שמיטה

תושב חולון מודיע כי הפירות על העצים בחצרו הם הפקר לרגל שנת השמיטה.

שמיטה היא אוסף מצוות המתקיימות ביהדות מדי שנה שביעית, הנקראת שנת שמיטה. מצוות אלו עוסקות בעזיבת אחיזתו של האדם בנכסיו הגשמיים, ומתחלקות לשתי קבוצות: שמיטת קרקעות, המתקיימת באיסור על עבודת האדמה והנאה מתוצרתה, ושמיטת כספים, המתקיימת במחיקת חובות. הרמב"ם מונה 10 מצוות שמיטה מהתורה: 6 מצוות של שמיטת קרקעות ו-4 מצוות של שמיטת כספים.

ניתן למיין את מצוות, הלכות ודיני השמיטה למספר קטגוריות: אלו הקשורים לעבודת האדמה ומכוונים לחקלאי, אלו הקשורים לתוצרת החקלאית ואמורים לכל אחד שניזון או בא במגע עם תוצרת חקלאית, ואלו שאינם קשורים כלל לשמיטת הקרקע (כשמיטת כספים). שמיטת קרקעות, המצווה העיקרית בשנת השמיטה, היא מצווה התלויה בארץ.

בשל השלכותיהן הכלכליות המידיות של מצווֹת השמיטה היו הן מהקשות ביותר לקיום במהלך הדורות, והתורה מפליגה בברכות לשומרי השמיטה כהלכתה. רבים בימי המקרא, המשנה והתלמוד, לא הקפידו על קיום מצוות השמיטה. בעידן שלאחר גלות עשרת השבטים, וביתר שאת לאחר נפילת יהודה וחורבן בית המקדש השני, נוצרה מציאות חדשה שבה אין רובו של העם היהודי יושב בארץ ישראל - תנאי יסוד למצוות השמיטה והיובל - ומעמדה של מצוות השמיטה התערער. תוקפה של השמיטה כחיוב מן התורה כיום שנוי במחלוקת, ולהלכה נהוג לתת למצוות השמיטה תוקף של מצווה דרבנן.

חידוש החקלאות היהודית בארץ ישראל עם העלייה הראשונה הפך את מצוות השמיטה שוב למצווה מעשית, שהציבה אתגר גדול לפתחו של היישוב המתחדש. דיון בין פוסקי ההלכה במטרה למצוא פתרון הלכתי שיאפשר לחקלאות העברית בארץ ישראל להתקיים, הביא להיתר מכירה על פיו נמכרות הקרקעות לגוי ובכך נפטרות מהן מצוות השמיטה. היתר המכירה מהווה עד היום אחד מסלעי המחלוקת העיקריים בתוך החברה הדתית בישראל, בין החרדים לרובם של הדתיים לאומיים. מחלוקת זו מכונה "פולמוס השמיטה".

פרדס אתרוגים בכפר חב"ד שאינו מעובד בשנת השמיטה, וצמחו בו עשבים שוטים.

שמיטת קרקעות

ערך מורחב – שמיטת קרקעות

מצוות שמיטת קרקעות מופיעה בפרשת משפטים ובפרשת בהר, בפסוקים הבאים:

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ.

— ספר שמות, פרק כ"ג

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ - שַׁבָּת לה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה - לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

— ספר ויקרא, פרק כ"ה

בעקבות הציווי על הימנעות מעבודת הקרקע, התפרשה בתורה הבטחה לחקלאים שומרי השביעית, שלא ייגרם להם נזק כלכלי:

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

— ספר ויקרא, פרק כ"ה

הרמב"ם מונה 6 מצוות של שמיטת קרקעות מהתורה:

1. שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית.
2. שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו.
3. שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו.
4. שלא יקצור הספיח כנגד הקוצרים.
5. שלא יבצור הנזירים כנגד הבוצרים.
6. שישמיט מה שתוציא הארץ.

שמיטת נכסי המקרקעין אינה כוללת הפקר ממשי של הקרקע, ברמת קנין הגוף, אלא מתייחסת לתוצרת החקלאית והפקתה מן הארץ. חלק זה של מצוות השמיטה הוא אחד מן המצוות התלויות בארץ, כלומר מצוות הנהוגות רק בארץ ישראל (אך מדרבנן נוהגת באופן חלקי גם בעבר הירדן ובסוריא). מצווה זו מכונה שמיטת קרקעות, והיא נחלקת לשתי רמות:

• איסור על עצם ביצוע מלאכות חקלאיות שתכליתן השבחת הגידולים, אך לא נאסרו מלאכות אחדות שתכליתן מניעת נזק עתידי.
• הפקרת כלל התוצרת החקלאית לרשות הכל.

העבודות האסורות בשביעית

ערך מורחב – מלאכות שביעית

בציר ענבים

מהתורה אסור בשנת השמיטה לזרוע ולזמור, שהן המלאכות הגורמות לצמחים לצמוח, וכן אסור לקצור ולבצור, שהן המלאכות בהן אוספים את היבול שגדל. למרות שהאיסור על זריעה וזמירה הוא מוחלט, האיסור על קצירה ובצירה היא רק כאשר הן נעשות כמלאכה חקלאית - "כדרך הקוצרים". מותר על פי התורה לאסוף מעט יבול לצורך תצרוכת עצמית.

בנוסף ישנן מלאכות השנויות במחלוקת אם הן אסורות מהתורה או מדרבנן, והן המלאכות שיש להן אותה מטרה, כמו נטיעה, הברכה, חרישה לאחר הזריעה (אשר יש טוענים שהוא גם מהתורה) ודישון. בנוסף, אסרו חז"ל מלאכות רבות הנלוות לפעילות החקלאית כמו יישור הקרקע לקראת זריעה. עם זאת, מותר לבצע עבודות על מנת למנוע מעצים וצמחים למות, כמו השקיה.

איסור מלאכות הקרקע אינו מצטמצם לימי שנת השמיטה עצמם אלא נוגע גם לתקופה שלפני תחילת השנה ולאחר סיומה. זוהי "תוספת שביעית". חז"ל נחלקו בשאלה האם עיקרה של תוספת השביעית היא מהלכה למשה מסיני, או מדרש מהפסוקים. בנוסף לתקופה הראשונית של תוספת השביעית, הייתה בדורות מסוימים הרחבה של התקופה מתקנת חז"ל. איסור תוספת שביעית משמעו שאין לעבד את הקרקע בסוף השנה השישית לצורך השנה השביעית, וכן איסור לקצור בשנה השמינית את תבואת השנה השביעית.

גידולי שביעית

ערך מורחב – פירות שביעית

היבול שגדל בשנת השמיטה מעצמו: מותר לאנשים פרטיים לאסוף אותו בעצמם ומה שנשאר נותר לחיות או נרקב. אולם מכיוון שהיו אנשים רבים שהיו זורעים את שדותיהם וטוענים שהתוצרת צמחה מעצמה, גזרו חז"ל איסור על תוצרת של צמחים חד-שנתיים הגדלים במהלך השמיטה גם אם צמחו מאליהם. איסור זה נקרא איסור ספיחין. איסור ספיחין אינו חל על פירות הגדלים על עצים וצמחים רב-שנתיים.

יין לקידוש והבדלה, מסומן "ללא חשש שביעית".

פירות שביעית: הפירות הגדלים בשנת השמיטה מיועדים לאכילה, ולחלק מהדעות יש מצווה לאכלם - "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". עם זאת, פירות אלו קדושים בקדושת שביעית, ולכן אסור לסחור בהם, לאבד אותם שלא בדרך אכילה, לנהוג בהם בביזיון, להוציאם לחוץ לארץ ועוד. כך למשל, יין הקדוש בקדושת שביעית לא מכבים בו את נר ההבדלה כיוון שבכך מפסידים את היין. כמו כן, אסור להאכיל בהמות בפירות המיועדים למאכל אדם.

ביעור: פירות השביעית מותרים באכילה רק כל עוד נמצאים פירות ממינם על העצים וזמינים לבני אדם או חיות המעוניינים לאכול אותם. משאין יותר פירות ממין מסוים על העצים בכל האזור, מגיע זמן הביעור של אותו הפרי. לפי הרמב"ם והראב"ד בזמן הביעור יכול כל אחד לשמור לעצמו פירות לשלוש סעודות ושאר הפירות יש להשמיד. על מנת למנוע את ההשמדה, היו, לפי הראב"ד, מארגנים מרכז חלוקה של פירות ומי שהיו לו עודפי פירות היה מביאם לשם כדי שמי שאין לו פירות יוכל לקחת. לפי פוסקים אחרים, מספיק להפקיר את הפירות בזמן הביעור ואם אף אחד לא לוקח אותם מותר לאדם לזכות בהם חזרה ולהמשיך להשתמש בהם.

ספיחי שביעית: גידולים הצומחים מאליהם בשנה השביעית (הנקראים "ספיחים") אסורים באכילה מגזירה משום שאנשים היו זורעים וטוענים שהתוצרת צמחה מאליה. גזירת הספיחים אינה חלה על צמחים שלא נוהגים לזרוע אותם וגם לא על פירות האילן (שביעית פרק ט' משנה א').

דיני שמיטה בשנים השישית והשמינית

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנה השישית נאסרו בזמן בית המקדש מקצת העבודות כבר החל מחג השבועות. בזמן הזה נוהג רק איסור של נטיעת אילנות בסוף השנה השישית, החל מט"ו באב לדעת הרמב"ם ועוד. בשנה השמינית נוהגת קדושת שביעית בפירות שגדלו בשנה השביעית, כך שאכילת פירות בשנה השמינית (עד הקיץ בו גדלים הפירות החדשים, של השנה השמינית), כפופה לדיני אכילת פירות שביעית (איסור קצירה, סחורה וכן החובה לבער את הפירות).

גבולות הארץ לעניין שמיטה

מצוות שמיטת הקרקעות, האיסורים על עבודת האדמה והחובה להפקיר את הפירות הגדלים מאליהם, חלה אך ורק בארץ ישראל ולא מחוצה לה. אולם במהלך הדורות, בגלל שינויים באזורים שהיו בשליטה יהודית ו/או התיישבות יהודית, גבולות האזורים בהם חלה מצוות השמיטה השתנו. המשנה במסכת שביעית מונה את האזורים הבאים:

1. אזורים בארץ ישראל בהם "החזיקו עולי בבל" - באזורים אלו חלות כל איסורי השמיטה. יש דעות שונות לגבי המשמעות של "החזיקו עולי בבל". על פי דעה אחת, הכוונה היא לאזורים שבהם הייתה התיישבות יהודית בראשית ימי בית המקדש השני, כתאריך קובע. על פי דעות אחרות, הכוונה היא לאזורים בהם יש התיישבות יהודית בהווה.
2. אזורים בארץ ישראל המובטחת שלא "החזיקו עולי בבל", אליהם מתייחסת המשנה כ"החזיקו עולי מצרים" - באזורים אלו אסורה עבודה בשמיטה אולם מותר לאכול את הפירות שצמחו. קיימת מחלוקת בין הראשונים האם יש לפירות מאזורים אלו קדושת שביעית וחובת ביעור. על פי הרמב"ם, כל ההבדל בין אזור עולי מצרים לאזור עולי בבל הוא בתחולת גזירת ספיחין, בעוד ראשונים אחרים פוסקים שבאזורים אלו כל האיסור של שמיטה הוא מדרבנן.
3. סוריא - אזור בצפון הארץ שהוכלל בארץ ישראל רק חלקית. באזור זה יש הקלות באיסורי שביעית
4. חוץ לארץ - אזורים בהם שמיטה כלל אינה חלה.

בימינו, יש מחלוקת האם שטחי מדינת ישראל מעצם קיומה של המדינה נחשבים לחלק מארץ ישראל לעניין שמיטה או שאזורים הנחשבים כמחוץ לתחומי ארץ ישראל אינם מחויבים במצוות שביעית גם אם הם כלולים בשטחי מדינת ישראל. המחייבים שמירת שמיטה בכל מדינת ישראל מתבססים על דברי הרמב"ם: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא או שופט מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים" . לשיטתם, גם אלו הטוענים שלמדינת ישראל אין דין מלך צריכים להודות שיש לה דין של שופט ועל כן עליהם להחיל את מצוות השמיטה בכל שטחי מדינת ישראל. אולם למעשה, רוב גופי הכשרות, כולל הציונים דתיים, מסתמכים לפחות חלקית על כך שלקיומה של מדינת ישראל אין השפעה על מצוות שביעית, משום שלדעתם מדינת ישראל אינה מוגדרת כ"שופט" במובן ההלכתי.

מחלוקת זאת נוגעת בעיקר לערבה, לגביה חלוקים הדעות היכן עבר גבול עולי מצרים. העדה החרדית היא הכי מקילה בעניין זה, וכמעט כל השטח מקצה ים המלח דרומה נחשב מבחינתם חוץ לארץ. גופי כשרות אחרים מחשיבים כחוץ לארץ רק אזורים בדרום הערבה. על פי דעות אחרות, כל שטחי מדינת ישראל של היום הם חלק מארץ ישראל המובטחת.

שמיטת כספים

ערך מורחב – שמיטת כספים

מצוות שמיטת כספים נכתבה בפרשת ראה, בפסוקים הבאים:

מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה--שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ, אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ: לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו, כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לה'. אֶת-הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ; וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת-אָחִיךָ, תַּשְׁמֵט יָדֶךָ. אֶפֶס, כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן...

— ספר דברים, פרק ט"ו

הרמב"ם מונה 4 מצוות שמיטת כספים מהתורה:

1. שישמיט כל הלוואתו.
2. שלא ייגוש ולא יתבע הלווה.
3. שלא יימנע מלהלוות קודם השמיטה כדי שלא יאבד ממונו.
4. לספור השנים שבע שבע.

שמיטת החובות הכספיים נקראת שמיטת כספים, ועיקרה הימנעות המלווה מלתבוע את פרעון חובות הלווה שעברה עליהם שנת השמיטה. על פי מצווה זו, נמחלים בסוף שנת השמיטה (לדעת רוב הפוסקים) או בתחילתה (לדעת הרא"ש) כל החובות הכספיים שהגיע זמן גבייתם אך לא נפרעו. מלבד האיסור לתבוע חובות אלו, הוסיפה התורה איסור תומך, איסור להימנע ממתן הלוואה בשנים שקודם שנת השמיטה מחשש שמא לא תיפרע לפני השמיטה ותישמט, כדי למנוע מצב בו נמנעים אנשים מלהלוות לנצרכים. תקנת חכמים מאוחרת מאפשרת גביית חובות אלו באמצעות שטר פרוזבול, לאחר שהאיסור האמור בתורה לא מנע את תופעת ההימנעות מהלוואות בשנים הקרובות לשמיטה.

בקרב חוקרי מקרא רבים נפוצה הסברה כי אין הכוונה לביטול מוחלט של החובות, אלא לפסק זמן בגבייתם. כפי שהבעלות על האדמה אינה מתבטלת בשנת השמיטה, אלא רק נשמטת באופן זמני, כך גם הבעלות על החובות הכספיים נשמטת רק באופן זמני. יש הטוענים שהסיבה שהתורה הוסיפה עניין זה במצוות השמיטה, היא בשל הקושי הרב שיכול להיווצר לחקלאים לפרוע את חובותיהם בשנת השמיטה, בה אין להם הכנסות.

שמיטת הכספים (כלומר שמיטת החובות הפרטיים) היא כיום בתוקף של דרבנן (ולא בתוקף של מצווה מהתורה), אך למעשה רבים חותמים לקראת סוף השמיטה (ויש הנוהגים שגם לקראת תחילתה) על פרוזבול, שהוא תקנה מסוף תקופת בית שני, ובאמצעותה מוסרים את החובות לגביה באמצעות בית דין, כך שהחובות אינם נשמטים.

טעמי המצווה

למצות השמיטה ניתנו טעמים שונים, המבוססים בעיקר על הניסוחים השונים בתורה למצווה (שמות כ"ג, ויקרא כ"ה, דברים ט"ו, דברים ל"א). המרכזיים שביניהם:   ערעור יכולת הקניין על האדמה: טעם זה מבוסס בעיקר על הציווי בספר שמות, "ואכלו אביוני עמך". המטרה ברמה החברתית היא לתמוך בחלוקה שוויונית של תוצרת האדמה והעבודה, תוך ערעור על עצם הבעלות האנושית על האדמה ברמה הרוחנית. אף אחד לא מעבד את הקרקע, ואם יש פרי - כולם מוזמנים לאכול. בשנת השמיטה האל הוא המזין את העם בגידולים שגדלו בעזרתו בלבד, ויש בכך ממד של חיזוק הביטחון בבורא עולם שידאג לפרנסת החקלאים גם כשאינם עובדים. בדרך זו הלך בין השאר הרמב"ם בספרו מורה נבוכים.  

לדעת שהארץ שייכת להקב"ה: טעם זה מבוסס על מה שאמרו במסכת סנהדרין (לט:) ששאל תלמיד אחד את רבי אבהו, למה ציווה הקדוש ברוך הוא על השמיטה? אמר לו, אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע (בשנה השביעית) כדי שתדעו שהארץ שלי.

מניעת השתעבדות לארץ ולעבודתה: בספר עקידת יצחק (פרשת בהר) נותן טעם מרכזי: מצות השמיטה באה להורות לאדם שלא ישתעבד יותר מדאי לארץ ולעבודתה, בכדי לאצור פירות ולהתעשר, אלא יתעסק רק כדי חיותו, וירבה בלימוד התורה ובעבודת ה'. כאשר כוונת הדברים להוראה כללית גם על ששת שנות העבודה, שבהם יעסוק בשדה כדי חיותו בלבד, ותהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר.

מנוחת האדמה: מבוסס בעיקר על הציווי בספר ויקרא, המציג דגש על האדמה: "ושבתה הארץ שבת לה'". הדגש הוא על מנוחת הארץ ואמונה בבורא העולם שברא את העולם בשישה ימים ונח בשביעי. היחס לאדמה הוא כאל ישות עצמאית (מזכיר את היחס הדומה אל האדמה כישות נפרדת בסיפור בריאת העולם). גם טעם זה קשור להכרה בבעלות האלוקית על הקרקע, "כי לי הארץ" (שם). בדרך זו הלכו בין השאר ספר החינוך ועוד.

ביטול רעיון החוסר: הציווי בדברים ט"ו מתייחס אך ורק לשמיטת כספים. יש בציווי זה ממד חברתי, כאשר המטרה המוצהרת היא למנוע לחלוטין תופעה של עוני (בשונה משמיטת הקרקעות, שרק נותנת לעני מזון). כמו כן, ישנם הקושרים את שמיטת הכספים לשמיטת הקרקעות, בכך שיש צורך להשמיט את החובות לחקלאים עניים שניזוקו מהשמיטה. הם למשל טוענים שלא ניתן לדרוש מהחקלאים לקיים את מצוות השמיטה בלי להתבסס על היתר מכירה כאשר הציבור בכללו אינו מקיים את השמטת החובות על ידי שימוש בפרוזבול. גם בציווי זה נכנסת ההצהרה על בעלותו של האל על הרכוש ועל יכולתו לכלכל את האדם בכל תנאי.

שיכיר העשיר בצער העני: כתב בספר צרור המור לר' אברהם סבע: רצה השם-יתברך שיהיו שוים עניים ועשירים, כי העני כל ימיו מכאובים וכעס, ועניינו כי אין לו מה לאכול ובכל עת ובכל עונה עיניו נשואות לשמים, וחייו תלויים לו מנגד, והעשיר כל ימיו בשמחה וטוב לב משתה תמיד בעניין שבעושרו וברוב לבבו שוכח העני ואינו יודע במכאוביו, ולכן רצתה התורה להביא שנת השמיטה והיובל שיהיו ב' שנים רצופות קדושות באופן שאפילו העשיר נושא עיניו לשמים, אחר שאין זורעים וקוצרים, ואומר מה אוכל ומה אשתה כדי שידע ויזכור צער העני.

פנאי לעיסוק רוחני: עזיבה זמנית של מלאכת החול (החומר) לטובת עיסוק בקודש (ברוח). היהדות שמה דגש על עיסוק משולב בחומרי וברוחני ולא על פרישה גמורה מכל עיסוק של חול לטובת העיסוק בקודש, לכן מדובר במחזור של שבע שנים ולא בצורת ההתנהגות המומלצת לכל עת. היום אומץ רעיון זה של התפנות מעבודה לצורכי לימוד על ידי מוסדות שונים המאפשרים לעובדיהם 'שנת שבתון' מדי שבע שנים. טעם זה מתאים לציווי בדברים ל"א, המפרט את מצוות הקהל: הקריאה בתורה, אל מול כל העם, בחג הסוכות בירושלים. חג הסוכות הוא חג האסיף, ובשנת השמיטה מתפנה כל העם ממלאכת האסיף שנאסרה עליו ובא לשמוע את קריאת התורה. בכך בא לידי ביטוי המימד הרוחני של השמיטה, שבה מתרומם האדם מעל העבודה בקרקע, ועוסק בתורה. בכיוון זה הלכו הרב קוק, הרב קאלישר ועוד.

שמירת האדמה: על פי ספר שמות, ניתן לראות בציווי טעם אקולוגי. התורה כותבת את תנובת השמיטה שלא יאכלו העניים, תאכל חית השדה. בכך התורה דואגת לשיקום המערך האקולוגי מהשפעת שימוש האדם בטבע וכעין מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים "שתוסיף הארץ תבואתה ותתחזק בעמדה שמוטה". ישנם פרשנים המוסיפים גם את טיוב הקרקע. שמיטת הקרקע לשנה משפרת את איכותה. טעם נוסף שניתן לשמיטה היא חיסול מזיקים אשר ימותו עקב מחסור בתוצרת .

מועד שנת השמיטה

ערך מורחב – שנת שמיטה

על פי התורה, השמיטה חלה שבע פעמים בכל מחזור של 50 שנה, ושנת החמישים היא שנת יובל, כך ששנות השמיטה בכל מחזור הן השנה השביעית, הארבע עשרה וכו'. ספירת השמיטות לא החלה בבריאת העולם, ולא במתן תורה, אלא לאחר כיבוש וחלוקת הארץ בידי יהושע בן נון.

שתי מחלוקות עקרוניות נפלו בחישוב השמיטה בין התנאים: האחת, האם שנת היובל היא השנה הראשונה במחזור השמיטה הבאה, או שמא רק בשנה החמישים ואחת מתחילים למנות מחדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. המחלוקת השנייה היא, בהנחה ששנת היובל אינה מן המניין ורק לאחריה מתחיל מחזור חדש, האם גם כאשר היובל אינו נוהג, כמו בזמן הזה, קובעים את השמיטה לפי מחזורים של חמישים שנה או שכל שנה שביעית נקבעת לשמיטה, ללא הפסקות של שנת יובל.

כיום נוהגים לספור את השמיטות כל שבע שנים ללא רווחים ליובל. ניתן לדעת האם שנה היא שנת שמיטה על ידי חלוקת ערכה המספרי של השנה העברית (כולל האלפים) בשבע. אם אין בחלוקה שארית, השנה היא שנת שמיטה. עובדה זאת היא תוצאה מזה שמניין השנים בלוח העברי מתחיל מבריאת העולם ולא מבריאת אדם הראשון. למשל, שנת ה'תשע"א = 5771 לא מתחלקת בשבע ובגלל זה היא לא שנת השמיטה.

תאריכי השמיטה

שנת השמיטה מתחילה בראש-השנה העברי - א' בתשרי, ונמשכת שנה עד כ"ט באלול סיום השנה בלוח העברי. יש דעות שבפירות האילן השנה נמשכת עד ט"ו בשבט של השנה השמינית. בזמן שבית המקדש היה קיים, נהגה גם "תוספת שביעית" שהשתרעה על חלקים מהקיץ של השנה השישית. תוספת זו, נקבעה בתחילה שלושים יום לפני ראש-השנה, וחכמים הוסיפו מחג הפסח בשדה תבואה, ומחג השבועות בנטיעות האילן. תוספת שביעית אינה נוהגת לאחר חורבן בית המקדש, אך אסור (מטעם שונה) לטעת עצי פרי אחרי ט"ו באב של השנה השישית.

מנהגים והגות

המקובלים המכוונים ייחודים בתפילה ובברכות, אינם מכוונים בשנת השמיטה. הם נמנעים גם מלומר בשנת השמיטה את תיקון רחל שבתיקון חצות, ואומרים רק את תיקון לאה.

שכר שומרי השמיטה מפורש בתורה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת" (ספר ויקרא, פרק כה), ואילו העונש אל אי שמירת שביעית מפורש בהמשך "וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה.אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה, וְאַתֶּם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה, תִּשְׁבֹּת, אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם, בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ספר ויקרא פרק כו). בספר דברי-הימים בתנ"ך לאחר שמתאר את חרבן בית ראשון וגלות העם לבבל, מוסיף ומעיר: לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (ספר דברי הימים ב לו, כא).

מוצאי שמיטה

ערך מורחב – מצוות הקהל

במוצאי שמיטה כלומר, בחג הסוכות הבא אחרי שנת השמיטה, באה מצוות הקהל: ובלשון הרמב"ם בספר המצוות שלו: "הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם. והוא אמרו יתעלה:"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (ספר דברים, לא, יב) - וזו היא מצוות הקהל.

יובל

ערך מורחב – שנת היובל

לאחר ספירת שבע שמיטות מצווה התורה לקדש את שנת החמישים - שנת היובל. היובל היא שנת שמיטה מורחבת. כלומר, יש בה את מצוות השמיטה כבכל שנה שביעית ונוספים בה מצוות מיוחדות רק לשנת החמישים.

מצוות שמיטה בזמן הזה

בדומה למצוות רבו אחרות גם מצוות שמיטה היא מצווה התלויה בארץ ויש מחלוקות ודעות שונות אם היא נוהגת בזמן הזה:

במסכת גיטין מצטטת הגמרא את דברי רבי שמצוות שמיטה אינה נוהגת בזמן הזה ונחלקו הראשונים האם הלכה כרבי או כרבנן ושלוש שיטות נאמרו בדבר:

• אין הלכה כרבי אלא מצוות שמיטה נוהגת בזמן הזה מדאורייתא .
• הלכה כרבי ומכל מקום מדרבנן מצוות שמיטה נוהגת גם בזמן הזה מדרבנן
• אין מצוות שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל{{הערה|רז"ה בתשובה, הובאו דבריו בספר התרומות שער מ"ה סימן ד', מאירי גיטין ל"ו. וסנהדרין כ"ו. והראב"ד בחידושיו על הרי"ף גיטין ל"ו.}

שיטת הרמב"ם מורכבת: במקום אחד כתב ששמיטה נוהגת "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית" ומאידך כתב שנוהגת רק בזמן שהיובל נוהג. ובאר הכסף משנה כתב ששמיטת קרקע נוהגת בכל זמן ומה שתלה בזמן שהיובל נוהג הוא רק את דין שמיטת כספים. אבל הרבה אחרונים תמהו על דבריו מלשון הרמב"ם שהשווה ליובל גם את שמיטת כספית וגם את השמיטה עצמה. לכן יש שתרצו שכשאומר הרמב"ם "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית" כוונתו לזמנים בהם נהג היובל ואילו בית המקדש לא עמד כמו בזמן השופטים. ויש חילוקים שונים נוספים

קיום מצוות השמיטה לאורך הדורות

מצוות השמיטה בהיותה "מצווה התלויה בארץ" היא כרוכה איפה בישיבת העם היהודי בארץ ישראל, ובמיוחד ביישוב החקלאי, לאורך ההיסטוריה היהודית מימי בית ראשון ועד ימינו.

בימי בית ראשון

על פי אבות דרבי נתן, בעוון אי שמיטה - הארץ נשמטת מיד ישראל, מידה כנגד מידה: ”אמר להן הקדוש ברוך הוא, הואיל ואין אתם משמיטין אותה, היא תשמט אתכם. ומספר ירחים שאי אתם משמיטין אותה, היא תשמט מאיליה.”

פרשן המקרא רש"י מפרש יותר את דברי חז"ל ומחשב כי מאז שישראל נכנסו לארץ ועד לגלות בבל, הם לא שמרו שמיטה במשך תקופות ארוכות שמסתכמות ל-430 שנים, ולכן היו עשרות שמיטות שלא נשמרו כהלכתן (רש"י מחשב שמספר השמיטות והיובלות שלא קויימו מספרם ביחד שבעים). הוא מבסס את דבריו על הפסוק הנבואי בספר ויקרא המדבר על תקופת הגלות: "אז תרצה הארץ את שבתותיה", ועל הכתוב בדבה"י ב': "לְמַלֹּאות דְּבַר-ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד-רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתוֹתֶיהָ, כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה." כלומר - הגלות היא העונש על אי קיום מצוות השמיטה והארץ תשלים את השמיטות החסרות בימים שהעברים לא יהיו בה יותר.

בימי בית שני

בספר נחמיה מקבלים עליהם ראשי העם, שחזרו מגלות בבל, לשמור מצווה זו, אך הקיום שלה היה קשה מאוד מאחר שהעם בארץ עסק והתפרנס בעיקר מחקלאות. הבעיה הייתה קשה ביותר מאחר שהארץ נשלטה כמעט תמיד על ידי שליטים זרים שהטילו מיסים, דבר שהכביד על העול הכלכלי. המקורות ההיסטוריים מספרים, כי באופן די קבוע ומפתיע ויתרו השליטים השונים על המיסים בשנת השמיטה, והדבר סייע ליהודים לשמור על המצווה. כך, למשל, מספר יוסף בן מתתיהו על אלכסנדר מוקדון ועל אנטיוכוס השלישי. הרעב שפשה בארץ בשנת השמיטה היה, לדברי יוספוס, אחד הגורמים המרכזיים בהפסד לליסיאס בקרב בית צור. במקור מאוחר יותר, במדרש איכה רבה, מתואר מחזה רומאי בו גמל עולה לבמה בבגדי אבל, ומסבירים שהוא אבל מאחר שהיהודים אכלו בשנת השמיטה את כל מה שיש בארץ ואפילו את הקוצים שבה, כך שלגמל לא נשאר מה לאכול; המחזה משקף את הטוטאליות של המצווה ואת ההשפעה הדרמטית שלה על חיי היומיום.

בהמשך, בתקופה הרומית, פטר גם יוליוס קיסר את היהודים מתשלום המס בשנת השמיטה, ובימי הורדוס נאנק העם ממעמסת המיסים במיוחד בשנה זו.

אחרי חורבן הבית

בתקופה שלאחר חורבן הבית, בימי דור יבנה, עלתה ההקפדה על דיני השמיטה ונאסרו עניינים נוספים שהיו מותרים עד כה, כמו קניית ירקות מיד במוצאי שביעית. ניתן למצוא במקורות מתקופה זו גם התארגנות ציבורית רחבה לשמירת השמיטה והקמת מעין "אוצר בית דין" בגילגולו הקדום. מאוחר יותר, בעקבות מרד בר-כוכבא, המצב הכלכלי והדמוגרפי בארץ נעשה קשה. עד תקופה זו, מתאר רבי שמעון, היו אמנם אנשים שליקטו באיסור פירות שביעית ומכרו אותם, אך זו הייתה תופעה ספורדית; בעקבות המרד, "משרבו האנסים", תופעה זו התפשטה והיו סוחרי שביעית רבים (משנה סנהדרין פרק ג משנה ג). מתקופה זו קיימות משניות העוסקות במכירת כלי עבודה לאנשים שאינם מקפידים על דיני השמיטה.

הלל הזקן, נשיא הסנהדרין במאה הראשונה לספירה, תקן את תקנת הפרוזבול שביטלה למעשה את שמיטת הכספים. התקנה אפשרה למלווים להקנות את החובות לבית דין, ולגבות אותם בכל זמן שירצו.

רבי יהודה הנשיא הלך צעד אחד נוסף, כשבעים שנה מאוחר יותר: הוא התיר מקומות מסוימים כמו צמח ובית שאן וקבע כי הם לא נחשבים בגבולות הארץ, ולכן חובת שמיטת הקרקע לא קיימת בהם. יתרה מזאת, רבי קבע כי השמיטה בזמנו, כל עוד היובל איננו נוהג (ולכן, למעשה, גם בימינו) איננה מדאורייתא כי אם מדרבנן, ולכן ישנן פעולות שונות שניתן להתירן. בהמשך, במאה השלישית, עם הידרדרות המצב בארץ כחלק משקיעת האימפריה הרומית כולה, ביטל בית דינו של רבן גמליאל (בנו של רבי) את דין 'תוספת שביעית' (תוספתא שביעית, פרק א הלכה א). הגדיל לעשות רבי ינאי, שהתיר אף לזרוע ממש בשמיטה "משום ארנונא", כלומר בשל המיסים הכבדים שנהגו בארץ (בבלי סנהדרין דף כו עמוד א).

למרות הקשיים הרבים היו חקלאים ששמרו את השנה השביעית ושבתו ממלאכת האדמה. החכמים העריכו את ההקרבה והגבורה האישית וקראו להם "גיבורי כוח עושי דברו" (ויקרא רבה א; מדרש תהילים קג, כ). כינוי הערכה שנשתמר עד ימינו בפי הרבנים כלפי חקלאים שומרי שביעית. מאז המאה ה-7 חיו בארץ יהודים מעטים, אשר כמעט לא עסקו בחקלאות, מצות השמיטה כמעט לא הייתה מעשית אך יושבי הארץ המשיכו להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות.

במאות ה-16 וה-17

במאות ה-16 וה-17 היו מעט חקלאים יהודים שומרי מצוות ששמרו שביעית. הדים לכך אנו שומעים בספרות השו"ת מרבנים להם פנו בשאלות איך להתנהג.

בעת החדשה - פולמוס השמיטה

ערך מורחב – פולמוס השמיטה

מכתב מאת הרב קוק, "קול קורא ליסוד קופה של שומרי שביעית בארץ ישראל", שנות ה-20

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר הצורך להתמודד עם מצוות השמיטה, אשר בגלל התבססות כלכלת המושבות על חקלאות הייתה "לבעיית השמיטה". בין הרבנים אשר רצו להסתמך על היתר המכירה ובין השוללים התעורר ויכוח עז אשר נודע כפולמוס השמיטה.

היתר המכירה ניתן בראשית דרכן של המושבות הראשונות על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, ורבנים נוספים בעקבותיו, אך הוא מזוהה בעיקר עם הרב קוק שנתמנה בתחילת המאה העשרים לרבה של יפו והמושבות, ונאלץ להיכנס לעובי הקורה של בעיית השמיטה. מצד אחד, רצה הרב קוק בכל מאודו לשמור את השמיטה. מצד שני, העריך הרב קוק ששמירת השמיטה כהלכתה תביא להרס של ההתיישבות בארץ אותה העריך מאוד, לאור ההישענות הרבה של היישוב היהודי בארץ על החקלאות. על כן הוא הורה באופן זמני לתמוך ב"היתר המכירה", שכבר נפסק על ידי רבנים שקדמו לו, ועל פיו ניתן למכור את הקרקע לגויים למשך שנת השמיטה, וליהנות בכל זאת מפרי הארץ. הרב קוק התנה שיהודים יעשו בקרקעות שנמכרו רק מלאכות האסורות מדרבנן. היתר זה הביא ביקורת קשה על הרב קוק מצד הרידב"ז ורבנים אחרים שעמדו לימין האוסרים וטענו שגם אם ההיתר נחוץ עתה הרי שהשימוש בו עכשיו יביא לכך שישתמשו בהיתר גם בעתיד כשלא יהיה צורך בו.

עם הקמת מדינת ישראל היו רבנים, ביניהם הרב שלמה גורן שטענו שהבעלות הכוללת של המדינה על הקרקעות מונעת את השימוש בהיתר המכירה, אולם השימוש בהיתר המכירה נמשך, וגם הרב גורן בהיותו רב ראשי היה שותף ביישום הסכם המכירה. עם זאת, בהיותו רב ראשי, הרב גורן עשה שיפורים שונים בהיתר המכירה.

במדינת ישראל

סטיקר "גם אני חקלאי שומר שמיטה"

לחקלאים בישראל ולצרכני מזון מן הצומח קיימים כיום כמה חלופות הלכתיות בשמירת שביעית וקדושתה. לחקלאי האפשרויות הם: השבתה גמורה של כל הגידולים, או המשך העבודה החקלאית מוגבלת ב"היתר מכירה", או במסגרת "אוצר בית דין". לצרכן מזון מן הצומח האפשרויות הם: תוצרת ישראלית שגדלה ושווקה בקדושת שביעית, או בהיתר מכירה, או באוצר בית דין, או בתוצרת שגדלה מחוץ לגבולות ארץ ישראל (יבול חו"ל), או ביבול שגידלו לא יהודים (יבול נכרי). לכל אחת מהחלופות יש רבנים שהגדירו את כללי ומגבלות הגידול, השיווק, והצריכה. יש חלופות מועדפות בציבור הדתי לאומי, ויש חלופות מועדפות במגזרים שונים של הציבור החרדי.

בבחירת המתווה ההלכתי מבין החלופות אוצר בית דין, היתר מכירה, או השבתה, קבעה הרבנות הראשית לישראל את העקרונות שיש לשקול כדי להחליט באיזה כיוון הלכתי יש לנקוט בשמירת שביעית ממלכתית במדינת ישראל. והם: א. כיצד המשק הפרטי יוכל מחד גיסא לשמור שמיטה באופן המלא והטוב ביותר, ומאידך גיסא יוכל להמשיך ולהתנהל מבחינה כספית באופן תקין. ב. מהיבט ציבורי יש גם כן לשקול, כיצד תמשיך באופן סדיר אספקת התוצרת החקלאית לכלל האוכלוסייה, וכן מהן ההשלכות על ענפי המשק הנוספים, מפעלי עיבוד מזון וכדומה.

כדי למנוע פגיעה בציוד החקלאי, בעצים ובשתילים, התעוררה דרישה למנוע את הגעת הקהל הרחב לשדות ולפרדסים שבעליהם הפקירו את תוצרתם. כדי להימנע מאיסור מכירת פירות שביעית, נעשה שימוש ב"אוצר בית דין", לקטיף מאורגן של פירות השנה השביעית הצומחים בשדות, וחלוקתם/מכירתם לציבור באופן מפוקח, כך שהמחיר לצרכן מגלם רק את הוצאות הקטיף, ההובלה וכדומה, ולא את מחיר הפרי.

חלק מרבני הציבור הדתי לאומי מחפש דרכים לשמור את השמיטה במלואה ולהוביר את השדות מבלי לפגוע בחקלאות היהודית. הרב זאב ויטמן, למשל, הוציא ספר בשם "שמיטה ממלכתית" בו הוא מציע דרכים לשמור את השמיטה בלי שימוש בהיתר המכירה. הרב חיים דוד הלוי הציע שהמדינה תכריז על אחוז מסוים של התוצרת אשר חייבים לגדל בשנת שמיטה ועליו יוחל ההסדר של רבי ינאי "פוקו וזרעו" (צאו וזרעו), ובשאר הקרקעות תשמר השמיטה במלואה והאדמות יוברו. עלתה גם ההצעה להקים קרן שבתון לחקלאים אליו יפרישו החקלאים חלק מרווחיהם לצורך קיומם בשנת השמיטה.

בתחילת 2008 אישרה הכנסת את חוק ועדת שמיטה ממלכתית [1], שמכוחו תוקם ועדת שמיטה ממלכתית, אשר תסייע בהיערכות מדינת ישראל לקראת שנת שמיטה. החוק קובע כי "הוועדה תעביר להכרעת הרבנות הראשית לישראל שאלות הלכתיות או סוגיות בעלות היבטים הלכתיים, ופסיקתה בעניינים הלכתיים תחייב את הוועדה". כן מורה בחוק כי "הוועדה תיזום פעילות מחקרית בתחום החקלאי וההלכתי, במסגרת היערכות לקראת שנות שמיטה עתידיות, ותקדם יישום פתרונות בתחום הטכנולוגיה החקלאית לשמיטה, המותאמים להלכה". בראש הוועדה יעמוד הרב הראשי המכהן כנשיא מועצת הרבנות הראשית לישראל. תקופת כהונתה של הוועדה היא שבע שנים, שתחילתן בתום שנת השמיטה.

תמיכה בחקלאים שומרי שביעית

בערב שנת שמיטה התש"מ (1980) הקים רבה של קוממיות ר' בנימין מנדלזון את עמותת "קרן השביעית". הקרן איחדה כמה קרנות צדקה ותיקות. הקרן נותנת סיוע מקצועי, הלכתי, וכספי לכל חקלאי (חרדי, דתי או חילוני) שמעוניין לשמור שביעית ולהשבית את משקו. בשמיטות האחרונות משרד החקלאות מקצה תקציב לסיוע לחקלאים הבוחרים להשבית את שדותיהם ומטעיהם בשמיטה. מטרת התמיכה הכספית היא לאזן בין המכירות הגבוהות יחסית של החקלאי בשנה השישית, לבין "ההפסדים" בשנת השמיטה.

צריכת תוצרת חקלאית בשנת שמיטה

סימון ירקות בשנת שמיטה. הכרוב הלבן מסומן כמגיע מחו"ל, הגזר מסומן ב"שישית" (כלומר נקטף לפני ראש השנה תשס"ח) ושאר הירקות מסומנים כתוצרת נוכרי, כלומר גודלו על ידי גויים בשדה של גוי.

שלט מטעם הרבנות הראשית, המצהיר על קיום אוצר בית דין ואוסר על קטיפה חופשית של הפירות.

בעוד רוב גדול^{[דרוש מקור]} של הדתיים והחרדים הלאומיים רואים כערך ראשון במעלה את המשך קיום החקלאות היהודית בשנת השמיטה, ולצורך כך תומכים בשימוש בהיתרים השונים, החרדים רואים בקיום מצוות השמיטה בהידור את המטרה הראשונית, אינם ששים להשתמש בתוצרת חקלאית יהודית של שנת השמיטה המבוססת על היתרים, ומעדיפים לקנות תוצרת מחו"ל או "יבול נכרי", תוצרת המגודלת על ידי לא יהודים - ערביי ישראל או הרשות הפלסטינית.

בציבור החרדי

הציבור החרדי נמנע משימוש בתוצרת חקלאית המגודלת על ידי יהודים בשנת השמיטה. הם קונים תוצרת המגודלת בארץ ישראל על ידי ערבים, תוצרת מיובאת, תוצרת משטחים אשר אינם נחשבים לפי חלק מהפוסקים כחלק מארץ ישראל ולעיתים מגידולי מצע מנותק. חוגים שונים בחברה החרדית מעדיפים תוצרת ממקורות שונים, וגופי כשרות שונים חלוקים לגבי חלק מהמקורות. בפיקוח למניעת שיווק תוצרת יהודית כ"יבול נוכרי" נעזרים באמצעים טכנולוגים מתקדמים וביניהם מזלט"ים שמשדרים למשגיחים בחדרי הבקרה.^{[דרוש מקור]}

תוצרת מחוץ לארץ נחשבת המהודרת ביותר, מכיוון שאין בה כל בעיה או ספק הלכתי. לעומת זאת, קנייה מתוצרת המגודלת על ידי ערבים בארץ ישראל נחשבת פחות מהודרת, בגלל שלפי חלק מהדעות, למשל זו של הרב יואל טייטלבוים, שמיטה חלה גם על האדמות של הנוכרים בישראל והיה צריך לאסור את תוצרתם בשביעית . בנוסף, חלק ניכר מהציבור החרדי הליטאי נוהג בתוצרת חקלאית של נוכרים בשמיטה על פי פסקי המבי"ט והחזון אי"ש, שפסקו כי יש בהם קדושת שביעית. עקב זאת הם נמנעים מלקנות תוצרת זו בחנויות רגילות (בשל איסור "סחורה בפירות שביעית"), אלא בחנויות בהן חותמים הלקוחות על הסכם שליחות. כך קונה הלקוח את התוצרת ישירות מהחקלאי הגוי, כאשר בעל החנות אינו אלא שליח של הצרכן, והתוצרת נחשבת כמי שנקנתה ישירות על ידי הלקוחות מהגוי, יש חוששים גם לאחר חתימת שליחות, משום שחלק גדול מהלקוחות לא מבינים את משמעות ההסכם ואין כאן מינוי שליחות. חשש זה קיים (לטענתם) גם על בעל החנות והגוי שחושבים שמדובר בטקס דתי ונמנעים בשל כך מקניה בחנויות הרגילות וקונים במכירות. חלק מהחנויות אף מציינות את התוצרת מהערבה הדרומית לאלה המחמירים לנהוג בזה קדושת שביעית.  

מכיוון שרבים ממפעלי המזון מעוניינים בהכשר המקובל על חרדים, הם נמנעים מקניית תוצרת חקלאית יהודית ויש לעיתים בעיות לחקלאים למכור את תוצרתם. בשנת 1987 לא הסכימה אף טחנת קמח בארץ לקנות את תוצרת החיטה של החקלאים היהודים והתוצרת הועברה בסופו של דבר לייצוא או לשימוש בהמות.  

בציבור הדתי לאומי

חלק מהציבור הדתי לאומי רואה בחיזוק היתר המכירה עיקרון חשוב במאבק נגד הגישה החרדית. במיוחד הם מתנגדים לשימוש בתוצרת ערבית בעת שיש מאבק לאומי בין היהודים לערבים, ורואים חשיבות בחיזוק החקלאות היהודית. חלק אחר מהציבור הדתי לאומי מעדיף לקנות תוצרת המשווקת על ידי אוצר בית דין, בגלל הרצון למעט או להימנע מהשימוש בהיתר המכירה.

לגבי הפירות, המיועדים לאכילה אך אסורים בסחורה, ישנם המשתמשים ב'אוצר בית דין'. מדובר בגוף ציבורי, המבצע את איסוף הפירות במקום הבעלים, ללא מטרות רווח. החקלאי מהווה שליח של בית הדין, האחראי על חלוקת הפירות, ובית הדין משלם לחקלאי שכר על ההוצאות של הפועלים הגידול וההובלה. נוצר מצב שבו אין מכירה של פירות אלא תשלום על הובלה ואדמיניסטרציה בלבד. על פירות אלו חלים כל דיני קדושת שביעית, ויש לנהוג בהם קדושה ולא להפסידם. בדרך זו תמך החזון איש, שתמך בחקלאות היהודית אך התנגד להיתר המכירה, ולדעת רבנים רבים זו הדרך האידיאלית להשתמש בפירות לכתחילה, כיוון שהפירות מיועדים לאכילה, והפקרתם תיצור מצב שבו רק עניים באזורים החקלאיים יוכלו ליהנות מן ההפקר, ולכן יש צורך ב'אוצר בית דין' שיפיץ את הפירות בכל הארץ.

לגבי הירקות האסורים באכילה, היתר אחד שהוצע הוא גידול תוצרת חקלאית על מצעים מנותקים. בשיטה זו מותר, לדעת המתירים, לעבד את האדמה מכיוון שהיא לא חלק מהקרקע אלא מנותקת ממנה. בעבר הביע הרב יוסף שלום אלישיב את הסכמתו להיתר זה, בתנאים מסוימים.

פתרון נוסף הוא גידול צמחים באזורים שאינם נחשבים חלק מארץ ישראל לעניין מצוות שמיטה, לדעת המתירים.

לקראת שנת השמיטה התשס"ח, הקים מכון התורה והארץ גוף בשם אוצר הארץ אשר חתם מראש על הסכמים לאספקת פירות וירקות בעזרת מגוון היתרים ובראש ובראשונה אוצר בית דין. "אוצר הארץ" ביקש מהצרכנים להתחייב מראש על קנייה מאוצר הארץ על מנת למנוע הפסדים שקרו בשמיטות קודמות, כאשר תוצרת תפוחי אדמה שגודלו במיוחד עבור אוצר בית דין נשארו ללא קונים ובכך נגרמו ל"בית הדין" נזקים של מיליוני שקלים.

לימוד הלכות שמיטה

רבי יהודה הנשיא סידר במשנה את הלכות השמיטה במסכת שביעית שבסדר זרעים. אולם במהלך הגלות, הוזנחו לימודי המצוות התלויות בארץ וביניהם הלכות שמיטה, משום שלא מקיימים אותם מחוץ לארץ ישראל. לכן בתקופת התלמוד שעסקו בעיקר בהלכות מעשיות, החכמים בבל לא עסקו במצוות שאפשר לקיימן רק בארץ ישראל, ולכן לא נסדר תלמוד בבלי על סדר זרעים בכלל ומסכת שביעית בפרט. סוגיות הבבלי העוסקות בנושאי שמיטה פזורות במקומות שונים. מאידך, החכמים שהיו בארץ ישראל למדו ודנו במשניות סדר זרעים ובמסכת שביעית וסידרו את מסכת שביעית בתלמוד הירושלמי.

החל מתקופת הראשונים ועד ראשית תקופת העלייה הראשונה, בשל העדר כמעט מוחלט של חקלאות יהודית בארץ ישראל נושא השמיטה כמעט ולא נידון בהלכה. מסיבה זו גם בספרות ההלכה הבסיסית, בטור ובשולחן ערוך, לא נכתבו הלכות שביעית (למעט התייחסות למצות שמיטת כספים). פסיקת ההלכה המאוחרת בדיני מצוות השמיטה, מתבססת בעיקר על משנה תורה להרמב"ם שקיבץ בחיבורו את כל הלכות התורה גם אלו שאינן נוהגות בחיי היומיום כמו מצוות הקורבנות, ובכללן "הלכות שמיטה ויובל".

עם השיבה לארץ ישראל התחדש לימוד ההלכות התלויות בארץ בכלל והלכות שמיטה בפרט. רבנים נאלצו להשיב לשאלות של חקלאים יהודים ועל כן התרבו מאוד התשובות וההוראות הלכה למעשה בעניין שמיטה, ועל פיהן יצאו לאור ספרים ומאמרים רבים בנושא, בהלכה ובמחשבה. בין השאר, לפני קום המדינה, הרב קוק, החזון איש, רב יואל טייטלבוים, הרב אלישיב והרב שאול ישראלי עסקו בענייני שמיטה. במדינת ישראל קמו מספר מכונים וכוללים העוסקים בהלכות התלויות בארץ וביניהם בהלכות שמיטה והנחלתם לעם, בהם בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות החקלאית.

במערכת החינוך הציונית דתית, הושם דגש רב על לימוד הלכות שמיטה, בין השאר מתוך רצון לחזק את הקשר בין התורה לערכי התיישבות. החמ"ד נדרש לנושא לקראת כל שנת שמיטה ומקיים ימי עיון לרבני בתי ספר ולצוותי ההוראה. כמו כן מפתחים חומרי למידה שונים ודואגים להפצתם במערכת החינוך. לאחרונה החלו בחלק מהישיבות הציוניות (כגון ישיבת ברכת יוסף (אלון מורה) עתניאל וירוחם) ללמוד את ענייני השמיטה בתור נושא מרכזי בלימוד העיון, וזאת בשינוי מהנוהג הוותיק בישיבות שהלימוד המרכזי הוא סביב מסכת של התלמוד הבבלי.

ספרי הלכה על השמיטה

• רבי ישראל משקלוב, פאת השולחן.
• חזון איש, פירוש על מסכת שביעית.
• הרב חיים קנייבסקי, דרך אמונה (חלק ד', על רמב"ם הלכות שמיטה ויובל)
• הרב מרדכי גרוס - שדה מרדכי
• הרב משה מרדכי קארפ - משמרת השביעית
• הרב שאול רייכנברג- משפטי ארץ
• הראי"ה קוק, שבת הארץ.
• מדרש בני ציון, ישועות הארץ.
• הרב חנוך זונדל גרוסברג, תורת השמיטה.
• הרב קלמן כהנא, שנת השבע.
• סוד הארץ, ספר + שתי חוברות עבודה לתלמיד נערך על ידי "מכון התורה והארץ" בהוצאת "דני ספרים"
• קטיף שביעית, מכון התורה והארץ (תשס"ז)
• הרב אברהם חיים עדס, ושבתה הארץ: דיני שביעית הלכה למעשה.
• הרב שמואל זעפרני, תלמי השדה.
• הרב יוסף צבי רימון, שמיטה - הלכה ממקורה
• הרב מרדכי אליהו, מאמר מרדכי - ושבתה הארץ
• הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה - שביעית ויובל
• הרב בן-ציון אבא-שאול, אור לציון - שביעית

ראו גם

מסכת שביעית

שנת היובל

פירות ארץ שראל

לקריאה נוספת

• ביבליוגרפיה של ספרות על שנת השמיטה.
• הרב ישראל דנדרוביץ, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כג, תמוז תשס"ח, עמודים: סא-פ.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שמיטה בוויקישיתוף

מאמרים

• תני גולדשטיין, שנת שמיטה: לא רק בחקלאות, באתר ynet, 14 בספטמבר 2007
• "שמיטה ויובל", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
• השמיטה איננה מצווה חברתית, הרב ישראל רוזן בעלון שבת בשבתו
• דוד גליקסברג האם נשמטה נשמתה של שמיטת קרקעות?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז באתר נאמני תורה ועבודה
• אריאל פיקאר, השמיטה כמדבקה - האם אפשר ליישם את השמיטה בחברה המודרנית?, מתוך דעות 33, אלול תשס"ז באתר נאמני תורה ועבודה
• שמיטה בזמן הזה באתר אגודת שמיטה
• שיעורים על שמיטה, באתר ישיבה
• משה אורן, ‏על שובתי שמיטה ואוצרות בתי הדין בשמיטת תשס"ח, המעין טבת תשס"ט
• הרב ישראל דנדרוביץ, תקנתם של סוחרי שביעית, בתוך: קול מהיכל, גליון ז, שביעית, כסלו תשס"ח, עמ' קנא-קנו
• יעקב קורצוייל, ‏חומרת דמי שביעית, המעין טבת תשס"ח
• שי ואלטר, חשבון השמיטה והיובל
• תוכנית לימודי שמיטה של מכון ארץ חמדה

אתרי אינטרנט

• פורטל שמיטה באתר כושרות
• פורטל השמיטה התורני באתר יד מאיר
• אתר השמיטה של אתר דעת
• מדור שמיטה בנוסח תימן, פורטל קהילות תימן
• תערוכה וירטואלית פולמוס השמיטה: כרוזים ומסמכים היסטוריים, באתר הספרייה הלאומית
• קרן השביעית - למען חקלאים שומרי שמיטה

הלכות

• מדריך שמיטה לחקלאים לשנת השמיטה ה'תשע"ה, רבנות הראשית לישראל
• שנת שמיטה, סרטון באתר יוטיוב
• חוברת הנחיות לשנת השמיטה מאת הרב זכריה זרמתי באתר תורת אמ"ת.
• שאלות ותשובות על שמיטה, באתר ישיבה
• שיעורי הלכות שמיטה, באתר הידברות
• הרב אליעזר מלמד, ‏הלכות שמיטה, באתר פניני הלכה

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26236686שמיטה