ישיבה תיכונית
ישיבה תיכונית היא ישיבה לגיל תיכון שמשלבת לימודי קודש ולימודים תיכוניים (לימודי חול) לתעודת בגרות.
מקור השם
עד שנות ה-50 נודעו הישיבות התיכוניות בשמות שונים. חלקם, כמו ישיבת אלמה, בקשו להקרא "ישיבה" בעוד אחרות, כמו מדרשית נעם נמנעו מלהקרא בשם זה, מפאת השילוב של לימודי חול. הביטוי "ישיבה תיכונית" מופיע למשל בשנת 1942, בהתייחס למתיבתא ר' יעקב יוסף בארצות הברית, אולם לא רווח בציבור[1]. היו שעשו שימוש בביטוי "ישיבה גימנסיה"[2]. בתחילת שנות ה-50 החלו להופיע ביטויים כמו "ישיבה עם מגמה תיכונית"[3] ובשנת 1955 החל להיות שגור הביטוי "ישיבה תיכונית"[4].
היסטוריה
הישיבה התיכונית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל הייתה אלמה, שנוסדה בירושלים בשנת 1936. כעבור שנה, בשנת 1937 נוסדה בתל אביב ישיבת היישוב החדש על ידי הרב משה אביגדור עמיאל. כמה שנים לאחר מכן, בשנת תש"ה (1945) יסדו הרב יהושע יגל וישראל סדן את מדרשיית נעם. בהמשך, הוכנסו לימודי חול לישיבת בני עקיבא כפר הרואה, בעקבות לחץ ההורים. בשנת 1958 כבר נמנו בישראל עשר ישיבות תיכוניות בהן למדו כ-1000 תלמידים[5], ובנוסף עליהן התקיימו גם ארבע ישיבות מקצועיות: ישיבות תורה ומלאכה בתל אביב, כפר אברהם וכפר סיטרין והישיבה החקלאית בכפר הרא"ה[6].
הישיבות התיכוניות הראשונות היו כולן פנימיתיות. חלקן היו בעיר אך חלקן בחרו בכוונה להתמקם ביישובים קטנים, על מנת להרחיק את התלמידים מפיתויי העיר ולאפשר להם להתרכז בלימודים. התלמידים נהגו לחזור הביתה אחת לשבועיים או שלושה שבועות.
לאור הצלחת הישיבות התיכוניות היו בתי ספר דתיים שבחרו לפעול במעין מודל ישיבתי, ללא פנימיה, כמו ישיבה תיכונית יבנה בחיפה וישיבה תיכונית טבריה. מטבע הדברים, סדר היום בבתי ספר ישיבתיים היה שונה מאשר בישיבות התיכוניות, מכיוון שהתלמידים חוזרים הביתה כל יום. עם השנים גם הצטמצם מספר השבתות בהן התלמידים נדרשים להשאר בישיבה, והם חוזרים הביתה אחת לשבוע או לשבועיים.
היחס ללימודי חול
הישיבה התיכונית הראשונה שנוסדה בארץ ישראל, ישיבת אלמה, נוסדה מתוך גישה של שילוב לימודי חול הכרחיים עם לימודי הישיבה[7].
לעומת זאת, הישיבות התיכוניות הראשונות האחרות נוסדו על ידי חניכי ישיבות ליטאיות אשר שללו את לימודי החול. ישיבת כפר הרוא"ה נוסדה ללא לימודי חול ורק בלחץ ההורים נוספו לימודי חול במבנה נפרד מהישיבה, במסגרת נפרדת ולימודי החול היו לימודי רשות. בישיבת היישוב החדש הוקדשו שעות מועטות בלבד ללימודי חול והישיבות נאבקו למזער את מספר השעות המוקדשות ללימודים לקראת הבגרות. בתחילה נבחנו התלמידים בבחינות הבגרות כאקסטרנים, בראשית שנות ה-50 היו התיכונים שליד הישיבות התיכוניות לבתי ספר של ערב ומספר השעות שהוקדש ללימודי החול שכללו גם תנ"ך עלה מכ-15 לכ-22 ורצועת הזמן שבין 14:30 ל-18:00 הוקדשה ללימודי חול. בסביבות שנת 1960 היו הישיבות התיכוניות לתיכונים מלאים, שוב בלחץ ההורים ומשרד החינוך ונגד רצון ראשי הישיבות. גם הטרמינולוגיה השתנתה ובניגוד לשנים ראשונות בהם לימודי החול כונו "טפל", אל מול העיקר שהוא לימוד התורה, החלו להשתמש במושג "חשוב" לציון לימודי החול, אך עדיין בניגוד ל"עיקר" - התורה[8].
הישיבות התיכוניות לא ניסו לפתח גישה של השלמה של לימודי החול עם לימודי הקודש כשיטת תורה עם דרך ארץ ולא הכינו ספרי לימוד תיכוניים עבור החינוך הדתי אלא בקשו לתת את המינימום הנדרש כדי לקבל תעודת בגרות, תוך משא ומתן עם משרד החינוך שנועד לצמצם את לימודי החול ולהוציא מתוכנית הלימודים תכנים לא רצויים להם, כמו ספרות[9].
גישה זאת השתנתה עם השנים, במיוחד בשנות ה-90 של המאה ה-20 כאשר רבות מהישיבות התיכוניות עברו מהפך של הוצאת הר"מים החרדיים וכניסת ר"מים דתיים לאומיים. החל מתחילת המאה ה-21 יש ברבות מהישיבות התיכוניות יחס של כבוד ללימודי החול ודגש על שילוב של תורה עם עבודה.
סדר ומבנה
סדר היום בישיבה התיכונית הוא של יום לימודים מלא. בדרך כלל מהבוקר ועד הצהריים לומדים לימודי קודש כמו תלמוד, תנ"ך והלכה, ובחלקו השני של היום מהצהריים המאוחרים ועד הערב לומדים לימודים כלליים. לאחר מכן מתקיים בדרך כלל "סדר ערב", הכולל שוב לימודי קודש. הלימודים הם נפרדים, המקבילה לישיבה תיכונית אצל בנות היא האולפנה.
בישראל של 2006 פזורות עשרות רבות של ישיבות תיכוניות ברחבי הארץ, חלקן משתייך למרכז ישיבות בני עקיבא.
הישיבות התיכוניות מוגדרות ברובן כמוסד מוכר שאינו רשמי (לפי חוק חינוך ממלכתי -התשי"ג) וככאלה הן זוכות לתקצוב מלא של לימודי התיכון, וחלק גדול מלימודי הגמרא. שכר הלימוד מגיע בישיבות רבות ללמעלה מאלף שקלים לחודש, עקב עלות אחזקת הפנימיה, הכיתות המוקטנות, והצוות החינוכי הרחב.
בתקשורת
הסדרה העלילתית-דוקומנטרית "הישיבה" שהוקרנה בערוץ 10 פותחת צוהר לעולם זה, ומספרת את סיפורם האישי והאמיתי של תלמידים ומורים, בישיבה התיכונית בכפר הרוא"ה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מ' בר-לב, "הישיבה התיכונית ומעורבותה במערכת החינוך הממלכתי-דתי בישראל:, בספרף מ' אליאב וי' רפאל (עורכים), ספר שרגאי - פרקים בחקר הציונות הדתית והעלייה לא"י, תשמ"ב, עמ' 206–222.
- מ' בר-לב, "הישיבה התיכונית ושיטת תורה עם דרך ארץ", בספר: מ' ברויאר (עורך), תורה עם דרך ארץ - התנועה, אישיה, רעיונותיה, 1987, עמ' 237–253.
קישורים חיצוניים
- אתר הישיבות התיכוניות בישראל - חיפוש ישיבות תיכוניות, מידע לנרשמים, סיוע והכוונה למציאת ישיבה תיכונית מתאימה
- אתר תנא, כמה? מרכז נתונים אודות שכר הלימוד בישיבות התיכוניות.
- הרב אליעזר מלמד, אמונה, חינוך וכלכלה, באתר ישיבה
- יוסי טישלר, תמר אלמוג, בתי ספר על יסודיים לבנים במגזר הדתי לאומי, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
- יהודה זולדן, לחידוש פני לימודי הקודש בישיבה התיכונית, באתר "דעת"
- עפרה לקס, מעולים בקודש, "בשבע", 2 בנובמבר 2006
הערות שוליים
- ^ דברים בשם אומרם, הצופה, 23 באוגוסט 1942
- ^ המדרשיה, הצופה, 22 בפברואר 1949
- ^ מפעל הסטיפנדות מיסודן של הממשלה והסוכנות, הצופה, 15 בנובמבר 1954
- ^ המרכז לחינוך דתי בישראל, הצופה, 4 בפברואר 1955
בדרך למדינת התורה, הצופה, 23 באוגוסט 1955 - ^ הרב יהודה קופרמן, הישיבה התיכונית במדינת ישראל, בתוך: מאיר חובב, הליכות תו שין כף, הוצאת היכל שלמה, עמוד 95
- ^ ישראל בן צבי (עורך), המדריך לישראל הדתית, ציון תל אביב 1958, עמוד 40
- ^ מהי ישיבה?, הצופה, 1 ביולי 1938
- ^ הרב יהודה קופרמן, הישיבה התיכונית במדינת ישראל, בתוך: מאיר חובב, הליכות תו שין כף, הוצאת היכל שלמה, עמודים 97-98
- ^ הרב יהודה קופרמן, הישיבה התיכונית במדינת ישראל, בתוך: מאיר חובב, הליכות תו שין כף, הוצאת היכל שלמה, עמוד 185
