מצוות תלמוד תורה
 | |
| כולל ברכת יצחק | |
| מקרא | דברים, ו', ז'; י"א, י"ט |
|---|---|
| תלמוד ירושלמי | תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק א', הלכה א' |
| משנה תורה | הלכות תלמוד תורה, פרקים א'-ד' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימנים רמ"ה-רמ"ו |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה י"א ספר החינוך, מצווה תי"ט |
מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד ולדעת את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצוה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצוה זו בשלמותה אלא רק בלימוד ההלכות המעשיות להן.
החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה')[1], אולם קיום מצוה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה ב(התמדה) וללא ביטול תורה. יש שכתב שמצוה זו היא המצוה המעשית היחידה הנוהגת בכל זמן ובכל מקום ובכל מצב[2]. אדם שלא יכול להתמיד בלימוד התורה יכול להשיג מעלה זו על ידי הסכם יששכר וזבולון[3].
מצוה זו נדחית לצרכי פרנסה או לכל צורך מצוה אחרת, אם אינה יכולה להעשות על ידי אחרים. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצוה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה)[4], וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי[דרוש מקור].
מלבד החיוב לעסוק בתורה בכל יום, כוללת המצוה לקנות ידיעה בתורה חוקיה ומשפטיה, כל אחד לפי דרגת כשרונותיו, עד שיהיו חדים וברורים לו[5]. חז"ל מנו ארבעים ושמונה קנייני תורה שבהם התורה נקנית[6], והרחיבו בדברים שעל ידם התורה מתקיימת אצל לומדיה[7].
לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה. מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.
מקור המצוה
ישנם כמה פסוקים בתנ"ך המורים על חיוב תלמוד תורה:
- וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. (ספר דברים, פרק י"א, פסוק י"ט)
- וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם: (ספר דברים, פרק ה', פסוק א')
- וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (ספר דברים, פרק ו', פסוק ז')
- לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: (ספר יהושע, פרק א', פסוק ח')
לאור פסוקים אלו, מובא בתלמוד מסכת קידושין[8] שישנם שלשה חיובים הקשורים למצוה זו, ללמד את עצמו, ללמד את בנו, וללמד תלמידים. בקרב מוני המצוות ישנה מחלוקת אם יש למנות כל חיובים אלו כמצוה אחת, או בכמה מצוות, לדעת הרוב וביניהם הרמב"ם יש למנות רק מצוה אחת הכוללת את כל חיובים אלו. יש הסבורים שמצוות תלמוד תורה מחולקת לשני מצוות נפרדות, ללמוד וללמד[10]. הבה"ג מנה מצוה זו אף יותר משני מצוות.
חשיבות לימוד התורה
חכמי ישראל נתנו ללימוד התורה חשיבות עצומה. בלא לימוד התורה הרי לא ניתן היה לקיימה, ביטוי לכך נמצא במשנה במסכת פאה[11] שם מובא רשימת מצוות מיוחדות שאדם נהנה משכרם בעולם הזה ובעולם הבא[12], מבין רשימת המצוות[13]נאמר שהמצוה הגדולה ביותר היא תלמוד תורה שכן ”תלמוד תורה כנגד כולם” ו”אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד של תורה” (— ירושלמי פאה א' א'). במסכת קידושין נאמר שמצוה זו עדיפה על כל מצוה מעשית אחרת[14]. כמו כן מבין השאלות שנשאל האדם לפני חישוב דינו בעולם האמת, השאלה השנייה (או הראשונה[15]) היא "קבעת עיתים לתורה?"[16]. ברייתא המובאת במסכת יומא ומספרת על עני ועשיר ורשע באין לדין מדגישה שהכל חייבים בתלמוד תורה, גם כאשר קשיי החיים מפריעים לכך.
במדרשים שונים מובא דברי שבח על הלומד, למשל: הלומד תורה שכינה עמו[17], וחוט של חסד משוך עליו (סוג של יופי)[18], בית שלומדים בו תורה אינו נחרב[19], לתורה אף ניתנו סגולות רפואיות[20], מאידך על המבטל את התורה נאמרו עונשים שונים כמו גלות, ייסורים ועוד[21].
ישנם אף מצוות שונות שהמטרה בהם היא האדרת והחשבת התורה, כמו חיוב ברכות התורה לפני הלימוד[22], ומצוות כבוד רבו, ותלמיד חכם[23], במשנה במסכת הוריות מובא שחשיבות התורה עדיפה על מוסד הכהונה והמלכות, כך נפסק יש לכבד ממזר תלמיד חכם אף נגד כהן גדול עם הארץ[24][25].
הרב חיים אבן עטר כותב בשבח לימוד התורה:
ירמוז במאמר וכל הטוב אל התורה, כאומרם ז"ל (ברכות ה.) "ואין טוב אלא תורה" שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם
— ספר אור החיים פירוש על התורה, דברים, כ"ו, י"א
הזמן המוקדש ללימוד
קיימות דעות שונות בתלמוד ובין פוסקי ההלכה, סביב השאלה כמה זמן ביום מחויב האדם להקדיש ללימוד תורה. על פי דעה אחת בתלמוד[26], החיוב המינימלי בלימוד תורה הוא "קביעת עתים" לתורה ביום ובלילה בלבד, וישנה דעה נוספת בתלמוד[27]המקילה עוד יותר וסוברת כי די בקריאת שמע שחרית וערבית לצאת ידי החיוב. דעות אלו הובאה להלכה תוך הקביעה כי החיוב הרגיל והקבוע, הינו שעה אחת ביום ואחת בלילה אמנם בשעת הדחק ניתן לסמוך על קריאת שמע שחרית וערבית. וכך נפסק ברמב"ם[28] ובשו"ע[29]: ”כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר ... ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה".” מאידך ישנם מקורות שונים בתלמוד המלמדים שהחיוב הוא הרבה מעבר לכך, למשל בתלמוד נלמד מהפסוק "ודברת בם" שיש איסור לדבר בדברים בטלים[30], הרמ"א הביא ציטוט זה להלכה[31].
בנוסף לקביעת עתים לתורה, ישנו איסור לשכוח את הלימוד, כך נלמד בתלמוד[32] מהפסוק "רק השמר לך ... פן תשכח את הדברים[33]"[34]. ההשלכה המעשית לאיסור זה, הוא ניצול כל רגע פנוי ללימוד, שכן כל זמן שאדם אינו לומד הוא גורם לשכחת הלימוד, ולכך לא די בקביעת עתים בלבד[35]. דרשה זו אף הובאה בספרי ההלכה[36]. כך גם היא דעת הר"ן[37] והתוספות[38].
.
אולם ישנם ששוללים לגמרי קביעה זו, וסבורים שאין חיוב לימוד תמידי אלא רק קביעת עיתים לתורה[39].
אולם גם מבין המקבלים חיוב זה, יש הסבורים שחובה זו (לנצל כל רגע פנוי) היא רק כאשר אדם מתבטל ללא כל סיבה אבל אם ישנה סיבה אף למטרת הנאה מותר[40]. ישנם הסבורים שדין זה נאמר רק לתלמידי חכמים, ולא לכלל העם[41]. ויש הסבור שדין זה נאמר רק כאידיאל, אולם בפועל המצוה משתנה בין סוגי האנשים[42].
הגישה המחמירה ביותר ביחס לניצול כל רגע ללימוד תורה באה לידי ביטוי במשנתו של הגר"א ותלמידו הרב חיים מוולאזין[43], המצטטים מדרשים שונים מהם עולה שישנה חשיבות בלימוד התורה לא רק כמצוה, אלא כגורם חשוב שבזכותו יש קיום לעולם. מספרים על הגר"א שהיה מזדרז ללמוד תורה לאחר צום הכיפורים זמן הסביר שאין בו לימוד תורה.
הגר"א מסביר כי אין למצוות תלמוד תורה שיעור מינימום או מקסימום. בכל מילה מדברי תורה מתקיימת מצוה בפני עצמה, וכל המרבה בה מוסיף מצוות. לפיכך אדם הטרוד לפרנסתו או לצורך מצוה נפטר למצער בלימוד דבר תורה אחד ליום, ואף בקריאת שמע. מאידך בכל רגע פנוי מוטל על האדם שלא להיבטל מדברי תורה[44].
בנוסף לכל האמור ישנם עיסוקים הגורמים לאדם 'ביטול תורה', ועל כך קיימים דיונים הלכתיים:
- היחס לפרנסה: רוב ככל חז"ל היו לצד לימוד התורה עמלים לפרנסתם, מכל מקום קיימת מחלוקת בתלמוד ביחס לכך, בעוד שדעתו של רבי שמעון שיש לאדם להקדיש את כל חייו ללימוד תורה ולא להתעסק בצרכי הפרנסה, דעתו של רבי ישמעאל שיש לשלב בין לימוד תורה 'לדרך ארץ' (מלאכה), פוסקים שונים העלו את הסתירה שישנה בדבריהם ממקומות אחרים בתלמוד. בין הפוסקים הביאו את דברי ר' ישמעאל להלכה.
- היחס ללימודי חול (מדעים, ופילוסופיה): קיימות גישות שונות לגבי היחס הראוי בין תלמוד תורה ללימודי החול. יש הרואים בכל לימוד חול ביטול תורה, ויש אומרים כי לימודי החול הכרחיים להבנת התורה, ויש הטוענים[45] שיש ללימודי חול ערך בפני עצמו של ידיעת עולמו של הקב"ה. בעל התניא השתייך לסבורים שמדובר בביטול תורה וכתב שלימודי חול מטמאים את נפש האדם ומותרים רק ליחידי סגולה שיודעים לנצל אותם לקדושה, או למטרת פרנסה[46]. הגר"א בהשראתו של הרמב"ם, טען כי ידיעת כל החוכמות מסייעת לתורה: "כפי שיחסר לאדם ידיעות משארי חוכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחוכמת התורה, כי התורה והחוכמה נצמדים יחד" "כל החוכמות נצרכות לתורתנו"[47], כך שלימודי החול יכולים להוות חלק מתלמוד התורה. אך לפי פרשנותו של הרב יוסף קאפח על תפיסת הרמב"ם בעניין זה, לא קיים ביהדות כלל מושג "לימודי חול" מול "לימודי קודש", אלא "לימוד מועיל" מול "לימודי סרק", כאשר "לימוד מועיל" אלה לימודי תורה, פילוסופיה, מדעי טבע ועוד, ו"לימודי סרק" הם פחות או יותר הנקראים היום מקצועות הומניים.
- היחס לפנאי: חז"ל התנגדו באופן נחרץ לתרבות הפנאי, אולם ממקורות שונים בתלמוד עולה שחז"ל היו מקיימים טיולים בחיק הטבע, ועורכים ארוחות בשביל להנפש[48].
בתלמוד אף ישנה התייחסות להתנגשות הלימוד מול מצוות אחרות, ככלל נאמר שתלמוד תורה עדיף על כל מצוות עשה אחרת, אולם למעשה כל מצוה המוטלת על האדם, או מצוה שאינה מוטלת עליו רק שאינה יכולה להעשות על ידי אחרים, יש להקדימה למצוות תלמוד תורה. מצוות תלמוד תורה דוחה אף מצוה חשובה כמצוות הנישואין (פרו ורבו), במקרה והאדם יודע שיוכל להתגבר על יצרו. קיים איסור לימוד מקרא בלילה לפי דעת חלק מהמקובלים במבוסס על קביעת האר"י.
חובת אב לבנו
חובתו של האב כלפי בנו כוללת בתוכה את הדרישה לשכור מלמד לבנו, אם יש צורך בכך[49]. ישנן דעות שונות האם חובה זו מוגבלת למקרא בלבד או מקיפה גם את המשנה ואת התלמוד. בכל מקרה, המוסיף על חובתו הבסיסית ומלמד את בנו יותר "תבוא עליו ברכה"[50]. אם אין יכולת כספית ביד האב גם ללמוד בעצמו וגם ללמד את בנו - האב קודם לבנו, אלא אם כן הבן נבון ממנו או בעל זיכרון טוב יותר.
חובתה של כל קהילה לדאוג לכך שיהיה מי שילמד את כל הילדים כולל את בני העניים. חובה זו היא חלק מתקנת יהושע בן גמלא (מסכת בבא בתרא דף כא עמוד א'). חכמים ייחסו חורבן עיירות בארץ ישראל להימנעותם ממימון שכר הלימוד של תינוקות של בית רבן (ילדים הלומדים תורה)[51]. מרגע שהילד מתחיל לדבר מלמדים אותו את הפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד) וכן את הפסוק הראשון של קריאת שמע. באופן הדרגתי מלמדים את הילד פסוקים, ברכות ומצוות. לאחר שהילד גדל ומסוגל ללמוד מעט, בערך בגיל שש או שבע, מביאים אותו למלמד (בתלמוד תורה או בבית ספר) כדי ללמדו תורה בצורה מסודרת. המלמדים צריכים להיזהר שלא ללמד יותר מיכולת הילד.
במסכת אבות מובא תיאור של תוכנית לימוד לנער על פי גילו:
"הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד..."
תיאור זה סותר לכאורה את המובא בגמרא (בבא בתרא כא, ע"א), שיש להתחיל בלימוד המקרא בגיל שש או שבע. המפרשים מציעים דרכים שונות ליישוב הסתירה.
היקף הלימוד בקרב הציבור
היקף מעגל הלומדים
במשנה הראשונה במסכת אבות נאמר: "העמידו תלמידים הרבה". באבות דרבי נתן מופיעה מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי בעניין זה:
והעמידו תלמידים הרבה -
שבית שמאי אומרים, אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר.
ובית הלל אומרים, לכל אדם ישנה. שהרבה פושעים היו בהם בישראל, ונתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים.
בעוד בית הלל בגישה שיש ללמד כל אדם, בית שמאי מציג גישה שלפיה יש לסנן את הלומדים וללמד רק למיעוט המצטיין בארבע מעלות: "חכם ועניו ובן אבות ועשיר", שכן רק אדם שמתקיימות בו התכונות דלעיל יוכל להיכנס בגדר ה"תלמידים" המוזכרים במשנה, לדעתם.
צורת הלימוד
ערך מורחב – עמל התורה
היקף הלימוד
'תורה' במשמעה הרחב ביותר, כוללת סוגות ונדבכים שונים: תורה, נביאים כתובים, תורה שבעל פה, הלכה ואגדה, נגלה ונסתר, מקור ופירושים, עיון ובקיאות, דברי מוסר ופרפראות לתורה. על רקע הגיוון והמנעד הזה, נערכו דיונים שונים בשאלת היקף מצוות לימוד התורה: האם כל אחד מן הנדבכים הללו שווה לחברו במצוות הלימוד? האם יש להספיק ולהקיף את כולם?
אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניה מאי דכתיב ושננתם לבנך אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם. לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד. מי ידע כמה חיי? לא צריכא אלא ליומי.
מקרא פירושו תורה שבכתב (תנ"ך), משנה היא ההלכה, וגמרא היא פרושי וטעמי ההלכות. נחלקו מה פרוש הגמרא הזו: האם כל יום ויום יחלק לימודו, כמו דעת התוספות, או שמא במשך השבוע ילמד שליש מכל חלק (יומיים כל חלק, ובשבת חזרה), כמו דעת רש"י. בפועל פסק רבנו תם שבתלמוד הבבלי חלקים אלו קיימים ומעורבים, כך שאפשר ללמוד רק תלמוד ואין צריך לחלק את הזמן. אמנם נראה שמדובר באדם שכבר למד ויודע את המקרא ואת ההלכות. ייתכן שניתן ללמוד מדבריו שגם שאר הספרים שמקרא, הלכה וגמרא בלולים בהם, כדין התלמוד. לעומתו, לדעת הרמב"ם ושולחן ערוך יש לחלק את היום לזמנים שווים כפי הנראה בהתחלה. הרמב"ם מוסיף, שלאחר שהאדם יודע מקרא (תנ"ך) ומשנה (היא תורה שבעל פה, כלומר הלכות)- עליו להתמקד בעיקר בתלמוד (גמרא, מחשבה, מוסר, וכן שיטת לימוד הגמרא גם אם אינה גמרא ממש). לדעת הר"ן צריך לחלק את הלימוד בכל יום אך לא דווקא בחלקים שווים. רוב הפוסקים פסקו שיש ללכת בדרכו של הר"ן, וללמוד בכל יום מהתנ"ך הלכות וטעמיהן.
את התורה כולה אין באפשרות אדם להקיף בימי חייו, אך יש חובה להספיק להקיף את היסודות של התורה. היסודות כוללים את לימוד התנ"ך, ההלכות הבסיסיות שצריך ללמוד כדי לקיימן, ובקצרה, את הטעם של ההלכות הללו[52]. עוד כוללים היסודות את לימוד ספרי המחשבה והמוסר הראשוניים, כל אדם מהספר שמתאים לו[53]. אחרים הציגו את ספרי המוסר כתוספת חיונית ליראת שמים ומעשים טובים, אך לא כדברי תורה ממש. היו גם שהמליצו למעט בהיקף הזמן המוקדש לספרי מוסר, על מנת לעסוק בעיקר המצוה: לימוד התורה עצמה.
רמת הלימוד המבוקשת היא שידע אדם את שלמד כך שיוכל לענות מיד לשאלות, כפי שאמרו חז"ל "אמור לחכמה אחותי את' - שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד".[54] השוכח את מה שלמד עובר על איסור "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך". נחלקו ברמת האיסור ויש האומרים שרק מי ששכח בכוונה עובר על איסור זה.[54]ה[55].
ידיעה ועמקות
לדעת פוסקים רבים אין ערך לגרסה ללא הבנת החומר הנלמד[56], מאידך יש החולקים וסבורים שיש ערך ללימוד בגרסה[57], יש שחילקו בין לימוד התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה או קריאה בספר הזוהר[58]. שיטות לימוד שונות התפתחו במהלך השנים, כבר בתלמוד היה שני סוגי לימוד, 'סיני' - בקיאות בהיקף החומר, ועוקר הרים - פלפול בעומק ההלכה. באירופה התפתח סוג פלפול קיצוני יותר, לצורה זו קמו מתנגדים.
דיון אחר הוקדש להיררכיה אפשרית בין לימוד תורה עיוני ומעמיק לבין שינון או קריאה קלילה יותר בדברי תורה. כך למשל היו שניסחו איסור של 'ביטול תורה באיכות' המחייב את הלומד המסוגל לכך, למעט בקריאה קלילה וקלה או בנדבכים קלים של לימוד (למשל: ספרות האגדה, או שינון פסוקי תהילים) בנימוק של 'ביטול תורה באיכות', ולהתמקד ככל האפשר בעיון תורני מעמיק הדורש ריכוז גבוה ושיקול דעת מרבי (למשל: עיון בסוגיה תלמודית מורכבת).[דרוש מקור]
לימוד לשמה
- ערך מורחב – תורה לשמה
הלימוד הרצוי הוא לימוד ללא מטרת רווח (לשמה), לדעת הרב חיים מוולאזין ה'לשמה' בלימוד התורה הוא מלבד שסיבת הלימוד תהיה לשם שמים - שגם צורת הלימוד "לידע ולהבין להוסיף לקח ופלפול", בדבריו הוא דוחה תפיסות חסידיות שונות שלדעתם מטרת הלימוד היא דביקות בה'. הרב אברהם בורנשטיין[59], סבור, כי ההנאה בלימוד איננה מורידה את הלימוד לדרגת 'שלא לשמה', ואף כך עיקר מצוות לימוד תורה [60][61].
טהרה וקדושה
העיסוק בדברי תורה מחייב הכנה של קדושה וטהרה. הלכות רבות דנות בזהירות בגוף ומקום נקי וידים נקיות בשעת לימוד תורה[62]. בעבר נהגה חובת טבילה מטומאת קרי לפני הלימוד. מקור התקנה נלקח ממצוות הפרישה שניתנה לפני מתן תורה. אחר שהתרופפה שמירת הטהרה בטלה חובת הטבילה[63], אך ההקפדה עליה נחשבת כמעלה בת חשיבות להשגת התורה, בפרט בתורת הקבלה והחסידות[64]. בחינה נוספת של טהרה היא מחשבה נקיה מהרהורי עבירה, שבה נכלל איסור דיבור בדברי תורה כנגד דבר ערוה. חז"ל המליצו על נישואין בגיל מוקדם כדי שתהיה התורה נלמדת בטהרה[65].
תורה מתוך יראת שמים
בדברי חז"ל רואים שאין ערך ללימוד התורה ללא שילובו עם יראת שמים, והלומד תורה בלי לשלב עמה יראת שמים, מפסיד את התורה ואינה מתקיימת בידו. הגמרא בתלמוד בבלי מסכת שבת, מדמה אדם שיש בו רק תורה ואין בו יראת שמים, לאחד שיש לו תבואה ואין לו את החומר שמשמר את התבואה מלהתליע, ולכן אינו יוצא זכאי בדינו על עסק התורה:
אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו, "נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". ואפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו אין אי לא לא. משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה, הלך והעלה לו, א"ל עירבת לי בהן קב חומטון? א"ל לאו, א"ל מוטב אם לא העליתה.
ובמקום אחר מדמה אותו הגמרא, לאחד שיש לו רק את המפתחות של השערים הפנימיים (רומז לתורה) של הבית, ואין לו את המפתחות של השערים החיצוניים (רומז ליראת שמים). וכן לאחד שבנה רק שער לבית (רומז לתורה), ואת הבית עצמו (רומז ליראת שמים) לא בנה.
אמר רבה בר רב הונא כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל? מכריז רבי ינאי, חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד.
פרנסה מלימוד תורה
- ערכים מורחבים – פרנסה מלימוד תורה, הסכם יששכר וזבולון
רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם
על פי המשנה במסכת אבות, אין ללמוד תורה לשם כבוד והנאות, חכמים לאורך הדורות הרחיבו זאת ולמדו מכאן גם שאין לאדם לקבל כסף על לימוד או הוראת התורה. נוסף לכך, אמרו חז"ל "'כמוני' - מה אני בחינם, אף אתם בחינם". בדרך כלל מקובל לראות כטבעי שאיש דת מתפרנס מאמונתו, על כן איסור זה היה די ייחודי ליהדות, כל עוד נשמר. עם זאת, לאורך כל הדורות נהגו תלמידי חכמים לקבל שכר עבור העיסוק בתורה. הרמב"ם הוא מהיחידים שיצא בביקורת נוקבת נגד נוהג זה, שהיה קיים לפניו, בתקופת הגאונים, וגם בזמנו. הרשב"ץ, לעומתו, דחה את ראיותיו והוכיח שעל פי דעת חז"ל אין מניעה לקחת שכר על לימוד התורה ועל הוראתה. דעתו נתקבלה על דעתם של הפוסקים הגדולים, כרב יוסף קארו בעל השולחן ערוך, הרמ"א, המהרש"ל, הב"ח, הש"ך ועוד. כיום, ברוב החוגים הדתיים הדבר נחשב ללגיטימי, ובחוגים מסוימים אף מובן מאליו. עם זאת, לכל אורך ההיסטוריה התקיימו "כיסי התנגדות", שסלדו מכל סוג של הפקת רווח מעיסוק בתורה, אף למראית העין[66]. במאה השנים האחרונות, עם הופעת תנועות חדשות, כמו תנועת תורה ועבודה ותנועת הדרדעים, "כיסי התנגדות" אלה התרחבו.
תלמוד תורה כערך לאומי מרכזי בישראל
על שטר כסף
"והלא עניין לנו עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של "ושננתם לבניך" עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית. ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפלה שלה לשמור על נכס זה של לימוד חובה לכל ילדיה, ועוד בימי רבי שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר. ואף בחשכת פזוריה ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה. עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד תורה". (התש"ט – 1949).
דוד בן-גוריון
- במכתבו של דוד בן-גוריון לייסוד האוניברסיטה העברית בהר הצופים הוא כותב:
"...ממשלת ישראל קובעת - העיר ירושלים הייתה ותהיה המרכז לתורה, לתרבות ולמדע לכל הארץ ולעם העברי" - דוד בן-גוריון
לימוד תורה לנשים
- ערך מורחב – תלמוד תורה לנשים
מצוות תלמוד תורה כוללת שני חלקים: האחד ידיעת התורה לצורך ישומה בחיים, והשני לימוד התורה לשם לימוד התורה. אישה חייבת בחלק הראשון[67], אך לא בחלק השני. זאת משום שנשים אינן מצוות במצוות תלמוד תורה[68] אלא חייבות לדעת את הדינים בהם הן חייבות ואת יסודות האמונה, כגברים. בשונה מגברים, ברגע שתדע היא פטורה מלהמשיך וללמוד. אם לאחר שהגיעה לרמה הנדרשת היא רוצה להמשיך וללמוד תורה, יש לה מצוה בזה אך במעלה פחותה מגברים כיוון ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".
שתי גישות ישנן בחז"ל בעניין זה: לדעת רבי אליעזר, "כל המלמד את בתו תורה כאלו לימדה תיפלות" (לפי פירוש הרמב"ם - הבלים, "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן". כלומר שמתוך אי ירידה לעומק הדברים, עלולה להחשיב את דברי התורה כדברי הבאי חסרי טעם, ולפי פירוש רש"י - "שמתוך התורה היא מבינה ערמימות ועושה דבריה בהצנע". לפי הקשר הסוגיה, החשש הוא ממעשי פריצות בסתר). נאמר גם: "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" לעומתו, בן עזאי סובר שחייב האב ללמד את בתו תורה. להלכה, רוב הפוסקים הלכו כשיטתו של רבי אליעזר. הרמב"ם, בספרו היד החזקה[69], כותב שבלימוד תורה שבעל פה כאילו למדה תיפלות, אבל תורה שבכתב אין ללמד אך אין זה כאילו למדה תיפלות. כדעת הרמב"ם סוברים גם הטור והשולחן ערוך[70].
בנוסף כותב הרמב"ם שהמניעה מוטלת רק על האב שלא ללמד את בתו, אך האשה הלומדת מעצמה יש לה שכר על כך:”אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטוית, וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה ג').
לפי ביאור הפרישה בדעת הרמב"ם, אסרו חז"ל ללמד את בתו מפני שרוב הנשים אינן יורדות לעומק הדברים, אולם אשה הלומדת כראוי מיוזמתה מוכיחה שהיא יוצאת דופן ואינה מכלל הרוב, ולכן יש לה שכר[71].
לימוד הלכות ודינים הנוגעים למעשה, כמו דיני טומאה וטהרה בזמן המקדש, היו מאז ומעולם גם נחלת הנשים[72] ואף חכמים למדו מנשים ידיעות בהלכה[73]. היו נשים שנודעו בלמדנותן וחכמתן בתורה[74].
רבי ישראל מאיר הכהן כתב בספרו ליקוטי הלכות[75] שכיום שנשים מרבות ללמוד לימודים שונים ומרובים, ישנה חובה שתלמדנה גם את בסיסי הידע ביהדות, ומצד זה עליהן ללמוד תנ"ך וספרי השקפה (אך לא תורה שבעל פה שנאסר להלכה) וכך נוהגים בבתי הספר החרדיים לבנות "בית יעקב"; הוא נוקב כדוגמה במסכת אבות וספר מנורת המאור:
"אבל כעת בעוונותינו הרבים, שקבלת האבות נתרופף מאד מאד, וגם מצוי שהבנים לא דרים אצל אבותיו כלל, ובפרט אותן שמרגילים עצמן ללמוד כתב ולשון העמים, בוודאי מצוה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל... כדי שיתאמת אצלם עניין אמונתנו הקדושה, דאי לאו הכי שיסורו לגמרי מדרך ה' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו".
עם זאת בקרב החוגים השמרניים מקובל לימוד לבנות בגישה תמימה ופשוטה, בלי דקדוק והתעמקות העלולים לגרום לשיבושי הבנה. יסוד לכך מדברי חז"ל בפירוש מצות הקהל: "אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע"[76]. לפי הסבר הט"ז הכונה להבנת פשוטם של הדברים[77].
הפוסקים ציינו לדברי הגמרא במסכת ברכות, שאשה המסייעת בלימוד בעלה ובניה חולקת עמם בשכר תלמוד תורה[78].
מסגרות לימוד
היום, בעקבות השינויים הגדולים שחלו בחברה המודרנית, התפתחו בחוגים שונים גישות מגוונות ביחס ללימוד התורה לנשים. תוכנית הלימודים של רשת בתי הספר החרדית "בית יעקב" כוללת הוראת תנ"ך והלכה. ברוב בתי הספר של החינוך הממלכתי-דתי (היסודי והתיכוני) בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים מצופים לשקוד בנוסף למשנה ולהלכה על התלמוד (הגמרא), הנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. עם זאת, יותר ויותר אולפנות ותיכונים מכניסים את לימוד הגמרא לתוכנית הלימודים. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי התחום.
בעבר כמעט לא היה מקום לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, משום ששערי הישיבות נעולים בפניהן. מהפכת המדרשות לנשים, שהתקיימה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום והמדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן, יצרה מסגרות דתיות ללימודי תלמוד לנשים (לימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים לנשים עוד קודם לכן). בשנים האחרונות נפתחו גם מסגרות של מוסדות לימוד מעורבים (כגון ישיבת הדר בניו יורק) שבהן גברים ונשים לומדים לימודי בית מדרש ללא הבחנה מגדרית. מכון פרדס בירושלים היו מחלוצי רעיון זה.
לימוד תורה באמצעות האינטרנט פתח לנשים מסגרת נוספת ללימוד תורה, כזו שפונה לגברים ונשים כאחד.
לימוד תורה לגויים
- ערך מורחב – לימוד תורה לנכרי
על פי ההלכה, חל איסור לגוי ללמוד תורה. הסיבה לכך היא כדי למנוע מצב של חיבור של יהודים לגויים ולמידה וחיקוי של מעשיהם, עקב ידיעותיהם את התורה[79]. מסיבה זו גם אסור ללמד גוי תורה, שלא לעבור על "לפני עיוור לא תתן מכשול"[80]. אך מותר, ואף מצוה לגוי ללמוד את הדינים העוסקים בשבע מצוות בני נח ועליו נאמר:
ולפני שגוי מתגייר, מותר ללמדו את עיקרי התורה והמצוות[81].
ראו גם
לקריאה נוספת
- חנה קהת, משהפכה התורה לתלמוד תורה: תמורות באידיאה של תלמוד תורה בעידן המודרני, הוצאת כרמל, 2016
- שלמה גוזמן כרמלי, מפגשים מסביב לטקסט: אתנוגרפיה של יהדויות, הוצאת פרדס ואוניברסיטת חיפה, 2020
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: לימוד תורה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנשים לומדים תורה |
- תלמוד תורה באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
- הלכות תלמוד תורה מתוך היד החזקה לרמב"ם
- הרב אליעזר מלמד הלכות תלמוד תורה הלכות תלמוד תורה החינוך לתורה, תלמוד תורה לנשים באתר פניני הלכה
- בנימין בראון, 'ערך תלמוד תורה במשנת החפץ חיים ופסיקתו בעניין תלמוד תורה לנשים', בתוך: דיני ישראל כד (תשס"ז), עמ' 79–118.
- מצות תלמוד תורה, מאת אלי טרגין, באתר ישיבת ההסדר ירוחם
- הלכות תלמוד תורה, מאת יצחק איזק ואלכס קליין, באתר דעת
- הלכות תלמוד תורה, מאת הרב מרדכי אליהו, באתר ישיבה
- תלמוד-תורה כנגד כולם, מאת הרב זלמן ברוך מלמד, באתר ישיבה
- תלמוד תורה לבוגרי ישיבה, מאת ארגון עתים לתורה
- חיים ירוחם סמוטריץ', 'גדול המצוּוה' וחשש התִפלוּת, באתר "אסיף"
- מידע על עתים לתורה בקטלוג הספרייה הלאומית
- מקורות בנושא תלמוד תורה באתר ספריא
הערות שוליים
- ^ כפי שנלמד מהפסוק "והגית בו יומם ולילה".שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף א' הרמ"א במפה שם, כתב שבשעת הדחק יוצאים ידי חובה גם בקריאת שמע.
- ^ "וביקשו מצוות עשה מחובות האיברים אשר הם חובות היחיד בכל מקום ובכל זמן ובכל ענין, ולא מצאו אלא קריאת התורה ולימוד המצוות". (חובות הלבבות שער אהבת ה' פרק ז).
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף א'
- ^ רמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל' עמוד א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ד'
- ^ משנה, מסכת אבות, פרק ו', משנה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ד עמוד א' מסכת נדה, דף ע' עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד א'
- ^ מצוה קה, קו
- ^ הסמ"ק[9] והרס"ג.
- ^ משנה, מסכת פאה, פרק א', משנה א'
- ^ כלומר שהשכר בעולם הזה אינו בא על חשבון השכר של העולם הבא
- ^ כיבוד אב ואם, גמילות חסדים, הגעה לתפילה לפני הזמן, הכנסת אורחים וביקור חולים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ' עמוד ב' ; משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה ג'. "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה"
- ^ לדעת רב המנונא בתלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מ' עמוד ב' וראו משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה ה'; מורה נבוכים חלק ג' פרק נ"ד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו' עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ח עמוד ב'
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"ד עמוד א'.
- ^ ראו אספת מדרשים בנושא זה על ידי הרב חיים קניבסקי ספר ארחות יושר עמודים ח'-י"ב.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז', הלכה י"ד.
- ^ ספר המצוות, עשה ר"ט
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכה ב'
- ^ כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משוחרר, אימתי? בזמן שכולם שוים; אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ משנה, מסכת הוריות, פרק ג', משנה ח'; להסבר מעט שונה: מסמך וורד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ"ט עמוד ב'
- ^ מנחות שם, ובמסכת נדרים דף ח עמוד א
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה ח'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ט עמוד ב'
- ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף א'. וראו בשו"ת רבבות אפרים חלק ה' סימן תקמ"ט. מה שכתב על פסיקה זו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף צ"ט עמוד ב'.
- ^ ספר דברים, פרק ד', פסוק ט'
- ^ וראו בנוסח אחר במשנה באבות
- ^ ראו שו"ת אגרות משה חלק ד' יורה דעה סימן לו אות ה'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ח' עמוד א'
- ^ על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"א עמוד ב'
- ^ שו"ת רדב"ז, חלק ג' סימן תט"ז
- ^ ראו אבן האזל הלכות מלכים ג, ו.
- ^ ספר ערוך השולחן סימן קנו סעיף ה. וכן דעת הראי"ה, ראו מאמרי הראי"ה 199-198; ר' יונה כתב שאיסור זה נאמר רק למורי הוראות
- ^ ספר אור שמח על הרמב"ם תלמוד תורה א, ב
- ^ נפש החיים שער ד פרק כב
- ^ שנות אליהו הארוך פאה פרק א משנה א
- ^ עיינו בספר "מסורת בעת החדשה", שם מוכיח שרוב רבני ספרד תמכו בגישה זו.
- ^ ספר התניא, פרק ח'
- ^ הקדמת פאת השולחן של רבי ישראל משקלוב תלמיד הגר"א
- ^ דיון מחודש על נושא זה נידון בספרו של הרב דוד סתיו, 'בין הזמנים', ספר שחוגים שמרניים יותר התנגדו לו.
- ^ שולחן ערוך יורה דעה רמה סעיף ד
- ^ יורה דעה רמה סעיף ו
- ^ "תני ר' שמעון בן יוחאי אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר על מה אבדה הארץ ... על עזבם את תורתי" (איכה רבה (בובר), פתיחתא ב')
- ^ רבי שניאור זלמן מליאדי, ב, א, הלכות תלמוד תורה
- ^ רבי שניאור זלמן מליאדי, ב, ב, הלכות תלמוד תורה
- ^ 54.0 54.1 רבי שניאור זלמן מליאדי, ב, ג, הלכות תלמוד תורה
- ^ ראו משנה, מסכת אבות, פרק ג', משנה ח'. לדעת רבי חיים מוולוז'ין איסור זה נאמר רק בזמן שעדיין לא הותר לכתוב את התורה שבעל פה (כתר ראש אות סז). תירוץ נוסף של הרב מבריסק שאיסור זה נאמר רק בעיקרי התורה (ראו חידושי רי"ז הלוי דברים ו, ג). בספר שולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה ד) חולק על כל תירוצים אלו.
- ^ ראו ספר מגן אברהם על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן נ', בספר משנה ברורה שם, שו"ת יביע אומר חלק א' חלק אורח חיים סימן כו אות ט'
- ^ ר' בחיי, ספר כד הקמח, מהר"ל ורמח"ל
- ^ רבי שניאור זלמן מליאדי, ב, הלכה י"ג, הלכות תלמוד תורה
- ^ מייסד חסידות סוכטשוב, בהקדמה לספרו 'אגלי טל'
- ^ כך כתב: שמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חדושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה - להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.
- ^ דברים דומים כתב הרב אברהם מן ההר על האמור בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ח עמוד ב': "שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות קריאת שמע, פרק ג', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד', סעיף י"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב עמוד א' משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ד', הלכה ה'. ראו גם מרדכי מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ, עמוד 108, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו עמוד א', רבי יוסף סאגיס בשם האר"י מובא בשער רוח הקודש, באתר היברובוקס, מאור ושמש פרשת אמור, פלא יועץ ערך טהרה, ארחות יושר ערך טהרה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"י עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד ב'
- ^ כך למשל מנהג תימן ראו ד"ר משה גברא, חכמי ישראל שבתימן חלק ב, מבוא עמוד 12, באתר אוצר החכמה
- ^ הקדמת הסמ"ק שו"ת מהרי"ל החדשות סימן מה, ספר האגור הלכות תפילה סימן ב
- ^ במסכת קידושין, דף כ"ט, עמוד ב' נכתב: "איהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה דכתיב ולימדתם ולמדתם כל שאחרים מצווין ללמדו מצווה ללמד את עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם". הסבר קצר אין מצווה ללמד אישה תורה כתוצאה מכך אינה חייבת ללמד. כל החיוב של המצווה ללמוד נלמד מהחובה ללמד ולכן אינה חייבת.
- ^ הלכות תלמוד תורה, פרק א'
- ^ יורה דעה סימן רמו ו: "צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה) בד"א תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות".
- ^ פרישה יורה דעה רמ"ו וראו בביאור הרב קאפח על הרמב"ם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ד עמוד ב' וראו רש"ר הירש ויקרא ה' ב'
- ^ תוספתא כלים בבא מציעא פרק א הלכה ו, תוספות, מסכת שבת, דף קי"א עמוד ב', ד"ה האי מסוכרייא דרישה סוף אבן העזר, מובא במגן אברהם רס"ג י"ב
- ^ ראו עלי תמר על תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ב', הלכה י' שאסף מספר דוגמאות כאלה
- ^ רבי ישראל מאיר הכהן, ליקוטי הלכות - סוטה פרק ג, דף יא הערה 3, באתר היברובוקס
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ג' עמוד א'
- ^ ט"ז יורה דעה רמו ס"ק ד, שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן קנ
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז עמוד א'רמ"אשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ו'
- ^ המאירי, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד א'.
- ^ ראו תוספות, תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג עמוד א' דיבור המתחיל "אין מוסרין".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ז עמוד א'.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
מצוות תלמוד תורה36225562Q2068324