 עיאש היה גם הנהג שהסיע את המתאבד לתל אביב[דרוש מקור]. באותה תקופה החל עיאש להכשיר אנשי חמאס נוספים בהכנת חומרי נפץ, ידע ששימש אותם לאחר מותו. פיגועי ההתאבדות הללו, שהייתה להם השפעה מוראלית שלילית חזקה על הציבור הישראלי, הפכו לכלי מרכזי במאבק של ארגון חמאס במדינת ישראל.
חיסולו
עם הוצאתם לפועל של פיגועי ההתאבדות הקטלניים בשנים 1994 ו-1995 הפך עיאש למבוקש הראשי על ידי שירותי הביטחון של ישראל. הקושי העיקרי בלכידתו נבע מיכולת הניידות הגבוהה שלו - הוא העתיק את מקום מגוריו בתכיפות רבה. מספר פעמים הוא היה קרוב ללכידה, בהן במהלך מרדף אחריו בעיר שכם ובעת שביקר את אשתו בכפר הולדתו. בכל אותן שנים הצליח עיאש, שבתקופה זו הודבק לו הכינוי "המהנדס", לחמוק משירותי הביטחון הישראליים, בין השאר בזכות התחפושות שבהן השתמש. לאחר כינון שלטון הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ב-1994 עבר עיאש לרצועה. אנשי אש"ף ובהם יאסר ערפאת לא שיתפו פעולה עם ישראל במאמצים ללכוד את "המהנדס".
בתחילת ינואר 1996 אישר ראש ממשלת ישראל שמעון פרס לחסל אותו. יחיא עיאש חוסל ב-5 בינואר 1996 בבית לאהיא שברצועת עזה, באמצעות טלפון סלולרי, מסוג מוטורולה אלפא (אנ'), אותו החזיק כשהתפוצץ. ישראל לא אישרה באופן רשמי את מעורבותה בהריגתו של עיאש, עם זאת ידועים פרטים על ההתנקשות.[4] בנוסף התראיינו אנשי שב"כ בנושא לאחר עשור וסיפקו פרטים אודות הפעולה.
מעריכים כי השב"כ הצליח להשתיל מטען חבלה זעיר בתוך טלפון סלולרי שנמסר לכמאל חמד, בעל הבית של עיאש. כמאל חמד, שהיה בעבר מודיע של השב"כ, העביר את הטלפון לעיאש מבלי לדעת שהטלפון ממולכד, ובהוראת השב"כ ניתק את הטלפון הרגיל בדירה. בעל הבית סבר שמטרת הפעולה לצותת לשיחות הטלפון של "המהנדס". בעת שיחה עם אביו זוהה קולו של עיאש על ידי השב"כ שאכן צותת לשיחה והפצצה הופעלה. יחיא עיאש מת במקום.
אחרי מותו
עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית שבה השתתפו למעלה ממאה אלף איש. למותו הייתה השפעה מוראלית חיובית על הציבור הישראלי. מהצד השני הפכה דמותו לסמל עבור תומכי החמאס ותאים חמושים של החמאס נשאו את השמות "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש" על מנת לכבד את זכרו. לאחר החיסול אירעו במהלך אותה שנה בין 25 בפברואר ל-4 במרץ ארבעה פיגועי התאבדות, הפיגועים בקו 18 בירושלים, באשקלון, והפיגוע בדיזנגוף סנטר, שבהם נרצחו 59 בני אדם. החמאס קיבל אחריות לפיגועים, וטען שהיו נקמה על חיסולו של עיאש.
את מקומו של עיאש מילא מוחי א-דין א-שריף (אשר כונה "המהנדס 2"), עד מותו במרץ 1998.
לאחר מותו הפכה דמותו של עיאש לסמל בעיני תומכי החמאס והוא זכה להנצחה רבה גם על ידי מוסדות הרשות הפלסטינית המזוהים עם תנועת הפת"ח.[5] בשנת 2010 נקראה קריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שמו של יחיא עיאש.[6]
ראו גם
לקריאה נוספת
- Samuel Katz, The Hunt for the Engineer, Lyons Press, 2002
קישורים חיצוניים
חיסול "המהנדס" יחיא עיאש, ב"וידאופדיה" – אנציקלופדיית הווידאו של חברת החדשות באינטרנט- דפנה זראי, יחיא עיאש (1966–1996), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, 2007
- ירון דרוקמן, הצלצול שחיסל את "המהנדס". השבוע לפני, באתר ynet, 4 בינואר 2014
- אבי יששכרוף, מי באמת הסגיר את מיקומו של "המהנדס" לישראל?, באתר וואלה!, 14 בינואר 2014
- אלון בן דוד, 19 שנים לחיסול יחיא עיאש: בחזרה לרגע השיא של השב"כ, באתר של "רשת 13", 9 בינואר 2015 (במקור, מאתר "nana10"); במקור, מתוך "שישי עם טלי מורנו ואלון בן דוד"
- סא"ל (מיל') גדעון מיטשניק, כך חיסלה ישראל את "המהנדס" של חמאס, יחיא עיאש, באתר nrg, 15 במרץ 2016
- בן כספית, "יצחק אילן, סגן ראש השב"כ לשעבר, מספר הכל לבן כספית." מעריב אונליין, 28 במאי 2020. (ראיון ראשון בסדרה)
כך חוסל "המהנדס", באתר ערוץ 7, 3 בינואר 2019
הערות שוליים
- ^ סרט שומרי הסף, הדקה ה-72 לערך.
- ^ פיגוע ההתאבדות הראשון בישראל – צומת מחולה (1993)
- ^ על פי דת האסלאם יום הזיכרון הראשון לנפטר חל 40 יום מיום הפטירה.
- ^ Samuel Katz, The Hunt for the Engineer, Lyons Press, 2002
- ^ הרשות הפלסטינית ממשיכה לאפשר ואף לעודד הפיכת שהידים למודל לחיקוי: בראמאללה נקרא רחוב על שמו של יחיא עיאש, פעיל חמאס, שכונה "המהנדס", אשר עמד מאחורי פיגועי התאבדות, שנועדו לטרפד את הסכמי אוסלו, בהם נהרגו עשרות רבות של אזרחים ישראליים, באתר של מרכז המידע למודיעין ולטרור, 11 באפריל 2010
- ^ עוזי ברוך, קריית הרש"פ ע"ש "המהנדס", באתר ערוץ 7, 7 באפריל 2010
