נקמה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נקמה היא מעשה תגמול כנגד אדם או קבוצה של אנשים, כתגובה למעשה עוול, או למעשה כלשהו הנתפס ככזה. על אף שהיבטים רבים של נקמה מציגים רעיונות של צדק, לדעת פילוסופים מתחום האתיקה, בדרך כלל יש לה מטרות פוגעניות ומזיקות, ולא בהכרח הולמות וראויות. בזמן שהצדק גורר פעולות הנתמכות על ידי מערכת אתית וחוקית, הנקמה מתבצעת, בדרך כלל, על ידי יחידים או קבוצות הפועלים מחוץ למסגרת החוק. מטרת הנקמה היא לכפות על מושאה סבל הדומה לזה שגרם מלכתחילה ולעיתים להרתיע מעשיית עוול או לחלופין לשרת מטרות רגשיות.

מאפייני הנקמה בחברה

בחברות מסוימות מאמינים כי נזק הנקמה צריך להיות גדול מהעוולה המקורית, כפעולת ענישה. אחת הפרשנויות לתפיסה התנ"כית של "עין תחת עין" (שמות כ"א 24), היא ניסיון למתן את הנזק כדי למנוע נקמת-דם והתדרדרות חסרת שליטה של מעשי אלימות, על ידי קביעה של 'סבל שוויוני'. בכל הדתות העיקריות ניתן למצוא מנגנונים של פיוס ופשרה בריב וויכוח, ושל הגבלת הנקמה, זאת על ידי יצירת משמעות של צדק שמימי, המחליף את מערכות הצדק הפגומות של המין האנושי.

הפילוסופית מרתה נוסבאום טוענת שההבנה האנושית שחיי האדם שבירים, ניתנים לפגיעה וחילול על ידי אחרים, היא שמביאה לתפיסה שהתרופה היחידה היא תגובת נגד, מכוונת וחמורה באותה מידה. ובכדי לוודא איזון, הנקמה חייבת להיות מדויקת ויחסית לפגיעה המקורית. ההבדל היחיד מהמעשה המקורי הוא בזמן ובעובדה שהנקמה תגובתית ולא יזומה - תכונה ההולכת ונעלמת כשמדובר ברצף של פעולות ותגובות.

ההיסטוריה של הנקמה

בחברות עתיקות, בעיקר באלו החסרות מערכת צדק מרכזית, השיטה להרתעה מפני רצח הייתה להרשות למשפחת הקרבן לנקום ברוצח (נקמת דם). עם זאת, אם משפחות הרוצח והקרבן לא הסכימו לגבי מוסריות ההרג, הם לא הסכימו, מן הסתם, לגבי ההצדקה שבנקמה, דבר שיכל להוביל לסכסוך דמים.

סכסוכי דמים ונקמות דם הם מעגלים של פרובוקציה ומעשי נקם, שנמשכו לאורך תקופות ארוכות על ידי קבוצות משפחתיות ושבטיות; הם היו חלק חשוב אצל חברות טרום-תעשייתיות רבות, בעיקר באזור הים התיכון, ועדיין קיימים באזורים שונים. מנהגים וטקסים מיוחדים פותחו בחברות רבות בניסיון לשבור מעגלי נקמה ולקדם התפייסות, כגון טקס הסולחה בחברה הערבית.

במהלך ימי הביניים, רוב האנשים לא הסכימו ליישב פגיעה או עלבון עד שלא התבצעה נקמה, או לכל הפחות, קיבלו פיצוי כספי. כך פותחה שיטה ה-wergild (מילולית: מחיר אדם) האנגלו סקסונית שקבעה ערך כספי כנגד מעשי אלימות שונים, בניסיון לעצור את התדרדרות הנקמה על ידי קביעת האחריות של העבריין.

ביפן הפאודלית, מעמד הסמוראים שמר על כבוד המשפחה, השבט או המושל על ידי פעולות של נקמת דם, או "קטקוצ'י". מעשי הרג אלו כללו גם את קרובי המשפחה של התוקף. כיום הקטקוצ'י מתבצע, ברוב המקרים, בדרכי שלום, אך הנקמה נשארה מרכיב חשוב בתרבות היפנית.

במהלך ההיסטוריה שימשה נקמה להצדקת עימותים אלימים, מלחמות והתקפות טרור, אשר תכופות הופכים לשרשראות ארוכות של נקמה ונקמת גומלין. למשל, גם פיגועי 11 בספטמבר וגם מלחמת אפגניסטן (2001–2014) שהתחוללה בעקבותיהם הוצדקו על ידי יוזמיהם כנקמה. הפסיכולוג הקנדי סטיבן פינקר כלל את הנקמה כאחד הגורמים המרכזיים המעודדים אלימות גלובלית בספרו המלאכים הטובים של טבענו. מאידך סבור פינקר שיכולת האדם להתפייס ולסלוח היא הצד השני של הצורך בנקמה, וסוקר בספרו מקרי התפייסות ושבירת מעגל הנקמה במלחמות בין מדינות, כגון הסכם השלום בין ישראל למצרים, ובמלחמות אזרחים, דוגמת ביטול משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. יוזמת התפייסות אמינה תכופות מחייבת נטילת סיכון, כמו בביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, או הצהרה רשמית של התנצלות ומחיקה של חשבונות העבר, כמו בוועדת האמת והפיוס בדרום אפריקה. מדען המדינה גראהם דודס תיעד התנצלויות רשמיות על ידי מנהיגים פוליטיים ודתיים במהלך ההיסטוריה[1] ומצא זינוק גדול במספרן מאז שנות ה-80.

הנקמה בתרבות ובאמנות

הנקמה הייתה נושא שכיח באומנות ובתרבות במהלך ההיסטוריה. דוגמאות קלאסיות כוללות את: האורסטיאה, טרגדיית הנוקם, מדיאה, המלט, דון ג'ובאני, חבית האמונטילדו, כוחו של גורל, מובי דיק, אותלו, מקבת', טיטוס אנדרוניקוס, מיכאל קולהאס והרוזן ממונטה כריסטו. היא גם נושא נפוץ בספרות בלשית, לדוגמה קציר הדמים של דשייל האמט.

הנקמה מופיעה בסרטי קולנוע רבים.

האמרה "נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה" מופיעה לראשונה בספר מהמאה ה-18 "יחסים מסוכנים", אך כיוון שאינה מופיעה בטקסט הצרפתי המקורי, לא ברור שזוהי באמת ההופעה הראשונה. האמרה מופיעה באנגלית בספר "הסנדק" מ-1969, ובסרט "דם כחול" מ-1949. האמרה מופיעה שוב בסרט "להרוג את ביל" בכותרתו.

הנקמה במקורות יהודיים

הנקמה ביהדות אסורה כנקמת היחיד מרעהו, על פי הפסוק "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" (ויקרא, י"ט, י"ח). לא רק הנקמה לגמול רעה תחת רעה במעשה ממשי אסורה, אלא גם הנטירה לנטור לאדם מישראל איבה בלב אף היא אסורה. בתלמוד[2]נאמר שאיסור נקימה ונטירה נאמר על פגיעה ממונית, אבל מותר להגיב על צער פיזי או על עגמת נפש. עוד נאמר: גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות.[3] עוד אמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם".[4]

הרמב"ם מפרט הלכה זו על פי התלמוד:

הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תקום" ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה? אמר לו חבירו: השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו. אמר לו חבירו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך. הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו, וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: "אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו'".

משנה תורה, הלכות דעות פרק ז הלכה ז'

הרמב"ם עוד מנמק שם את איסור הנטירה - שהיא זכירת העוול שנעשה לו, מפני שהתורה חששה שהנטירה תוביל לנקמה, ולכן אף שנעשה לאדם עוול הוא מצווה לשכוח ממנו. לפרשנותו של הרמב"ם זוהי הדרך הנכונה שבה יכולה להתקיים החברה האנושית (שם).

רבי שלמה גאנצפריד בקיצור שולחן ערוך, נותן עצה, למי שבוער בו יצר הנקמה: "אם תרצה להנקם מאויבך תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך, ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך. והנה הוא מתנקם בך".[5]

במקרא כאשר עבד או שפחה כנענים נהרגו בידי אדונם, הייתה קיימת חובה לבית הדין ולהעניש את האשם, לנקום את מותם ב"ענישת נקמה", כנראה בשל העובדה שאין להם קרוב שינקום את מותם.[6] בדומה לכך הוא דינו של מי שרצח את זולתו בזדון, שגם אז נראה שהתורה נותנת לגיטימציה לגאולת דם - "אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת, מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא, גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ." (במדבר, ל"ה, כ"א).

אמנם לעומת איסור הנקמה על היחיד, הנקמה בממד הלאומי מותרת כלפי עמים הצוררים ואויבים את עם ישראל, כדברי הפסוק "לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" (תהילים, קמ"ט, ז'). נקמה זו לעיתים היא אף נתפסת כחובה דתית. אחד הנימוקים המרכזיים לכך הוא שהגויים בדרך כלל מנסים להדיח את היהודים מאמונתם באלקי ישראל.[7] ולכן בהקשר זה בתנ"ך מוטיב הנקמה די רווח: בספר במדבר מסופר על אלקים שמצווה את משה לפני מותו לנקום את נקמת ישראל מיד המדיינים, שהחטיאו ופגעו בבני ישראל - "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים - אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ",[8] וליישם בכך ציווי כללי שכבר היה קיים.[9] ממד הנקמה בולט ביחס לעמלק שכלפיו קיים ציווי כוללני: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ...תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".[10] "וַיֹּאמֶר: כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר".[11] עוד מסופר על שמשון המתפלל לנקום בפלשתים, ועל הענות אלקים לתפילתו: "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: ה' אלוקים, זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא, אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹקִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים." (שופטים, ט"ז, כ"ח). וכן מסופר על שאול המבקש מדוד "לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ".[12]

הקב"ה הוא לא רק אל חסד ורחמים שטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו, אלא גם מעניש ונוקם[13] שהנקמה היא שלו: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים, ל"ב, ל"ה). והוא גם נוקם באויביו וצריו, בין אם אלו מישראל: "וְאִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" (ירמיה, ה', ט'), ובין אם אלו מאומות העולם: "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" (דברים, ל"ב, מ"ג).[14] בהתאם לכך, בתפילות ובמזמורים שונים ישנה ציפיה ובקשה שה' ינקום מהעמים שפגעו בישראל, לדוגמה בתהילים "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים" (תהילים, צ"ד, א'-ב').

הרמב"ם כותב, בהקשר של חילול שבת לצורך פיקוח נפש שהתורה במהותה איננה נקמנית: "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא, י"ח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם".[15]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. Dodds, G. G. 2003. Political apologies: Chronological list.
  2. תלמוד בבלי מסכת יומא דף כג ע"א
  3. ברכות דף לג ע"א, שנאמר :"אל נקמות ה'" ורש"י פירש (ד"ה במילתה): "במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא".
  4. מסכת יומא דף כב ע"ב
  5. ספר קצור שו"ע סימן ל, איסור רכילות, סעיף ח'
  6. "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ - נָקֹם יִנָּקֵם" (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק כ')
  7. כלי יקר על ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח
  8. ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק ב'
  9. ספר במדבר, פרק כ"ה, פסוק י"ז
  10. ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים ט"ז-י"ט
  11. ספר שמות, פרק י"ז, פסוקים ח'-ט"ז
  12. ספר שמואל א', פרק י"ח, פסוק כ"ה
  13. "אמר ליה משה שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשי אני נקרא. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה נקמה ברשעים אני נקרא צבא-ות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני יושב במדת רחמים אני נקרא רחום. שמי הוא לפי מעשי. (מדרש תנחומא ספר שמות, פרק כ')
  14. וכן דוגמאות נוספות בספר דברים, פרק ל"ב, פסוק מ"א, ספר ישעיה, פרק א', פסוק כ"ד, וספר ירמיה, פרק מ"ו, פסוק י'
  15. רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת פרק ב הלכה ג'


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0