משיח שקר
משיח שקר הוא כינוי לדמויות שונות במהלך ההיסטוריה היהודית, שנצלו את מצוקת קהילות יהודיות בגלות, ואת הכמיהה לגאולה, וייחסו לעצמם שליחות משיחית.
לרוב שופטת ההיסטוריה את הטוענים למשיחיות במבט לאחור. בהלכה קיימים אמנם קריטריונים על פיהם ניתן לשפוט האם הטוען הוא משיח,[1] אך ככל שהקהילה היתה נידחת יותר או האדם בעל אישיות רוחנית גבוהה יותר, לא תמיד הייתה ההבחנה חד משמעית.
בשל אופיה המיוחד של האמונה במשיח, ומצוקת היהודים בגלות, היו בהיסטוריה היהודית גילויים רבים של כתות משיחיות שעודדו תפיסה אסכטולוגית. בין הבולטים שבמשיחי השקר היו: שבתי צבי, דוד אלרואי, יעקב פרנק ואחרים, שחלקם לבסוף המירו את דתם. לרוב, קהילה שהאמינה במשיח, נטשה את דרכו כשהמיר את דתו, אך במקרים מסוימים המירה הקהילה את דתה ביחד עם משיחה.
תופעה זו של הכרזה על אדם כמשיח, קיימת בדתות שונות, וקרויה בשפה מדעית "טוענים למשיחיות" או "פסאודו-משיח" (משיח כביכול).
הגדרה
הרמב"ם בספרו משנה תורה כתב את התנאים בעבור שאדם יזוהה כמשיח:
ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל - הרי זה משיח בוודאי
לפיכך אדם שאיננו עומד בתנאים הללו איננו המשיח.
בהמשך, כותב הרמב"ם שגם אם אדם איננו עומד בתנאים הללו, עדיין אין זה אומר בוודאי שהוא משיח שקר. אלא ייתכן שאדם שהלך בדרך המשיח, קרי שהגה בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה, וכפה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ונלחם מלחמות השם - אך למרות זאת לא הצליח, או שנהרג. במקרה שכזה, אף על פי שנודע שאינו המשיח, עדיין הרי הוא "ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו".[2]
ברם, למעט התייחסות ישירה לישו שהוא משיח שקר, הרמב"ם לא מנה תנאים לזיהוי אדם שהוא משיח שקר. ואולם יוצא, שאדם שאינו מקיים את התנאים אותם מנה הרמב"ם להיותו משיח, אך מנגד עדיין טוען שהוא המשיח - הרי הוא משיח שקר.[3]
בנוסף לכך, תנאי מיוחד שעליו אמר הרמב"ם שהוא איננו אחד מן הדברים הצריכים לחול על המשיח, הוא שהמשיח צריך לעשות אותות ומופתים. ועל כך כתב הרמב"ם[4]: ”אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחייה מתים, וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים”.
בתקופה הרומית
אותו האיש
ערך מורחב – אותו האיש
בתלמוד מובא שאותו האיש (ישו), היה תלמיד שסרח, החל לעבוד עבודה זרה, עד שלבסוף הוצא להורג על שכישף והסית והדיח את ישראל.[5] תלמידיו ראו בו משיח אף לאחר מותו, התפלגו מן היהדות ויצרו את הנצרות.
הרמב"ן בויכוח ברצלונה אמר על אותו האיש , שאותו האיש מעולם לא קיים את דברי הנביאים על המשיח:
שהנביא אומר במשיח "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ"[6] והוא לא היה לו ממשלה, אבל בחייו היה נרדף מאויביו ומתחבא מפניהם ולבסוף נפל בידם ולא היה יכול להציל עצמו - איך יושיע כל ישראל? ואף אחרי מותו לא היה לו ממשלה, כי ממשלת רומא אינה בעבורו. אבל קודם שהאמינו בו היתה עיר רומא מושלת ברוב העולם, ולאחר שבאו באמונתו הפסידו ממשלות רבות. ועתה עובדי מוחמד יש להם ממשלה יותר מהם... כן הנביא אומר שבזמן המשיח "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי"[7] וכו', ואומר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים",[8] ואומר "וכתתו חרבותם וכו' ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"[9] - ומימי אותו האיש עד הנה כל העולם מלא חמס ושוד, והנוצרים שופכים דמים יותר משאר האומות, והם גם כן מגלי עריות
— ויכוח ברצלונה, היום השני
והרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה כתב, שאותו האיש תלמידיו הם ממוסרי ישראל, מינים ואפיקורסים.[10] ועוד כתב הרמב"ם על אותו האיש , שלא רק שאותו לא עשה את מעשי המשיח, אלא שעוד עשה הפוך:
אף אותו האיש הנוצרי שדימה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל, שנאמר "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו".[11] וכי יש מכשול גדול מזה? שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן - וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'
תאודאס
- ערך מורחב – תאודאס
תאודאס היה, לדברי יוסף בן מתתיהו, משיח שקר שפעל ביהודה בתקופת הנציב פאדוס, והומת בפקודתו, ככל הנראה בשנת 46. לדברי יוסף בן מתתיהו[12]: ”פיתה איש אחד בדאי, ושמו תאודאס, המון גדול מאוד לקחת רכושם וללכת אחריו לנהר הירדן, שכן אמר שנביא הוא, והוסיף שבמצוותו יבקע את הנהר ויתן להם מעבר קל בתוכו”. ההליכה למדבר, ההתקהלות ההמונית, נטילת הרכוש (ואחר-כך חלוקתו), זיקה למקווי מים כסימן לטהרה והבטחת ביצוע מעשי פלא ונס אפיינו תופעות "נבואיות משיחיות" של שלבי היטהרות במדבר. שמו של תאודאס מוזכר גם במקורות הנוצריים כמשיח שקר[13].
בר כוכבא
- ערך מורחב – בר כוכבא
היה המצביא שעמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס (132–135 לספירה), מרד הקרוי כיום על שמו - מרד בר כוכבא.
בשלב הראשון למרד, הכו המורדים, ממקומות מסתורם המצויים במחילות ובמערות המסתור, ברומאים, אשר לא היו מוכנים למרידה, והנציב הרומי בארץ, טיניוס רופוס, נאלץ לסגת תוך שהוא נוחל אבדות. הניצחון הביא שוב לתקופת עצמאות של עם ישראל בארצו, ובר כוכבא הוכרז כ"נשיא ישראל". נראה כי בשיא התפשטותו הטריטוריאלית של המרד החזיק בר כוכבא בטריטוריה שהשתרעה על פני כל אזור יהודה, מעקרבה בצפון ועד באר שבע בדרום (ייתכן שהדרים עד ערוער שמדרום לבאר שבע), במדבר יהודה ובאזור ים המלח, כולל חופו המזרחי.
אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד עתה מול התמוטטות צבאותיו. הוא שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס, נציב בריטניה יוליוס סברוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס באסטרטגיה של בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה, והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר. סופו של המרד, כמו גם סופו של בר כוכבא עצמו, היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, ביניהם בר כוכבא.
בחז"ל ישנה מחלוקת האם בר-כוכבא היה משיח שקר. לפי תלמוד הבבלי, בר כוכבא אכן היה משיח שקר.[14] ולעומת זאת, לפי התלמוד הירושלמי בר כוכבא לא היה משיח שקר, אלא נהרג כגיבור במלחמה.[15]
והרמב"ם בספרו משנה תורה פוסק לפי דעת התלמוד הירושלמי:
שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך, והוא היה אומר עליו, שהוא המלך המשיח. ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. כיון שנהרג, נודע שאינו זה
משה מכרתים
- ערך מורחב – משה מכרתים
בשנת 448 לערך הופיע בכרתים יהודי בשם משה, שטען שהוא המשיח, ואף הצליח להכריע את היהודים שהתנגדו לו ולתנועה המשיחית שלו.
הוא הבטיח ליהודים לגאלם משעבוד, בדרך נס ולהוליכם לארץ ישראל ושם לכונן מחדש ממלכת ישראל. המוני היהודים האמינו בו והלכו אחריו, הפקירו את בתיהם ורכושם עזבו את משלח ידם והיו מוכנים לדרך, ליציאת מצרים החדשה. בחג הפסח יצא משה וכל יהודי כרתים עם נשיהם וטפם אחריו, ומשן סלע המתנשא על חוף הים ציווה להם לקפוץ אל המים, ומובטח להם שהים ייבקע לפניהם וכולם יעברו אותו ביבשה, כמו בימי יציאת מצרים, רבים מן העם הנלהב והמצפה לגאולה לא התמהמהו למלא את פקודת משיחם וקפצו אחריו הימה, ולמעשה קפצו אל מותם. רק מקצתם ניצלו בידי הדייגים והספנים היוונים.[16]
ביהדות ארצות האסלאם
על היהודים בארצות האסלאם עברו ימים קשים שהגבירו את הציפייה לבוא המשיח, ובאותה מידה גם הביאו תנועות אלה לזעזוע חזק בקרב יהודי ערב. התגלות של משיחי שקר הייתה נפוצה במיוחד בקרב יהדות תימן, ככל הנראה בשל אמונות משיחיות רווחות גם בקרב מוסלמים באזור.
המטעה מבית שמריא
במאה ה-7 בבבל, נוצרי מפלחת עבר לגור בבית שמריא, ויצר קשר הדוק עם הקהילה היהודית המקומית. היכרותו עם חייהם הפנימיים נוצלה לצורך ביצוע פשעים כלפיהם, וכאשר היהודים חשו בכך הכוהו כמעט עד מוות. כנקמה הוא הלך ללמוד כישוף, וכשסיים חזר אל בית שמריא בהסוואת זהותו האמתית, וטען שהוא משה רבינו, ובא לגאול את עם ישראל, להוליכם במדבר, ולהביאם אל ארץ ישראל. בתחילה היהודים לא האמינו לדבריו, אך כשהוציא באמצעות כישוף בת קול שהכריזה שהוא הגואל - האמינו תושבי המקום שהוא הגואל, ורבים הלכו אחריו. כשהגיעו לאחד מהרי הסביבה - הרג את חלקם באמצעות כישוף, כך שחלקם נפלו מצוק או נלכדו במערה. הנותרים חשבו שמדובר ב'תאונות', ובתמימותם הטעה אותם, ולבסוף נטל את כל רכושם ונמלט.
כשעלו היהודים על התרמית, חיפשו אחריו, והביאהו לפני המושל הישאם-בן-עבד-אלמליך, שמסר דינו ליהודים והם הרגו אותו[17][18].
שריע
- ערך מורחב – שריע
משיח שקר שקם בערב במאה ה-8. הקים כת שטענה כי חוקי ההלכה ובכלל זאת חוקי טהרה אינם חלים עוד. ביטל את התפילות והתיר לאכול טרפות ולשתות יין נסך. כמו כן הוא ביטל גם יום טוב שני של גלויות ושינה את דיני המשפחה בישראל. שריע הבטיח למאמיניו כי ימגר את השלטון המוסלמי בארץ ישראל וגרם למאמינים רבים להתקבץ תחתיו, ויש שהגיעו אף מספרד וממדינות המערב.
בסופו של דבר תפס אותו הח'ליפה יזיד בן אל-מוהלב ושפט אותו. שריע ניסה להציל עצמו בטענה כי רק הוליך שולל את היהודים אך הח'ליפה הרג אותו.
מותו הוביל לגל של גזירות מצד הממשל האיסלאמי בארץ נגד הקהילות היהודיות. הוא גם השאיר קבוצה גדולה של יהודים שהפסיקו לשמור מצוות ורצו לחזור בתשובה. לאחר ששבו בתשובה הם התקבלו במצוות רב נטרונאי גאון בחזרה לקהילות אותן עזבו.
אבו עיסי
- ערך מורחב – אבו עיסי
היה חייט מאספהאן, שלא ידע קרוא וכתוב, ופרסם כי היו לו התגלויות נבואיות וכי הוא המשיח. אף שלא ידע קרוא וכתוב, טענו חסידיו כי חיבר מספר ספרים. אמר שלפני בואו של המשיח יופיעו חמישה שליחים, והוא האחרון שבהם. אלוקים הטיל עליו, לדבריו, להציל את היהודים מעול העמים ולהנחיל להם עצמאות. לפי מקור אחר לא הסתפק בתפקיד מבשרו של המשיח, וטען שהוא עצמו המשיח.
אבו עיסי נקט שיטה של הוספת מצוות והטלת חומרות. הוא אסר גירושים, אכילת בשר ושתיית יין, וחייב להתפלל שבע תפילות ביום ולא שלוש, בהסתמך על הפסוק "שבע ביום הללתיך".[19] כמו כן, אבו עיסי נהג בסובלנות כלפי הנצרות והאסלאם, "קידש" גם את הברית החדשה והקוראן והורה לחסידיו לעסוק בהם לצד העיסוק בתנ"ך.
המונים התלקטו סביב אבו עיסי, שאותו כינו חסידיו "א-ראעי" (הרועה), והוא עורר מרד נגד השלטון הפרסי. מסופר כי כאשר הקיפו המוסלמים את מחנהו של אבו עיסי, צייר זה מעגל גדול בחול סביב למחנהו והודיע כי כל העומדים בתוכו יינצלו. האויבים, שלא הבינו את משמעות המעשה, וחששו שמא יש בו מעשה כישוף, נרתעו לאחוריהם ונמלטו.
ימים מועטים לאחר מכן ניגף אבו עיסי בקרב סמוך לעיר ראי (raaghl) במחוז ח'וראסאן שבצפון פרס ונהרג. חסידיו נפוצו לכל עבר. גם לאחר מותו המשיכו שרידי חסידיו להאמין כי לא מת וכי הוא מסתתר במערה בהרים.
יודגאן
במאה ה-10 בפרס, אדם בשם יודגאן (או יודע'ן או יהודה הפרסי, כונה "רעי" בערבית) משך אחריו אוהדים, שבתחילה הכתירוהו כ'איש קדוש', ולאחר מכן נקרא 'רועה האומה' והכתירוהו כמלך המשיח. היודגאנים דגלו בהפצת תורת הנסתר גם בקרב פשוטי העם, וכן בסגפנות וריבוי תפילות, וכן העדיפו את הרגש הדתי ואת ההתעמקות בפנימיות התורה יותר משמירת ההלכה 'היבשה'. הקלו בכשרות, שמירת שבתות וימים טובים, וכן זנחו את הלוח העברי לטובת הלוח הגרגוריאני[20].
אף שלא ציפו שיגאל את ישראל, העריצו היודגאנים את מנהיגם. כדי לנתק בין הצורך בגואל לבין האמונה במנהיגותו, הם אף טענו שכל הבטחת הגאולה, עבר זמנה עם חורבן בית שני[21][22].
רב סעדיה גאון התעמת בספרו "האמונות והדעות" עם אמונותיהם וביטל את טענותיהם[23]. אך גם לאחר מאתיים שנה היו מאמינים בתנועתו, ורבי אברהם אבן עזרא, מתעמת אף הוא בפירושו עם מספר טענותיהם[24]
אף לאחר מותו טענו מאמיניו שהוא עוד חי (בסתר), ועתיד לחזור ולהנהיג את עם ישראל, ואף מינו מנהיג חדש בשם מושכא. בשלב זה הם הקצינו אף יותר, והחליטו שעל מנת להפיץ את דעותיהם עליהם להשתמש באלימות קיצונית. באחת הפעמים שיצא מושכא לקרב ליד העיר קום נגד מתנגדיו - נהרג. גם לאחר מכן אנשיו המשיכו בדרכו, וחלקם אימצו לעצמם מקצת מאמונות האסלאם.
אבן אריה
אבן אריה היה איש מעלה וחשוב בעירו קורדובה שבספרד. בשנת 1117, חבורה של אנשים חכמים ומהם חוזים בכוכבים הבינו שהמשיח יבוא באותה שנה. וכן תלמיד חכם אחד חיבר ספר שהוכיח שמשיח יבוא בקרוב. חבורת חכמים זו עשו שאלת חלום כל לילה, והגיעו למסקנה שהמשיח הוא בן עירם (קורדובה), והחליטו שמי שמתאים לכך הוא אבן אריה. ופרסמו זאת, המסרים הדוגלים בכך שהוא המשיח היו כה נפוצים ומשכנעים שאפילו אבן אריה עצמו היה משוכנע שהוא המשיח, ואף פורסם שהוא עושה מופתים. רוב העם האמין שהוא המשיח, חוץ ממיעוט של חסידים ותלמידי חכמים[25].
הטענות הללו עוררו אנטישמיות גדולה, וכמו שכתב הרמב"ם באגרותיו: "וכמעט קט הייתה כליה על שונאיהם של ישראל בגללו"[26]. ראשי הקהל נקטו בצעדים נגד התנועה המשיחית, הם התאספו בבית הכנסת יחד עם רבנים, הלקו את אבן אריה לעיני הקהל, הטילו עליו קנס ונידוי. עונשים דומים הטילו גם על חסידיו. למרות זאת, עדיין סבלו היהודים מן הגויים צרות, הן מאמיניו והן אלו שאינם מאמיניו[27].
משיח השקר בתימן (מאה ה-12)
- ערך מורחב – אגרות הרמב"ם
בתימן קם בשנת 1127 יהודי שחידש כמה שינויים בתפילות, טען למופתים, ואסף מסביבו מאמינים יהודים וערבים. בעקבותיו שלחו רבני תימן, ובראשם הרב נתנאל בירב פיומי, איגרת לרמב"ם, בה שאלו לדעתו. במענה הרחיב הרמב"ם בנושא משיחי שקר ביהדות בכלל.
לאחר שנה נתפש וברחו ממנו כל הנלווים אליו, המלך שתפסו שאל אותו: "מה המופת שלך?", ואילו הוא ענה שיחתוך ראשו, ואחר כך הוא יחיה ויקום ויחיה כבראשונה. המלך אמר לו: "אין לך מופת גדול מזה, ואם הוא כך אני וכל העולם נאמין בוודאי שדבריך כולם אמיתיים וטובים ונכוחים, ושקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל", וציווה וחתכו את ראשו. אותו משיח שקר לא קם לתחייה, ואילו היהודים ברוב המקומות נענשו ממון גדול.[28]
בסוף האיגרת הרמב"ם מוסיף ואומר כי "עד עתה יש שם חסרי דעת אומרים עתה יחיה ויעמוד מקברו".
דוד אלרואי
- ערך מורחב – דוד אלרואי
התחנך בישיבות בבגדד, ולפי המקורות אלרואי הצטיין בחוכמה ובכושר מנהיגות, והיה בעל ידע נרחב ומעמיק בהלכה ובתלמוד, בנוסף לחוכמה חיצונית ואף כישוף.
כדי לממש את יומרותיו המשיחיות קרא אלרואי ליהודי הקווקז וליהודי הארצות הסמוכות להתקבץ לכיבוש ירושלים. הוא נרדף בקווקז ולכן עבר מאוחר יותר להרי הכורדים. כיוון שאלרואי קרא למרד במשטר הסלג'וקי ששלט בח'ליפות העבסית, הורה הסולטאן לכלאו. על פי האגדה, אותה מספר בנימין מטודילה, עשה אלרואי שימוש בכוחותיו העל-טבעיים כדי להיחלץ ולהופיע מחדש לעיני הסולטאן ושריו. חכמי היהודים התגייסו כדי לרסן את אלרואי עקב דרישת השליט המוסלמי, ואיומו בהרג של יהודי החליפות אם אלרואי לא יעצר. ראשי היהודים ניסו לשכנע את אלוראי לוותר על המרד, באומרם לו ששעת הגאולה עוד לא הגיעה, אך הם לא הצליחו להשפיע עליו.
אף על פי שפרשת שחרורו של אלרואי מהמעצר מוטלת בספק, נראה שהוא הצליח, אם הוא באמת נכלא, להשתחרר מהכלא, ולחזור לעיר עמרייה. בשלב מסוים הצליחו אלרואי ותומכיו להשתלט על מצודת העיר, דבר שהביא לתגובה מקרב השלטונות הסלג'וקים, ולהריגתו של אלרואי. ההתארגנות של המרד התפוררה לאחר מותו של אלרואי, אולם רק לאחר שהסולטאן הסלג'וקי גבה מס גבוה מהיהודים, שככה חמתו.
שבתי צבי
- ערך מורחב – שבתי צבי
משיח השקר הידוע ביותר. נולד באיזמיר בשנת 1626. בצעירותו למד שבתי אצל רבני איזמיר, והיה מקובל בין חכמי איזמיר. לקראת היותו בן עשרים, החל שבתי צבי להתבודד רבות ולעסוק במיסטיקה ובקבלה, וכן נהג לסגף את עצמו בצורות שונות. בכ"א בסיוון ה'ת"ח (1648) חווה שבתי צבי התפרצות גדולה של ההתקפים מהם סבל, ובחזונו נאמר לו כי הוא משיח ישראל. הוא לא נמנע מלפרסם את חזונו ברבים, והחל לנהוג מנהגים זרים בפומבי, ובפרט בלט בנטייתו לבטא בפרהסיה את השם המפורש ככתבו, למרות האיסור ההלכתי שבדבר.
עד לפגישתו עם נתן העזתי לא חרגו דבריו של שבתי צבי בדבר משיחיותו לשלבים מעשיים, ופגישתו עם נתן העזתי שינתה את מהלך העניינים. נתן העזתי שכנע את שבתי צבי כי הוא אכן המשיח המובטח, וגילה באוזניו את נבואותיו. שבתי צבי יצא לירושלים להביא את בשורתו, ואילו העזתי הפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, והציג את עצמו כנביא המנבא את משיחיותו של שבתי.
בה בעת הופצו איגרותיו של נתן העזתי בכל רחבי העולם היהודי והתקבלו בשמחה עצומה. בכל רחבי העולם היהודי, בפרס, המזרח התיכון, צפון אפריקה, ובכל רחבי אירופה התעוררו התקוות המשיחיות, בכל רחבי העולם ואף בעיתונות הלועזית של הימים ההם נפוצו שמועות שונות על שבתי צבי ועל הגאולה. השמועות סיפרו על מלחמות וניצחונות, על שובם של עשרת השבטים, ואפילו על כיבוש ירושלים בידי שבתי צבי.
משנתו של שבתי צבי הייתה להתיר איסורים הלכתיים רבים. הוא הכריז על ביטולו של צום עשרה בטבת, ולאחר זמן על ביטולם המוחלט של כל הצומות והתעניות. הורה לאכול ולשתות בתשעה באב. שחט כבש בתור קורבן פסח, ואכלו עם בני חבורתו מבלי להסיר מהכבש את החלב, איסור הלכתי שהעונש עליו הוא כרת, כאשר הוא מברך את הברכה החביבה עליו בעת הפרות הלכתיות: "ברוך מתיר איסורים".
שבתי צבי יצא את איזמיר לכיוון קושטא ב-30 בדצמבר 1665, לדברי חסידיו על מנת להסיר את כתרו של הסולטאן מהמט הרביעי ולמלוך תחתיו. אך עם הגיעו במהירות השלטונות, והווזיר הגדול אהמט קופרילי פאשה הורה לעוצרו. לאחר תקופת מה במעצר, הובא למשפט בפני מועצת הסולטאן[29] באדריאנופול בט"ז באלול תכ"ו. שבתי הכחיש כל קשר לתנועה המשיחית סביבו וההאשמות המיוחסות לו, וניתנה בפניו האפשרות לבחור בין מוות ובין התאסלמות. הוא בחר להתאסלם, ושמו המוסלמי נקרא עזיז מוחמד. הוא קיבל את התואר "באשא קאפיג'י" (שומר החצר, כתואר של כבוד ולא בפועל), ונקבעה לו קיצבה ממשלתית מכובדת מקופת הסולטאן.
התאסלמותו של שבתי צבי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרוב מאמיניו לזנוח את האמונה בו. הזרם המרכזי ביקש להשכיח את החרפה, ספרי קהילות הושמדו ונמחקו ונאסר להזכיר את שמו של שבתי צבי. שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול ביחד עם אשתו וקבוצה מנאמניו שהתאסלמו בעקבותיו, וניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. כלפי חוץ נהג כמוסלמי לכל דבר, אך הוסיף לשלח איגרות למאמיניו שלא התאסלמו בהן מוסברת ירידתו למעמקי הקליפות כמעשה מיסטי, וכן הוא קיים קשר רצוף עם קהילות של מאמינים.
שבתי צבי מת בשעת תפילת נעילה ביום הכיפורים ה'תל"ז (1676) והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ בקרב המאמינים את הרעיון לפיו לא מת אלא "התעלם באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוקות, ובמהרה יתגלה שנית ויגאל את ישראל.
שוכר כחיל הראשון
- ערך מורחב – שוכר כחיל הראשון
בשמו העברי יהודה בן שלום, נולד בעיירה בית רדם שבקרבת צנעא, היגר לצנעא ובה נישא לזהרה בת סעיד יוסף אלקנדיל. לאחר נישואיו התפרנס בדוחק מתיקוני סנדלרות ודליים,[30] ובזמנו הפנוי למד קבלה.
בשנת 1859, תקופה שבה הייתה הציפייה למשיח בשיאה בעקבות תהפוכות פוליטיות, שנים אחדות לאחר הופעת טוענים משיחיים בקרב המוסלמים בתימן,[31] הציג את עצמו לראשונה כעושה דברו של אליהו הנביא ושליחו של המשיח. הוא גרש את אשתו והחל לנהל אורח-חיים סגפני של מטיף ודרשן נודד, ובדרשותיו אמר למאזיניו כי "באתי להזהיר אותכם ולהזכיר לכם את התשובה ופדיון הנפש". דווח כי הוא הכריז על שליחותו באחת השבתות של חודש מאי, 1861.[32]
כחיל נרצח בסוף שנת תרכ"ג (1863) בידי ערבים מקומיים - ככל הנראה בהוראת האימאם של צנעא שראה בפעילותו איום, אך בכל זאת רבים ממאמיניו לא קיבלו את מותו וציפו לשובו בכל רגע, ביניהם היו גם אחותו ובנו, שאף לא התאבלו על מותו.
שוכר כחיל השני
- ערך מורחב – שוכר כחיל השני
שנתיים לאחר מותו של שוכר כחיל הראשון, עוד לפני שנשכחו הטפותיו והציפייה לשובו עוד הייתה מוחשית. הופיע אדם שטען שהוא שוכר כחיל הראשון שקם לתחייה. קרא "לאשתו ולבנו" לחזור אליו והתחתן עם גרושתו של שוכר כחיל הראשון. התגלותו המחודשת עוררה התרגשות רבה בקרב יהודים ומוסלמים כאחד. היה פעיל ונמרץ יותר מקודמו, הצליח יותר ממנו להפיץ את האמונה שהעידן המשיחי קרוב לבוא. הוא הטיף בעצמו בכפרים ובעיירות מבלי להסתייע בעוזרים ובמעריצים. הנהיג ארגון המומחה ביחסי ציבור ופרסום (אגרות ששלח לערים וארצות).
שוכר כחיל השני הפיץ את הרעיון שחובה על היהודים להפיץ את ימות המשיח באמצעות 2 יסודות עיקריים: הקריאה לעשיית תשובה ודרישה לתשלום מס שקרא לו מעשר: על פי רצון ה' על כל איש לשלם את חלקו שהוא הכרח ולא נדבה. ה' ציווה את המצווה החדשה ומבשר עליה באמצעות שליחו המשיחי כדי להחיש את הגאולה.
באמצעות הארגון הוא ניהל את תנועתו המשיחית, גבה את המעשר, קיים מערך תקשורת עם תומכיו והגביר את הציפיות המשיחיות בתימן ומחוצה לה באמצעות רשת שליחים שמשימתם לפרסם את "הופעתו המחודשת" ולגבות מעשר באזורים השונים וכן באמצעות קשריו עם נכבדים מקומיים הפיץ את בשורתו ברבים.
נקודת המפנה התרחשה בעקבות "איגרת לתימן", אותה כתב מתנגדו יעקב ספיר. מאמיניו החלו לפקפק ביכולתו להביא גאולה. מצב חדש זה הוליד ירידה בתרומות המעשר, ובשל כך שוכר כחיל השני נכנס לקשיים כלכליים שבעקבותייהם לווה הלוואות שלא היה יכול להחזירן. כתוצאה מכך, איבד את התמיכה הפוליטית עליה נשען. את ימיו האחרונים עשה בתימן מבודד ומנודה מהקהילה. גלמוד הלך לעולמו ב-1877.
משיחי שקר נוספים ביהדות ארצות האסלאם
- בתימן הופיע במאה השביעית יהודי שהתאסלם מיד לאחר מותו של מוחמד וקרא ליהודים להאמין כי מוחמד הוא המשיח ושהוא יופיע שנית, ובינתיים ימלאו את מקומו בני פאטימה, כלומר עלי וצאצאיו (מכאן למדו החוקרים שמקורות התנועה השיעית הם ביהדות ולא באמונה הפרסית).
באיגרת תימן מוזכרים שלושה משיחי שקר נוספים:[33]
- משיח שקר בצרפת, בזמן מסעות הצלב המאה ה-11 (1087).
- אבן אריה, משיח שקר שקם בקורדובה בזמן מסעות הצלב ב-1117
- משה דרעי, משיח שקר בפאס בזמן מסעות הצלב ב-1127
בנוסף אליהם היה:
- נביא שקר בשם ח'אבר אבן צחאר, באזור סוף המאה ה-6 או תחילת המאה ה-7, הגיע למכה ואמר שהמשיח עתיד להופיע מעבר לנהר סמבטיון, ושמו ישוע אלאכבארי, אך לאחר שעבר זמן והמשיח לא הגיע האמונה בו שכחה.
- ב-1495 לערך קם משיח בקרב יהודי תימן שביקש להילחם במוסלמים באזור[דרוש מקור].
ביהדות אירופה
ביהדות אירופה היו מקרים של גילויי משיחיות ומשיחי שקר נפוצים בזמנים של מצוקה גדולה, למשל באירופה בזמן מסעות הצלב. במקרים רבים הבטיחו משיחי השקר כי יהיה ניתן לעלות לארץ ישראל.
אשר למלין
- ערך מורחב – אשר למלין
הופיע בשנת 1502 באיסטריה, ליד ונציה וטען שהוא מבשר הגאולה.
למלין עסק ככל הנראה בקבלה, קרא לחזרה בתשובה והודיע על ביאתו הקרבה של המשיח, במהלך ששת החודשים הקרובים, אם היהודים יפגינו תשובה מלאה. קבוצות גדולות של תומכים החלו להפיץ חזונו בקהילות היהודיות בגרמניה ובאיטליה, אך למלין נפטר (או נעלם) והתנועה המשיחית באה אל קיצה.[34] לאחר מותו תומכיו התנצרו.
מרדכי מוכיח
חי בעיר אייזנשטט שבאוסטריה של ימינו, והיה מתומכי השבתאים (מאמיני שבתי צבי, ר' בהמשך) ולאחר מותו של הלה טען בראשונה כי שבתי צבי יחזור מן המתים, ולאחר מכן, כי הוא עצמו המשיח.
הוא הוזמן על ידי יהודי איטליה לרומא ב-1680, שם טען בפניהם כי עליו להתנצר, כמו במקרה המרת הדת של שבתי צבי. הוא מת בפולין.
יעקב פרנק
- ערך מורחב – יעקב פרנק
נולד בעיירה קורולובקה שבפודוליה למשפחה משרידי השבתאים, והיה סוחר באריג טקסטיל ואבנים יקרות. בין השנים 1752–1755 חי באיזמיר ובסלוניקי, בהן הפך למרכז תנועת השבתאים הנסתרים דונמה. בשנים אלו החל פרנק "להתנבא" וטען שהוא גלגולו של שבתי צבי, וכן שהוא המשיח.
במשך כמה שנים פרנק ואנשיו הוחרמו על ידי רבני אירופה, ואילו הפרנקיסטים נאלצו לברוח, פנו אל הכנסייה והצהירו על רצונם להתנצר, ולערוך ויכוחים עם היהודים. בסוף הוויכוח הראשון, פסק הבישוף כי דתם של הפרנקיסטים נוטה לעיקרי הנצרות, ולכן יש להלקות את המתנפלים על הפרנקיסטים בלנצקורון, לקנוס את הקהילה, ולשרוף את ספרי התלמוד בפודוליה. ובסוף הוויכוח השני, קבעה הכנסייה כי עלילת הדם לא אומתה, אולם הפרנקיסטים ניצחו בוויכוח, וכאלף מבני הכת התנצרו בטקסים פומביים. פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בוורשה, במעמד מלך פולין, אוגוסט השלישי,
ואולם, תוך שבועות בודדים בלבד התברר לכנסייה כי התנצרותו של פרנק הייתה מן השפה ולחוץ, וכי בסתר ממשיכים בני הכת בפולחניהם המיוחדים, כמו התייחסותם אל פרנק כמשיח וכאליל, והפניית תפילותיהם אליו. פרנק נעצר בידי האינקוויזיציה של ורשה, והוגלה למעצר במנזר בעיר צ'נסטוחובה, שם שהה שלוש עשרה שנה.
פרנק שוחרר בסוף 1772, בעקבות כיבוש הרוסים את צ'נסטוחובה ושחרור כל האסירים הפולנים, כולל אותו. לאחר נדודים של מספר שנים השתקעו פרנק וחצרו באופנבך הסמוכה לפרנקפורט שבגרמניה. הוא רכש את ארמונו המפואר של הנסיך, וכינה עצמו "ברון פון אופנבך". באופנבך הגיעה חצרו של פרנק לשיאה ושימשה מרכז לכל הריכוזים הפרנקיסטיים באירופה. מקובל להעריך כי תמכו בה כמה אלפי בתי-אב.
כת הפרנקיסטים כללה פולחן מופעי ראווה כמו-צבאיים, עיסוק מרובה בקבלה, פריצות בנימוקים קבליים, התרת איסורים הלכתיים, וכלפי חוץ - דבקות מוחלטת בנצרות הקתולית. פרנק האמין שהוא נציגו של ה', שיביא לגאולה ולשם כך עליו לבטל את חוקי התורה הקיימים, בעיקר בתחום איסורי העריות.
לאחר מותו בשנת 1791 השתלבו הפרנקיסטים בציבור הנוצרי.
רבי אברהם אבולעפיה
- ערך מורחב – רבי אברהם אבולעפיה
נולד בסרגוסה שבחבל אראגון בספרד בשנת 1240. האירוע המכונן בחייו של הרב אבולעפיה אירע בקטלוניה כשזכה, לפי עדותו, בשנת 1270 לגילוי נבואי המצווה עליו להיפגש עם האפיפיור ו"לדבר עמו בענייני יהדות".[35]
ב-1280 החליט להיענות לציווי הנבואי שקיבל עשר שנים קודם לכן ולנסות להיפגש עם האפיפיור ניקולס השלישי, אך האפיפיור סירב לראותו, ור' אברהם אבולעפיה קיבל מסר שאם ינסה לפגושו יוצא להורג בשריפה. ר' אברהם אבולעפיה בכל זאת ניסה לפגושו, אך האפיפיור מת באופן פתאומי. הוא נעצר על ידי כת המינוריטים השייכת למסדר הפרנציסקנים, אולם הוא לא נשרף כפי שאיימו עליו בתחילה אלא הוחזק במעצר שבועות מספר ולאחר מכן שוחרר ופנה לסיציליה.
בשנת 1281 הגיע לאי סיציליה (פלרמו ומסינה), שם הקים בית מדרש והצליח לאסוף סביבו עדה גדולה של תלמידים וחסידים. בשל גישתו הנבואית פנו חלק מנכבדי המקום לרשב"א, שהיה מגדולי ההלכה באותה עת, בשאלת נביאותו של ר' אברהם אבולעפיה. הרשב"א דחה בבוז את יומרותיו הנבואיות, ופתח כנגדו במלחמת חורמה. מאבקו של הרשב"א הצר את צעדיו של ר' אברהם אבולעפיה, וכתוצאה מכך איבד קהל גדול מתלמידיו וחסידיו, ואף נאלץ לעזוב לזמן מה לאי קומינו הסמוך.
הרב אברהם אבולעפיה נחשב במשך שנים למנודה בשל היותו משיח שקר[36], אך מאות שנים לאחר מכן הוא הוזכר בכבוד בספרי המקובלים, כמו הרמ"ק שמצטט קטע ארוך מספרו "אור השכל" העוסק בשמות הקודש[37], רבי חיים ויטאל שמזכיר בספרו שערי קדושה את שיטותיו כדרכים מקובלות של התבודדות האמורות להביא לרוח הקודש, ועוד.
הריאל פוליטיק של 'משיחי השקר'
על הריאל פוליטיק של 'משיחי השקר' כותב יעקב וינשל בחיבורו 'פרשיות עלומות בתולדותינו' כי החוקרים בתופעת משיחי השקר מן הפן הרוחני-דתי במנותק מן ההקשר המדיני בו פעלו המשיחיים מנציחים עיוות בשיח הלאומי הממיר מהלכים מדיניים ברורים בשאיפות אישיות רוחניות מופשטות. וינשל טוען כי מאז אובדן העצמאות המדינית, חורבן הבית והגליית העם מאדמתו, המשיחיים הם מיצגיה הנאמנים של הכמיהה לחיסול הגלות והשבת עטרה ליושנה - קימומו מחדש של בית לאומי לעם היהודי במולדתו ההיסטורית - ארץ ישראל, כמיהה שגובתה במעשה - יוזמות מדיניות צבאיות. התופעה המשיחית היא תופעה מחזורית הצצה כל אימת שארץ ישראל הייתה תחת שלטון רופף ונוצרו תנאים מדיניים לשחררה בסיוע בעל ברית מדומה או אמיתי, ולאו דווקא כהתניה פאבלובית לגזירות ופרעות. כפי שניתן לשרטט את הטרום היסטוריה של הציונות המדינית במאות ה-18 - 20 כך ניתן לשרטט מסלולים דומים, אם כי מוסווים יותר, בתקופות קדומות יותר, כאשר המשיחיים הם משמרי הגחלת הלאומית, מטפחי חלום שיבת ציון, הנוקטים ביוזמות מדיניות להגשמת המאוויים הללו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- יעקב וינשל, פרשיות עלומות בתולדותינו, הוצאת "אברהם", תל אביב, תשל"ג-1973.
- בנימין שלמה המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ט
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: משיח שקר |
- משיחי שקר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- אברהם יערי, תנועות משיחיות בתימן. פורסם ב"מחניים" פ"א (תשכ"ג). מובא באתר דעת.
- בעקבות משיח - שבתאי צבי והתנועה השבתאית.
- בת ציון עראקי קלורמן, משיחיות יהודית ומשיחיות ערבית בתימן במאה הי"ט - השפעה בין-תרבותית, "פעמים" 25, תשמ"ו, עמ' 40–64, מובא באתר יד יצחק בן צבי.
- אגרות תימן לרמב"ם, באתר דעת
הערות שוליים
- ^ ראו ערך: משיח
- ^ "ואם לא הצליח עד כה, או נהרג - בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו", משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה ט'
- ^ הסבר: על פי תנאי הרמב"ם, רק מי שמקיים את תנאים אלו -> הוא המשיח. ולכן, אדם שאיננו מקיים את תנאים אלו -> אינו המשיח. ומכאן, שאם אדם איננו מקיים את תנאים אלו, אך עדיין טוען שהוא המשיח -> הרי שזוהי סתירה, ולכן הוא משיח שקר
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק י"א, הלכה ו'.
- ^ "והתניא בערב הפסח תלאוהו לישו והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מג, עמוד א'.
- ^ זכריה ט, י
- ^ ירמיהו לא לג
- ^ ישעיהו יא, ט
- ^ ישעיהו ב, ד
- ^ "אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין - מצווה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת, מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כאותו האיש הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם 'שם רשעים ירקב'" משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה, פרק י', הלכה ב.
- ^ דניאל יא,יד
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כ' 97.
- ^ מעשי השליחים 5.36.
- ^ "אמר להו לרבנן 'אנא משיח'. אמרו ליה: 'במשיח כתיב דמורח ודאין, נחזי אנן אי מורח ודאין'. כיון דחזיוהו דלא מורח ודאין - קטלוהו" תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ג, עמוד ב'.
- ^ "אתין טעינון רישיה גבי אדריינוס אמר לון מאן קטל הדין אמר ליה חד כותייא אנא קטלתיה, אמר לי חמי לי פטומיה, חמי ליה פטומיה, אשכח חכינה כרוכה עליו, אמר אילולי אלקא דקטלי מאן הוה יכיל קטלי" תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף כד, עמוד א'.
- ^ ע"פ סוקרטס Historia Eccicsiac vii. 36
- ^ מכתבנותא דמרי דיונוסיוס תלמחירא, מנתא רביעיתא א"ז אשכולי הערות אחדות לתודות התנועות המשיחיות, סיני, שנה שישית, כרך י"ב כסלו אייר תש"ג עמוד עו-עט
- ^ בנימין ש' המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, בני ברק תשס"ט, עמוד 169-170
- ^ תהילים קיט-קסד
- ^ פירוש האבן עזרא על התורה שמות פרק יב פסוק ב'
- ^ א"א הרכבי, לקורות הכתות בישראל, וורשה תרנ"ד עמוד 503
- ^ א"ז אשכולי, התנועות המשיחיות בישראל, ירושלים תשט"ז, עמוד 101-102, 127-130
- ^ רב סעדיה גאון, האמונות והדעות, מאמר ח' פרק ז'
- ^ פירוש האבן עזרא לספר שמות, פרק יב פסוק ב'; וראה עוד בהקדמת האבן עזרא על התורה
- ^ שארית ישראל פרק י"ז
- ^ רמב"ם אגרת תימן
- ^ בנימין ש' המבורגר, משיחי השקר ומתנגדיהם, בני ברק תשס"ט, עמוד 167-168
- ^ אגרות הרמב"ם, איגרת לחכמי קהל עיר מארשילייא
- ^ לפי רוב המסורות ניהל הסולטאן עצמו את הדיון, אך ג' שלום (ח"ב עמ' 568–569) על פי מקורות טורקיים שלל את השתתפות הסולטאן בפועל וגרס כי הסולטאן היה "נוכח נסתר" מאחורי וילון.
- ^ עמרם בן יחיא קרח, סערת תימן, ירושלים 1954, עמ' ל"ו-ל"ז (מובא באתר HebrewBooks)
- ^ בת ציון עראקי קלורמן, משיחיות יהודית ומשיחיות ערבית בתימן במאה הי"ט - השפעה בין-תרבותית, "פעמים" 25, תשמ"ו, עמ' 40–64, מובא באתר יד יצחק בן צבי
- ^ בת ציון עראקי קלורמן בספרה: The Jews Of Yemen In The Nineteenth Century: A Portrait Of A Messianic Community, E. J. Brill: Leiden,1993.
- ^ אנציקלופדית דעת
- ^ Graetz, Heinrich; Philipp Bloch (1894). History of the Jews. Jewish Publication Society of America, 482
- ^ מעשה זה מעיד על תודעה עצמית משיחית מובהקת, שהרי בויכוח ברצלונה הכריז הרמב"ן כי בעת קץ הימים יבוא המשיח בציווי השם אל שליט היהודים, ובזה רמז אל האפיפיור, וידרוש ממנו כשם שדרש משה רבנו מפרעה: "שַׁלַּח אֶת-עַמִּי, וְיַעַבְדֻנִי" (ספר שמות, פרק ז', פסוק ט"ז)
- ^ שו"ת הרשב"א חלק א סימן תקמ"ח, באתר היברובוקס
- ^ ראה גם ספונות ירושלים תשמ"ה עמ' 201 הערה 50
