המרת דת

המרת דת היא מעבר של אדם מדת אחת לאחרת, וקבלת כללי הדת החדשה, פולחניה ועיקרי אמונתה. תהליך המרת הדת כולל בדרך-כלל כמה שלבים: התנתקות האדם מקהילתו הדתית הקודמת, בקשתו להצטרף לקהילה דתית חדשה, עריכת טקס מעבר, וקבלה על ידי הממסד והחברים בדת החדשה. ישנם מקרים שבהם משפחות ואף חברות שלמות ממירות את דתן. במצב כזה התהליך חל על החברה כולה כקולקטיב. במקרה של המרת דת המונית מוכרת לפעמים תופעה של סינקרטיזם - אימוץ הדת החדשה תוך שילוב אמונות וטקסים מן הדתות הקודמות בתוכה.

מרבית המסגרות הדתיות כוללות הגדרות לגבי בני-האדם ששייכים לקהילה או שאמורים להשתייך אליה. כללים אלה מגדירים גם את הדרך להצטרפות לקהילה.

יש דתות, כגון הנצרות המעודדות הצטרפות בני-אדם ומשפחות לקהילותיהן. יש דתות שאינן מאפשרות הצטרפות אנשים חדשים לקהילותיהן. בדת הדרוזית מקובל שמי שנולד כדרוזי שייך לקהילה, אבל מאז המאה ה-11 אין אפשרות אחרת להצטרף אליה.

הסיבות להמרת דת הן מגוונות:

• אמונה בעקרונות של דת אחרת או הכרה דתית פנימית של אדם, שהדת שאליה הוא עובר, עדיפה מדתו הנוכחית.
• רצון לנישואין עם בן דת אחרת, לעיתים כדי לממש את הנישואים עצמם, ולעיתים כדי להימנע מפיצול דתי במשפחה המוקמת.
• רצון של מיעוט להשתלב בחברה הכללית, להתקבל על ידה ולהתקדם בה.
• פיתוי, חומרי או אחר, שניתן לאדם על ידי נציגים של הדת האחרת, שמטרתם הגדלת מספר המאמינים בדתם.
• רדיפה של בני דת מסוימת, לעיתים עד כדי סכנת מוות, שגורמת להם להמיר את דתם בעל כורחם.

ביהדות

הצטרפות ליהדות

ערך מורחב – גיור

הצטרפות של אדם ליהדות קרויה כיום גיור. המושג הזה, שמקורו בתלמוד הוא גלגול של המונח "גר צדק". התלמוד מבחין בין "גר צדק" שהוא נוכרי שהפך יהודי, לבין "גר תושב" שהוא נוכרי שחי בין יהודים או בקרבת יהודים. המושג "גר" במקרא מתייחס כמעט תמיד לנוכרי שיושב בארץ זרה. במגילת אסתר נזכר המונח "התיהדות" ומתואר מצב בו הייתה התייהדות מפחד "ורבים מעמי הארץ מתייהדים - כי נפל פחד היהודים עליהם" (אסתר ח' י"ז). לא ברור אם במילה "התיהדות" הכוונה להתגיירות או להתחזות ליהודים.
מקובל במסורת לראות את רות המואבייה, שסיפורה מופיע במגילת רות, כגר-הצדק הראשון בתולדות היהדות.

היהדות אינה פועלת לשכנוע גויים להפוך ליהודים, אך כאשר אדם רוצה להפוך ליהודי - הדבר מתאפשר לו, אם כי הדבר כרוך במאמץ לא-מבוטל. כיום, עם זאת, גם מדינת ישראל וגם התנועה הרפורמית בארצות הברית, בהקשרים שונים, מעודדים גיור באופן פעיל, כשהגיורים הנעשים על ידי הרפורמים אינם מוכרים על ידי הרבנות האורתודוקסית. לעומת זאת, בתקופה החשמונאית גוירו בכפייה היטורים, שהיו שבט ערבי וכן האדומים ששכנו מדרום ליהודה. כך הגיע הורדוס, אדומי במוצאו, לתפקיד מלך יהודה. מעבר רחב היקף מרצון ליהדות הוא התגיירותם של הכוזרים ושל רומאים בתקופה שלאחר חורבן בית שני.
יש גם עדויות להתגיירות רחבת היקף בדרום חצי האי ערב ובאתיופיה במאות הראשונות לספירה. תופעה זו נעלמה עם התגבשות האסלאם בחצי האי ערב, והכנסייה האתיופית הנוצרית באתיופיה.

עזיבת היהדות

ערך מורחב – משומד

הלכה קבועה היא "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". לכן אין היהדות מכירה ביציאה ממנה. יהודי שהמיר את דתו, והצטרף לקהילה דתית אחרת, עדיין נחשב ליהודי (גם אם חוטא), אולם מהיבטים מסוימים היחס אליו הוא כאל גוי, ואף גרוע מכך.

בתולדות היהדות, ידועים מקרים מעטים של יהודים שהמירו את דתם, חלקם לאחר שהופעל עליהם לחץ כבד מאד לעשות זאת. אך רוב היהודים במשך כל הדורות, סירבו להמרת דת ואף בחרו למות על קידוש השם כאשר עמדו בפני הברירה בין השתמדות למוות. היו גם מקרי ביניים של יהודים שכלפי חוץ שמרו את הדת השלטת, בעוד שבחדרי חדרים שמרו על יהדותם, הדוגמא הבולטת לכך היא קהילת האנוסים בספרד ובפורטוגל בתקופת ימי הביניים, עת התרחשה אחת מהמרות הדת הגדולות ביותר בהיסטוריה היהודית.

המרת דת לדת שיש בה עבודה זרה, או אפילו אלמנטים שלה, היא אחת משלושה איסורים של "ייהרג ואל יעבור", כלומר יהודי חייב להימנע מלהמיר את דתו, גם כאשר הימנעות זו תביא למותו. מסיבה זו יהודים רבים מסרו את נפשם ולא הסכימו להתנצר, אבל מעבר לדת אחרת שאיננה אלילית, כגון האיסלם, שנויה במחלוקת בדבר החיוב למסור את הנפש. למעשה, היו כאלו שהתאסלמו והיו כאלו שלא, כך בעיר אופרן שבמרוקו, קהילה שלמה עלתה על המוקד, עקב סירובה להתאסלם.

הרמב"ם דן בנושא זה בהרחבה באיגרת קידוש השם. בהלכה היהודית דנים בדינו של מומר שהוא יהודי שעבר לדת אחרת, האם קידושיו קידושין וגירושיו גירושין, ועוד שאלות נוספות.

בנצרות

הצטרפות לנצרות

הזרמים הגדולים בנצרות, בעיקר הכנסייה הקתולית והכנסיות הפרוטסטנטיות, רואים בדת הנצרות דת אוניברסלית, שכל אדם יכול וצריך לקבל את עיקרי אמונתה. הצטרפות לנצרות מותנית בקבלת עיקרי האמונה המפורטים ב"קְרֵדוֹ" ("אני-מאמין") ובקיום טקס טבילה. אף על-פי שנוסח ה"קרדו" שונה מעדה נוצרית אחת לאחרת וטקסי הטבילה אף הם שונים, קבלה לקהילה נוצרית כוללת קריאה של ה"קרדו" והתחייבות להאמין בו. ברוב הכנסיות הנוצריות מקובלת התפיסה כי אדם אינו נולד נוצרי, אלא נעשה נוצרי משעה שהוטבל בידי הוריו, או נטבל בעצמו, וקיבל את האמונה בעיקרי הנצרות. יש עדות נוצריות מועטות שמבצעות את טקס ההתנצרות בגיל מבוגר, בטענה שרק האדם עצמו יכול לקבל על עצמו את האמונה הנוצרית, והוריו אינם יכולים לעשות זאת בשמו בטרם עמד על דעתו. עם זאת, ברוב הקהילות הנוצריות מקובל לערוך לתינוק טקס התנצרות אם נולד להורים נוצריים.

הנצרות הקתולית הקימה מיסיונים, משלחות של אנשי דת, ברחבי אמריקה, אפריקה ואסיה (בעיקר מאמצע המאה ה-16 ועד תחילת המאה ה-20), שתפקידם היה לעודד את התושבים המקומיים לעבור מהדתות המקומיות לדת הנוצרית הקתולית. פעמים רבות הופעלו לחץ ואף אלימות על התושבים המקומיים כדי שימירו את דתם. עם זאת, המיסיונרים עסקו גם בתיעוד של התרבויות המקומיות, פיתחו שיטות כתב לשפות מקומיות ותרגמו את התנ"ך וכתבי הקודש הנוצריים לשפות אלה, העניקו עזרה סוציאלית, ולפעמים אפילו הגנו על האוכלוסייה המקומית מהחלטות שרירותיות של השלטון הקולוניאלי. באפריקה ובאמריקה הדרומית נוצרו לעיתים קרובות צורות מקומיות של הדת הנוצרית, צורות שיש בהן סינקרטיזם ולפעמים זיהוי של הלחץ הקולוניאליסטי עם הסבל של ישו המתואר בברית החדשה.

באסלאם

הצטרפות לאסלאם

דת האסלאם היא בעיקרה דת אורתופרקטית (דת הלכתית, המבוססת על מצוות מעשיות), אולם היא כוללת שני עיקרי-אמונה (ה"שהאדה") - האל הוא אחד, מוחמד הוא שליח האל : "לָא אִלָהָא אִלָה אללה ומוחמד רָסוּל אללה" - שלהם צריך אדם להתחייב כדי להפוך למוסלמי. הצהרת עיקרי האמונה בפני שני עדים מוסלמים עומדת במרכז טקס המרת הדת.
העידוד להתאסלמות הוא מתון ואינו חל במידה שווה על בני כל הדתות האחרות. בני דתות מסוימות נחשבים ל"אהל אל-כתאב" ("אנשי הספר"), אלה אינם מוסלמים אבל גם אינם עובדי אלילים ולכן אין לאסלם אותם בכפייה. הדתות שכלולות במושג "אהל אל-כתאב" הן יהדות, נצרות וזורואסטריות (אמגושיות). יש תפיסות מוסלמיות שגורסות שיש לכפות התאסלמות על עובדי אלילים, ואף רואות בכך סיבה ל"ג'יהאד" (מלחמה בשם הדת), אולם בפועל השיקולים לעידוד או כפיית ההתאסלמות נסמכים על המצב הפוליטי והתנאים בשטח.
בראשיתה (המאות ה-7 וה-8 לספירה), לא עודדה דת האסלאם התאסלמות באופן פעיל, אולם יצרה תנאים נוחים מאוד לכך, בעיקר בכל הקשור לתשלום מיסים ואפשרות להשתלב בשלטון. במהלך 300 שנה בערך המירו רוב המצרים את דתם מהנצרות הקופטית לאסלאם, ורוב הפרסים המירו את הדת הזורואסטרית באסלאם. תנאים דומים נוצרו באימפריה העות'מאנית בין המאה ה-15 ועד תחילת המאה ה-20, וכתוצאה מהם התאסלמו אוכלוסיות גדולות בבלקן ובקווקז (בוסנים, אלבנים, צ'רקסים ועמים אחרים).

עזיבת האסלאם

הענישה על נטישת האסלאם ב-2013: באדום: עונש מוות; בחום: עונש מאסר או אובדן חזקה על ילדים; בצהוב: שידול להמרת דת מוגדר כפשע

עזיבת האסלאם נקראת "רדה" (בערבית: ردة) ומוסלמי שמחליט להמיר את דתו מכונה מֻרְתַדּ (مـُرْتـَدّ). הקוראן לא מגדיר עונש בעולם הזה לאדם הנוטש את הדת המוסלמית, אולם על פי השריעה, העונש לכופר באסלאם הוא מוות.

במדינות מוסלמיות רבות היום, דוגמת מצרים, ירדן וסוריה, אין המדינה מכירה בהמרת הדת, אך אין איסור חוקי מפורש על עזיבת האסלאם. אזרחים שעברו המרה לדת אחרת, בעיקר טבילה לכנסיות אוונגליסטיות ואחרות, עדיין נחשבים מוסלמים על-פי חוק המדינה, ואף כי לא מדובר בעברה פלילית, אזרחים אלה סובלים מהתנכלויות מצד השלטון שמביאות לעיתים קרובות לאיבוד של מקום עבודתם או קשרים בחברה הסובבת.

במדינת ישראל

במדינת ישראל חלה פקודת העדה הדתית (המרה) אשר קובעת כיצד נרשמת המרת דת במדינת ישראל. אדם שמשתייך לדת אחת (המכונה בחוק "עדה דתית"), יכול להמיר את דתו לעדה דתית אחרת, בתנאי שיעמוד בתנאי החוק. תנאי החוק הם בעיקרם שהדת החדשה תכיר בהצטרפות של האדם אליה, ובנוסף על הממיר את דתו לרשום במשרד הפנים את דבר המרת דתו, ולקבל אישור פורמלי על כך. מבחינת החוק אדם שמילא את תנאי החוק אינו נחשב עוד כחבר בעדה הדתית הישנה שלו, אלא הוא חבר רק בעדה הדתית אשר אליה הוא בחר להצטרף.

המרת דת עקב תמריץ כספי או אחר

בשנת תשל"ח נוספו לחוק העונשין במדינת ישראל שני סעיפים שבאו למנוע המרת דת עקב פיתוי חומרי:

• סעיף 174א: "הנותן או מבטיח לאדם כסף, שווה כסף או טובת הנאה חומרית אחרת כדי לפתות אותו להמיר דתו או כדי שיפתה אדם אחר להמיר דתו, דינו - מאסר חמש שנים או קנס 50,000 לירות".
• סעיף 174ב: "המקבל או מסכים לקבל כסף, שווה כסף או טובת הנאה חומרית אחרת תמורת הבטחה להמיר דתו או לגרום לכך שאדם אחר ימיר דתו, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס 30,000 לירות".

איסור על המרת דתו של קטין

חוק העונשין קובע עונשי מאסר לאדם אשר משדל קטין להמיר את דתו, או ממיר את דתו של קטין בניגוד להוראות סעיף 13א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

• סעיף 368(א): "העורך טקס המרת דתו של קטין או עושה פעולה אחרת המביאה לידי המרת דתו של קטין, בניגוד להוראות סעיף 13א לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, דינו – מאסר ששה חדשים".
• סעיף 368(ב): "המשדל קטין, בפנייה ישירה אליו, להמיר דתו, דינו – מאסר ששה חדשים".

לקריאה נוספת

• יצחק בנימיני, פאולוס והולדת קהילת הבנים: עיון ביסודות הנצרות בעקבות פרויד ולאקאן, הוצאת רסלינג – על המרת הדת (קונברסיה) של פאולוס מהיהדות לנצרות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המרת דת בוויקישיתוף

• מתיה קם, המרות דת, באתר מט"ח
• מיכאל גלצר, בין יהושע הלורקי לשלמה הלוי, עמ' 103–116, לבחינת הגורמים להמרת הדת בקרב היהודים בספרד במאה הי"ד
• עפרי אילני, סקר גנטי: חמישית מהספרדים והפורטוגלים הם צאצאים של יהודים שהמירו את דתם, באתר הארץ, 8 בדצמבר 2008

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30551573המרת דת