רבי אלעזר מנחם מן שך

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הרב אלעזר מנחם שך)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי אלעזר מנחם מן שך
הרב שך נואם
הרב שך נואם
לידה 1 בינואר 1899
י"ט בטבת ה'תרנ"ט
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית ובלנינקס, רוסיה
פטירה 2 בנובמבר 2001 (בגיל 102)
ט"ז בחשוון ה'תשס"ב
ישראלישראל בני ברק, ישראל
תאריך עלייה 7 בינואר 1941
למד ב ישיבת כנסת ישראל (סלבודקה)
ישיבת סלוצק
תחומי עיסוק תלמוד בבלי, משנה תורה להרמב"ם, אמונה, מוסר
תפקידים נוספים ראש ישיבה, ראש מועצת גדולי התורה
רבותיו הרב נתן צבי פינקל, הרב איסר זלמן מלצר, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק
בני דורו הרב יעקב ישראל קנייבסקי, הרב משה פיינשטיין
חיבוריו אבי עזרי, מכתבים ומאמרים
צאצאים אפרים עזריאל שך
הרב שך (שני משמאל) בישיבה הראשונה של מועצת גדולי התורה של דגל התורה, תשמ"ט, 1989

רבי אלעזר מנחם מן שך[1] (י"ט בטבת ה'תרנ"ט, 1 בינואר 1899[2] – ט"ז בחשוון ה'תשס"ב, 2 בנובמבר 2001) היה ראש ישיבת פוניבז' ונשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ולאחר מכן של דגל התורה. משנות ה-70 הנהיג את הציבור החרדי ליטאי במדינת ישראל, אשר ראה בו את "גדול הדור".

הרב שך היה חניך ישיבות ליטא בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. בגיל 23 התמנה לראשונה כר"מ, ומאז לימד תורה במשך כשבעים וחמש שנה, בישיבות בליטא ובישראל. פריצתו לקדמת ההנהגה התורנית והציבורית החלה בשנות ה-60. במשך כשלושה עשורים הוא נחשב הסמכות הרוחנית והציבורית העליונה בציבור החרדי-הליטאי. הוא העצים את חשיבותן של "דעת התורה" וההשקפה התורנית בתודעת הציבור החרדי. יזם הקמתן של ישיבות רבות בישראל ושימש נשיאן ופטרונן. במקביל גיבש את הציבור הליטאי כקבוצה. ייסד את מפלגת דגל התורה, העיתון "יתד נאמן" ומערכת הכשרות "שארית ישראל".

ביוגרפיה

תקופת ליטא

ילדות ונעורים

הרב אלעזר מנחם מן שך (בליטאית: Elazaras Šachas, ברוסית: Элазар Менахем Шах) נולד ב-1 בינואר 1899 (י"ט בטבת ה'תרנ"ט) בעיירה ואָבּאָלניק, בפלך קובנה שבליטא (באותם ימים חלק מהאימפריה הרוסית), בן רביעי במשפחה בת תשעה ילדים[3]. אביו, עזריאל שך, היה סוחר תבואה וקמח. האם, בת שבע לבית לויטן, הייתה בתו של הרב ישראל מאיר הלוי לויטן מפומפיאן. אחיה הם הרב בן ציון לויטן והרב אשר ניסן לויטן. בינקותו חלתה אמו והוצרכה לצאת מחוץ לעיירה. הוא נלקח לביתו של רב העיירה, והרבנית הייתה לו לאומנת עד להחלמתה של האם. בהיותו ילד בן חמש צעד לבדו ברחובות העיירה בליל יום הכיפורים וקבוצת צועניות שנקלעה למקום חטפה אותו וניסתה להימלט, אך כמה מבנות העיירה נחלצו להצילו. מאז מדי מוצאי יום הכיפורים ציין את "יום ההצלה" שלו בחלוקת משקה "לחיים". בבריתו קראו לו רק אלעזר מן ורק כשגדל וגילה שהשם מן הוא קיצור של מנחם הוסיף לשמו את השם מנחם.

בשנת תרס"ט (1909), בהיותו בן 10[4], החל ללמוד בישיבה שבעיר פוניבז' שהקים הרב נפתלי הרץ קרצ'מר לתלמידים צעירים. בעת שהותו בפוניבז' אף למד מפיו של רבי יצחק יעקב רבינוביץ שהיה רב העיר. בשנת תרע"ג (1913) עזב את פוניבז'. למשך תקופה קצרה למד בישיבה בעיירה שקודוויל שבמחוז טבריג, אצל הרב שאול זקש והרב אליהו בער קאץ[5]. בהמשך אותה שנה עבר ללמוד בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה. מקומו בבית המדרש היה בסמיכות למקומו של הרב נתן צבי פינקל, "הסבא מסלובודקה". עם הזמן יצר עמו קשר קרוב והחשיבו כרבו. כעבור זמן החל לשמוע בקביעות את שיעוריו של ראש הישיבה הרב משה מרדכי אפשטיין. בסלובודקה התוודע גם לרב איסר זלמן מלצר שקירב אותו אליו[6].

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה עזבו תלמידי ישיבת סלובודקה את הישיבה מחשש שיגויסו לצבא. הוא החליט לשוב לביתו בוואבוילניק, לאחר חמש שנים שלא התראה עם משפחתו. בתקופת שהותו שם, מחודש אלול תרע"ד עד סוף חורף תרע"ה, למד יחד עם קבוצה של תלמידי ישיבה בבית המדרש המקומי. הם שמעו שיעורים מפי רב העיירה, הרב יהודה לייב פורר, וכן מפי הרב יחזקאל ברשטין, ראש ישיבת "אור ישראל" בסלובודקה ומחבר הספר "דברי יחזקאל", ששהה בבית חותנו תושב המקום.

בשנת ה'תרע"ה (1915), בעצת הרב יחזקאל ברשטין, עזב את וואבוילניק ונסע ללמוד בישיבת סלוצק. במשך תקופה ארוכה הוא למד בתנאי דחק קשים במיוחד. הוא סבל מחרפת רעב, לגופו הייתה חולצה אחת, והוא לא הסתפר במשך שנה וחצי[דרוש מקור]. כעבור זמן הוזמן לביתו של ראש הישיבה, הרב איסר זלמן מלצר. הרב מלצר הקצה לו בביתו פינה ללימוד וללינה. הוא מינה אותו ללמוד עם קבוצת בחורים תמורת מלגה מסוימת. בין תלמידיו מתקופה זו היה הרב יחיאל מיכל פיינשטיין.

באותה תקופה פגש את הרב יוסף יוזל הורוביץ, "הסבא מנובהרדוק", שהגיע לישיבת סלוצק כדי להשפיע מרוח תנועת המוסר על תלמידי הישיבה. בשנת תרע"ח (1918) נסע למינסק, שם שהה הרב חיים סולובייצ'יק, והמתין מספר ימים בניסיון לפגוש את הרב סולובייצ'יק, אולם בשל מצב בריאותו הקשה הדבר נמנע ממנו. במקום זאת הוא פגש בבנו, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, ובין השניים נוצר קשר, שלימים התהדק.

בשנת תרפ"א (1921), בעקבות השינויים הפוליטיים האזוריים, נאלצה ישיבת סלוצק להתפצל. בסלוצק נותר הרב מלצר, שכיהן גם כרב המקומי, ואילו חתנו הרב אהרן קוטלר עזב עם קבוצה של כחמישים תלמידים והקים ישיבה בקלצק. תקופה קצרה לאחר מכן מונה הרב שך רשמית לר"מ בישיבה בסלוצק. באדר תרפ"ג (1923), עקב סכנת מאסר של השלטון הקומוניסטי, נמלטו הרב מלצר והרב שך מסלוצק לקלצק ושתי הישיבות אוחדו מחדש.

נישואיו

בשנת התרפ"ד (1923) נישא לגוטל, בת בן-ציון ופרומה רבקה גילמובסקי, אחותו של הרב מלצר שהיה גם השדכן[7]. עד שהשתדכו, גוטל הייתה סטודנטית לרפואה במוסקבה, אך מאז שהכירו, עזבה גוטל את לימודיה כדי להקדיש את חייה למענו.[8][9] איש מבני משפחתו של הרב שך לא השתתף באירוע הצנוע, שנערך בבית פרטי בעיירה ניסעוויז הסמוכה לסלוצק ובנוכחות מניין אנשים. כשושבינו של הרב שך שימש הרב מלצר. בתקופה שלאחר נישואיו התגורר במיר, מקום מגוריו של חותנו. בתקופה זו התקרב לרבה של מיר, הרב אברהם צבי קמאי, והשניים הרבו לעסוק בדברי תורה. הקשר התורני ביניהם נמשך לאורך השנים בחליפת מכתבים, כמה מהם פורסמו בספרו של הרב שך "אבי עזרי".

כעבור זמן שב הרב שך ממיר לקלצק והשתלב בהרבצת תורה בישיבה. בשנת תרפ"ה (1925) עזב הרב מלצר את קלצק ועלה לארץ ישראל[10]. בעקבות זאת הגביר הרב שך את מעורבותו בהנהגת הישיבה. באותה שנה הצטרף לישיבה כמשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין ומאז נוצרה הערכה הדדית בין השניים[11].

לאחר פטירת הרב משה סוקולובסקי, ראש ישיבת תורת חסד בבריסק, בי"ט בטבת תרצ"א (8 בינואר 1931), חיפש הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, ראש ישיבה חדש. הרב מלצר פנה במכתב לרב סולובייצ'יק והציע לו למנות את הרב שך לראשות הישיבה. לרב מבריסק כבר הייתה היכרות קודמת עם הרב שך, והוא הזמינו לעירו. בתום המפגש ביקש הרב מבריסק למנותו לראש הישיבה, אולם לבסוף המינוי לא יצא אל הפועל לאחר שהנהלת הישיבה הציבה תנאי לפיו תפקיד ראש הישיבה יהיה כרוך גם בנשיאת הנטל הכספי.

לאחר פטירת הרב מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, חיפשה הנהלת הישיבה בלובלין ראש ישיבה חדש. הרב חיים עוזר גרודזנסקי המליץ במכתב להנהלת הישיבה על מועמדותו של הרב שך. הרב שך נסע ללובלין ואף מסר שיעור בפני תלמידי הישיבה. כשחזר לליטא נסע לווילנה להתייעץ עם הרב גרודז'נסקי, ולאחר שפרס בפניו את צדדי העניין פסק לו הרב גרודזנסקי שלא לקבל את המשרה.[דרושה הבהרה] לימים, לאחר פטירת הרב שמעון שקופ, ראש ישיבת גרודנא, העלה הרב גרודזנסקי את מועמדותו הרב שך למלא את מקומו בראשות הישיבה, אולם גם תפקיד זה לא יצא אל הפועל[12].

בשנת תרצ"ד (1934) התמנה הרב שך לראשות ישיבת נובהרדוק. משפחתו נותרה בקלצק והוא היה מגיע אליה אחת לכמה זמן[דרושה הבהרה]. לאחר כשנתיים החליט לעזוב את משרתו - "כי אין פה המקום בעדי מכמה וכמה טעמים"[13].

מתמנה לראשות ישיבה

עוד בשנת תר"צ (1930) פנה האדמו"ר רבי אברהם אלימלך פרלוב מקרלין לרב חיים עוזר גרודזנסקי במכתב שבו הוא מבקשו להציע מועמד מתאים לראשות ישיבת "אור ישראל" ששכנה בעיר לונינץ. באותה תקופה הזדמן הרב שך לביתו של הרב גרודזנסקי, בשעה שהתקיימה שם אספת רבנים ובהם האדמו"ר מקרלין. האדמו"ר התרשם מהרב שך והציע לו את התפקיד. הרב שך ביקר בלונינץ, אולם המינוי יצא לפועל רק בסוף שנת תרצ"ה (1935). גם בתקופת כהונתו בלונינץ הוא שהה בה לבדו ומשפחתו נותרה בקלצק. במשך תקופה שימש גם כמשגיח הישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים.

לקראת חג השבועות תרצ"ח (1938) תכננו הבחורים, חסידי קרלין, לנסוע לאדמו"ר מקרלין. הרב שך התנגד, משום שראה את החג כ'יום מתן תורה' שבו יש להגביר את לימוד התורה. האדמו"ר עצמו התיר להם לנסוע. הרב שך הציב תנאי שהתלמידים יסעו אך ורק לחג וישובו מיד לאחריו. באותה שנה חל חג השבועות בימים ראשון ושני בשבוע, והבחורים הקדימו את הנסיעה כבר מיום חמישי שלפני כן, ואף אחרו את שובם ליום חמישי שלאחריו. בעקבות זאת החליט הרב שך להתפטר לאלתר, אולם לאחר הפצרות האדמו"ר מקרלין ניאות להישאר בתפקידו. הוא המשיך לכהן בתפקיד עד ערב מלחמת העולם השנייה.

בשנת תרצ"ח (1938) נסע לביקור בעיירת הולדתו וואבוילניק ונפגש עם אמו לאחר שלא התראה עמה שנים רבות. היא נפטרה שנתיים לאחר מכן, בערב יום הכיפורים ת"ש (22 בספטמבר 1939). באותה תקופה חלתה בתו הבכורה מרים ואשתו שהייתה קודם לכן סטודנטית לרפואה במוסקבה נסעה לווילנה כדי לטפל בה. הרב חיים עוזר גרודזינסקי הורה לה לחזור לקלצק ולהביא את משפחתה לווילנה.

בשנת ה'ת"ש (1940) העתיקו ישיבות רבות את מקומן לווילנה, שהייתה אז תחת שלטון ליטאי עצמאי ומשכה אליה פליטים יהודים רבים. הרב שך שהה עם משפחתו בווילנה וריכז את תלמידי ישיבת קלצק שהגיעו לעיר, אליהם הוסיף כמה מתלמידי ישיבת לונינץ שאף הם הגיעו לווילנה. באותה תקופה נפטרה בווילנה בתו מרים בת הארבע עשרה. בתקופה זו היו הרב שך ומשפחתו מבאי ביתו של הרב גרודזנסקי[14].

כעבור כמה שבועות החליט ראש ישיבת קלצק הרב אהרן קוטלר להעתיק את ישיבתו הגולה, שמנתה למעלה ממאתיים בחורים, ליאנובה שליד קובנה. הרב שך כיהן בה כר"מ ומסר שיעורים לתלמידים. בה' באב ת"ש נפטר בווילנה הרב חיים עוזר גרודזנסקי, וכל תלמידי הישיבה ורבניה, ובהם הרב שך, נסעו להלוויה. בשובם ליאנובה נשא הרב שך הספד בישיבה.

העלייה לארץ ישראל

בעקבות המצב באירופה החל הרב שך במאמצים להשגת אשרות עלייה לארץ ישראל. בפרוץ מלחמת העולם השנייה הוא החזיק 'אשרת יציאה' מוילנה לארץ ישראל והתלבט אם לנצל אותה גם ללא משרה מובטחת בארץ או להישאר בתפקידו כראש ישיבה בפולין שתחת הצבא הרוסי, וכפי שהמליץ לו הרב חיים עוזר גרודזנסקי[15]. הוא החליט לבסוף לעשות גורל: הוא החזיק שני מסמכים ונתן לפקיד לקחת אחד מהם, והלה לקח את 'אשרת היציאה'[16]. למרות זאת, הרב שך לא מיהר לממש את האשרה. כאשר קולות המלחמה הלכו וקרבו הוא החל להשתדל להשיג סֶרטִיפִיקָטים לארץ ישראל[17] והצליח לעשות זאת בהשתדלות הרב איסר זלמן מלצר. בחורף 1941 יצא עם משפחתו מווילנה דרך מוסקבה לאודסה ומשם לטורקיה. ב-7 בינואר 1941 הגיעו לארץ ישראל[18]. בהגעתם לירושלים עברו להתגורר בבית הרב מלצר.

שבוע לאחר שעלה לארץ ישראל הגיע הרב משה אביגדור עמיאל אל ביתו של הרב מלצר והציע למנות את הרב שך כר"מ בישיבת היישוב החדש שהקים בתל אביב, בין השאר בעקבות המלצה על הרב שך שקיבל שנה קודם לכן מהרב גרודזנסקי. בהמלצת הרב מלצר קיבל הרב שך את ההצעה ועבר להתגורר בתל אביב בדירה שכורה בשכונת מרכז בעלי מלאכה.

כעבור כמה חודשים פגש הרב שך את הרב אברהם פרבשטיין ותהה באוזניו מדוע האנשים סביבו תמהים על כך שהוא משמש כר"מ בישיבתו של הרב עמיאל. הרב פרבשטיין הפנה אותו אל החזון איש שהורה לו לעזוב את משרתו לאלתר, תוך שהוא מתבטא "כפי ששמעתי עליכם, הייתה זו פליאה שנכנסתם לשם". ההתנגדות נבעה בשל הביקורת שהייתה לרבנים החרדים על הרב עמיאל, שהשתייך לחוגי המזרחי. בעקבות זאת הודיע הרב שך על פרישתו[19].

בשנת תש"ב, בהמלצת החזון איש, התמנה הרב שך לראש ישיבה בישיבת "בית יוסף"-נובהרדוק בירושלים, שבראשה עמד הרב בן ציון ברוק, ועבר להתגורר בשכונת כרם בירושלים. התלמידים השתייכו לכל המגזרים בציבור החרדי, ובהם חסידים, ירושלמים ובני עדות המזרח. מלבד התלמידים המקומיים קלטה הישיבה צעירים פליטי השואה. את השיעור היומי היה הרב שך מוסר בעברית ואת "השיעור הכללי" מסר ביידיש, כפי שהורגל בישיבות ליטא ורוסיה.

באותה תקופה התקרב לרב מבריסק, הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, שעלה לארץ ישראל כמה חודשים אחריו והתיישב בירושלים.

ר"מ בישיבת לומז'ה-פתח תקווה וישיבת קלצק ברחובות

בשנת תש"ד נפתחה ישיבת פוניבז' בבני ברק על ידי הרב יוסף שלמה כהנמן. הישיבה החדשה איימה על מעמדה של ישיבת לומז'ה בפתח תקווה, שעד אז נחשבה ישיבה ליטאית מובילה בארץ ישראל. כמה מתלמידי ישיבת לומז'ה שלמדו אצל הרב שך בישיבת תל אביב, ובהם הרב גדליה נדל, פנו אל ראש הישיבה הרב ראובן כץ והציעו לו להביא לישיבה את הרב שך, כדי להפיח רוח חדשה בישיבה. הרב כץ נענה לבקשה ומינה את הרב שך כר"מ בישיבה. הוא עבר להתגורר בגפו בפתח תקווה ובסופי השבוע היה נוסע אל משפחתו בירושלים. בתקופה זו נפל רוב העול הכלכלי על כתפי רעייתו שאף על פי שלא השלימה את לימודי הרפואה טיפלה בחולים[19].

בשנת ה'תש"ז התמנה הרב צבי יהודה מלצר כרבה של רחובות, ובעקבות זאת העתיק אליה את ישיבת קלצק שהקים בפרדס חנה. בשנת תש"ט הוא פנה אל הרב שך, שהיה בן דודו, בהצעה לכהן כר"מ בישיבה והרב שך נענה. במשך ימות השבוע הוא שהה בישיבה, כשאליו מתלווה בנו אפרים שך. בסופי השבוע שב לירושלים. הוא נהג להאריך את הדרך לירושלים ולעבור דרך בני ברק, שם היה פוקד את ביתו של החזון איש. בירושלים הוא הרבה לשהות בבית הרב מבריסק וכן בביתו של הרב יחזקאל לוינשטיין שעלה אז מארצות הברית והתיישב בירושלים.

בתשי"א השיא הרב שך את בתו דבורה עם הרב מאיר צבי ברגמן, תלמידו מישיבת לומז'ה. השדכן היה החזון איש שהכיר מקרוב את הרב ברגמן, אשר בהיותו תלמיד בישיבת תפארת ציון התגורר במשך שנתיים בביתו של החזון איש.

ראש ישיבת פוניבז'

בשנת ה'תשי"ב הזדמן לרחובות הרב מפוניבז', הרב יוסף שלמה כהנמן. הוא ביקר בישיבת קלצק ולאחר שהתרשם מהרב שך הציע לו לבוא ולכהן כראש ישיבה בישיבת פוניבז', לצד עמיתיו הרב שמואל רוזובסקי והרב דוד פוברסקי. הרב שך נענה להצעה. הוא התמנה כראש ישיבת פוניבז' וכיהן בתפקידו במשך חמישים שנה.

לאחר פטירתו של הרב מרדכי דוד לוין, בשנת ה'תשכ"ז, מונה הרב שך לכהן גם כראש ישיבת עץ חיים הוותיקה בירושלים, ובמשך שנים רבות היה מוסר בה שיעורים שבועיים במקביל לכהונתו בישיבת פוניבז'[20]. כן היה מוסר שיעורים מדי שבועיים בישיבת גרודנא באשדוד, שנוסדה גם היא על ידי הרב כהנמן, ובאותם ימים הייתה מסונפת לישיבת פוניבז'.

הנהגת עולם התורה הליטאי

האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג עם הרב שך

במשך כשלושים שנה, משנות ה-70 ועד שנותיו האחרונות, ניצב הרב שך בעמדה של מנהיג עולם הישיבות הליטאיות. הוא עמד בראש ועד הישיבות והתווה את דרכן של הישיבות הליטאיות בישראל, ובמידה רבה גם מחוץ לה. ראשי הישיבות היו נועצים בו בעניינים תורניים, חינוכיים ואישיים. עודד הקמת ישיבות בישראל ומחוץ לה, בחלק מהן שימש כנשיא. כמו כן שימש נשיא של מוסדות וארגונים תורניים רבים.

הרב שך ראה את מתכונת הישיבות הליטאיות במזרח אירופה ערך מקודש שאין לסטות ממנו. הוא התנגד בנחרצות לשינויים בסדרי הישיבה, כגון הוספת לימוד הלכה. אף על פי שסבר שימי פגרת "בין הזמנים" ארוכים מדי, התנגד לקיצורם, משום שיש בכך שינוי מהמתכונת שנקבעה בעבר. אסר על תלמידי ישיבות להוציא רישיון נהיגה[21][22].

הרב שך בוחן תלמידים בשנות ה-70
הרב שך (משמאל), הרב יעקב קמנצקי (נואם) והרבי מסלונים בכינוס של החינוך העצמאי

מנהיגות ציבורית

הרב שך בכינוס דגל התורה בשנת ה'תש"ן, לצד הרב יוסף שלום אלישיב

הנהגתו הציבורית ומעורבותו הפוליטית של הרב שך נבנו בהדרגה. כבר בראשית שנות השישים הוזכר שמו בהקשרים פוליטיים[23] והוא נאם בכינוסים[24]. כן התמנה כחבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בשנת ה'תשי"ח[25]. בשנת 1972, כאשר כבר היה ראש מועצת גדולי התורה, נודע שמו בציבור הרחב בישראל כאשר בעקבות פרשת האח והאחות קרע קריעה על פסיקת הרב שלמה גורן והצהיר שהוראותיו אינן הוראות[26]. בשנת 1973 פרש ממועצת גדולי התורה בשל התנגדותו להחלטה שהוביל הרבי מגור על ריצה משותפת בבחירות עם פועלי אגודת ישראל[27]. בהמשך חזר לכהן בראשות המועצה יחד עם הרבי מגור. הוא גם הנהיג גופים מרכזיים שונים ביהדות החרדית ובהם ועד הישיבות והחינוך העצמאי.

מעמדו הציבורי של הרב שך הלך והתבסס עם השנים בקרב החוגים הליטאיים, מכוח אישיותו הכריזמטית ובעקבות המאבקים הציבוריים שניהל. תוך שנים ספורות הפך הרב שך למנהיגו הבלתי מעורער של הציבור הליטאי. לצידו של הרב יעקב ישראל קניבסקי ("הסטייפלר"), שנודע כצדיק בעל מופת בציבור החרדי, וסמך על הרב שך בעניינים ציבוריים.

לאחר עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977 הוביל הרב שך את כניסת אגודת ישראל לקואליציה[28]. הוא התנגד לקבלת משרות מיניסטריאליות, אך התיר משרות של סגני שרים וראשות ועדות הכנסת. לקראת הבחירות בשנת 1981 הביע הרב שך סיפוק מהישגיה[29]. לאחר אותן הבחירות נתגלעו חילוקי דעות בין הסיעה הליטאית לבין הסיעות החסידיות, ובראשן חסידות גור. בעוד הפלג החסידי שם דגש על תיקון החוק בסוגיית מיהו יהודי, הרב שך התנגד לפעילות נמרצת בעניין[30]. חילוקי הדעות שיתקו את פעילות מועצת גדולי התורה ולקראת סוף שנת 1983 התפטר הרב שך מהמועצה[31].

בינתיים התקרב הרב שך לפעילי הציבור החרדי הספרדי. בבחירות 1981 הובטח לציבור החרדי הספרדי חבר כנסת לחצי קדנציה, במסגרת הסכם רוטציה. בפועל לא קוימה הרוטציה כיוון שאף נציג לא הסכים לפנות את מקומו. עקב כך, לקראת בחירות 1984 דרש הרב שך לשלב נציג של הספרדים ברשימה[32]. משלא נתקיימה דרישתו, תמך ביוזמה של חלק מהספרדים להקים מפלגה עצמאית (אשר כבר התמודדה בהצלחה בבחירות המוניציפליות לעיריית ירושלים ב-1983), שבראשה הרב עובדיה יוסף. בלילה שלפני הבחירות הפתיע הרב שך והורה להצביע עבור ש"ס. הצבעת הציבור הליטאי הגבירה את כוחה של ש"ס שזכתה בארבעה מנדטים.

לאחר שלא ניתנה לדעותיהם של הרב שך ו"הסטייפלר" במה מספקת לדעתם ביומון של אגודת ישראל, המודיע, שנשלט בידי חוגי החסידים, ייסדו הרב שך ו"הסטייפלר", בשנת 1985, יומון חרדי חדש, בשם "יתד נאמן", שנועד לשמש במה לציבור הליטאי. בנוסף יזם הרב שך הקמת גוף כשרות בשם "שארית ישראל". באותה שנה, פנה אליו שמעון פרס בבקשה כי יתמוך בו ביוזמתו לפרק את ממשלת האחדות ולהרכיב ממשלה צרה בראשותו. ראש לשכתו של פרס, בועז אפלבאום מספר כי הרב שך סירב אפילו להיפגש ולדבר עם "רוצח עוברים", בשל תמיכת המערך 4 שנים קודם בחוק ההפלות[33].

בשנת 1988, לקראת הבחירות לכנסת השתים עשרה, נוצר קרע גלוי בתוך אגודת ישראל בין הליטאים והחסידים, סביב ההגמוניה החסידית במפלגה וסביב מאבקו של הרב שך בחסידות חב"ד. היו שפירשו את עמדתו כמאבק נגד החסידות כולה, אולם הרב שך הכריז פעם אחר פעם כי למאבק אין קשר למחלוקות החסידים והמתנגדים. בסופו של דבר פרשו הליטאים והקימו מפלגה חדשה בשם "דגל התורה". בכ"ח בתשרי נערך כנס היסוד של המפלגה בבנייני האומה. בכנס זה נאם הרב שך ובו נימק את הקמת המפלגה בכך ש"בני התורה" אינם מיוצגים במפלגת אגודת ישראל. אירוע זה נחשב כמאורע מכונן בציבור הליטאי. בכניסתו של הרב שך לאולם שרו לו "ימים על ימי מלך תוסיף" במשך מספר דקות. מאז נעשה שימוש בשיר זה בעת קבלת פנים לרבנים חשובים.

אירועי אותה מערכת הבחירות ברחוב החרדי היו אחד הפרקים הקשים בתולדות הציבור החרדי במדינה. באותן בחירות קיבלה "דגל התורה" שני מנדטים. בבחירות הבאות בשנת 1992 רצו שתי המפלגות ברשימה משותפת בשם "יהדות התורה המאוחדת". לשתי המפלגות מועצות גדולי תורה נפרדות ומוסדות נפרדים.

מפעלים אלו סייעו בגיבושו של הציבור הליטאי כקבוצה אחידה המעמידה את לימוד התורה כערך עליון. קודם לכן תמך חלק מהציבור הליטאי במפלגת פועלי אגודת ישראל (פא"י). הרב חיים גריינימן תמך בחבירתה של אגודת ישראל לפא"י, בניגוד לדעת הרב שך. הרב שך יצא נגדו בפומבי בנאום בטקס חנוכת הבית לישיבת רבינו חיים עוזר. דעתו של הרב שך גברה בקרב רוב הציבור הליטאי. עם זאת, שתי קבוצות בציבור הליטאי נותרו מחוץ להנהגתו: ה"חזון-איש'ניקים"[34], חלק מהם בהנהגת הרב גריינימן, וה"בריסקערס"[35], בהנהגת האחים הרבנים סולובייצ'יק, בניו של הרב מבריסק.

בתחילת שנות התשעים נוצר קרע בין הרב שך לבין ש"ס, שהתבטא בין השאר בהצטרפות ש"ס לתרגיל המסריח ולכניסתה לממשלת רבין בניגוד לדעתו של הרב שך. בשלב זה החל הרב שך לנהל מלחמה ציבורית גלויה נגד המפלגה ותמך בארגון מרביצי תורה שבו רבנים ספרדים מתלמידיו. אריה דרעי, מנהיג ש"ס באותה העת, ייחס את הצרות שפקדו אותו מאוחר יותר, להקפדתו של הרב שך עליו כשפעל בניגוד לדעתו[36].

נאום השפנים והחזירים

ערך מורחב – נאום השפנים והחזירים

לפני התרגיל המסריח, כשעמדה על הפרק השאלה האם מפלגת "דגל התורה" תתמוך במועמדותו של שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, נישאו עיני העולם אל הרב שך, שאמור היה לנאום בכנס של דגל התורה בהיכל הספורט יד אליהו בתל אביב. הרב שך לא התייחס ישירות בנאומו לשאלת ההצטרפות לממשלה, אלא בחר להרצות על עיקרי ההשקפה היהודית, ולתקוף את השמאל על ניתוק הקשר ממסורת האבות. נאומו של הרב שך נכנס ללקסיקון הישראלי כ"נאום השפנים והחזירים".

בין השאר אמר הרב שך:

"המערך ניתק את העבר מן העם היהודי. אם רוצים לבנות אומה שלא יהיה לה קשר עם האבות, דינה להיאבד. היום פוגשים ילדים שאינם יודעים להסביר מהו 'זכור את יום השבת לקדשו'. ישנם קיבוצים שאינם יודעים מה זה יום כיפור ומגדלים שפנים וחזירים. אין לנו תורה? אין לנו מסורת? במה אנחנו יהודים, אם לא בתורה?".

נאומו של הרב שך שודר בשידור חי בכמה כלי תקשורת. בעקבות התבטאויותיו פרץ פולמוס. גורמים חילוניים טענו שהרב שך מציג את החילונים הישראלים באופן שטחי. יתד נאמן פרסם את תגובת הרב שך לדברי הביקורת: "אני אוהב אותם. כולם בניי, וחשוב שילדיי ישמעו מה אני אומר להם ועליהם, והם אכן שמעו"[37].

ערוב ימיו

צוואת הרב שך
כיתוב תמונה
כיתוב תמונה
"...וכן אני מבקש מכל אלה התלמידים היודעים שקבלו תועלת ממני הן בתורה והן ביראת ה' והן במדות שיעשו חסד עימדי וילמדו בעד עילוי נשמתי אפילו משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר, והיה זה שכרי כי גם אני מסרתי את נפשי להצלחתכם בלימוד, ואם יהיה בידי לעשות ולהמליץ לטובתכם אעשה בל"נ [בלי נדר]... ותפילתי שאזכה לעמוד לפני הקב"ה אחר תשובה שלמה. ממני הפורש מכם באהבה, אלעזר מנחם מן שך".
מתוך הצוואה

בשנותיו האחרונות הייתה בריאותו של הרב שך רופפת ועקב חולשתו התנתק בהדרגה, החל מ-1996, מעניינים ציבוריים ופוליטיים. בשבע השנים האחרונות בחייו חרג משתיקתו, בנושאים ציבוריים-כלליים, רק פעמיים. היה זה כאשר הורה על תמיכה במפלגת יהדות התורה ובבנימין נתניהו בבחירה ישירה בשנת 1996, וכן בשנת 1998 כאשר התעורר חשש שבג"ץ יורה על גיוס בני הישיבות לצה"ל, פורסם בשמו איסור להתגייס (ראו להלן).

עוד בחייו, אחרי שהפסיק את מעורבותו במישור הציבורי, השתתפו רבנים נוספים בהנהגת הציבור הליטאי. ליורשיו בהנהגה נחשבים הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן.

פטירתו והנצחתו

קבר הרב שך בבני ברק
לוחית זיכרון ליד ביתו של הרב שך ברח' ראב"ד 27 בבני ברק

הרב שך נפטר בליל יום שישי ט"ז בחשוון תשס"ב (2 בנובמבר 2001). הלוויה נערכה ביום שישי, ולמרות היום הקצר השתתפו בה יותר ממאה אלף איש[38], שהגיעו החל משעות הלילה מישראל ומהעולם.

הרב שך נטמן בחלקה מיוחדת שקודשה ביום קבורתו, בבית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז' בבני ברק. על קברו הוקם אוהל אליו מגיעים רבים להתפלל. בערבי ראש חודש נערכות במקום תפילות קבועות ששיאן בתפילת יום כיפור קטן המונית. ביום השנה לפטירתו ישנה עלייה המונית של תלמידיו ומעריציו[39].

לאחר פטירתו הונצח שמו במקומות שונים והוקמו מוסדות תורה לזכרו. שמו של רחוב הרצל בבני ברק שונה בקטע שבין רחוב רבי עקיבא לרחוב ז'בוטינסקי ל"רחוב הרב שך"[40]. רחובות נקראו על שמו גם בערים מודיעין עילית, ביתר עילית וטבריה. שכונת "רמת בית שמש ג'1" קרויה על שם ספרו - "קריית אבי עזרי". כן נקראה על שמו שכונה ברמת שלמה שבירושלים[41].

שלט ברחוב הרב שך בבני ברק. ברקע מופיע שמו הקודם של הרחוב, רחוב הרצל

בכמה יישובים הוקמו בתי כנסת לזכרו תחת הכינוי "אבי עזרי" (שם ספרו של הרב שך), בהם מודיעין עילית, תל ציון, אופקים ופתח תקווה. בפריז הוקמה "ישיבת אבי עזרי", ישיבה קטנה במסגרת מוסדות יד מרדכי. כולל אברכים באותו שם הוקם באלעד. במודיעין עילית הוקם בית ספר לבנות בית יעקב אבי עזרי. ישיבת "אבי עזרי" הוקמה גם בבואנוס איירס.

כמו כן, התפרסמו ספרים רבים אודותיו, המכילים בעיקר סיפורים ושמועות. ספר ביוגרפי מפורט יצא על ידי בני משפחתו, בשם "מרן הרב שך".

בשנת תשפ"ג הוקם בבני ברק תלמוד תורה 'אבי עזרי' לזכרו.

מאבקיו בנושאים השקפתיים ותורניים

הרב שך בהנהגתו הציבורית ראה עצמו כשומר מסורת התורה והישיבות. הוא יצא נגד תופעות וגופים אשר ראה בהם פרצה או סטייה ממסורת זו.

הרבי מלובביץ' ותנועת חב"ד

הרב שך יצא נגד רבים מחידושיו ותקנותיו של רבי מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', בהם: תקנתו שכל אישה ובת ידליקו נרות שבת בברכה, הנחת תפילין בחוצות קריה[42], תהלוכות ל"ג בעומר, פעילות בעניין שבע מצוות בני נח לגויים, מסלול לימוד הרמב"ם היומי ועוד. ויכוח מאפיין נרשם ביניהם על הגישה לחוק מיהו יהודי בו ראה הרבי מלובביץ' עיקר גדול, בעוד בעיני הרב שך היה החוק פרט שולי בחוק השבות. באופן כללי הייתה גישתו שעל עם ישראל לרכז את מאמציו במסגרת קיום התורה והמצוות האישיים ולא במבצעים עתירי הד תקשורתי כפי שראה את מבצעי חב"ד, וטען שהגישה של קיום המבצעים הללו מגיעה מחכמות חיצוניות ולא מהתורה[דרוש מקור].

המאבק פרץ לכותרות בשנות השמונים, כאשר הרב שך גינה את מלחמת שלום הגליל, והרבי מלובביץ' ביקר אותו כנכנע לאומות העולם. הרב שך פרסם את דעתו כי ביטול השינה בסוכה אצל חסידי חב"ד היא עקירת דבר מן התורה[43]. כאשר פתחה חסידות חב"ד בקמפיין המשיחי שלה, ראה בכך הרב שך כפירה באמונה בביאת המשיח ונזעק נגדה. התנגדותו הייתה כפולה: הוא טען כי הרבי מלובביץ' הוא משיח שקר[44] וכי הדגש שנותנת חב"ד על הצורך שחייבים להביא את המשיח עתה, עומדת בסתירה לדברי הנביא חבקוק "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא".

הרב שך התבטא פעמים רבות נגד הרבי מלובביץ' וחסידיו. הוא קרא לחסידי חב"ד "הכת הידוע" ודרש לא להתחשב בהם[45]. בתגובה תקפו אותו חסידי חב"ד בביטאון כפר חב"ד. האדמו"ר מגור הרב שמחה בונים אלתר ניסה לתווך בין הצדדים[46]. מנגד הדגיש הרב שך כי המאבק ברבי מלובביץ' אינו אישי-פרסונלי (אף שבכנס בהיכל התרבות כינה אותו "כופר", ואת חב"ד "כפירה ומינות") ואף התפלל לרפואתו בימי מחלתו. את פעולתו האחרונה נימק בכך ש"מלחמתי היא נגד השיטה הפסולה, אבל לא נגד האנשים באופן אישי"[47]. במכתב המופנה לראשי הישיבות הליטאיות בשנת 1983 כתב "כאשר כת הידוע אשר מלפנים הייתה נחשבת לאחת משיטות החסידות עם גדולי תורה ויראה והליכתם הייתה על פי דרכם כפי שקיבלו מרבותיהם.. אולם לדאבוננו הרב סטתה כת זו מדרך הישרה והרבו לדבר גבוה גבוה, דברים אשר אין לשמוע ואסור לשמוע, ועקרו את ה-"אני מאמין" המקודש לנו, בתבנית אדם בן תמותה"[48].

המאבק בחב"ד הוסיף שמן ליחסים העכורים בין החסידים והליטאים בשנות השמונים[דרוש מקור][מפני ש...]. חסידי חב"ד טענו כי מאבקו של הרב שך איננו מיוחד נגד חב"ד אלא נגד החסידות כולה. הרב שך הכחיש זאת נמרצות ואמר: "אני מרים את ידי לשמיים, שאף פעם לא עלתה על דעתי, ולא על דעת אף אחד, לעורר המחלוקת של חסידים ומתנגדים". כמו כן, הדגיש את משרתו בשנות השלושים בישיבת קרלין ואת יחסו החם לתלמידים חסידיים שלמדו בישיבותיו. הוא צירף למועצת גדולי התורה של דגל התורה את האדמו"ר מבעלז.

בפברואר 1986 החריף העימות, לאחר פטירתו של הרב יעקב לנדא, רב העיר בני ברק. הרב לנדא היה מחסידי חב"ד אך נמנע מלהתייחס בגלוי לסוגיית המשיחיות והיה בעל תדמית ציבורית נייטרלית. בצוואתו ביקש הרב לנדא למנות את בנו, הרב משה יהודא ליב לנדא, כיורשו. הרב לנדא הבן היה חסיד חב"ד מוצהר ור"מ בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. ראש העיר משה אירנשטיין הכריז על מינויו של הרב לנדא הבן לרב העיר במהלך לוייתו של האב, למרות התנגדות הליטאים בראשות הרב שך, שדרשו לקיים בחירות לרבנות העיר. הרב שך התייחס לנושא (תוך אזכור המקווה שבנה הרב לנדא בשיטת בור על גבי בור) בעצרת במהלך הבחירות לראשות עיריית בני ברק, שבהן הציגה דגל התורה לראשונה מועמד משלה לתפקיד, והכריז כי הליטאים אינם מכירים בסמכותו של הרב החדש שאף לא מונה רשמית בסופו של דבר. במקביל, הורה לרב חיים שאול קרליץ, להקים מערכת קהילתית נפרדת, שתכלול בית דין, מינוי רבני שכונות, מערכת כשרות, רישום נישואין ועוד. מערכת זו, "שארית ישראל", קיימת עד היום.

ההתנגדות לחב"ד היה אחד הגורמים לפרישת הליטאים מ"אגודת ישראל", לאחר שהעיתון "המודיע" השייך למפלגה סירב להימנע מלפרסם את פעילות חסידי חב"ד, כפי שדרש הרב שך.

מאבקים ציבוריים נוספים

בשנת תשל"ב יצא בכרוז נגד הקמת 'מדרשה גבוהה לתורה' מטעם מכון הרי פישל להכשרת רבנים. הוא ראה בזה שינוי ממתכונת הכולל, שתכליתו לימוד לשם לימוד. לכרוז הצטרפו הרבנים יעקב ישראל קניבסקי, חיים שמואלביץ ומשה חברוני.

בשנות ה-70 כאשר החלה תופעה שבנות בוגרות סמינרים של בית יעקב המשיכו את לימודיהן במכללה לבנות בירושלים יצא הרב שך נגד המכללה. הוא פרסם איגרת לבוגרות בית יעקב ובה יצא בחריפות נגד לימודים אקדמיים לבנות הכוללים תכנים ושיטות לימוד המנוגדים למסורת בית יעקב. הוא פנה אל הבוגרות: "תשמרו את נפשותיכן ותתחזקו בדרך ובהשקפה שקיבלתן בבתי ספר בית יעקב, תיטהרו ותתקדשו להיות אמהות של הדור הבא". הוא אסר על תלמידיו להינשא לבנות שלמדו במכללה. עם זאת, בירך ועודד מוסד על תיכוני שקיים לימודי מחשבים והנהלת חשבונות מאחר שאין במקצוע ההוראה משרות לכולן[49]. כמו כן, במענה לשואל כתב: "אבל כמובן שבנות שאם לא ישתלמו בהמכללה, ילכו להמקומות שהם יותר גרועים, ודאי שיש להשתדל שישתלמו בהמכללה"[50].

הרב שך ראה את הישיבות כמרכז הרוחני של עם ישראל, והתנגד לכל שינוי וסטייה מהמתכונת שהייתה מקובלת בישיבות ליטא. הוא התנגד בנחרצות לישיבות תיכוניות. מאבקו עלה מדרגה כאשר החלו לקום ישיבות תיכוניות חרדיות ובראשן מערבא, והוא פרסם מכתב נגד הישיבה[51]. בשנת תשל"ח, כאשר נודע לו שבאנטוורפן עומדת לקום ישיבה תיכונית, פרסם איגרת לתושבי העיר ובה כתב כי "צריכים לעשות כל המאמצים לבטל דבר זה, בייחוד שברוך ה' יש ישיבה באנטוורפן ובוודאי נתמעטו התלמידים בישיבה, שהישיבה התיכונית הוא דבר המושך בפרט לצעירים שחושבים שהעתיד שלהם יהיה יותר טוב כשיהיה להם תעודת בגרות. והאמת שזה טעות".

הרב שך ראה בתלמוד המבואר של הרב עדין שטיינזלץ שינוי מדרך הלימוד המקובלת. הוא טען כי על ידי הלימוד של התלמוד המבואר "סר כל זיק של קדושה ואמונה", והדבר יביא לשכחת התלמוד. בנוסף, הוא טען כי הרב שטיינזלץ שילב בביאורו תכנים וביטויים המציגים את האישים בתנ"ך ואת חכמי התלמוד במושגים בני זמננו.

הרב שך יצא נגד השבועונים החרדיים שהחלו לצאת במגזר החרדי. בשנים ה'תשל"ח-ה'תש"מ יצא לאור שבועון עצמאי בשם "צופר", בעריכת חיים שאולזון. הקו הפתוח והעצמאי של העיתון הביא את הרב יעקב ישראל קניבסקי לצאת במכתב ציבורי נגד העיתון שעליו חתמו גם הרב שך ורבנים נוספים[52][53].

במחצית הראשונה של שנות ה-80 הוקם השבועון "יום השישי", שכעבור זמן הוסב ל"ערב שבת". העיתון נקט קו פתוח, סיקר את הנעשה מאחורי הקלעים של המפלגות החרדיות וערך תחקירים בנושאים פנים-חרדיים. גם במקרה זה נדרש הרב שך לנושא, ובאחת מדרשותיו בפתיחה לכנס "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז' יצא נגד העיתון, כשהוא מתאר זאת: "איזה מראה זה כשבן תורה הולך ביום שישי לטבול במקווה לכבוד שבת ותחת בית שחיו העיתון 'ערב שבת'?"

יחסו לשמאל

הרב שך הוביל במשך שנים רבות התנגדות למפלגת העבודה ולשמאל. את התנגדותו לריצה המשותפת של אגודת ישראל עם פועלי אגודת ישראל בבחירות לכנסת השמינית נימק בכך שאנשי פועלי אגודת ישראל שיתפו פעולה עם מפלגת העבודה[54]. בעת התרגיל המסריח הטיל את כובד משקלו כדי למנוע הקמת ממשלת שמאל על ידי שמעון פרס[55] והביא את הרב עובדיה יוסף למנוע ממפלגת ש"ס לקחת חלק במהלך.

עמדותיו בנושאים השקפתיים ותורניים

דרכו בלימוד תורה

כמי שהושפע רבות מהרב יצחק זאב סולובייצ'יק, היה לימודו של הרב שך באופן כללי בשיטת בריסק, אף שיצק בה גוונים חדשים. עמל רבות בדברי הרמב"ם ואף את ספריו סידר על פיו, החשיב את החשיבה העצמאית והמקורית לבסיס לימוד התורה, אף על פי שחינך שלא לזוז מדברי הראשונים. התאמץ להסביר את דברי הראשונים והאחרונים אך לא נרתע מלהביע חוסר הבנה והשגות על דבריהם. מצד שני היה נכון לקבל ביקורת על חידושיו שלו, קרה שאף קטע את שיעורו היומי בשל קושיית תלמיד שלא מצא עליה תשובה. הביע הסתייגות מפסיקה או לימוד על פי ידע בלא עיון מחשבתי מספיק. כמי שהושפע משיטת בריסק, התמקד בתחום הלמדנות התאורטית ופחות בפסיקת הלכה, את עיקר מאמציו הלמדניים כיוון להגדרת המושגים השונים של ההלכה מתוך תפישתה כמערכת חשיבה אוטונומית. כך, למשל, אופיינית לו הבחנתו בין קידושין, המוגדרים כמעשה קנין, לבין חופה המוגדרת כמצב.

הרב שך עודד את הבקיאות בש"ס ובפוסקים והתרעם על כך שבעולם הישיבות ההספק מועט. הוא הדריך להסתפק בעיון במקצת מהראשונים, לכתוב קושיות על דבריהם ולהמשיך הלאה. הוא תבע הספק של לפחות דף לשבוע בלימוד העיון, ולחזור עליו בשבת, בסוף החודש ובסוף הפרק. הוא עודד קביעות לימוד בספרים קצות החושן ושב שמעתתא כדי להתרגל לסגנון העיוני שלהם.

בתחומי האגדה וההגות הלך בעקבות בעלי המוסר ופרש את המקורות כפי שהם, בלא לנסות למצוא להם הסברים נוספים. שיחותיו פשוטות והן כוללות בדרך כלל ציטוטים מדברי חז"ל ומספרי היסוד המקובלים בישיבות. תוכנן אחיד למדי והן מציגות את הערכים בהם האמין - מעמדה של התורה כמכונן בלעדי של הזהות היהודית, תלמוד תורה והסתגרות בפני השפעות חיצוניות. עם זאת הן מתייחדות בכך שיש בהן התייחסויות רבות למאורעות פוליטיים וחברתיים שלא כנהוג בישיבות הליטאיות. כמו כן הוא הביע בכל הזדמנות את החשיבות בהתענגות על כל חלק שבתורה ואף תוך כדי לימוד בצער, ולא לימוד מתוך ציפייה לשכר.

תפיסתו השמרנית התבטאה גם בגישתו ללימוד התורה, הסתייג מחידושים מתודיים ומספרים חדשים או מכאלה שהעיסוק בהם לא רווח בעבר, ואף שלל ניסיונות לשנות את צורתו המוכרת של דף הגמרא. ראה את עצמו, במידה מרובה, כמי שהופקד על העברת המסורת הלימודית והחינוכית של ישיבות ליטא לדורות הבאים בצורתה המקורית ומתוך כך קרא לעסוק בתורה "כדרך המסורה בידינו מדור דור".

ככלל הרב שך סלד מביטול תורה, וראה ערך רב בכך שאין להפסיק את הלימוד מסיבות שאינן הכרחיות. כך לדוגמה, כאשר נפטרה אשתו, הרב שך לא המתין עם הלווייתה עד שיבוא בנו אפרים מקנדה, מכיוון שהציפייה לבואו הייתה כרוכה בביטול תורה[56].

גישתו האמונית

הרב שך דגל באמונה המבוססת על התבוננות פשוטה במעשי אלוקים ושלילת החקירה בנושאי האמונה. היה נוהג להרצות בפני תלמידיו על היכולת לראות את אלוהים בכל דבר בעולם. כך לדוגמה הוכיח את קיום האל מכך שכדי להפעיל מכשיר חשמל נצרכת פעולת אדם, ואם כן גם לשמש, שהיא מקור אנרגיה אדיר, יש מפעיל[57]. בד בבד הטעים כי אין להאמין אלא בדברים בהם מחייבת התורה להאמין. הוא הסביר כי המאמין המקבל כאמת את כל שנאמר לו, אינו מאמין אמיתי אלא פתי. כפי מה שקיבל מרבו רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, בשם אביו, מצוות האמונה אינה קיימת לגבי קיום הבורא, מכיוון שהדבר פשוט מדי כדי לצוות, אלא היא עוסקת רק בחלקים באמונה שהם נשגבים מבינת האדם.

השואה במשנתו

על פי השקפתו השואה היא תופעה החוזרת ונשנית כל אימת שסאת החטאים של ישראל מתמלאת, מאז חורבן הבית הראשון, ונוצר צורך להעניש את העם. לדבריו: ”הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון המשתרע על-פני מאות שנים, עד שנצטבר לחשבון של שישה מיליון יהודים וכך התרחשה השואה. כך צריך יהודי להאמין, ואם היהודי לא שלם באמונה זו הוא כופר בעיקר... ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאילו שאיננו מאמינים בקב"ה ח"ו”[58]. לדבריו, אין לדעת למה דווקא שישה מיליון יהודים נהרגו בשואה האחרונה, ולמה חלפו מאות שנים בין העונש המשמעותי הקודם, שאותו לא הגדיר במדויק, לבין השואה. גם בעתיד עלולה לבוא שואה נוספת, ואין לדעת אם תבוא בעוד "שנה או שנתיים, ואולי עשר שנים". לאור זאת הוא הזהיר את תלמידיו קודם מלחמת המפרץ לחזור בתשובה, מפני שאילולי כן עלולה לבוא שואה נוספת[59].

שלמה לורינץ העיד על משפט שהיה שגור מפיו בדברו על השואה: "אשרינו שאנחנו הנרצחים ולא הרוצחים. כמה רע להיות רוצח, מנצח. מוטב להיות מנוצח. להיות מן הנרצחים זה עניין של השגחה, אך לרצוח – זו השחתת המידות"[60]. הוא סירב להכניס תפילות או קינות מיוחדות על השואה[61].

גיוס בני הישיבות

בשנת תשמ"ח, בדרשתו בפתיחת "ירחי כלה" של ישיבת פוניבז', אמר הרב שך: "אומר ברורות, שאם יבוא זמן ותהיה גזרה על עולם התורה, מרים אני ידי ואומר 'אם אשכחך ירושלים', כל בני התורה לא ישכחו את ארץ ישראל, אך כולם ילכו לגלות ולא תישכח תורה מישראל!"[62].

בחודש אייר תשנ"ח התפרסם בשמו: "תדעו שאיסור גמור ללכת לצבא, וצריך למסור את הנפש על זה. כל אבא צריך לשמור ולהשגיח על ילדיו, כי איסור גמור לשלוח את בניו לצבא. תפרסמו בשמי בכל מקום שצריך לצאת במחאה"[63].

בשנת תשס"א פרסם חתנו של הרב שך, הרב מאיר צבי ברגמן, מכתב שבו הציג את מה שאמר לו חותנו בעניין דרך ההתמודדות עם חוקים שיכפו את גיוסם של בני הישיבות לצבא. בין השאר כתב:

”היות ועניין גיוס בני הישיבות רח"ל נוגעת למעשה, הגיעה השעה לפרסם דברי מו"ח שליט"א שאמר לי בזמנו, שאם יגיע גזירת גיוס בני הישיבות למעשה, להודיע את דעתו הברורה... ייתכן שבעוונותינו ח"ו נצטרך לקחת את מקל הנדודים, כמקום שכופים להעביר על הדת, ולעזוב את נחלת ה' ולקבוע מושבנו במקום אחר, ואין לנו שום ביטחון בארץ הזאת. ואמר לי לפרסם שדעתו שצריך להתנגד לזה, כהלכות קידוש השם, שנפסק בשולחן ערוך יורה דעה. ומי יודע את הקדמת גזירת גיוס בני הישיבות היא להציל את החרש והמסגר, כדי שיהיה קיום לעם ישראל בעתיד.” [64]

עם זאת, במסגרת תפקידו כנשיא ועד הישיבות הורה לראשי הישיבות לא להעניק דיחויים למי ש"אין תורתו אומנותו, ואין עטרה זו הולמתו"[65], ולבחור ישיבה שהוציא רישיון נהיגה[66].

לימודי חול, פרנסה ויחסי חרדים-חילונים

הרב שך התנגד באופן נחרץ ללימודי חול בישיבות לכל הגילאים ובכוללים, אך לא התנגד לכך שמי שנזקק לכך יעבוד לפרנסתו[67]. באחד ממכתביו כתב: ”האדם צריך לדאוג לעלייתו העצמי בתורה ויראת שמים, וזה הדבר הכי חשוב, ואין שום דבר שבגלל זה אדם צריך לוותר על עלייתו בתורה ויראת שמים. אמנם אם אין פרנסה, כיוון שבלי פרנסה אי אפשר ללמוד בשקט ולעלות בתורה ויראת שמים, על כן יש לדאוג לפרנסה, ולהעדיף דבר שאפשר להתפרנס ממנו שיש בזה איזה לימוד ועליה התורה”[68]. יש הסבורים כי פתיחת המסלולים להכשרה מקצועית לחרדים התאפשרה רק החל משנת 1996, כאשר מצב בריאותו של הרב שך הקשה עליו את ההנהגה. לדברי אחרים המוסד הראשון שנפתח אז קיבל את הסכמתו לכך, לאחר שהתייעץ עם רבנים אחרים[69].

הרב שך נטה להימנע מהפגנות נגד השלטון בנימוק שאין בהן תועלת[70] וכן שאיסור "התגרות באומות" נכון גם ביחס לשלטון החילוני וחשש כי הפגנות עלולות להביא לגיוס בני ישיבות[71][72]. במקרים מסוימים התנגד למאבקים שעלולים להידרדר להפגנות אלימות[73]. להפגנות כנגד פתיחת קולנוע היכל בפתח תקווה בשבת הוא התנגד גם בשל החשש מחילול שבת של השוטרים[71][74]. עם זאת, היו מקרים שבהם הורה להפגין, כגון נגד הקמת אצטדיון טדי[75] ונגד חפירות קברים ביפו[דרוש מקור]. בשיחה עם נחום ברנע אמר לו הרב שך שהוא מצפה שכל היהודים יהיו כמו אלה שבבני ברק, אבל "אנחנו לא כופים"[76]

עמדותיו בנושאים מדיניים

הציונות, מדינת ישראל והעלייה

לדעת הרב שך שנאת הגויים לעם ישראל היא נתון בסיסי בהיסטוריה העולמית שאיננו ניתן לשינוי. "במשך אלפיים שנה סבל העם מגזירות ושחיטות ומכל האומות לא נמצאה אפילו אומה אחת שעמדה לצד עם ישראל כדי לעזור לו". הוא חזר שוב ושוב על אמרת חז"ל "הלכה היא, בידוע שעשו שונא ליעקב". לכן, לדעתו, "אי אפשר לסמוך על אף אומה, כולל ארצות הברית, שהיא 'משענת קנה רצוץ'", והקמת המדינה אינה פתרון לאנטישמיות.

גם מבחינה הלכתית התנגד הרב שך להקמת המדינה. שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל כוללות איסורים לעלות בחומה (עליה מאורגנת לארץ) או להתגרות באומות. שלא כאדמו"ר רבי יואל מסאטמר, הרב שך נותן לעניין זה הסבר רציונלי ומסיק ממנו מסקנות מדיניות. לטעמו, "פתרון ההישרדות היהודי הוא להוריד את הראש מול גזרות הגויים ולא להתגרות בהם. כך ניצלו היהודים בכל הדורות. העמים שרדפו אותנו נעלמו מבמת ההיסטוריה".

על אף שהתנגד למלחמת שלום הגליל וסבר שהיה בכיבוש דרום לבנון משום התגרות באומות, מכל מקום כאשר שמעון פרס פעל להקמת ועדת חקירה לחקירת טבח סברה ושתילה ביקר אותו הרב שך כמוֹסֵר, וסירב לתמוך בממשלתו בשנת 1990 בעת התרגיל המסריח.

הרב שך עודד אנשים וקבוצות לעלות לארץ, באמרו שהאווירה בה מתאימה יותר להתעלות בתורה[77]. ואף הצהיר בראיון לעיתון האמריקאי "פארווערטס": "אני ציוניסט, איני יוצא מארץ ישראל לעולם"[78]. עם זאת הוא הצדיק את קיומן של קהילות יהודיות בגולה, בנימוק שקיומה של מדינת ישראל אינו בטוח מול מאה מיליון ערבים. לדבריו, עדיף לפזר את עם ישראל בין הגויים כדי להבטיח את המשך הישרדותו, וכמאמר חז"ל "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות".

שטחים תמורת שלום

הרב שך דגל בכך שחובת העם היהודי לקדם כל פשרה המקרבת את השלום, כדי למעט שפיכות דמים. מסיבה זאת הורה לחברי הכנסת הסרים למרותו לתמוך בהסכם השלום עם מצרים. עם זאת, אמר שיש לשאוף ל'שלום קר', כמו זה השורר עם מצרים, משום שיחסים קרובים יותר עלולים להוביל להתבוללות[79].

הרב שך התנגד להתנחלות בשטחי יש"ע בנימוק שהיא סותרת את איסור ההתגרות באומות. גם מבחינה פרקטית, אמר הרב שך שאסור לישראל לעורר את חמתה של ארצות הברית, שהיא משענתה של המדינה ובלעדי תמיכתה תתמוטט המדינה בתוך זמן קצר. "מי שרואה ערך מקודש במדינת ישראל, ורואה בימינו מצווה חיובית ביישוב כל ארץ ישראל מסיע אותנו במדרון של התגרות באומות העולם"[דרוש מקור].

בערב פסח 1978 כתב למנחם בגין כי "על פי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל" והוסיף כי "ויתור למען השלום איננו ויתור"[80]. בנאומיו בשנות ה-80 חזר שוב על תמיכתו בהחזרת שטחים והתנגדות להתנחלויות.

הרב שך התנגד לחוק ירושלים ולחוק סיפוח הגולן אשר החילו את החוק הישראלי באזורים אלו. לאחר חקיקת חוק ירושלים, אמר: "מי זקוק לחוק זה? וכי בלי חוק ירושלים וארץ ישראל אינן שלנו?... עבורנו אין החוק אומר כלום אלא התורה היא מעידה שירושלים שלנו. ואילו אלו שאוכלים ושותים בתשעה באב תובעים את ירושלים בחקיקת חוק, זוהי התגרות באומות מיותרת לחלוטין"[81]. על חוק הגולן אמר: אלפיים שנה חיינו בלא חוק הגולן ובלא הגולן כלל, ואף הלאה נוכל לחיות בלא חוק זה עוד אלפיים שנה[82].

רבותיו בתורה ובהנהגה

עם רבותיו במשך השנים נמנו: הרב איסר זלמן מלצר, החזון איש, הרב חיים עוזר גרודזנסקי, הרב יהודה לייב פורר, הרב יחזקאל ברשטיין, הרב יצחק יעקב רבינוביץ, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הרב ישראל מאיר הכהן (החפץ חיים), הרב משה מרדכי אפשטיין, הרב נפתלי הרץ קרצ'מר, הרב נתן צבי פינקל.

בהקדמה לספרו של הרב איסר זלמן מלצר "אבן האזל" כתב הרב שך: "גודלתי וחונכתי על ידו כאב את בנו כמה שנים בביתו". בשיחה בפני מחנכים אמר הרב שך: "כל מה שראיתי אצל רבי איסר זלמן נחקק בלבי ונבלע בדמי עד היום. כל סיפור ועובדה עשו עלי רושם ועמדו לי להבין ולהשכיל מהם בכל תקופות החיים"[83]. הרב מלצר שידך לרב שך את בת אחותו והיה שושבינו לחופה.

בתקופת כהונתו בישיבת קלצק נסע הרב שך מספר פעמים אל החפץ חיים לשם התייעצות. הוא ראה בו אחד מרבותיו המרכזיים בהנהגה הציבורית.

הרב שך ראה גם ברב חיים עוזר גרודזנסקי את מורו ורבו בהנהגת הכלל. לאורך השנים ביקר בביתו בווילנה ושוחח עמו בדברי תורה ובעניינים ציבוריים. הוא נשלח על ידו כשליחו להתייעצות עם גדולי הרבנים, ובהם החפץ חיים, בנושאים ציבוריים ותורניים שונים שעלו על הפרק[84].

הקשר של הרב שך עם הרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק ("הגרי"ז") החל בשנת תרע"ח. בראשית שנות ה-40 התקרב הרב שך לגרי"ז בירושלים ונעשה תלמידו המובהק ואיש סודו. היו תקופות שהרב שך קבע את מקום לימודו בחדרו של הרב מבריסק. גם כאשר עבר הרב שך להתגורר בבני ברק היה מקפיד לנסוע לפחות פעם בשבוע אל הרב מבריסק. בהסכמה שנתן הרב מבריסק לספרו של הרב שך "אבי עזרי", הוא כתב: "והאמת, כי הגאון רבי אלעזר מנחם... אינו צריך לשום הסכמה ממי שהוא, כי גדול האיש מאוד ורב גובריה (=כוחו) בחריפות ובקיאות ועמק הפשט בכל מקצועות התורה, כאחד מגדולי דורנו, ולא לדידי ודכוותי (=לי ולשכמותי) להעיד עליו ועל חידושיו". הרב מבריסק נודע ביחסו השלילי לציונות ולמדינת ישראל, והשפעתו על השקפתו של הרב שך בתחום זה הייתה מכרעת.

הרב שך נהג לפקוד את ביתו של החזון איש לעיתים קרובות והם ניהלו שיחות תורניות ואישיות. החזון איש נהג לקום לכבודו ואף ללוותו ביציאתו ממנו. במכתב תורני של החזון איש לרב שך הוא מסיים: "אף כי אין דרכי לבוא במשא ומתן עם החכמים, אבל מעלת כבוד תורתו שליט"א, שהאמת אהוב לו מאוד, דנתי בזה לפניהם למען הגדיל תורה".

מתלמידיו

משמאל לימין - הרב שך עם הרב מרדכי מן עם והרב משה שמואל שפירא

ילדיו

ספריו

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו למכלול ועזרו לשכתב אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא להוסיף שנת הוצאת הספרים.

הוציא בחייו

ערך מורחב – אבי עזרי

בהוצאת תלמידיו

  • יגיעת ערב - שיעורים שנתן לקראת סוף ימיו על מסכתות הש"ס, תש"ע.
  • בית המדרש - שיעורים שאמר בישיבת הרשב"י בבני ברק.
  • משנת רבנו - קובץ מכתבים המכילים חידושים על מסכתות הש"ס.
  • שעורי רבנו אבי עזרי - שיעורים על מסכתות הש"ס.
  • קובץ הדרכה לבן ישיבה - הדרכות בלימוד ובהנהגה לתלמידי ישיבות.
  • ספר הגליונות - הערות למדניות לחיבורים שונים, תשס"ד.
  • מכתבים ומאמרים - שישה חלקים (בשני כרכים) של אגרות ומאמרים.
  • בזאת אני בוטח - לקט שיחות ומאמרים מימי מלחמת המפרץ הראשונה.
  • היא שיחתי - שיחותיו האחרונות.
  • מחשבת זקנים - שיחות שנאמרו באירועים שונים, תשס"ז.
  • מחשבת מוסר - שלשה חלקים, לקט שיחות מוסר, תשס"ז.
  • שימושה של תורה - רעיונות וזכרונות משולחנו של רבינו כרך א' 1998, כרך ב' 2002.
  • מראש אמנה - רעיונות על פרשת השבוע.
  • תורתך שעשועי - רעיונות על פרשת השבוע.
  • המלך המשפט - שיחות ומאמרים לימי אלול ולימים הנוראים.
  • קונטרס חדושים על הרמב"ם הלכות נערה בתולה.
  • קונטרס חדושים על הרמב"ם הלכות יבום וחליצה.
  • סדרת ספרי הוראות והדרכות אורחות החיים (ענייני יום יום), אורחות הישיבה (ענייני ישיבה) אורחות הבית (הנהגת הבית) ואורחות התשובה.

לקריאה נוספת

  • משה הורוביץ, הרב שך: שהמפתח בידו, הוצאת כתר, 1989
  • הרב יחיאל מיכל שטרן, מרן ראש הישיבה, ירושלים תשס"ב
  • צירה קרלנשטיין, מנהיג של דור, ירושלים ה'תשס"ב
  • הרב יואל שוורץ, אחר מיטתו, ירושלים: הוצאת דבר ירושלים, ה'תשס"ב
  • הרב משה מרדכי שולזינגר, פניני רבנו אבי עזרי, בני ברק ה'תשס"ב
  • מספד גדול, אוסף הספדים שנאמרו על הרב שך במהלך שבעת ימי האבל, בני ברק ה'תשס"ב
  • אבישי בן חיים, איש ההשקפה - האידאולוגיה החרדית על פי הרב שך, הוצאת מוזאיקה, 2004
  • אשר ברגמן, מרן הרב שך, בני ברק תשס"ו.
  • שלמה לורינץ, במחיצתם של גדולי התורה, א, ירושלים, ה'תשס"ז (2006), עמ' 253–395
  • רפאל וולף, בסערת אש, ה'תשע"ז[86]

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: אלעזר מנחם מן שך
עליו
על מנהיגותו
מן העיתונות
חומר תיעודי
מסמכים תמונות ווידאו

הערות שוליים

  1. ^ במקורות רבים נקרא בטעות אליעזר במקום אלעזר
  2. ^ בעבר היו הדעות חלוקות לגבי גילו המדויק. מסמכים שמילא במהלך השנים גרמו לבלבול, בין היתר נוספו חמש שנים לגילו האמיתי בתקופת לימודיו בישיבת סלוצק, שם הצליח המשגיח הרב אשר סנדומירסקי לשנות את גילו ברישומים כדי לשחררו מגיוס לצבא ("מרן הרב שך", עמ' 108–109). בשנת ה'תשס"ו התגלה מסמך אותנטי בארכיון עיירת הולדתו, שם נכתב בבירור כי נולד בי"ט בטבת – 20 בדצמבר 1898 לפי הלוח היוליאני. ראו: הרב מרדכי ליב קצנלנבוגן, גילוי חדש השופך אור על אודות שנת לידתו של הגאון רבי אלעזר מנחם שך בתוך: יוסף אליהו מובשוביץ (עורך), הספר: יובל השבעים למוסד הרב קוק, ב, ירושלים תשס"ח, עמ' 730–735
  3. ^ הבכור אברהם יצחק שימש כשוחט ולימים היגר לארצות הברית ונפטר בגיל צעיר. אחותו אסתר זינגר עלתה לארץ ישראל לפני מלחמת העולם השנייה והתגוררה בבני ברק. שאר אחיו ואחיותיו לא הספיקו להינשא ונהרגו בשואה.
  4. ^ אשר ברגמן, מרן הרב שך, בני ברק תשס"ו-עמ' 37
  5. ^ אביו של הרב יצחק קאץ, ראש בית המדרש לתורת ארץ ישראל בפתח תקווה.
  6. ^ שלישי, הרב שך שהמפתח בידו, הוצאת כתר, 1989
  7. ^ שלישי, הרב שך שהמפתח בידו, כתר, 1989, עמ' 49
  8. ^ https://webcache.googleusercontent.com/search?q=cache:2783d3zT_-oJ:https://www.news1.co.il/Archive/0024-D-74487-00.html&cd=1&hl=iw&ct=clnk&gl=il
  9. ^ https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/archive/ART/206/087.html
  10. ^ במכתב אל הרב מלצר זמן קצר לאחר עלותו לארץ ישראל, כתב הרב שך: "מאוד עגמה לי נפשי מיום נוסעו מפה, וקשה לי מאוד פרדתכם... וכמו זר בארץ נכריה נשארתי גלמוד".
  11. ^ הרב שך אמר לתלמידו מתקופת קלצק, הרב גדליה אייזמן: לשני אנשים אני חב את נפשי: לאמי ששלחה אותי ללמוד תורה, ולר' יחזקאל לווינשטיין שקירב אותי ל"מוסר". הרב לווינשטיין התבטא על הרב שך שהוא 'נקי' (ביידיש: 'ריין') לגמרי.
  12. ^ "מרן הרב שך" עמ' 361
  13. ^ במכתב לתלמידו הרב נח וולוקוביץ.
  14. ^ דוד חרמץ, הבן יקיר שמרד בדרך, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 23 ביולי 2012
  15. ^ תולדות מרן הרב שך: מסכת חייו של מרן רבי אלעזר מנחם מן שך, הרב אשר ברגמן, כרך א', תשס"ו, עמ' 360, 394.
  16. ^ תולדות מרן הרב שך : מסכת חייו של מרן רבי אלעזר מנחם מן שך, הרב אשר ברגמן, כרך א', תשס"ו, עמ' 360.
  17. ^ תולדות מרן הרב שך : מסכת חייו של מרן רבי אלעזר מנחם מן שך, הרב אשר ברגמן, כרך א', תשס"ו, עמ' 395.
  18. ^ 151 עולים מליטא, דבר, 8 בינואר 1941
  19. ^ 19.0 19.1 דוד חרמץ, הבן יקיר שמרד בדרך, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 23 ביולי 2012
  20. ^ קורות המוסד מיום היווסדו, באתר www.etzchaim.co.il
  21. ^ הרב שך לתלמידי ישיבות: לימוד נהיגה ושכירת רכב לטיולים אינם דרכה של תורה [23/07/1985 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il
  22. ^ אסור להרבות בטיולים, ללמוד נהיגה ולשוטט בלילה על החוף [31/07/1987 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il
  23. ^ א. פדרמן, מדוע קצצה מפא"י את כנפיו של מר כהנא, חרות, 5 בספטמבר 1962.
  24. ^ כנס צעירי אגו"י היום, מעריב, 7 במרץ 1962
  25. ^ מחלוקת על חזית עם פא"י ב"מועצת גדולי התורה", על המשמר, 31 במרץ 1965
  26. ^ יוסי ביילין, ההיתר, דבר, 24 בנובמבר 1972; המשך
  27. ^ המכבש של העבודה לוחץ על החזית התורתית, מעריב, 20 באוגוסט 1974
  28. ^ יצחק פלדמן, בקהילה, הידידות בין פרוש לבגין ששכנעה את הרב שך, באתר בחדרי חרדים, 23 באפריל 2017
  29. ^ אגודת ישראל כבשה את היכל התרבות, דבר, 10 ביוני 1981
  30. ^ שביתת נשק חלקית, דבר, 19 בינואר 1983
  31. ^ נח זבולוני, יתכן פילוג באגו"י בגלל התפטרות, דבר, 31 באוקטובר 1983
  32. ^ אליהו קאופמן, עלייתה ונפילתה של ש"ס, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 29 באוקטובר 2017
  33. ^ Chabad's lost son, Haaretz.com (באנגלית)
  34. ^ קבוצה ליטאית מבני ברק, שדבקה בדרכו ובשיטתו של החזון איש.
  35. ^ קבוצה ליטאית ירושלמית, שהולכת בדרכו ובשיטתו של "הרב מבריסק", הרב יצחק זאב סולובייצ'יק.
  36. ^ קורין-ליבר, מאת סטלה (2000-09-04). "14:20: דרעי נכנס לכלא. 14:25: אבנים ועצורים". Globes. נבדק ב-2021-06-07.
  37. ^ מאמר באתר הקיבוץ הארצי
  38. ^ יואב יצחק, הרב שך נקבר בחלקת רבני ישיבת פוניבז' באתר חדשות מחלקה ראשונה
  39. ^ צפו: הגר"ש בעדני מתפלל על קבר הגרא"מ שך זצ"ל | המחדש
  40. ^ אבישי בן חיים, בני ברק: רחוב הרצל הפך לרחוב הרב שך, באתר ynet, 8 בנובמבר 2001
  41. ^ ועדת השמות בי-ם: תוקם "קרית הרב שך", באתר בחדרי חרדים
  42. ^ משה הורוביץ, הרב שך שהמפתח בידו, עמ' 93
  43. ^ וזרח השמש: ייסודה ומשנתה של אגודת החרדים - "דגל התורה", בני ברק: המכון לתיעוד היסטורי, תש"ן-1990. עמ' 334. הדברים נאמרו בנאום פומבי אולם הקלטות האודיו והווידאו הרשמיות שיצאו מן האירוע צונזרו. ראו על כך: מאיר ויסברגר, חשבונות רבים, בני ברק תשס"ב, עמ' 280.
  44. ^ נח זבולוני, הרב שך: הכתרת הרבי מלובביץ' למשיח היא כפירה שהעונש עליה הוא גיהנום בעיתון דבר 31 בינואר 1993
  45. ^ נח זבולוני, הרב שך מחדש פולמוס ישן, דבר, 25 בנובמבר 1983
  46. ^ נח זבולוני, שביתת נשק חלקית בחזית לובאוויץ'-בני ברק, דבר, 19 בינואר 1983.
  47. ^ שלמה לורינץ, במחיצתם של גדולי התורה, חלק א', עמ' 384
  48. ^ נח זבולוני, הרב שך מחדש פולמוס ישן: אסר לימוד התניא בישיבות, דבר, 25 בנובמבר 1983
  49. ^ מכתב הרב שך בכבר היה לעולמים
  50. ^ מכתבים ומאמרים החדש: חלק ב' מכתב שצ"א
  51. ^ לדברי הרב חייט ראש ישיבת מערבא בפגישה עמו הסכים הרב שך להקמת המוסד. אם כי הציב מספר תנאים, ראו בערך שם
  52. ^ הרב יחיאל מיכל פיינשטיין הרב שמואל הלוי וואזנר והרב נסים קרליץ
  53. ^ צילום המכתב באתר קדם(הקישור אינו פעיל, 2019)
  54. ^ יהושע ביצור, אגו"י ופא"י ירוצו יחד לבחירות, מעריב, 23 באוגוסט 1973
  55. ^ מאמרו של יעקב ריבלין בעמוד 96 בתוך, ואברהם שב למקומו, ירושלים: אגודת החרדים - דגל התורה, תשס"ט
  56. ^ על פי ריאיון עם ישראל גליס, בחדרי חרדים.
  57. ^ אוסף מכתביו ונאומיו "מכתבים ומאמרים" מכיל טקסטים רבים ברוח זו
  58. ^ יתד נאמן, י"ב טבת תשנ"א, 29,12.90. ראו גם דינה פורת, קפה הבוקר בריח העשן, עמ' 438-437.
  59. ^ דב גנחובסקי, באתר www.herzog.ac.il
  60. ^ במחיצתם של גדולי ישראל, הרב שלמה לורינץ, עמ' 301.
  61. ^ השפעת השואה על היהדות הדתית, דן מכמן, עמ' 631. בתוך הספר: תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, 1996.
  62. ^ ישראל כהן, ‏מרן הרב שך על גזירת הגיוס: "נרד מהארץ" • האזינו, באתר כיכר השבת, 5 בנובמבר 2017
  63. ^ "קו עיתונות", 2014. 3. 3
  64. ^ המכתב המלא בכבר היה לעולמים
  65. ^ ישראל כהן, ‏ראשי הישיבות המשיכו את הוראת מרן הרב שך; 'הפלס' תוקף, באתר כיכר השבת, 25 במאי 2016
  66. ^ נח זבולוני, ועד הישיבות: תלמיד ישיבה שיקבל רישיון נהיגה יאבד זכותו לדחיית שרות, דבר 11 במאי 1995
    המכתב המלא בכבר היה לעולמים
  67. ^ יעקב לופו, מפנה בחברה החרדית, הכשרה מקצועית ולימודים אקדמיים, מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות, ירושלים 2003, עמ' 40
  68. ^ מכתב הרב שך, באתר "כבר היה לעולמים".
  69. ^ לופו, שם, ובעמ' 52-51
  70. ^ אשר ברגמן, ספר תורתך שעשועי עמוד רמ"ה, תשס"ג
  71. ^ 71.0 71.1 א. אברמוביץ' היומן מוסף שבת קודש יתד נאמן י"ז בחשוון ה'תשע"ו
  72. ^ יוסף פאר, ‏קצת היסטוריה: הרב שך התנגד לשליחת בחורי ישיבות להפגנות, באתר כיכר השבת, 20 במאי 2013
  73. ^ נח זבולוני הרב שך מסרב לחתום על איסור החפירות בעיתון דבר 22 ביולי 1983
  74. ^ משה הלר, שלי"ט העיר: לא תאמינו כמה הרב אלישיב השפיע על חייכם, באתר nrg‏, 9 בפברואר 2012
  75. ^ לוי יצחק הירושלמי, הקרב על "גבעת המריבה", מעריב, 24 באוגוסט 1979
  76. ^ נחום ברנע, צהריים עם הרב שך ידיעות אחרונות, 3 במרץ 1989
  77. ^ מכתבים ומאמרים, חלק ראשון מכתב מ"ח
  78. ^ שביתת נשק חלקית בחזית לובאוויץ’ - בני ברק [19/01/1983 - נח זבולוני - רנ"ז - מאמרים], באתר ranaz.co.il
  79. ^ דניאל בלוך, התכנית להדחת בורג, דבר, 17 באוגוסט 1977
  80. ^ יקי אדמקר‏, "מותר לפנות התנחלויות בשביל שלום": המכתב של הרב שך למנחם בגין, באתר וואלה!‏, 08 באוגוסט 2017
  81. ^ מכתבים ומאמרים חלק ראשון עמוד מ"ד
  82. ^ מכתבים ומאמרים חלק ראשון עמוד מ"א
  83. ^ "מכתבים ומאמרים", חלק ו' [דרושה הבהרה].
  84. ^ "מרן הרב שך", עמ' 335, 337.
  85. ^ אין להחליף עם ספר בשם דומה שחיבר הרב אליעזר בן יואל הלוי כאלף שנה קודם לכן.
  86. ^ משה ויסברג, "בסערת אש": כשהרב שך שלח לגפני בקבוק יין, באתר בחדרי חרדים, 30 בינואר 2017


רבני ישיבת פוניבז'
ראש הישיבה ומייסדה - הרב יוסף שלמה כהנמן
ישיבת פוניבז' בעבר
נשיאי הישיבה הרב אברהם כהנמן • הרב אליעזר כהנמן
ראשי הישיבה שנפטרו הרב שמואל רוזובסקי • הרב דוד פוברסקי • הרב אלעזר מנחם מן שך • הרב חיים שלמה ליבוביץ • רבי גרשון אדלשטיין
משגיחי הישיבה שנפטרו הרב אבא גרוסברד • הרב אליהו אליעזר דסלר • הרב יחזקאל לוינשטיין • הרב בן ציון במברגר • הרב חיים פרידלנדר • הרב דוד זינגרביץ • הרב ראובן יהושע גינזבורג • הרב אליעזר גינזבורג
ישיבת פוניבז' (הרב פוברסקי)
ראשי הישיבה הרב ברוך דב פוברסקי • הרב דוד לוי
רמי"ם הרב חיים פרץ ברמן • הרב דוד מילר • הרב יהודה שמואל מלר • הרב רפאל שמואלביץ • הרב יעקב אפשטיין (בנוסף ראש קיבוץ)
מנהלים רוחניים הרב עזרא רוטשילד • הרב אליהו אליעזר קלרמן
ישיבת פוניבז' (הרב מרקוביץ')
ראש הישיבה הרב שמואל מרקוביץ'
רמי"ם הרב אשר דויטש • הרב יונה זלושינסקי • הרב יחיאל מיכל דז'מיטרובסקי • הרב חנוך הבלין • הרב מיכאל קופמן • הרב אהרן דוד מלאכי • הרב אהרן יוסף קרלנשטין
מנהלים רוחניים הרב אהרון זאב גרוסברד • הרב אליהו אליעזר דסלר
ישיבת גרודנא (אשדוד)
ראשי הישיבה רבי דב צבי קרלנשטיין • הרב משה שמידע
מנהל רוחני הרב חיים יהודה ברינגר
ישיבת גרודנא באר יעקב
ראשי הישיבה הרב צבי דרבקין • הרב יצחק הקר
מנהל רוחני הרב דוד מנחם שניידר
כולל פוניבז'
ראש הכולל הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן
ישיבת פוניבז' לצעירים
ראשי הישיבה שנפטרו הרב מיכל יהודה ליפקוביץ • הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן • הרב שמואל איינשטיין • הרב ישראל בן שלום
מנהלים רוחניים הרב יהודה גוטרמן • הרב אריה לייב שפירא • הרב אשר בן ציון פרידמן
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35753418אלעזר מנחם מן שך

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רבי_אלעזר_מנחם_מן_שך&oldid=2709959"