יאנובה
 | |
| מראה כללי | |
| מדינה |
 ליטא |
|---|---|
| מחוז | מחוז קובנה |
| מחוז משנה | יאנובה |
| תאריך ייסוד | 8 באוגוסט 1750 |
| שטח | 13.6682 קמ"ר |
| גובה | 65 מטר מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 27,809 (2017) |
| קואורדינטות | 55°04′20″N 24°16′50″E / 55.07222°N 24.28056°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.jonava.lt | |
יאנובה (גם ינבה; ביידיש: יאנאווא; בליטאית: Jonava; בפולנית: Janów; ברוסית: Ёнава; לעיתים נכתב Jonawa) היא עיר בת כ-35,000 תושבים במרכז ליטא, במחוז קובנה. לפני השואה הייתה זו עיירה יהודית מובהקת: ב-1893 היה אחוז היהודים מבין תושביה 92%, וערב שואת יהודי ליטא - כ-65% (2,700 יהודים)[1].
היסטוריה
העיר הוקמה בשנת 1750 על גדות הנהר נריס. עוד במאה ה-17 היה יישוב יהודי בכפר על גדתו השמאלית של הנהר ובין שרידיו בית קברות יהודי עתיק. במאה ה-18 החל היישוב היהודי לעבור לגדתו הימנית של הנהר, לאחוזותיו של האציל קוסקובסקי (Kosakovski). מרכז העיירה היה בנוי בתי-אבן וכולו אוכלס ביהודים. גויים חיו בפאתי העיירה בבתי עץ. העיירה היוותה מרכז מסחרי ומנהלי לסביבה כפרית גדולה.
כלכלת העיירה התבססה על עצי היערות הסמוכים, ששונעו על גבי הנהר לגרמניה. במאה ה-19 הוקמה בעיירה תחנת רכבת מרכזית ותעשיית רהיטים, עיבוד עור, מסגרות ובניית קרונות רכבת. כן עסקו רבים מתושבי העיירה, השוכנת בצומת-דרכים מפותח כעגלונים ולאחר מכן כנהגים.
בשנים 1894 ו-1905 כילו שרפות נרחבות חלקים ניכרים של העיירה. חוסנה של הקהילה איפשר את הקמת העיירה מחדש. בעת מלחמת העולם הראשונה הוצא צו מאת ממשלת האימפריה הרוסית לפינוי היהודים מהעיר, כיוון שהיהודים נחשבו מקורבים לגרמניה. רבים מהיהודים התפנו מהעיר לעמקי רוסיה ורק חלק מהם שב לאחר שהעיר נכבשה על ידי כוחות הקיסרות הגרמנית. לאחר מהפכת אוקטובר, הגירה לאזור של "רוסים לבנים", מתנגדי ונרדפי הבולשביזם ופליטי מלחמת האזרחים ברוסיה, סיפקה הכנסה לבעלי חנויות ובעלי מלאכה בעיירה וסייעה בשיקומה לאחר המלחמה. במקביל, יצאו צעירים רבים לבקש השכלה בקובנה הסמוכה. עזיבת הצעירים (הן לקובנה ומשם לאוניברסיטאות אירופה והן בעלייה לארץ ישראל), יחד עם המשבר הכלכלי אליו נקלעה ליטא בשנות השלושים הובילו לשקיעה כלכלית ותרבותית של העיר ערב מלחמת העולם השנייה.
חיים יהודיים
בניגוד לעיירות רבות ב"תחום המושב", יאנובה הייתה עיר בעלת מעמד כלכלי איתן ורוב יהודיה עבדו והתפרנסו. רבים מהם גם יצרו קשרי מסחר עם ליטאים, פולנים, רוסים וגרמנים וכך הכירו היטב את הסביבה הלא-יהודית. בעיר היו מספר בית כנסת (רובם קלויז לפי משלח-יד: הקלויז של החייטים, של הבורסקאים, של העגלונים וכדומה), בית כנסת מרכזי "בית הכנסת הגדול ובית מדרש ("בית המדרש הגדול"), חברת "מעות חיטים" לגמילות חסדים ושטיבל של חב"ד. כן פעל בה בית חולים יהודי.
במאה ה-20 היו ביאנובה נציגויות לכל המפלגות הפוליטיות הארציות והיהודיות ובכלל זה כל תנועות הנוער היהודיות הציוניות, בונדיסטים, קומוניסטים ועוד. במקום הוקם "בית החלוץ" של תנועת החלוץ להכשרה לצורך עלייה לארץ ישראל וגרעין גדול מיאנובה ("אחוה") עלה במסגרת העלייה השלישית והצטרף ל"גדוד העבודה"[2][3].
בין הרבנים שנולדו או התגוררו ביאנובה: רבי צבי הירש (חותנו של יהושע צייטלין) ורבי אהרן הגדול מקרלין. במחצית השנייה של המאה ה-19 כיהן בה כרב ואב"ד הרב משה אריה הלוי (שהיה בין הרבנים שנתנו הסכמה לספר חפץ חיים). אחריו כיהנו בה הרבנים חיים סגל ויצחק ליפקין. רבה האחרון היה הרב נחום ברוך גינצבורג, בעל "מקור ברוך". עוד מילידי העיר רבי דב זוכובסקי (הנקרא על שמה "ר' בערל יאנובר"), שכיהן כמשגיח בישיבת לומז'ה בפתח תקווה, האחים הדיינים רבי אליעזר ורבי ישעיהו גולדשמידט.
בתקופת השואה
בשנת 1939, לאחר כיבוש פולין על ידי גרמניה הנאצית נמלטה ליאנובה ישיבת סלוצק - קלעצק ופעלה בה מספר חודשים עד לסגירתה. בשנת 1940 נכבשה יאנובה, יחד עם כל ליטא על ידי ברית המועצות. במסגרת הישות המדינית החדשה, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית, הולאמו כל מקורות הפרנסה בעיר, המפלגות ותנועות הנוער פוזרו, ומוסדות החינוך היהודי נסגרו. ב-1941 הוגלו חלק מיהודי העיר לסיביר.
ב-23 ביוני 1941 החלה הפלישה הגרמנית במסגרת מבצע ברברוסה. העיר הופצצה קשות וכמעט נהרסה כליל. הדרכים החסומות וההפצצות הכבדות מנעו מרבים להמלט מזרחה לתוככי ברית המועצות, אך חלק מהיהודים נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים.
הגרמנים נכנסו לעיירה ב-26 ביוני. משטרת העזר הליטאית, שפעלה בחסות הנאצים, החלה בחטיפת גברים יהודים, ובביזה. ביולי חויבו היהודים לשאת טלאי צהוב ונדרש מהם כופר בסך 150,000 רובל, רב העיר והנשיא האחרון של אגודת הרבנים בליטא, הרב נחום ברוך גינזבורג, הסביר שלאחר השנתיים של הכיבוש הרוסי לא נותר בידי היהודים כסף ולפיכך נלקח כבן ערובה[4].
בראשית אוגוסט נלקחו 500 גברים יהודים ונורו למוות בחורשה סמוך לעיירה. בעיירה נותרו אז בעיקר נשים, ילדים וקשישים, הם נורו באותה חורשה ב-23 באוגוסט. כ-150 יהודים נוספים מהעיירה ומסביבותיה הועסקו בעבודות כפייה וגורשו לגטו קובנה באוקטובר. רובם ככולם נספו ב-28 באוקטובר בפורט התשיעי.
יאנובה לאחר המלחמה
יאנובה ידועה בשל מפעל הדשנים Achema, הגדול ביותר במדינות הבלטיות[5]. ב-20 במרץ 1989 אירעה תקלה במפעל (אז נקרא Azot) במסגרתה נפלטו 7,500 טונות של אמוניה וכן חמצן דו-חנקני וכלור. ענן הזיהום השתרע על פני רוחב של 7 קילומטרים ואורך של 50 קילומטרים וגרם למותם של שבעה ול-29 מקרי נכות[6][7].
ערים תאומות
בגרטיונוסק (אנ'), רוסיה
דצ'ין (אנ'), צ'כיה
ייגבה, אסטוניה
קדז'ין-קוז'לה (אנ'), פולין
פולוצק, בלרוס
פוצ'יואסה (אנ'), רומניה
ריהימאקי (אנ'), פינלנד
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- ינבה (Jonava), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- ההיסטוריה היהודית של יאנובה
- יאנובה באתר Jewish Gen
- היסטוריה של יאנובה באתר Jewish Gen
- אלכסנדר קרוגלוב (רו') ומרטין דין (אנ'), יונבה, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1059–1061), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ יאנובה, ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- ^ היסטוריה של יאנובה
- ^ חיי חיים ליב חרמוני באלבום יזרעאל
- ^ רבנים שנספו בשואה: יאנובה. לפי פון לעצטן חורבן, מס' 10, עמ 66,67; אלה אזכרה, ב, עמ 149-152; יהדות ליטא, עמ 38; פנקס הקהילות, ליטא, עמ 127, 336, 337, 464 ,578; יהדות ליטא, תמונות וציונים, עמ 104, 205; אשרי, חורבן ליטע, עמ 255-256
- ^ אתר המפעל
- ^ The Handbook of Hazardous Materials Spills Technology, part 9 ch. 40
- ^ במלאת 20 שנה למקרה (בליטאית)
