היהדות החרדית או חרדים, הוא כינוי למגזר היהודי-אורתודוקסי השמרני, שאנשיו מקפידים לשמור על אורח חיים תורני שמרני ומתבדל, תוך הקפדה רבה על שמירת מצוות ומנהגים, לצד אפיונים קהילתיים ברורים.
מקור הביטוי "חרדים" הוא בפסוק ”שמעו דבר ה', החרדים אל דברו” (ספר ישעיהו, פרק ס"ו, פסוק ה') (רש"י שם פירש כי הפסוק מדבר על "הצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו", פחד ודאגה למילוי המצוות בפרטיהן ודקדוקיהן)[2]. גם הפסוק ”וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ” (ספר עזרא, פרק י', פסוק ג') משמש כמקור לשם. על אף שבמקורו משמש הביטוי כריבוי של המלה "חרד", מקובל יותר הכינוי ליחיד "חרדי"[3].
היהדות בבסיסה מחייבת אורח חיים קפדני הכולל קיום מצוות והלכות, אותו מקיים אורח החיים החרדי. בעבר מי שפרש מאורח חיים זה, התנתק מן היהדות לחלוטין. בעקבות רוחות האמנציפציהוהמודרניזציה שהחלו לנשב באירופה בשלהי המאה ה-18 ושבעקבותיהן נולדו תנועות ההשכלהוהרפורמה, שאיימו על הישרדותו של העם היהודי בכלל ועל שומרי המסורת בפרט, נולד הצורך להגדיר ולייחד את הדבקים בתורת השם כממשיכי המסורת העתיקה. תחילה הוגדרו שומרי מצוות אורתודוקסים, והמחדשים, ניאולוגים. עם השנים במאה ה-19 החל לשמש הביטוי "חרדים", ככינוי ליהודים והקהילות שהקפידו על אורח חיים לפי ההלכה[4].
עד לסוף המאה ה-18 חיו יהודי אירופה בקהילות שנשלטו על ידי בתי הדין והפרנסים שלהן. הן התקיימו כקורפורציה אחת מני רבות והיו כפופות למערכת זכויות-יתר והגבלות נפרדת משל עצמן; הממשק הכלכלי והתרבותי עם הסביבה היה מוגבל, ושמירת חוקי הדת הייתה בגדר נורמה ומוסכמה ציבורית. מצב עניינים זה החל להשתנות לאחר שהאמנציפציה במרכז היבשת ובמערבה – כחלק מתהליך רחב יותר של פירוק חברת המעמדות והקמת מדינות ריכוזיות – חיסלה את האוטונומיה השיפוטית של הקהילות, נתנה לפני חבריהן אפשרויות חדשות של תעסוקה, החלה להעניק להם שוויון זכויות וכפתה חינוך בבתי-ספר ממשלתיים, שהחליפו במהרה את תלמודי התורה הישנים. היהודים הפכו בהדרגה למעורבים יותר בסביבתם, תוך אימוץ מנהגים, לבוש, תרבות ואורח חיים חדשים. אף תנועת ההשכלה ניסתה לקדם מודרניזציה יהודית עם דגשיה המיוחדים, אך השפעתה הייתה מועטה ביחס לגורמים החיצוניים הנזכרים[8]. לפתיחות לעולם הרחב נלוו תהליכים של חילון, התבוללות והתנצרות בקנה מידה גדול. כמו כן, נשמעו קריאות לשינוי דתי עמוק כדי להסתגל, דוגמת התנועות הרפורמיות שהחלו לצמוח. מגמות אלו היו לצנינים בעיניהם של הדתיים השמרניים במרכז אירופה, שראו בהן סכנה ברורה. הם ניסו לשמר את ההוויי המסורתי באמצעות דבקות באורח חייהם, בראש ובראשונה הפרטים ששחיקה בהם התקשרה עם קבלת הרוחות החדשות.
המייצג הבולט של גישה זו, הנחשב לאחד האבות המייסדים של התפישה החרדית שהתגבשה במהלך המאה ה-19,הרב משה סופר ('החת"ם סופר') מפרשבורג. הוא טבע את אחד ממטבעות הלשון המזוהים עמה, "חדש אסור מן התורה"[9]. החת"ם סופר העניק לביטוי משמעות מקורית, לפיו כל שינוי במנהג ישראל החשוד כקשור למגמות התמורה אסור, גם אם אינו סותר במפורש את התלמוד והפוסקים[10]. לחת"ס הייתה השפעה רבה ובארצו הונגריה, שבה מיעטו השלטונות להתערב בארחות היהודים והדרכים הישנות שרדו זמן ממושך יחסית, התעצבו גילוייה הראשונים של המגמה המסוֹרתָּנית, להבדיל ממסורתית, שהתווה. ביתר מרכז היבשת התפוררה החברה היהודית הישנה עד אמצע המאה: אפילו במורביה האדוקה, נסגרה ב-1847 הישיבה המרכזית בניקלשבורג מחוסר פונים (האחרונה בגרמניה, בפיורדא, נסגרה ב-1824) ומוסד תלמוד התורה נעלם כמעט לגמרי הוחלף בבתי ספר. כמה שנים לאחר מות החת"ס התנקזו מגמות הרפורמה לתנועה בגרמניה, שהמריצה את הציבור השמרני הקטן שנותר שם להתגוננות. העימות במרכז אירופה בין משתלבים לאדוקים הוביל ב-1871 לפילוג קהילות מלא בהונגריה בין שני המחנות. ב-1876 התאפשר גם לאורתודוקסים בגרמניה לפרוש מהקהילות הממוסדות. רק חלק קטן מהם נענו לקריאת רש"ר הירש לעשות זאת ולהקים עדות בדלניות, בעוד הרוב נותרו בתוך הגופים הישנים.
הקצב האיטי שבו הגיעה המודרנה בתחום כלשהו למזרח אירופה, שם גם לא ניתנה כלל אמנציפציה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה, איחר מאד את הופעתם של תהליכים כאלה בפולין הקונגרסאית, בתחום המושב וברומניה. החברה היהודית נותרה מסורתית במידה רבה והחינוך הישן נותר חזק: בעוד שמאות ישיבות פעלו, ב-1880 היו בקרב יהודי רוסיה ופולין רק 21,308 תלמידי בית-ספר, מתוך אוכלוסייה של קרוב לחמישה מיליון[11]. אפילו ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים תחת שלטון הצאר הצהירו על יידיש כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא רוסית ברמה מינימלית[12]. גם באזורים הנחשלים של האימפריה האוסטרו-הונגרית – גליציה, בוקובינה וצפון-מזרח הונגריה – הביאו שיעורים נמוכים של עיור והצלחה חלקית בלבד של השלטונות לכפות חינוך מודרני לכך שנותרו כיסים גדולים שבהם שרד אורח החיים הישן. ריכוזים אלה, שהשתמרו די זמן כדי לסגל לעצמם השקפת עולם שתבטיח אותם מהתפוררות בתנאים החדשים, היוו את רוב מניינו של העולם החרדי.
בניגוד למגמות הרפורמה הדתית במערב, התפוררות האמונה ברוסיה וסביבותיה הקימה שורה של הוגים שהגדירו לראשונה את הזהות היהודית במושגים חילוניים. לקראת סוף המאה סחפו הסוציאליזם והתנועות הלאומיות היהודיות, בהן הציונות, רבים מהצעירים במזרח היבשת. התעוררותה של האחרונה, בעיקר, נתפשה בידי האדוקים כאיום פנימי, בגלל האופי החילוני של ראשיה ורצונה לעצב את היהדות כלאום. בהקשר היסטורי זה קמה תנועת אגודת ישראל, ששאפה לייצג את כלל החרדים. גם זו נדחתה בידי השמרנים יותר, במיוחד בהונגריה וגליציה וגם בקרב חוגים מסוימים בליטא ופולין. עד היום מתאפיין רוב הציבור החרדי בהסתייגות מהתנועה הציונית, הסתייגות שבאה לידי ביטוי בדרגות שונות – מאדישות ועד התנגדות חריפה. זהו אחד ההבדלים האידאולוגיים בין היהדות החרדית לציונות הדתית. עקב חשש מהחילון המואץ של מהגרים שעזבו את קהילותיהם המגובשות ונחשפו לסביבה דינמית כפרטים, כפי שאירע בקרב מיליוני היהודים הרוסים שעברו לאמריקה, רוב הרבנים החרדיים לא עודדו הגירה מערבה או לארץ ישראל בתקופה שבין מלחמות העולם[13].
לאחר מלחמת העולם השנייה התבססו השרידים שנותרו לפליטה ממזרח אירופה סביב הרבנים, בעיקר בישראל ובארצות הברית. מאז שנות השבעים, עם עליית הרב-תרבותיות והסובלנות כלפיו (לאחר כמאתיים שנה שבהן דרשו מדינות קונפורמיות וטמיעה מצד מיעוטים) ותחילתה של תנועת התשובה ההמונית, לצד ההשפעה הדמוגרפית המתמשכת של שיעורי ילודה גבוהים, נהנה הציבור החרדי לגווניו מהתעצמות ניכרת. בתקופה זו קמה גם החרדיות הספרדית כתנועה. אף כי תהליכי חילון ותירבות בהיקף גדול התרחשו בארצות המוצא של יהדות ארצות האסלאם, אלה נעדרו לרוב עוקץ אידאולוגי: ההתנגדות השמרנית להם הייתה מאופקת והרבנים שמרו בדרך כלל על קו מכיל. רק תחת הנסיבות במדינת ישראל החלה לצמוח חרדיות ספרדית ממוסדת. בראשית המאה ה-21 גדל במהירות חלקם של החרדים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית באירופה וצפון אמריקה, שרוב אגפיה האחרים שוקעים בשל התבוללות, וצמיחה ניכרת מתרחשת גם במדינת ישראל[14].
מאפיינים
נאמנות לה' ולתורתו
הציבור החרדי דוגל בשמירה על ההלכה "בקלה כבחמורה". ככלל, הגישה ההלכתית החרדית-מסורתית, נוטה למסירות לטובת הדת על פני נוחות החיים האישיים. החזון איש שהיה ממעצבי החינוך התורני בארץ ישראל, הוביל השקפה לפיה יש ללכת עם האמת עד לכל דקדוקיה[15]. בהשקפת העולם החרדית ניתן תוקף מוחלט לאמונות היהודיות המסורתיות והרבניות: התורה, בכתב ושבעל פה, ניתנה לבני ישראל מאת האלקים על ידי משה; כל מה שכתוב בתורה הוא אמת אבסולוטית; את התורה ניתן לפרש רק על בסיס התורה שבעל-פה, כפי שהועברה על ידי חז"ל והפוסקים המקובלים לאורך הדורות במסגרת התלמוד ושאר הספרות הרבנית. האמונה בי"ג העיקרים של הרמב"ם מהווה אבן יסוד בהשקפת עולם זו. החינוך החרדי משקיע את מירב זמנו בלימוד התורה ומצוותיה בשאיפה להוציא בוגרים יראי שמים.
בתחום הכשרות, החרדים מקפידים להשתמש רק במוצרים המאושרים על ידי גופי השגחה המקובלים עליהם, המנפיקים תעודות השגחה "למהדרין" שבהם בדרך כלל יש הקפדה על החומרות של כל העדות, ושהפיקוח בהן נחשב להדוק יותר מזה של הרבנויות המקומיות או הרבנות הראשית. ביחס למצוות השמיטה, לדוגמה, הציבור החרדי-אשכנזי נמנע מלהשתמש בהיתר המכירה. גישה זו הביאה את החרדים לעימותים עם גורמים מקלים יותר, כמו בפולמוס השמיטה ובאירועים אחרים[16].
בציבור החרדי מהווים "גדולי הדור" (או "גדולי ישראל"), שהם הרבנים והאדמו"רים הבולטים והמשפיעים ביותר, את הסמכות העליונה בכל הקשור לא רק בשאלות הלכתיות ספציפיות אלא גם בהתנהלות ציבורית שוטפת ואף ביחס להתנהלות הפרט. עקרון זה, שנטבע עם התגבשות החרדיות במזרח אירופה ובישראל, ידוע בשם "דעת תורה". אף על פי שהציבור החרדי מורכב ממאות קהילות נפרדות שלכל אחת מהן מנהיגות משל עצמה, כאשר עומדות על הפרק סוגיות חשובות, אמורים "גדולי הדור" להכריע בהן. כך "מועצת גדולי התורה" והמזוהים עמה קובעים למגזר החרדי-אשכנזי שלהם, "מועצת חכמי התורה" וראשיה מכריעים עבור הציבור החרדי-ספרדי בישראל, וגופים אחרים (דוגמת "התאחדות הרבנים" או בד"ץ העדה החרדית) מחליטים לקהלם. החרדים מקפידים על כך שפסיקות ההלכה וההכרעות הציבוריות יהיו על טהרת הרבנים החרדים, דהיינו מבלי להישען כלל על דעת רבנים שאינם מזוהים ככאלו. בכלל זה, נבחרים שלוחי הציבור החרדי בכנסת על ידי הרבנים העומדים בַראש מחנותיהם.
התבדלות
פשקווילים בירושלים, מאפיין שקיים בחלק מהרחובות החרדיים.
החברה החרדית מאופיינת בהתבדלות מכוונת מהעולם החיצון, במטרה לשמר עצמה מפני חדירת ערכים שאינם מקובלים עליה. רבות מן הקהילות החרדיות מסתגרות ומתבדלות באמצעות דיור נבדל, הקמת מערכות חינוך ייחודיות לקהילה והימנעות מצריכת תקשורת ותרבות שאינן חרדיות. הדבר מתבטא בהטלת גדרים חברתיים מובהקים כמו הטאבו על צפייה בטלוויזיה, השימוש בטלפונים כשרים ואי ההיחשפות לעיתונים שאינם חרדיים. כתחליף, משתמשים החרדים באמצעי תקשורת מגזריים. כמו כן נעשה שימוש במודעות קיר (פשקווילים) וכרוזים על גבי מכוניות וכן בקווי נייעס כדי להעביר ידיעות ופרסומים. כמו כן נמנעים החרדים מלהתחבר לאינטרנט פרוץ, אך לצרכי פרנסה התירו גדולי התורה לגלוש באינטרנט מסונן על ידי תוכנות סינון כמו נטפרי נתיב ואתרוג.
מרבית החרדים נמנעים מהשתתפות באירועים כמו טקסים ציוניים או חגיגות יום העצמאות. חלקם, בעיקר חסידים, מדברים ביניהם בשפת היידיש, מהם מטעמים פרקטיים ומהם מתוך מטרת התבדלות. אלו גם מקפידים להפריד בין עברית מודרנית ללשון הקודש[17]. מרבית החרדים נמנעים מלימוד מקצועות אקדמיים באוניברסיטאות ובמכללות כלליות. אלה מביניהם הלומדים במכללות עושים זאת בעיקר במכללות או בתת-מוסדות המיועדים לחרדים. ניתן אולי לראות ההתבדלות גם באי-גיוס בני הישיבות לצה"ל על בסיס עקרון "תורתו אומנותו". אולם האיסור על בנות לשרת בשירות לאומי וכל שכן בצבא, נחשב לאיסור תורני בחומרת יהרג ואל יעבור.
ערכי הצניעות
אחד מהערכים המרכזיים בחברה החרדית הוא הצניעות, אשר לרוב מתייחסת ליחסי גברים ונשים, תוך מטרה למנוע יחסים אפשריים האסורים על פי ההלכה. החברה החרדית שומרת על הפרדה מחמירה, הכוללת הימנעות מיחסים חברתיים בין גברים ונשים שאינם בני זוג או משפחה. התפיסה החרדית גורסת כי "אין אפוטרופוס לעריות", כלומר: בתחום היחסים שבין גברים ונשים מוטב לנקוט בגישה מופרדת יותר מאשר להגיע לידי ניסיון. הפרדה מוחלטת קיימת במוסדות החינוך החל מגיל הגן, בדרך כלל מגיל 4. הפרדה זו נשמרת גם באירועים על ידי מחיצות המפרידות בין הגברים לנשים, וביתר שאת בבתי הכנסת. ניסיונות מצד גורמים מסחריים לערוך מופעים המיועדים לקהל החרדי, כאשר באולם עצמו נשמרת הפרדה מגדרית, נאסרו על ידי רובם המכריע של הרבנים בישראל ובחו"ל, מחשש שסביב האולם תיווצר התגודדות שתיצור התחככות חברתית בין צעירים וצעירות[דרוש מקור]. כך גם נדיר שנשים ירצו או יופיעו לפני גברים.
החרדים מקפידים על לבוש צנוע, במיוחד בקרב הנשים. הפרשנות החרדית רואה את מקומה של האישה קודם כל בבית ובחינוך הילדים[18] ואת עבודת הנשים מחוץ לבית כיום כאילוץ ולא כתופעה חיובית כשלעצמה. פעמים רבות מסתמכים על הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה"[19]. נשים בחברה החרדית לא נושאות בתפקידים ציבוריים כמו בפוליטיקה ותפקידי ניהול ציבוריים, למעט במוסדות חינוך לבנות. רבות מהן נמנעות מללמוד נהיגה[20] בשל גדרי צניעות, תמונות של נשים לא מוצגות בציבור וברוב אמצעי התקשורת החרדים.
בארצות הברית קיימת מזה שנים רבות הפרדה התנדבותית (שאינה מעוגנת בחוק)[דרוש מקור] בין גברים לנשים, בקווי תחבורה ציבורית המופעלים בין הריכוזים החרדיים השונים במדינת ניו יורק[21] בשנות ה-90 ובראשית המאה ה-21 התחזקה מגמה זו גם בישראל, כך למשל ארגנו חלקים במגזר החרדי הפרדה בין נשים לגברים בחלק מהאוטובוסים בתחבורה הציבורית והם מכונים קווי מהדרין. בעיירה החרדית ניו סקוור שבמדינת ניו-יורק, קיימת הפרדה גם ברחובות וצדי הרחוב מסומנים במדרכות מיוחדות לנשים ומדרכות מיוחדות לגברים. בשבתות וחגי ישראל קיימת הפרדה זהה ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות ויז'ניץ בקרית ויז'ניץ שבבני ברק וכן ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות סאטמר בקרית יואל שבניו-יורק.
משפחות מרובות ילדים
ממוצע הריבוי הטבעי באוכלוסייה החרדית גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה, מתוך ידיעה כי הולדת ילדים היא מצוה חשובה ("פרו ורבו"), ומתוך הבעייתיות ההלכתית בשימוש באמצעי מניעה. על פי נתוני הלמ"ס ממוצע הילודה לאישה חרדית ב-2009 עומד על כ-6.5 לידות, ירידה משיא של 7.6 ילדים שנרשם בין השנים 2003-2005[22]. משפחות מרובות ילדים עם מספר ילדים דו ספרתי אינן נדירות.
על פי נתוני הלמ"ס, שיעור התעסוקה של נשים חרדיות בישראל ב-2013 היה גבוה באופן משמעותי משיעור התעסוקה של גברים חרדים (70% מול 56%), זאת בשל מנגנון "חברת הלומדים" שלפיו הגברים מקדישים את חייהם ללימוד תורה והנשים הופכות להיות במקרים רבים המפרנסות העיקריות של המשפחה.
השכלתן של רוב הנשים החרדיות מבוססת על תעודות שהם מקבלות בתום לימודיהן בסמינר בשנים י"ג-י"ד, והן בעיקר תעודות הוראה, תעודות הכשרה מקצועית והנדסאיות (במקצועות גרפיקה, ראיית חשבון, הנדסת תוכנה, אדריכלות ועיצוב פנים, ייעוץ מס ועוד). רוב בוגרות התיכונים החרדים אינן בעלות תעודת בגרות. במרץ 2012 הודיע גדעון סער, שר החינוך דאז, כי מבחני החוץ הנהוגים במוסדות אלה יוכרו כ-11 יחידות בגרות. בתארים מסוימים מזכים מוסדות אקדמאים את בעלי תעודות ההכשרה במספר מסוים של נקודות זכות. על מנת להשלים תואר אקדמאי צריכות בוגרות הסמינרים להשלים בגרויות ולהתחיל את לימודיה המקצועיים מההתחלה (בעלות תעודת הנדסאי מקבלות נקודות זכות תמורת התעודה שלהן). גם גיל החתונה המוקדם בקרב נשים חרדיות מקשה עליהן להשלים לתואר. על פי נתונים של הלמ"ס לשנת 2008, רק ל–17.6% מהנשים החרדיות יש תואר אקדמי, לעומת 39% במגזר החילוני[23].
עד לאחרונה, תחום הלימוד הנפוץ ביותר לנשים חרדיות בישראל היה הוראה בבתי ספר ובגני ילדים של הקהילה החרדית. בשנים האחרונות, בשל היעדר משרות הוראה לכל הבוגרות, נוספו תחומי עבודה חדשים בהם עוסקות הנשים החרדיות, כמו גרפיקה, הנהלת חשבונות, עבודה סוציאלית, טלמרקטינג, מזכירות ותכנות מחשבים. דוגמה לכך ניתן לראות במודיעין עילית שבו הוקם מתחם תעסוקתי המיועד לנשים חרדיות בלבד ובו חברות היי-טק שונות[24]. כיום על פי הערכה, המקצוע הנלמד ביותר בקרב בנות הסמינרים המקובלים הינם מקצועות ההיי-טק[דרוש מקור].
על פי מסמך רשמי של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנת 2018 אחוז הנשים החרדיות העובדות היה 75.5% לעומת 74.2% בציבור הכללי. אך הנשים החרדיות היו מופלות והרויחו 3.7% פחות לכל שעת עבודה. אצל הגברים היו אחוזי התעסוקה הרשומים 47.8% לעומת 82.3% אך פערי השכר היו נמוכים ב־30.5%[25].
נשים חרדיות מתאפיינות בשיעור גבוה של תעסוקה בתחום החינוך. בשנת 2011 כ-35% מהנשים החרדיות העובדות עסקו בחינוך, לעומת כ־17% משאר הנשים היהודיות. הן עובדות גם בהיקף משרה נמוך: רק 10% מהנשים החרדיות עובדות 43 שעות שבועיות או יותר (לעומת כשליש בקרב שאר היהודיות), ו-46.6% מקבלות שכר מתחת לשכר המינימום. הדבר נובע ככל הנראה מהמספר רב של ילדים ומכך שהלימודים בכולל מסתיימים בדרך כלל בשעה שבע בערב, ורוב עול משק הבית מוטל על האישה. כתוצאה כך היא מתקשה לעמוד בעבודה במשרה מלאה לצד גידול הילדים. גם נשים חרדיות המועסקות במקצועות הנחשבים כרווחיים, הן מרוויחות פחות. בתחום ההייטק דווחו פערים בגובה המשכורת שהגיעו ל-30%, בביצוע עבודה זהה. גם בתחום זה, חרדיות רבות מעדיפות בתנאים נוחים לאם עובדת, גם על חשבון פוטנציאל השתכרות וקידום נמוך[26]
בעבר, למדו כל בנות הסמינרים של בית יעקב חינוך. בעקבות רוויה בתחום זה הוכנסו מקצועות אחרים. שינויים אלו והאיום על מבנה המשפחה המסורתי. בכנס שנערך ב-2015 עבור מנהלי סמינרים, יצאו רבנים בהוראה כי המוסדות החרדים לא יכירו בתארים אקדמאיים. הרב נתן זוכובסקי, ראש ישיבת גאון יעקב, אמר: "איך הוא (הבעל) יכול להיות בעל דעה כשהיא מביאה את הדברים הגדולים (המשכורת). אם היא מתחילה להביא משכורות גבוהות ומוגזמות בגלל המכללות שהיא למדה ובגלל ההשתלמויות שיש לה - זה סכנה לכל מבנה הבית". הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון, אמר כי אישה שמפתחת קריירה "זה הרס גדול", מאחר שהיא עלולה לזלזל בבעלה, שמקדיש את חייו ללימוד התורה[27].
על פי נתוני הלמ"ס בשנת 2016 היו כ-70% מהנשים החרדיות בישראל מועסקות, בהשוואה ל־80% בציבור הנשים היהודי שאינו-חרדי[28] אך כיום כאמור, הנשים החרדיות עובדות יותר מסך אצל נשות המגזר הכללי. על אף העלייה בשיעורי התעסוקה, נשים חרדיות עובדות מספר שעות נמוך מנשים לא חרדיות. זאת בשל: השפעת הצורך והרצון בטיפול בילדים ובמשק הבית על שעות העבודה, ריבוי תעסוקה בתחום ההוראה בו מספר שעות התעסוקה נמוך יותר והשפעת גובה השכר על מספר שעות העבודה[29].
רוב החרדים הליטאים אימצו ביגוד אירופי מודרני: חליפות קצרות, חולצות לבנות מכופתרות, כובעים ומכנס רגיל. אף כי ישנה הקפדה על לבוש בשחור ולבן ומראה שמרני יחסית, המזכיר את המחצית הראשונה של המאה ה-20 (לצד פריטים הנדרשים הלכתית כמו כיפות וכיסוי ראש לנשים). כך, לדוגמה, הסבא מסלובודקה הקפיד שבחורי ישיבתו יאמצו את אופנת הסטודנטים הגויים כדי לשוות להם מראה מכובד.
חלק, בעיקר אצל החסידים, משמרים את הלבוש היהודי-אשכנזי כפי שנהגו באירופה שנים רבות, עם פריטים כמו מעיל עליון ארוך לגברים. בקרב החסידויות, הביגוד הוא מושא לתשומת לב רבה ומשקף את מנהגיהן ומקורותיהן הגאוגרפיים. פריטים מסוימים (כמו מכנסיים התחובים לתוך הגרביים בקרב אנשי חסידות גור) מעידים על השתייכותם של הנושאים אותן.
נשים נשואות מקפידות על מצוות כיסוי שערות הראש. בקרב ליטאים וכן חסידויות כמו חב"ד, גור ועוד, מקובל לחבוש פאה נכרית ללא כיסוי נוסף. בחלק מהחוגים האחרים, בעיקר חסידיים[30], חובשות נשים מטפחת או כובע, לרוב מעל פאה. בחלק מהקהילות, בעיקר חסידויות הונגריות, מגלחות הנשים את שיער ראשן אחר החתונה. בקרב חרדים ספרדים יש התנגדות הלכתית חזקה לפיאות, בין היתר בשל פסיקת הרב עובדיה יוסף נגדן, משום שהן דומות לשיער טבעי. נשות מגזר זה חובשות כובעים או מטפחות.
בני הציבור החרדי האמונים על רכישת מטרות הנעלות מכסף או כבוד, הוגים ברובם בתורה בישיבות ובכוללים, וממצים את כוחותיהם בגידול ובחינוך דורות העתיד. זו הסיבה העיקרית לכך שבני המגזר החרדי הינם העניים ביותר במדינת ישראל[31], והנזקקים ביותר לארגוני הצדקה. לעומת זאת, או במקביל לכך, ריבוי הארגונים ההתנדבותיים הוא מאפיין בולט בתרבות החרדית[32], והם מהווים מעין "ביטוח לאומי" פנימי של החברה החרדית, ומקלים על העוני ועל תנאי המחיה של המגזר, יצוין כי גם הרבה מהתרומות לארגוני הצדקה מגיעות מתוך הציבור החרדי עצמו. שיעור המתנדבים בחברה החרדית גבוה מאשר כלל האוכלוסייה. 46% מכלל הציבור החרדי דיווחו על עצמם כעוסקים בפעילות התנדבותית. מתוכם 25% מתנדבים במסגרת ארגון, 57% מתנדבים באופן פרטי ו-16% בשתי הדרכים יחד. חצי מכלל המתנדבים מתנדבים יותר מ-10 שעות בחודש[33].
כמה מהארגונים ההומניטריים שנוסדו בחברה החרדית מעניקים עזרה לכלל הציבור בישראל. מפורסמים במיוחד הארגונים זק"א, "איחוד הצלה", "יד שרה", "עזרה למרפא" ו"עזר מציון".
על פי מחקר של ד"ר ניקול דהאן מהמכללה האקדמית יהודה ושומרון המתבסס על פרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנים 2005–2006, האוכלוסייה החרדית מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית בהשוואה לשאר האוכלוסייה. הממצאים של שנת 2003 הצביעו על אחוז התנדבות של 33 בקרב חרדיים, לעומת 24.5 דתיים, 16.2 מסורתיים-דתיים; 13.5 מסורתיים לא כל כך דתיים; 15.9 לא דתיים- חילוניים[דרוש מקור].
חינוך חרדי
הלימודים במוסדות החרדיים מתמקדים בעיקר בחינוך לשמירת המצוות ו"רוח התורה", כאשר מטרת החינוך לבנים היא יצירת "תלמיד חכם וירא שמים המקפיד על שמירת המצוות קלה כבחמורה וקובע עתים לתורה". רוב שעות הלימוד מוקדשות ללימוד תורה. במסגרת תפיסה זו הוקמו מוסדות מיוחדים שאינם מסונפים למערכת החינוך הממלכתית הכללית כמו רשתות "החינוך העצמאי", "בני יוסף" ועוד. רוב תלמודי התורה ("חדרים") הם מוסדות פטור שבהם לומדים ברוב שעות היום לימודי קודש בלבד[34].
תוכניות הלימודים בתלמודי התורה ובישיבות נקבעות באופן עצמאי על ידי הצוות החינוכי של המוסד בהתאם לזרם שאליו הוא משתייך. בבתי הספר היסודיים במגזר החרדי לומדים גם "לימודי חול", בעניין זה יש הבדל בין תלמודי תורה בהם מסתפקים בלימודי חול מינימליים (רמה קלה של לשון עברית, אלגברה בסיסית, ולעיתים גם מעט גאוגרפיה ותולדות עם ישראל), לבין בתי ספר של החינוך העצמאי שבהם יש מסגרת רחבה יותר של לימודי חול.
מסלול הלימודים החרדי לבנים הינו: תלמוד תורה (גיל 3–13), ישיבה קטנה (גיל 14–17), ישיבה גדולה (גיל 17 ועד לנישואים). על פי הסדר דחיית הגיוס של תורתו אומנותו, זכאים הלומדים בישיבה גדולה לדחיית גיוס. אחרי סיום הלימודים בישיבה נרשמים הרבה מהנשואים ("אברכים") לכוללים, שמעמדם זהה לישיבות לעניין דחיית הגיוס. חלק משמעותי מהאברכים ממשיכים בלימודים התורניים עד זקנה, אך ישנם אברכים המסיימים את הכוללים, מתגייסים לשירות (לרוב מקוצר) בצה"ל ולאחריו משתלבים בשוק העבודה.
בבתי הספר לבנות מלמדים את כל מקצועות החול, אך ברוב התיכונים החרדים הבנות ניגשות למבחן חוץ, ולא לבגרויות, שבהן הרמה במתמטיקה ובאנגלית נמוכה מהמקובל בבגרויות. בנושא זה קיימת מגמה של שינוי. במרבית הסמינרים ממשיכות התלמידות ללימודי י"ג-י"ד, במהלכן הן לומדות לימודי תעודה במקצועות כמו הוראה, הנדסת תוכנה או ראיית חשבון.
שיעור הילודה הגבוה במגזר החרדי משפיע ישירות על הגידול בשיעור התלמידים במוסדות החרדים, על-פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2012 שיעורם של התלמידים במגזר החרדי בישראל יהיה 22.4% מכלל התלמידים בחינוך היסודי ו-30.9% מכלל התלמידים בחינוך היסודי במגזר היהודי.
נכון ל-2007, היחס בין מספר המפקחים למספר המוסדות המפוקחים קטן בהרבה מהיחס המקביל במוסדות החינוך הרשמיים (למשל, מפקחת אחת ליותר מ-1,000 גני-ילדים ומפקחת אחת לכ-130 בתי-ספר יסודיים לבנות)[35].
גם רמת הצפיפות בכיתות הינה גבוהה מהמצוי בקרב המגזר הכללי.[דרוש מקור]
עקב השאיפה של החברה החרדית להשקעה מקסימלית בלימוד התורה והרצון בניתוק מוחלט מהחינוך הממלכתי המונהג בבתי הספר הממלכתיים, הקימו החרדים מוסדות חינוך פרטיים, הנקראים "תלמודי תורה" או "חדר" המיועדים לגיל 3 עד 13. שיטת הלימוד המונהגת במוסדות אלה הינה המשך של שיטת החינוך המסורתית שהיתה במשך הדורות אצל ה'מלמד' או ה'מורי באופן יותר פרטי ופחות מאורגן מהיום, ומתאפיינת בשימת דגש על לימודי קודש הכוללים בעיקר לימוד גמרא ומיעוט מקצועות חול. ברוב תלמודי התורה הלימודים נמשכים עד שעות הערב. ילדים מגיל 8 ומעלה מסיימים, לרוב, בשעה שלוש, כשבכיתות הגבוהות הלימודים מסתיימים בשש. ילדים רבים הולכים לאחר גמר יום הלימודים ל"מתמידים" - מסגרת לימודים חיצונית המיועדת לחזרה על לימודי הקודש שלא במסגרת בתי הספר. בתלמודי תורה של החינוך העצמאי (כיתות א'-ח') מלמדים בתוכנית לימודים דומה לזו של הבנות בבתי הספר של החינוך העצמאי.
כמו אצל הבנים, גם אצל הבנות היה הצורך בהקמת רשת חינוך לבנות שתהווה יחידה נפרדת מהחינוך הממלכתי. בין היתר כדי לחנך את הבנות לצניעות, וכדי לפקח על הלימודים הכלליים שיתאימו לרוח ההלכה. כדי לענות על דרישות אלו, הוקמה בקרקוב שבפולין במחצית הראשונה של המאה ה-20, ביוזמת שרה שנירר, רשת 'בית יעקב' לחינוך בנות, שהתפתחה במהירות ומונה כיום מאות בתי ספר לבנות ברחבי העולם. כיום בישראל, חלק מתלמודי התורה של רשת החינוך העצמאי מכונים "בית יעקב לבנים".
לאורך הדורות הישיבות היוו את המרכז הרוחני והקהילתי של היהודים. לאחר השואה, בה נחרבו רבות מהישיבות, הוקמו ישיבות מחדש בארץ ישראל, ורבים מהם נקראו בשמות הישיבות כפעם[36]. בישיבות התלמידים משקיעים את כל יומם בלימודי קודש. הישיבות מתחלקות לשתי קטגוריות: "ישיבות קטנות", בהן לומדים נערים בגילאים 13–17, ו"ישיבות גדולות", החל מגיל 16 או 17. לאחר החתונה, רבים מהתלמידים עוברים ללמוד ב"כולל אברכים" שלעיתים צמוד לישיבה הגדולה.
יום הלימודים בישיבה מתחיל מיד אחרי תפילת שחרית וארוחת הבוקר ומסתיים בסביבות השעה 11 בלילה.
בישיבות הגדולות ובחלק מהישיבות הקטנות יש פנימיה המשרתת את מי שלומד רחוק מהבית.
סך שעות הלימוד הממוצע הרשמי ביום הוא כ-9 שעות לימוד.
כולל הוא מוסד שנועד למסד את לימוד האברכים. האברכים הרשומים בכולל מתחייבים לעמוד בסדרי הלימוד המקובלים בו, כאשר ישנם מגוון כוללים שלכל אחד מהם מטרת לימוד וסדר לימוד שונים. האברכים בכולל מקבלים מלגות (בשנת 2014 היה הסכום הממוצע כ-1,600-1,800 שקלים חדשים) מכספי תרומות, מתוכם כמה מאות שקלים מעבירה מדינת ישראל.
על פי נתוני ועדת פלסנר, היו ב-2012 בישראל 67 אלף אברכים חרדים. 45% מהם הם בני פחות מ-30. 32% הם בני 30–40 ו-23% (15 אלף) בני למעלה מגיל 40[37].
הזרם המכונה "ליטאי" כולל בתוכו את יוצאי ליטא, וכן את יוצאי אירופה שאינם חסידים. כשרבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, הקים ב-1802 את ישיבת וולוז'ין, הישיבה הראשונה של הדורות האחרונים, הוא ייסד את מגדיר הזהות הליטאי: "עולם הישיבות". בקרב הזרם הליטאי התפתחה תנועת המוסר מייסודו של רבי ישראל מסלנט, הממוקדת בתיקון המידות, לצד הלמדנות. גישת החיים הליטאית מעודדת לימוד תורה במסירות, גם מתוך עוני, ואת האידיאל של "בן ישיבה". הלימוד בישיבות ובכוללים נסוב בעיקר על התלמוד הבבלי ופרשניו. התנ"ך כשלעצמו וכן קבלה או פילוסופיה יהודית על פי רוב אינם נלמדים באופן ממוסד.
בקרב הליטאים יש כמה פלגים שהחלוקה ביניהם אינה חדה, והם מונהגים על ידי ה"גדולים" - מנהיגיו הרוחניים של המגזר. הזרם המרכזי בו הוא המזוהה עם מפלגת דגל התורה, ומנהיגיו היו הרב שך, הרב אלישיב, כאשר לאחר פטירת הרב אלישיב התפצלה ההנהגה בין רבי אהרן יהודה ליב שטינמן, שהמשיך להנהיג את מפלגת דגל התורה על רוב מוסדותיה, לבין הרב שמואל אוירבך שפתח והנהיג את הפלג הירושלמי המהוה מיעוט והשקפתו יותר שמרנית ומלחמתית מבחינה אידאולוגית[38]. לאחר פטירת הרב שטיינמן המשיכו בהנהגת דגל התורה רבי חיים קניבסקי, רבי גרשון אדלשטיין, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש. ולאחר פטירת הרב אוירבך הנהגת הפלג עברה ברובה להרב אשר דויטש ומיעוטה להרב צבי פרידמן.
זרם רחב נוסף הוא החסידי, הכולל בתוכו את יוצאי אירופה בכלל, ואת יוצאי פולין, הונגריה ואוקראינה בפרט, שבהשקפתם מדגישים יותר את לימוד התורה מתוך טהרת הלב דווקא, עבודת הלב בתפילה, שמחה והתלהבות בתפילה ובקיום המצוות, מתוך העמקה במשמעות וטעמי המצוות, כפי שנמסרו ע"י אדמור"י החסידות לאורך השנים, המבוססים על דברי האר"י וספר הזוהר הקדוש.
ערך מרכזי בחסידות הוא ה"דביקות" וקבלת השפעה ממנהיג החסידות, כמוהו עומד בראש כל אחת מן הקהילות החסידיות והמכונה בדרך כלל "אדמו"ר" (אדוננו מורנו ורבנו), תפקיד העובר לרוב ב"שושלות" משפחתיות של אדמורי"ם מאב לבנו או לחתנו.
קהילות חסידיות רבות מנהלות מוסדות חינוך וצדקה עצמאיים. בדרך כלל נישאים בני החסידויות הגדולות לבנות אותה חסידות. שמות החסידויות הם בדרך כלל שמות של עיירות באירופה בהן היה גר בעבר אדמו"ר החסידות (או אחד מקודמיו) ושם היה מרכז פעילותה העיקרי. החסידים יותר מגובשים בקהילתם והערבות ההדדית גבוהה מאד אף ביחס לשאר המגזר החרדי.
חסידות גדולה נוספת היא חסידות חב"ד, שפחות מסתגרת מחסידויות אחרות ונחשבת בעיני רבים כזרם נפרד ולא כחלק מהזרם הכלל-חסידי. שלא כרוב החסידיות הדוגלות במגורים בשכונות חרדיות, חסידי חב"ד פזורים בכל רחבי הארץ והעולם, מרבים בפעילות הסברתית להנחלת ערכי יהדות לכלל האוכלוסייה היהודית בישראל ובעולם, ומפעילים לצורך כך בתי חב"ד.
יוצאי עדות המזרח מכונים ספרדים או חרדים ספרדים, ניצניו של הזרם החרדי-ספרדי הופיעו החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, במספר יוזמות מקומיות של רבנים ספרדים, אולם הוא התפתח לזרם של ממש רק בישראל לאחר קום המדינה[39]. בישראל כמה פלגים של חרדים ספרדים, בני עדות המזרח. הפלג הגדול ביותר, מהווה את המשך דרכן של הישיבות הספרדיות הוותיקות של היישוב הישן בירושלים, ובראשן ישיבת פורת יוסף. בראשית שנות ה-80 החלו אנשי קבוצה זו לפתח לעצמם תשתית פוליטית על רקע תלונתם אודות אפליה פנים-חרדית, המתבטאת למשל ב"מכסות" מקסימום למספר התלמידים החרדים הספרדים במוסדות חינוך חרדים אשכנזיים. תחושת קיפוח זו הייתה מהסיבות העיקריות להקמת המסגרת החינוכית החרדית המזרחית הנפרדת של תנועת ש"ס, בראשותו של הרב עובדיה יוסף ושל מפעלי החינוך הגדולים שלה "מעיין החינוך התורני" ו"אל המעיין". פלג נוסף, המכונה מרביצי תורה, הוא בעל זיקה גדולה לליטאים. אחד הפלגים הקטנים הוא העדה החרדית הספרדית שנוסדה על ידי הרב יעקב מוצפי, ושקרובה בדעותיה לעדה החרדית ולנטורי קרתא. אנשיה אינם משתתפים בבחירות לכנסת ומערכות החינוך שלהם אינן לוקחות תקציבים ממשלתיים. לעדה החרדית הספרדית בית-דין משלה, בה מכהן כאב"ד הרב אהרן עזריאל רחמים.
אנשי "נטורי קרתא" קיצוניים מהעדה החרדית. הם השתלטו על העדה החרדית בבחירות בשנת ה'תש"ה אולם בהמשך נוצר פער בין שני המחנות. הם מונים מספר פלגים קטנים.
קהילת "העדה החרדית" אינה גדולה ומונה לפי הערכות בין 7,000-9,000 משפחות[40], אך קולה נשמע היטב. קיצוניותם של אנשי העדה, וביותר של אנשי "נטורי קרתא", הביאה אותם לעימותים קשים עם פלגים מתונים יותר, כמו בעלז והזרם הליטאי. במיוחד עוררה את חמתם מה שפורסם על תמיכתו כביכול של הרב שטינמן ביוזמת הנח"ל החרדי. רוב החרדים מתנערים בדרך כלל ממעשיהם של נטורי קרתא, ורואה בהם מיעוט קטן וקיצוני הגורם לנזק לציבור החרדי.
"חרדים מודרניים" הם מי שעל פי השתייכותם החברתית נמנים עם הזרמים השונים שלעיל, ולצד זאת מבקשים להיות מעורים בחברה המודרנית עוד יותר מהמקובל בקרב רוב החרדים. התערות זו כוללת את תחום התעסוקה והלימודים האקדמיים (תרמו לכך הקמת מכוני ההכשרה המקצועית החרדיים), השתלבות בשירותי הביטחון, ההצלה והסיוע, וצריכת תקשורת ותרבות לא-חרדית. חלק מהחרדים המודרניים מחנכים את ילדיהם במוסדות הכוללים בחינות בגרות, לבנות ולעיתים אף לבנים.
רובם של בעלי התשובה בציבור החרדי השתלבו בקהילות החרדיות הוותיקות, והם אינם מהווים פלח נפרד בציבור. עם זאת, חלק מבעלי התשובה בחרו להקים קהילות עצמאיות של חוזרים בתשובה, תופעה שהתפתחה בשנים האחרונות[41]. לעיתים מלווה הקמת הקהילה הנפרדת בביקורת על אי-קבלה מספקת של בעלי התשובה בחברה החרדית, אך לעיתים היא מתבססת על ראיית בעלי התשובה כזרם רוחני נפרד, שלו מאפיינים וצרכים משל עצמו[42].
מצדדי ההשתלבות, ביניהם מרדכי ארנון והרב דן טיומקין, מדגישים את האופי האישי של תהליך החזרה בתשובה, שמונע לשיטתם את קיבוצם של בעלי התשובה תחת מכנה משותף אחד[43]. אלו סבורים כי הדרך להתמודד עם קשיי הקליטה בחברה החרדית היא במתן פתרונות אישיים לצרכים המשתנים של כל אחד[44]. לעומתם הציע הסופר רן ובר שבעלי תשובה ייתרמו ממעלותיה של החברה החרדית וכן ישפיעו עליה, אך לא בהכרח ייטמעו בה באופן מלא[45].
דמוגרפיה
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: הפרטים הדמוגרפיים אינם מעודכנים.
ישראל
קיים קושי בהערכה כמותית של החרדים ולכן מסמך של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביע על 4 דרכים לפחות לקבוע "מיהו חרדי". הערכות שונות שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אומדות את מספר החרדים בישראל ב-2009 ב-630–795 אלף נפש[46]. מחקר של מכון גיאוקרטוגרפיה אומד את מספר החרדים ב-2010 ב-736,000 נפש, ומשער שב-2022 הם יעברו את המיליון נפש[47] כ-14% מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים את עצמם "חרדים"[33].
על פי הערכות חוקרים (לפני 1999), שיעור הילודה בציבור החרדי עמד על יותר מ-4%, שיעור צמיחה דמוגרפי מהגבוהים בעולם[48].
לפי הערכות מחקר (משנת 2007), אוכלוסיית החרדים בישראל תצמח בשנים הקרובות במהירות ועד שנת 2050 צפויה האוכלוסייה החרדית בעולם להפוך לרוב בקרב היהודים[49]. הריבוי הטבעי הגבוה של המגזר החרדי עשוי, לדעת חוקרים בישראל, לשמור על הרוב היהודי במדינה[50].
החרדים בישראל מתאפיינים בשיעור תעסוקה נמוך יחסית, הן לשאר האוכלוסייה והן לריכוזים חרדיים אחרים בעולם. מאפיינים נוספים של ציבור זה הם שיעור ילודה גבוה, נישואין בגיל צעיר יחסית ואחוז גירושין נמוך[51]. רוב הציבור החרדי בישראל מצביע בבחירות לכנסת בעיקר לשתי המפלגות החרדיות יהדות התורה (המהווה איחוד בין אגודת ישראל החסידית ודגל התורה הליטאית) וש"ס החרדית-ספרדית. על פי הערכות 29.1 אחוז מהחרדים הם ליטאים; 29.7 אחוז הם חסידים; 35.3 אחוז הם ספרדים, מתוכם 12.4 אחוז התחנכו במוסדות ליטאיים; ו5.9 אחוז הם חסידי חב"ד[52].
אנשי העדה החרדית מתנגדים באופן עקרוני להצבעה לכנסת.
בשנותיה הראשונות של המדינה מרבית החרדים התרכזו בערים ירושלים, תל אביב ובני-ברק וריכוזים קטנים יותר היו בחיפה, טבריה וצפת. בהמשך הידלדלו רוב הריכוזים החרדיים תוך מעבר חרדים רבים לירושלים ולבני ברק. קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית ועליית מחירי הנדל"ן בערים אלו חייבו מציאת פתרונות נוספים וכך בערים שבתחילה היו בהם ריכוזים קטנים של חרדים (כמו נתניה וחיפה), התפתחו שכונות בעלות אופי קהילתי חרדי[53], וכן החלה התיישבות בערים אחרות כאשדוד ובית שמש. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 הוקמו יישובים נוספים שמלכתחילה נועדו לחרדים, ונכון להיום שלושה מהם, מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד, קיבלו מעמד של עיר[53].
אמריקה
בארצות הברית מכונים החרדים לרוב "Ultra Orthodox", וזהו הריכוז השני בגודלו שלהם בעולם. לפי מחקר שנערך ב-2006, אוכלוסייה זו הוערכה ב-468,000 איש, כ-9.4% מהאוכלוסייה היהודית בארצות הברית[49]. הריכוז הגדול ביותר מתרכז בעיקר במדינת ניו יורק ובפרט ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק, וכן בניו ג'רזי.
נוכחות חרדית מצומצמת הייתה קיימת בארצות הברית כבר במאה ה-19, אולם קהילות של ממש התגבשו רק בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר הנהירה הגדולה של פליטי השואה ממזרח אירופה, בהם רבים שומרי מצוות וכן רבנים חשובים.
קהילה חרדית גדולה מתקיימת גם בקנדה, בעיקר במונטריאול ובטורונטו, ובה בולטות חסידויות בעלז, חב"ד וסאטמר[54]. במרכז ודרום אמריקה יש מספר קהילות גדולות, בפנמה סיטי, סאו פאולו, ריו דה ז'ניירו, בואנוס איירס וקראקס. רוב החרדים בארצות אלו משתייכים ליהדות המזרח, ומקורם בעיקר מחלב, בארגנטינה ובברזיל נוכחות גבוהה של חב"ד, ובארגנטינה גם של חסידות סאטמר. בעבר הייתה קהילה גדולה במונטווידאו אך היא הידלדלה כמעט לגמרי.
על פי מחקר באוניברסיטת מנצ'סטר ב-2007, בבריטניה כ-45,000 חרדים מתוך כ-275,000 יהודים (17%) ברחבי הממלכה. למשפחות חרדיות בבריטניה 5.9 ילדים בממוצע, ביחס לממוצע ארצי של 2.4 ילדים למשפחה בריטית[55]. הקהילות החרדיות הגדולות ממוקמות בלונדון, מנצ'סטר וגייטסהד. רוב החרדים בבריטניה הם צאצאי מהגרים ממדינות מזרח אירופה. הקהילה החרדית בלונדון מאורגנת בקבוצה בשם התאחדות קהילות החרדים (UOHC).
הקהילות החרדיות בווינה ובשווייץ ידועות כבעלות מעמד כלכלי גבוה.
הקהילות במזרח אירופה חרבו במהלך השואה. לאחר השואה, החיים הדתיים והתרבותיים של יהודים בגוש הקומוניסטי הוגבלו מאד על ידי המשטר, עד שכמעט ולא ניתן היה לקיים אורח חיים יהודי דתי. בשנות ה-90, לאחר נפילת הקומוניזם, החלה פעילות רחבה באזור, וכיום יש מספר קהילות גדולות של חוזרים בתשובה. במוסקבה קיימת קהילה ליטאית, לה יש ישיבה גדולה בשם "תורת חיים". כמו כן קיימות בכל המרחב קהילות וישיבות של חב"ד.
ראו גם
עיינו גם בפורטל
הציבור החרדי הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות הציבור החרדי. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בציבור החרדי על כלל רובדיו: דעותיו, תרבותו, חיי החברה שלו, ועוד.
^אך בלשון רבים "חרדים" ולא "חרדיים" - כלומר שם עצם בחיריק חסר על פני שם תואר עם חיריק מלא.
^כך למשל כותב רבי עזריאל הילדסהייימר, במכתב משנת תרמ"ו שנדפס בספר יד שאול (ויינגורט) עמ' רמ"ח: "בין המטרות השונות של האיגוד ישנה הוצאת ספרים חרדיים והפצתם, וכן סיוע לבתי לימוד חרדיים... (וכי צריכים אנו) מסמך המאשר את החרדיות של ספרי מוסדינו?... זהו ענינם של כל חרדי גרמניה". כך גם רש"ר הירש בשמש מרפא אגרת יב: "אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה".
כמו כן הרב אליהו הרכבי במכתב בעברית משנת ה'תר"מ שנת 1880 למניינם כבר קורא לחרדים בשם "כת החרדים"
^דוגמאות לכך: המליץ, 26 בדצמבר 1870 ("כי החרדים האורתודוקסים יחזו להם מחזות תקווה"); המליץ, 29 באוגוסט 1871 ("חרדים כאלה לא ישעו לקולות המתקנים"); ירחוני הפלס מהשנים תרס"א-תרס"ה (1905-1900) (מאות אזכורים); ועוד.
^אהוד לוז, מקבילים נפגשים, ספריית אפקים, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ׳ 11. דוגמה לכך ניתן לראות בכינוי מוסדות החינוך של המזרחי בראשית תקופת המנדט: "בתי ספר חרדיים". ראו רחל אלבוים-דרור, החינוך העברי בארץ־ישראל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תש״ן, כרך ב׳, עמ׳ 310-225.
^Steven G. Rappaport, Jewish Education and Jewish Culture in the Russian Empire, 1880–1914, Standford University Press, 2010. עמ' 52. 14,150 בבתי"ס יהודיים, 7,158 בכלליים.
^Aaron D. Rubin, Lily Kahn, Handbook of Jewish Languages, Brill, 2015. עמ' 594.
^Dana Evan Kaplan, Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal, Columbia University Press, 2013. עמ' 9.
^ 55.055.1a b c d Baumel, Simon D. (2005). Sacred speakers: language and culture among the Haredim in Israel. New York: Berghahn Books. LCCN 2005-053085. ISBN 978-1-84545-062-5. OCLC 226230948.
ערכים מורחבים – האשה המפרנסת, תעסוקה במגזר החרדי
.jpg){kind=link}
ליאור דטל, מגמה מדאיגה בציבור החרדי: עלייה תלולה בשיעור בעלי השכלה יסודית בלבד, באתר TheMarker, 27 בנובמבר 2013
.png)
ערך זה מכיל דפי טיוטה וניסוי וטעייה של ניסוח המבט התורני בנושא מדע הדתות. 