ערך מומלץ

קולנוע חרדי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עשרות סרטי קולנוע חרדי מוצעים למכירה בחנות בשכונת גאולה בירושלים.

הקולנוע החרדי החל להתפתח בסוף המאה ה-20 ובתחילתה של המאה ה-21. בשל ההפרדה המגדרית בציבור החרדי, התפתח הקולנוע החרדי לשני ענפים נפרדים ושונים: קולנוע חרדי-גברי – סרטים המופצים לצפייה ביתית על מסכי מחשב, וקולנוע חרדי-נשי – סרטים המוקרנים בפני קהל של נשים ונערות. המונח "קולנוע חרדי" מתייחס לסרטים המופקים עבור המגזר החרדי, בניגוד לסרטים העוסקים בעולם החרדי ואף מופקים על ידי חרדים, אך מיועדים לציבור הכללי ואינם מוצגים לקהל חרדי.

הענף החרדי-גברי, עקב הפצת תכניו על גבי תקליטורים, נקלע למשבר בעקבות צריבות והעלאות פיראטיות לאינטרנט, אי תמיכה מקרנות הקולנוע הציבוריות וכן איסור מטעם רבנים מסוימים על צפייה בסרטים[דרושה הבהרה]. לפיכך, בתחילת המאה ה-21 הקולנוע החרדי-נשי מהווה את עיקר תעשיית הקולנוע החרדית. תעשיית הקולנוע החרדי מתקיימת ברובה המוחלט בישראל. חלק מהסרטים הישראלים מתורגמים לאנגלית ומוקרנים מחוץ לישראל.

הקולנוע הנשי

היסטוריה

עוד קודם להתפתחותו של ענף הקולנוע היו נפוצות בציבור החרדי הופעות לנשים. הופעות אלו כללו מחזות על במה, מקהלות ומחולות. בנוסף לכך, תחום התוכניות ומסיבות סוף השנה בבתי הספר של "בית יעקב" שימש קרקע פורייה להתפתחות.

עוד לפני כניסת ענף הסרטים לתחום הבידור החרדי שולבו סצנות מוסרטות במחזות שונים. בקטעי סרטים אלו השתמשו להצגת סצנות שהתקשו לביים על הבמה או לשם גיוון. נוסף על כך, היה נפוץ הנוהג להפיץ כסרט מחזות שהוצגו על הבמה (אחת ההצגות המפורסמות של יעל לוינשטיין, "נסיכה זו אני", הופצה לרוב כסרט, אף על פי שבמקור מדובר היה במחזמר שהוצג על הבמה). בהמשך, התפתחו תוכניות השקופיות. תוכניות אלו - שיועדו בדרך כלל לבתי ספר - היו מורכבות משקופיות אליהן צורף פסקול נפרד שהושמע יחד עם הקרנתן. מאוחר יותר שולבו השקופיות בסרטי קולנוע. מחזות אור-קוליים אלו כבר הוקרנו כהופעות לקהל הנשים ולא רק בבתי הספר. רק לבסוף הגיע תורם של סרטי הקולנוע. דינה פרלשטיין סיפרה כי היא עברה תהליך זה בדומה לשאר החלוצות שבתחום: תחילה הפיקה תוכניות המבוססות על שקופיות בלבד, ב-2002 הפיקה לראשונה סרט המשלב שקופיות וקולנוע בשם "גשר של שתיקה" ורק בהמשך סרטי קולנוע ממש. הופעות אלו של שקופיות או שקופיות יחד עם סרט כונו "מופע אור-קולי", שם שדבק גם בסרטי הקולנוע שהוקרנו בהמשך, בין היתר בשל הסתייגותו של הציבור החרדי מהמילה קולנוע. רכי אליאס, יוצרת חרדית שסרטה הראשון, "מיליונר עני" היה שילוב של הצגה וסרט בהוראת רבנים אתם התייעצה, סיפרה שאפילו לא ידעה שקוראים לזה קולנוע[1].גם בפרסום ובעיתונות לא מוזכרת המלה קולנוע.

בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 מופקים כ-4 סרטים לשנה. בפסח 2008, לדוגמה, יצאו ארבעה סרטים חדשים[2]. לרוב מוקרנים הסרטים במשך שתי עונות עד שלוש (המושג 'עונה' בהקשר זה מתייחס לתקופות בהן מקרינים את הסרטים - חול המועד ובין הזמנים באוגוסט) אם הצליחו, ומשמשים גם כתוכניות לבתי ספר וסמינרים.

סרט הקולנוע החרדי-נשי הראשון שהופק הוא 'שמלת כלה' של יהודה גרובייס, השני הוא 'קשר של שתיקה' המדובר של דינה פרלשטיין.

מאפייני הקולנוע הנשי

הסוגות הנפוצות בתחום הנשי הן מלודרמות, דרמות או טלנובלות. מוסר ההשכל בסרטים אלו הוא תואם ערכים המקובלים על קהל היעד ועל יוצרי הסרטים אשר רובם הגדול נשים המגיעות מתוך ההגמוניה החרדית. ערכים כגון השגחת ה', אמונה, חסד וצניעות[3].

הנושאים הפופולריים[4] בקולנוע הנשי הם סוגיות אימוץ וחטיפות ובכך עוסקים לרוב גם סרטיה של דינה פרלשטיין. רבים מהסרטים עוסקים במערכות יחסים משפחתיות, כעלילת משנה, בדרך כלל. נושא השואה עומד כנושא מרכזי או משני בעלילות סרטים רבות. רק מעטים מהסרטים דנים בשאלות מהותיות, כיוון שהסרטים הנשיים מיועדים לקהל נשי שמרן יחסית. הקהל החרדי המודרני אינו נמנע מצפייה בסרטים לא חרדים ומהווה קהל יעד שולי. לפיכך, על עלילות הסרטים להתאים להשקפת העולם של ציבור זה ולדרישותיו וזאת כדי לא לסכן את כספם של היוצרים. סרט שספג ביקורת הוא הסרט מלאכיות בלבן של טלי אברהמי. הסרט, שעלילתו עסקה בתקופת השואה כלל סצנות שנחשבו ל"מפחידות" מדי עבור קהל היעד שהז'אנר המועדף עליו הוא טלנובלות. לאחר ההקרנה הראשונה של הסרט קוצצו קטעים על פי דרישות הנשים.

עלילות נפוצות הן גם עלילות מחיי הסמינר. תוכנם של סרטים אלו נוגע בנקודות מוכרות השכיחות במוסדות אלו כמו מהותה של הצניעות שהסרט "דמעות של חול" עוסק בה.

מגוון העלילות בקולנוע החרדי מוגבל יותר בגלל הוויתור מראש על סוגת העלילה הרומנטית, הנפוצה בדרמות ובמלודרמות בקולנוע הרגיל. בנוסף לכך, קיימת מגבלה משמעותית בטוויית הדמויות כך שלא יחרגו מהמוסכמות המקובלות בציבור החרדי[5]. עובדה זו גורמת לכך שהדמויות הן לרוב שטוחות, הסיפר דומה וכן העלילות צפויות מראש.

הקולנוע הגברי

היסטוריה

צילום הסרט "נשק שחור" של אריאל כהן
צילום הסרט "הנפיל"

עם תחילת התפתחות הענף רבים מהסרטים היו סרטים על סיפורי צדיקים, שהיו מיועדים לילדים. למעשה, הסרט הראשון שיצא במטרה להתאים למגזר זה היה "נחום איש גם זו לטובה והתיבה המופלאה", בשנת 1998, על ידי המפיק שאול לילוב. אף על פי שהסרט היה אמור להיות מותאם לציבור החרדי, הרי שבסופו של דבר הוא לא התקבל במגזר עקב ביקורות חינוכיות עליו. נטען שהסרט נשא אופי של אווירה דתית ולא חרדית: השחקנים הופיעו עם גופיות בלי שרוולים וחצאיות קצרות[6]. ייתכן שהעובדה שסרטים על סיפורי הצדיקים היו יותר נפוצים בתחילה נבעה מהרצון לבסס את הענף ולתת לו בתחילת דרכו לגיטימציה[7].

הסרט הראשון שיצא בהוצאה חרדית והתקבל במגזר הוא 'לא תוכל להתעלם' על רבי חנינא בן דוסא של יהודה ואברהם גרובייס - האחים גרובייס.

עם התבססות הענף התפתחה סוגת הקומדיה, הפופולרית עד היום. שאול חיון, בדרן חרדי פופולרי היה לחלוץ בתחום כשב-2001 התחיל לפתח את סוגת הקומדיה. לדבריו[8], התחום לא התפתח עד אז משום שחששו מביקורת של רבנים על התחום אולם הוא קפץ למים, והפך לאחד הבדרנים הפופולריים ביותר בציבור החרדי בעשור הראשון של המאה ה-21, לצד ניסים ורטה, גם הוא בדרן חרדי מוכר. בהמשך נדחקו הסרטים הללו לטובת סרטי פעולה ומתח.

הסוגה הנפוצה ביותר בתחילת המאה ה-21 - סוגת המתח והפעולה, התפתחה רק מאוחר יותר[9]. עוד לפני התהוותו של ענף הסרטים החרדי היו נפוצות קלטות של חבורת מצוות, סדרת קלטות של עודד דוד המתארת את הרפתקאותיה של חבורת ילדים, כולם בנים, הנקלעים לאירועים שונים ונחלצים מהם ללא פגע, אם בגלל תפילה או מעשה דתי זה או אחר. בהמשך הפכו הקלטות לסדרת סרטים לילדים, פופולרית אף היא. "זעקת הנפטר[10]" הוא סרט שיצא בשנת 2004 ונחשב לסרט האימה החרדי הראשון. העלילה הייתה חריגה במושגים החרדיים ועל הדיסק כתוב "מומלץ מגיל 14 בלבד"[11].

מאפייני הקולנוע הגברי

רבים מהסרטים הגבריים, בעיקר בתחילת התפתחות התחום, נכנסים לקטגוריה של בי מובי[12]. מדובר בסרטים עם תקציב דל, הכוללים זמן קצר מאוד של הפקה, לעיתים ימים ספורים בלבד, ועלילות פשוטות.

הסוגות הנפוצות בקולנוע המיועד לגברים הן סרטי פעולה ומתח וקומדיה.

בשונה מהקולנוע הנשי יוצרי הסרטים הגבריים מגיעים מהזרם הפחות שמרן בחברה החרדית וכך גם נתח משמעותי מקהל היעד (שהרי צפייה בסרטי מחשב נאסרה על ידי רוב רבני המגזר). השקפת עולמו של הקולנוען היא גורם חשוב בתוצר הסופי, ומשפיעה על תוכני הסרט[12].

בתחילת הדרך נטו הדמויות הראשיות להיות בעלות אופי חרדי מובהק ואילו ה"אחר", הדמות החילונית או, להבדיל, הגויית, מופיעה בצורה סטריאוטיפית. אולם בהמשך, עם הופעת סרטי הפעולה והמתח, התרככה הגישה כלפי אותם אלה שאינם חרדים ויש שחשו היוצרים גם יותר ביטחון בהצגת דמויות כאלה, וגם אקטים דתיים הפכו לחלק שולי מן הסרט והם מופיעים כמעשי יומיום שגרתיים ולאו דווקא בעלי משמעות לגבי העלילה[7].

אף על פי שהעלילות אינן בהכרח מההווי החרדי ורובם הגדול עוסק במתח, הסרט יכלול בדרך כלל מוסר ההשכל חינוכי בצורה כזו או אחרת וזאת כדי לתת לגיטימציה לסרט[13]. ד"ר בא-גד אלימלך מציינת שבניגוד למרכזיותם בחברה החרדית, בעלילות הסרטים הרבנים כמעט ולא מופיעים. (על פי בא-גד אלימלך, מאז 2004 אין אף סרט כזה[7].) לדבריה, נתפסים הסרטים כחלק מתרבות פנאי בה יש דרישה למשהו שהוא לאו דווקא בעל אופי ממסדי-חרדי מובהק.

מתוך מטרה להביא לסרט מוסר השכל שיהווה הכשר דתי לצפייתו, תעמוד בבסיסה של הדרמה דילמה כמו מבחן האמונה וכדי לתת הצדקה לשילובם חילונים יוחזרו בתשובה, בדרך כלל, גיבורי סיפורים אלו או שיענשו על חטאיהם[12]. לדוגמה, בסרט "הסוכן הפלסטיני", סרט פעולה של אברהם גרובייס, אחד מגיבורי הסרט, פלסטיני שגויס על ידי השב"כ, חזר ליהדותו, בסופו של דבר. מוטיב זה מקביל לסגנון עלילות ספרי מתח חרדים הכתובים על ידי שמואל ארגמן או מ. ארבל. בספר צוואה של חיים גרינבוים, לעומת זאת, לא הוחזר איש מהחילונים בתשובה. חיים גרינבוים סיפר כי "החרדים לא כל כך אהבו את זה"[14].

הסרט "א געשעפט" שהופק ב-2005 בארצות הברית והיה הסרט החרדי הראשון ביידיש, עורר פולמוס כאשר רבנים אסרו לצפות בו, בין השאר משום שהיידיש עלולה להראות בעיני קהל היעד כמכשירה את הסרט[15].

בעבר הייתה קיימת ועדת רבנים של גור שעסקה במתן אישורים לסרטים. בהמשך, לאור האיסור על אחזקת מחשבים בכלל וצפייה בסרטים בפרט ועדה זו נסגרה. על פי יהודה גרובייס, בשנות העשרה של המאה ה-21 אין שום ועדה או פיקוח על הסרטים שהוא מוציא.

יחס החברה החרדית לתופעה

כרזה בשכונה חרדית בירושלים נגד האינטרנט והסרטים
מתוך הסרט "חרב דוד" של "האחים כהן וחצי", אריאל כהן ושחר בן חור
פרסומת לסרט חרדי

עצם קיומה של תרבות פנאי אינה מובנת מאליה בציבור החרדי[16]. לכאורה, אמור היהודי להקדיש את חייו לעבודת ה' ולפיכך כל מעשה בחייו אמור להיות בעל משמעות. הקולנוע, בדומה לשאר אופני פנאי שונים נתפס כמעשה שלא עומד בבסיסו תכלית מהותית. החפץ חיים קבל בזמנו על כך שקריאת עיתונים גורמת לבזבוז זמן[17]. היחס לקולנוע אינו שונה מהבחינה הזו, שכן גם פה וגם פה מדובר בזמן שעובר, לכאורה, לריק. רבי יהונתן אייבשיץ בקובץ הדרשות "יערות הדבש" משווה את התיאטרון ל'מושב ליצים'[18]. לכאורה, צפייה בקולנוע אינה תורמת דבר למטרה המרכזית של היהודי.

בנוסף, ביחס לגברים ישנה בעיה של ביטול תורה[19]. בציבור החרדי הנשים הן הדמויות המרכזיות בכל תחומי האמנות השונים וזאת משום שפיתוחם של אלה האחרונים והשימוש בהם בא בדרך כלל על חשבון לימוד התורה - מוטיב מרכזי בהשקפת העולם החרדית הרואה בלימוד התורה את הייעוד המרכזי של כל גבר. זאת הסיבה המרכזית לכך שהקולנוע הנשי מקבל את עיקר הלגיטימציה: על פי ישראל גליס, חבר המועצה הישראלית לקולנוע מטעם הציבור החרדי העובדה שהלגיטימציה בתחום ניתנת בעיקר לנשים היא משום ש"היום ברור לכולם שאישה צריכה את הזמן שלה, אחרת היא תצא מדעתה". באשר הגברים, לעומת זאת, טוען גליס שהם לא זקוקים לסרטים משום שתפקידם הוא קודם כל ללמוד[20]. כך שאם הקולנוע הגברי הוא בגדר הסכמה שבשתיקה הרי שהקולנוע הנשי בעשור הראשון למאה ה-21 מקובל לכתחילה ומהווה את רובו של הקולנוע החרדי. העובדה שהסרטים הללו מוקרנים גם בתיכוני "בית יעקב" יכולה אף היא להעיד על כך שקולנוע זה מקבל לגיטימציה מלאה.

עם כל זאת, בסקר עצמאי שערכה חוקרת ומבקרת הקולנוע מרלין וניג עלה כי למרות הפופולריות העולה של הקולנוע החרדי רק פלח מצומצם רואה אותו כבילוי מועדף לעומת קריאה או תחביבים אחרים[21].

למרות הסיבות הבסיסיות להתנגדות, עם תחילת המאה ה-21 החלה התעשייה הקולנועית-חרדית פורחת. האישור הרבני לענף זה היה בחלקו אישור שבשתיקה שהיה גם פועל יוצא ממלחמת המחנכים בזמן הפנוי של בני הנוער, מתוך הבנה שמוטב להעסיק את הנוער בתכנים מבוקרים, גם כאלה שלא היו מקובלים בעבר, מאשר לתת להם למלא את זמנם הפנוי בכוחות עצמם ובכך להיות בסיכון להיחשף לעולם החילוני שברוב המקרים נתפש כנוגד את ההשקפה החרדית[22]. האדמו"ר מצאנז נתן את אישורו לסרט של מפיקה חרדית תוך ציטוט סיפור מהגמרא על אישה שבעלה נעל אותה בביתם וכתוצאה מכך נגרמו דברים שליליים[23]. גם האחים גרובייס טענו שהאדמו"ר מגור אמר ש"אם כבר סרטים, אז סרטים טובים"[24]. עם זאת, לאור האנטגוניזם שקיבלו המושגים קולנוע וסרט עם השנים וההתנגדות הבסיסית להם, יכונו לרוב הסרטים הנשיים כ'מופעים אור קוליים' או 'מצגות', ולא סרט.

פשקוויל בגאולה נגד הסרטים החרדים

בנוסף לכך, לא כל הציבור החרדי קיבל בהסכמה את התופעה, ועדיין מפעם לפעם יוצאים פשקווילים נגד סרטים חרדים, הן לגברים והן לנשים[25][2].

הפן הכלכלי

פרסום בעיתון במסגרת שבוע התרבות התורנית בירושלים

הקולנוע החרדי לא ממומן ברובו המוחלט על ידי קרנות או חסויות כך שהמשקיעים בסרטים הם בדרך כלל היוצרים עצמם. הכנסות הקולנוע החרדי משתנות בהתאם לקהל היעד: הסרטים הגבריים מיועדים לצפייה במחשב, ולפיכך ההכנסות באות ממכירות התקליטורים בלבד. סרטי הנשים, לעומת זאת, מיועדים להקרנות ציבוריות ולפיכך ההכנסות באות מכרטיסי הכניסה למופעים, הנעים בסביבות ה-60 שקלים כשעלות כרטיס בהקרנות הבכורה יכולה להגיע ל-80 שקלים[26].

העובדה שתקציב הסרט מסתמך על קהל היעד בלבד מגבילה את מסגרת התקציב עבורו. אך אף על פי שהפקה כזו כרוכה בסיכונים גדולים ולרוב מדובר ביוצרים ללא בסיס כלכלי הרי שרבים אינם נרתעים מהמשך העשייה בצל הסיכון הכלכלי הכרוך בכך. אף על פי שהמטרה בהפקה היא בסופו של דבר להתפרנס רבים מהיוצרים רואים בעשייה לבד מפרנסה גם עיסוק באמנות.

הלוקיישנים של הסרטים החרדים נוטים להיות מחוץ לישראל, דבר המעלה את סך ההוצאות. הסרטים החרדים בדרך כלל ארוכים יחסית מה שדורש אף הוא תקציב נרחב יותר. לעיתים נדרשים יוצרי הסרטים לערוך תיקונים כדי לקבל הכשר לסרטם, מה שעלול להעלות את עלויות ההפקה.

במקרה הנשי משלמות המפיקות גם עבור שכירת אולמות להקרנה כמו אולמות חתונה, מתנ"סים, אולמות ספורט וכדומה. הפרסומים הנשיים נעשים בדרך כלל בעלונים שכונתיים כמו "תכל'ס" ו"לעניין" הירושלמים, עיתונים שונים ולוחות מודעות. אופן נוסף של פרסום אך נפוץ פחות הוא באמצעות רמקול המחובר לרכב המכריז על מקום הקרנת הסרט ומועדו, צורת פרסום זו מוכרת בציבור החרדי - הנמנע משימוש ברדיו - לפרסום מכירות שונות כמו גם לוויות. לעומת זאת, סרטים המיועדים למכירה לעיתים לא יפורסמו כלל.

בתחילת המאה ה-21 נמצא ענף הגברים במשבר וזאת בעקבות איסור הרבנים על ראיית סרטים וכן התופעה הרווחת של צריבות והעלאות לאינטרנט. בעקבות כך מכירות הסרטים ירדו בצורה ניכרת[27].

קרנות

החל מהקמת הקולנוע החרדי ב-1998 ועד היום הסרטים החרדים אינם מקבלים תמיכה מקרנות הקולנוע הציבוריות.

בשנת 2012 הושק פרויקט בשם חממת קולנוע ליוצרות מהמגזר החרדי ביוזמת קרן גשר לקולנוע רב תרבותי ובשיתוף עם מפעל הפיס והרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו מתוך מטרה לקדם את הקולנוע החרדי. הפרויקט כולל 12 נשים חרדיות העוסקות בקולנוע שנבחרו מתוך 46 נשים שהציגו מועמדות[28], אך בפועל טרם יצא סרט בתמיכת הקרן.

נכון לשנת 2021 עם למעלה מ-1,000 סרטים חרדים (באורך מלא) לא תמכה אף קרן קולנוע ציבורית בסרט המיועד לציבור החרדי, למעט בסרט אחד של יהודה גרובייס בו קיבל תמיכת פיתוח מזערית[29].

לעומת זאת סרטים דוקומנטריים כ'חרד לסרטו' (סרט תיעודי על גרובייס) העוסקים בקולנוע החרדי, זכו לתמיכה מלאה מהקרנות.

בעלי המקצוע בתחום

התפתחות התעשייה הקולנועית החרדית דומה להתפתחות הקולנוע ה"שחור"[12]. כפי שהקולנוע ה"שחור" כלל שיתוף פעולה בין שחורים ללבנים כך גם בתעשייה החרדית משתתפים הן חרדים והן חילונים ששיתוף הפעולה ביניהם אינו טבעי. לפיכך, תחום הקולנוע נעזר רבות בחילונים ובבעלי תשובה שעסקו בעברם בתחום הקולנוע והם עובדים בתחומים השונים של המקצוע. בעלי תשובה רבים ניצלו את האפשרות של החזרה לעולם המשחק באורח חייהם החדש ולמעשה רבים מהם שיחקו על בסיס קבוע בסרטים חרדים או שותפים בבימויים, כמיכאל וייגל, אביתר לזר ועוד.

עובדה זו נכונה בעיקר לגבי תחילת דרכו של הקולנוע החרדי אז רק מעטים היו בעלי הכשרה מקצועית, ומוסדות חרדים לבימוי ובמשחק לא היו קיימים כלל. יהודה גרובייס, חלוץ הקולנוע הגברי, ודינה פרלשטיין, חלוצת הענף הנשי הם שניהם חרדים מבית שמעולם לא למדו במקום מסודר. עובדה זו גרמה תחילה לאיכות המשחק והבימוי להיות ירודה. לדוגמה, בסרטים מימיו הראשונים של הקולנוע החרדי תיאטרליות מוגזמת הייתה אפיון נפוץ. בסרטים מאוחרים יותר היא כמעט ואינה קיימת. עם השנים התקדמו העוסקים בתחום באמצעות למידה עצמית כמו צפייה בסרטים ושדרגו בהמשך את סרטיהם בהתאם[25].

המשחק בקולנוע החרדי

אחת הבעיות במציאת שחקנים חרדים (שבדרך כלל הם מלוהקים לסרטים בשיטת "חבר מביא חבר"), נעוצה בעובדה שמשחק אינו מקצוע מקובל במסגרת המוסכמות החרדיות, דבר המוביל לחשש של פגיעה בשידוכים, למשל[30]. בסרטי הנשים, בהם בדרך כלל תגלם דמות בגיל העשרה את הגיבורה, יש צורך להחליף מדי סרט את השחקנית וזאת משום שזו האחרונה אמורה להיות דמות חדשה, יפה ולא מוכרת על מנת שלא ליצור כפילויות, שכן מספר הסרטים היוצא בכל עונה הוא קטן. העובדה שכמעט ולא קורה שאותה שחקנית מגלמת בשני סרטים שונים תפקיד מרכזי מונעת משחקניות אלו להתקדם בעולם המשחק ולצבור ניסיון.

נוסף לכך, בתי ספר חרדיים למשחק הוא תחום שהתפתח רק בשנים האחרונות. עד אז לא היה קיים שום מקום חרדי בו ניתן לרכוש השכלה פורמלית בתחום. לפיכך, שחקנים רבים הם בעלי-תשובה או שחקנים המגיעים ממגזרים אחרים. לדוגמה, השחקנית הראשית בסרט "סגורים" אינה חרדית, ובסרט "מלאכיות בלבן" את הדמות הראשית גילמה ליאת אזר, שחקנית חילונית. בסרטי נשים רבים משחקת עירית שלג, ושחקן מוכר נוסף הוא אברהם סלקטר[31]. אלו האחרונים משחקים פעמים רבות את הדמות החילונית בעלילה[32].

רק מאוחר יותר החל התחום להתפתח ונפתחו מוסדות חרדים למשחק שהמוכרים בהם הם אומן ושביט. בנוסף, בסמינרים חרדים כמו בנות אלישבע וסמינר גור באשדוד נפתחו מגמות מולטימדיה, מגמה המשלבת יחד עם גרפיקה ממוחשבת גם עריכת סרטים ובימוי. כמו גם בתחומי אמנות רבים בציבור החרדי הלגיטימציה העיקרית בתחום האומנות ניתנה לנשים מהנימוקים שהוזכרו לעיל, ולפיכך כל המוסדות שנמנו מיועדים אך ורק לנשים.

מגבלות העלילה

הצורך להתאמה לערכי היהדות כפי שהם נתפסים על פי השקפת העולם החרדית, מכתיב במידה רבה את אופייה של עלילת הסרט החרדי. בדיון בלגיטימציה של הקולנוע נבחנים שני מישורים: האחד הוא השימוש במוצר, אך מעל הכול נדרשת בחינת התכנים שהוא מכיל. החפץ חיים קובל על כך שהעיתונים גורמים לבזבוז זמן אך נקודה נוספת עליה הוא עומד היא גם תוכנם השלילי של העיתונים, "נתרבו מאד בזמנינו שנמצאים בהם דברי ליצנות ולשון הרע ורכילות ומחלוקת דברי כפירה ומינות"[33]. כלומר, דיון נפרד הוא מהותו של השימוש במוצר לצד תכנים שליליים שהוא עלול להכיל.

מגבלת הצניעות היא אחת ממגבלות העלילה העיקריות בסרטים החרדים. היהדות החרדית מקיימת הפרדה מגדרית מוחלטת, שמתחילה עוד מגני הילדים. הפרדה זו מבטאת, למעשה, את הגישה החרדית המקיימת הבחנה ברורה בין אורח החיים הגברי ואורח החיים הנשי[34], הנובעת מחששות אודות קשרים שלא במסגרת התא המשפחתי בין גברים לנשים. כבשאר התחומים, גם בקולנוע נערכת הפרדה מגדרית ברורה מאותן סיבות. לפיכך, הסרטים נחלקים לסרטים בהם משחקות נשים בלבד (בהם ייתכנו תפקידים שוליים בלבד לגברים) לעומת סרטים בהם משחקים גברים בלבד, בהם קיומה של האישה יאוזכר בשיחה או על ידי צילום צלליתה. דבר זה יוצר מגבלה על תוכן העלילות שכן העלילות מכילות נשים או גברים בלבד, ובהתאמה גם מעצב את אופיו של הקולנוע החרדי.

הדרה מלאכותית זו של גברים או נשים מהסט גורמת לעיתים לסצנות להיות לא טבעיות. בסרט "יוסף מוקיר שבת" נאלץ השחקן המגלם את יוסף לנקות את הדג במקום האישה משום שלא ניתן היה לגלם את זו האחרונה בגלל בעייתיות זו[12]. בסרטים הנשיים המתארים בדרך כלל חיי משפחה חיסרון הגבר מורגש יותר. בסרט "מיליונר עני" של רכי אליאס גולמו דמויות השחקנים-גברים על ידי נשים. אולם הדבר בעייתי, זאת משום שהאיסור לא ילבש מונע את האפשרות של לבישת פרטי לבוש גבריים של ידי נשים. לרוב מנסים לטשטש את העובדה על ידי כך שהשחקנית המגלמת דמות גברית לבושה במעיל ארוך שיטשטש את נוכחות החצאית. אולם, העובדה שפעמים רבות מדובר בשחקניות לא מקצועיות הפכה את המשחק לרדוד ולא מספק, ולפיכך נמנעות יוצרות מלכתחילה לכלול דמות גברית בעלילה. לדוגמה, בסרטים מכתבים לאבא וסגורים האב היה מחוץ לישראל. בסרט טביעת אצבע דמות האם הייתה גרושה. בסרטים אחרים היעלמו של האב טושטש בדרך זו או אחרת. למרות זאת, לעיתים שחקנים גברים ישחקו כדמויות שוליות בעלילה, כמו דמותו של נהג המונית המופיעה בסרטים רבים או דמויות גבריות אקראיות שנצרכות לעלילה.

לבד ממגבלת הצניעות המרכזית, העלילה נדרשת להתאים עצמה לערכי היהדות החרדית ולא לסטות מהם[35]. לרוב תעסוק העלילה בנושאים כמו אמונה, צניעות או השגחה פרטית שיהוו את מוסר ההשכל. אך העלילה לעולם לא תכיל תכנים שליליים. כך לא תוצג אלימות, ניבול פה או הרהורים אודות הדת אשר אינם תואמים את ההשקפה הרווחת. בהתאם לכך, למשל, לא יופיע אדם חילוני כאדם חיובי, אלא אם כן הוא יחזור בתשובה. גם הצגת התנהגות שלילית כמו סחיבת ממתקים או אי הסכמה מינורית בין בת לאמה לא תעבור. לא רק מקרים של עבירה על הלכה יצונזרו: כל קריאת תגר, למשל, כנגד הממסד החרדי עלולה להתפרש כאיום כלפיו ולפיכך לא תתקבל[36][37].

יוצרים בקולנוע החרדי

קולנוע גברי

לקריאה נוספת

  • מרלין וניג, הקולנוע החרדי, הוצאת רסלינג, תל אביב 2011.
  • מרלין וניג, קולנוע משלהן - הגל הנשי החדש של הקולנוע החרדי, הוצאת רסלינג, 2021.[38].
  • מורן בנית, פנטזיה על קיום גברי אחר: זהויות גבריות בקולנוע חרדי בתוך: זהויות בהתהוות בחברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה, 2013, 339–359.
  • ורד אלימלך, "היחס לאחר בחברה החרדית: תמונת מצב על-פי הקולנוע החרדי", בתוך הספר: קימי קפלן, נורית שטדלר (עורכים), מהישרדות להתבססות: תמורות בחברה החרדית בישראל ובחיקרה, מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012, עמ' 116–136.

סרטי תעודה

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם שלום
  2. ^ 2.0 2.1 וניג, עמ' 82
  3. ^ וניג, עמ' 113
  4. ^ משה בסון, חיות בסרט: קולנוע לנשים חרדיות, באתר ynet, 22 בדצמבר 2010
  5. ^ תמר רותם, הגל החדש: האם במאיות הקולנוע יכולות ליצור מהפכנית חרדית?, באתר הארץ, 22 באפריל 2011
  6. ^ nrg, הוליווד כשרה למהדרין
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 צופיה הירשפילד, אז איפה הם, הרבנים ההם, באתר ynet, 21 ביולי 2009
  8. ^ livejournal
  9. ^ המולטי יקום של אלי אשד, פחד ברחובות בני ברק: סרטי אימה חרדיים
  10. ^ פחד ברחובות בני ברק : סרטי אימה חרדיים
  11. ^ אמציה האיתן, ‏מתים מפחד, באתר בשבע - ערוץ 7, 9 בדצמבר 2004
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 מורן בנית (2012) פנטזיה על קיום גברי אחר: זהויות גבריות בקולנוע חרדי. בתוך: זהויות בהתהוות בחברה הישראלית, האוניברסיטה הפתוחה (בדפוס)
  13. ^ עמלנט, סרטי מחשב, באתר משרד החינוך
  14. ^ מאיה פלדמן, רק לא בלונדיניות, באתר ynet, 23.12.05
  15. ^ אנתוני וייס, Trailblazing Yiddish Action Flick Makes Waves, באתר פורוורד
  16. ^ אנשים ישראל דפוסי פנאי ובילוי בקרב האוכלוסייה החרדית בישראל - תעשיית הסרטים החרדית
  17. ^ הרב ישראל מאיר הכהן, זכור למרים, פרק עמ' נ'
  18. ^ אהובה בלקין, הפורים שפיל עיונים בתיאטרון היהודי עממי, מוסד ביאליק
  19. ^ אישה בפריים, באתר LAISRAEL
  20. ^ עפרה לקס, קולנוע בשחור לבן, באתר ערוץ שבע, 9 ביולי 2011
  21. ^ וניג, עמ' 48
  22. ^ McCann Culture רק לא קולנוע: סרטים במגזר החרדי
  23. ^ וניג, עמ' 37. הסיפור בגמרא הוא: "תניא היה רבי מאיר אומר כשם שהדעות במאכל כך דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא", וברש"י: "פפוס בן יהודה - בעלה של מרים מגדלא נשייא היה וכשיוצא מביתו לשוק נועל דלת בפניה שלא תדבר לכל אדם ומדה שאינה הוגנת היא זו שמתוך כך איבה נכנסת ביניהם ומזנה תחתיו". s:גיטין צ א, באתר ויקיטקסט.
  24. ^ וניג
  25. ^ 25.0 25.1 הבמה, דוקאביב: קולנוע בעזרת ה'
  26. ^ וניג, עמ' 67
  27. ^ אריאל כהן, הקולנוע החרדי - סוף הסרט? מאמר באתר "מאמרים"
  28. ^ חממת קולנוע ליוצרות חרדיות, באתר משרד התרבות והספורט
  29. ^ יהודה גרובייס: "קרנות הקולנוע לא סופרות את החרדים", באתר ערוץ 7
  30. ^ על שידוכים בחברה החרדית ניתן לקרוא כאן: המשפחה החרדית: חוקים ומוסכמות
  31. ^ תקשורת בחברה החרדית, באתר עמלנט
  32. ^ הסדרות הטובות בעולם הבא, באתר גלובס, 21 בנובמבר 2002
  33. ^ קונטרס מכתבים ותקנות א'
  34. ^ אודי שפיגל, ותלמוד תורה כנגד כולם - חינוך חרדי לבנים ירושלים, מכון ירושלים לחקר ישראל, עמ' 48
  35. ^ וניג, עמ' 76
  36. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם וניג 66
  37. ^ טלי פרקש, חיות בסרט:קולנוע לנשים חרדיות, באתר ynet, 22 בדצמבר 2010
  38. ^ יעל שנקר, בין הלכות בימוי למנהגי המחקר: הגל החדש של הקולנוע החרדי-נשי, "פנס", אפריל 2021


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35037767קולנוע חרדי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=קולנוע_חרדי&oldid=2232056"