סמינר בית יעקב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמינר בית יעקב בשכונת הדר בחיפה

סמינר בית יעקב הוא כינוי למוסד לימודים לבנות חרדיות. אף על פי שרשמית השם "סמינר" מתייחס לכיתות י"ג-י"ד בלבד, מכונים רוב התיכונים החרדיים לבנות בשם "סמינר".

רקע

ערך מורחב – בית יעקב

ב-1806, לאחר תקופת פעילות קצרה למדי, נסגרו בתי-הספר היהודיים שהקים המשכיל הרץ הומברג בגליציה. החינוך המסורתי, בדמות תלמוד תורה לבנים ומעט אם בכלל ידע תורני לבנות, נותר על עומדו (בניגוד לארצות המערב) והיה גורם חשוב בחולשת תהליכי החילון בחבל. בשנת 1874, האימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטה אז בחבל, החילה חינוך חובה כולל לשני המינים בגליציה. בעוד שההורים היו מוכנים לשלם קנסות ולהסתכן כדי להימנע משליחת בניהם, ההתנגדות לגבי הנערות הייתה חלשה בהרבה. עד מהרה, נשלחו רבות מאוד לבתי-הספר. קולות מעטים קראו לפתוח בתי-ספר יהודיים דתיים לילדות דוגמת אלו שהקימו הנאו-אורתודוקסים בגרמניה, אך הרוב המסורתי דחה זאת בתוקף כעבירה על האיסור ללמד תורה לנשים, והנהגתו הרבנית המליצה על פי רוב להקפיד על הקניית מידות ויראת שמים בבית והימנעות מלימודי חול ככל האפשר. תוך כמה שנים ניבע פער של ממש בין גברים לנשים בגלל הבדלי החינוך: הנערות היו בקיאות בשפה ובתרבות הפולנית, ובמקרים רבים הביא הדבר למתיחות עם בעליהן המסורתיים. אירעו שערוריות מרובות, ובקרקוב התנצרו כ-400 נשים סביב מפנה המאה. הרבנים ומנהיגי הציבור הוסיפו לשלול מוסדות חינוך דתיים לנשים. מלחמת העולם הראשונה הביאה באחת לעקירה של מאות אלפים מאזורי החזית לפנים האימפריה, להתפוררות המסגרות המשפחתיות והקהילתיות ולחילון מזורז של הצעירות היהודיות שהגיעו לערים הגדולות.[1]

שרה שנירר, אז תופרת בת 35, ראתה כצורך עליון את הקמתה של אלטרנטיבה דתית לחינוך הבנות. לאחר מאבק נחוש שקיבל התנגדויות מכיוונים שונים ובין השאר מחוגים חסידיים רבים, קיבלה את ברכתו של האדמו"ר מבעלזא, ופתחה את בית הספר הראשון בשנת תרע"ח, אוקטובר 1918 בביתה. התלמידות הראשונות היו הינדי ודבורה בירנבוים שאליהן הצטרפו עוד 5 בנות שהיוו את הגרעין הראשון של בית יעקב. תוך זמן קצר גדל מספר הבנות בכיתה ובית הספר נאלץ לעבור למקום גדול יותר ולפיכך נשכרה דירה ברחוב קרטזינה 1. עם חלוף הזמן התרחב בית הספר ונדרשו מורות נוספות להעברת השיעורים. לפיכך הקימה שרה שנירר בקרקוב סמינר ראשון להכשרת מורות אותו סיימו 22 תלמידות שנשלחו להקים 22 בתי ספר בית יעקב בהם למדו 4490 תלמידות ברחבי פולין.

סמינר בית יעקב הראשון

אולם, גם סמינר זה שהקימה שנירר לבדה לא סיפק את הביקוש שגבר עם התרחבות התנועה. ד"ר שמואל דויטשלנדר, עסקן ומחנך חרדי, פגש את שרה שנירר לראשונה בשנת תרפ"ד, 1924 בכינוס של אגודת ישראל בקרקוב. דויטשלנדר שהתרשם מפועלה של שנירר החליט להתגייס למען תנועה זו. הדבר הראשון למענו פעל היה לספק את הצורך הגובר במורות עבור התנועה. לשם כך הקים את ה"פורטבינלדונג'ס קורס" - קורס קיץ מרוכז למורות שנמשך כחודשיים בתנאי נופש והוקם לראשונה בשנת תרפ"ה, 1925, ברורוב, עם 49 משתתפות שמוצאן בכל רחבי אירופה, בעיקר ממרכזה. הקורס שימש בהמשך כתשתית להקמת תיכון רשמי וסמינר למורות שזכו בהכרתו של משרד החינוך הפולני. לצורך מטרת הכשרת הבנות גייס דויטשלנדר מחנכים ומחנכות מפורסמים בקרב הציבור החרדי ביניהם ד"ר א. יונה ארנטרוי, אז דיין בבאדן, וינה. העלמה רוזלי מאנס מציריך וד"ר יהודית גרינפלד מפרנקפורט. תוכני הקורס כללו חומרים עיוניים בנושאי היסטוריה יהודית ותנ"ך. דויטשלנדר עצמו העביר שיעורים בנביא ותהילים.

מקורס קיץ זה התפתח סמינר בית יעקב רשמי, ששכן תחילה בקומתו העליונה של בניין מגורים. דויטשלנר, ששאף לשפר את מצבו החומרי של הסמינר החליט להשקיע ולגייס משאבים למטרה זו. כיו"ר קרן התורה היה בעל קשרים ומשאבים רבים שתרמו לעניין זה. לצורך מטרה זו עבר בערים מבוססות באירופה ובארצות הברית שם הקים באמצעות הסניף המקומי של אגודת ישראל ועדה שהוקמה עבור אספת כספים לסמינר. אחת הדרכים בה גייס דויטשלנדר כסף עבור הסמינר היה באמצעות מכירות פומביות של לבני בניין ששימשו מאוחר מכן לבניית הסמינר בקרקרוב. פעילה נוספת באספת הכספים לבניית הסמינר הייתה ד"ר יהודית רוזנבאום שנסעה בזמן חופשותיה בערים הגדולות והרצתה בפני ארגוני נשים על רשת בית יעקב ושכנעה נשים לתרום עבור מטרה זו. נוסף להם פעל ועד שהוקם על ידי סניף אגודת ישראל בקרקוב. בין חבריו היו ר' אשר שפירא, הסנטור משה דויטשר ואחרים, שקידמו את רעיון התנועה בערים רבות בפולין ובמיוחד היו פעילים בעניין בניין הסמינר שנבנה באותם ימים.

בי"א באלול תרפ"ז, 13 בספטמבר 1927 נערך טקס הנחת אבן הפינה בו נטל חלק ד"ר ליאו יונג, יו"ר קרן התורה בארצות הברית שהפך לפעיל בתנועה. תוך שנתיים הסתיימה בניית שתי הקומות הראשונות והסמינר אוכלס ב-120 תלמידות, עוד טרם סיום בנייתו.

שרה שנירר, שהכירה בעובדה שרבות מתלמידותיה נאלצו לצאת לשוק העבודה מתוך מטרה לשאת בעול פרנסת משפחתן הקימה בתי ספר מקצועיים לבנות. נוסף לכך פתחה שנירר מרכזי הכשרה עבור בנות המעוניינות לעלות לארץ ישראל. קבוצת ההכשרה הראשונה נפתחה בפובנצק, אחד מפרבריה של ורשה תחת חסותה של אגודת ישראל.

לאחר פטירתה של שרה שנירר בשנת תרצ"ה-1935, מונה יהודה לייב אורליאן, נשיא פועלי אגודת ישראל בין השנים 1932-1922, למנהל הסמינר בהוראתו של האדמו"ר מגור (בעל האמרי אמת). עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נאלץ הרב אורליאן לעזוב את קראקוב לשוב אל ביתו בוורשה. מוורשה נהג להבריח את שיעוריו השבועיים לקרקוב, עבור בנות הסמינר שאת שיעוריו קראו בקבוצות מצומצמות.

סמינרים בישראל

מכתב של מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל שמתריע מפני השמת דגש על לימודי מקצוע וזניחת לימודי הקודש.

הסמינר הראשון של "בית יעקב" בארץ ישראל - סמינר שצ'רנסקי בתל אביב - נוסד בשנת תרפ"ז (1937) וכעבור שנתיים נוסד מכון בית יעקב למורות בירושלים ("הסמינר הישן").[2] בראשית שנות החמישים הוקם בבני-ברק סמינר וולף. עם השנים נפתחו סמינרים של זרמים חסידיים שונים, ביניהם סמינר וויז'ניץ הבני ברקי ובהמשך נפתחו סמינרים של חסידויות אחרות כמו גור או בעלז. מאוחר יותר נפתחו גם סמינרים ליטאים. בירושלים היה זה הסמינר החדש ובהמשך גם סמינר דרכי רחל ואחרים. בסמינרים אלו לומדות גם בנות מעדות המזרח אם כי בדרך כלל יש רוב בולט לבנות אשכנזיות, רובן ליטאיות. קיימים גם סמינרים ספרדיים בהם בדרך כלל לא לומדות בנות אשכנזיות. בין המפורסמים שבהם הם סמינר אור החיים וסמינר אלקיים, שניהם בבני ברק ונוות ישראל ובית מרגלית בירושלים.

קבלה לסמינרים

סעיף זה מתייחס בעיקר לסמינרים הליטאיים בריכוזיים החרדיים הגדולים דוגמת ירושלים, בני ברק ומודיעין עילית.

בשונה מבתי ספר היסודיים הקבלה לסמינרים בערים רבות אינה אזורית אלא פרטנית, מה שאומר שההחלטה האם לקבל בת או לא נמצאת בידי הנהלת המוסד אשר אינה מתחייבת לקבל כל בת.

עם השנים נוצרה בעיה שלא הייתה קיימת בעבר. הגידול הטבעי בציבור יצר עודף של ביקוש לעומת מחסור היצע בסמינרים המבוקשים מה שהוביל באופן טבעי לתחרות בין הסמינרים הגדולים ולסינון קפדני יותר של המועמדות ככל שמעמד הסמינר עלה. בנות שיהיה להן קל להתקבל לסמינרים אלו יהיו בנות מהאליטה החרדית - בנות למשפחות ליטאיות מבוססות, בנות להורים האוחזים במשרה תורנית כמו רבנים או ראשי ישיבות וכדומה. בנות בעלות ציונים טובים שעומדות יפה בסטנדרטים הרוחניים של המוסד אף הן לא תתקלנה בבעיות בדרך כלל. עוד בנות שתקבלנה עדיפות הן אחיות של בנות שכבר למדו בסמינר. על פי אחד ממנהלי הסמינרים, מדובר ב-70% מהבנות המתקבלות בכל שנה.[3] הסמינרים מעדיפים לקבל בנות ממשפחות מוכרות ונחשבות. לצורך בירור עניין זה מתבקשות המועמדות בחלק משאלוני ההרשמה לציין את שם הנעורים של האם והיכן מתפללים ההורים.[3]

מי שנופלות בין הכיסאות הן בנות יוצאי עדות המזרח ולעיתים גם בנות ממשפחות של בעלי תשובה. במהלך השנים נשמעו תלונות שונות על אפליית בנות ממוצא מזרחי במוסדות אלו. בדו"ח מבקר המדינה[3] מ-2010 הוקדש פרק מיוחד בן 60 עמודים לנושא זה. המבקר כתב כי ”בבתי ספר על-יסודיים לבנות במגזר החרדי נהוגה מכסה לקבלת בנות ממוצא ספרדי” וכי ”יש בתי ספר שרואים במכסת 30 אחוז תלמידות מזרחיות - מכסה מקסימלית”. על פי הטענות מכסת ה-30% נקבעה על ידי הרב אלישיב.[4] אולם בשעה שמכסה זו נועדה להיות מכסת מינימום מתייחסים אליה חלק מהסמינרים כתקרת מקסימום. בעבר נעשו ניסיונות שונים לאכוף קבלה על סמך רמת לימודים ולא על בסיס פרמטרים אחרים על מנת למנוע אפליה. אחד מהם היה ניסיון לאכוף מבחן קבלה אחיד שייערך וייבדק בידי גוף חיצוני עליו יסכימו מנהלי הסמינרים ושיהווה תנאי סף להזמנת בת לראיון. הבעיה בפתרון זה הייתה שלסמינרים נשארה הסמכות לפסול בנות אם אינן מתאימות למוסד על רקע השקפתי וכדומה,[5] דרישה שאינה מופקעת בבסיסה משום שבמוסדות אלו מושם דגש רב על החינוך הדתי של הבנות.

הקושי במציאת פתרון לבעיה הוא משום שפתרון כזה אמור לכלול את הסמינרים כולם. אף מנהל סמינר לא יסכים לקבל לבדו את כל הבנות המזרחיות שלא התקבלו לסמינרים אחרים משום שבכך יהרוס את שמו הטוב של המוסד שלו. בסופו של דבר, גם בנות מזרחיות מעדיפות ללכת לסמינרי ה"אליטה" הליטאים במובהק. לדוגמה, בתו של אלי ישי, יו"ר מפלגת ש"ס שוועדת הרבנים לענייני חינוך שהקימה דנה במציאת פיתרונות לבעיה זו,[3] למדה בסמינר החדש, סמינר ליטאי מבוקש.[6]

תוכני לימוד

מטרתו המרכזית הרשמית של הסמינר לחנך את הבת ליראת שמים ולהקמת בית של תורה - דהיינו, נישואין לאברך אשר תורתו אומנותו והקמת בית על אידיאל ההסתפקות במועט. כתוצאה מכך, ישנו דגש רב על לימודי קודש כמו לימודי תנ"ך, השקפה יהודית, צניעות, שיעורי דינים (הלכה) וכדומה, ולימודי החול הם לכאורה רק המתחייבים מכורח המציאות. מקצועות אחרים שיש אליהם יחס מועדף הם דקדוק הנחשב למקצוע קודש משום שהוא עוסק בלשון הקודש ופרשנים רבים עסקו בו וכן היסטוריה יהודית (הנקראת לעיתים "תולדות ישראל" ובקיצור "תו"י). שיעורי הספרות כוללים בדרך כלל ניתוח סיפוריו של דוד זריצקי, מאיר להמן או כתביה של א. מרגלית. ישנה התייחסות נרחבת במקצועות היסטוריה יהודית וספרות לנושא השואה שבדרך כלל תכונה בשם "חורבן יהדות אירופה". ככלל, ההצדקה ללימודי החול מסתמכת על הציטוט "חוכמה בגויים תאמין".[7]

סמינרים המשתייכים לחוגי העדה החרדית ונטורי קרתא ודומיהם בהם לימודי החול ברמה נמוכה יותר, אין בהם לימודי תנ"ך, והדגש הוא על תפירה ובישול ושאר עבודות בית הם: "בנות ירושלים", "בית יעקב הישן", "חכמת לב" (התפלג מ"בנות רחל") ו"חינוך ירושלים" (בזה האחרון לומדות בעיקר בנות תולדות אהרן). בעבר אף סמינר "בנות רחל" היה מזוהה עם העדה החרדית אך באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 החל לקבל תקציבים ומאז לומדות בו בנות ירושלים מהקהילות שאינן קנאיות כמו "מתמידים". סמינרים נוספים בירושלים, עם אוריינטציה לסמינרים של העדה החרדית הם "סמינר בית ברכה" של חסידות קרלין ו"סמינר בית חוה" של חסידות בויאן, בשניהם אין כיתות י"ג י"ד. כמו כן קיים בירושלים סמינר המשתייך לחוגי בריסק בשם "מסילת ישרים" ובבני ברק סמינר בשם "שרה באוהל" המשתייך לליטאים מחוגי בריסק וכדומה, אף בשני אלו אין נוטלים תקציבים מהמדינה ולימודי החול מצומצמים.

מבחן חוץ

ערך מורחב – מבחן חוץ

רשת "בית יעקב" מתנהלת בישראל בחסות החינוך העצמאי, ומקבלת אוטונמיה באשר לתכנים הנלמדים במסגרתה. במהלך שנות ה-60 התקבלה החלטה על ידי ראשי הרשת (בהמלצת רבנים בציבור החרדי) כי התלמידות לא ייבחנו בבחינות הבגרות, בין השאר על מנת למנוע מהתלמידות להמשיך את לימודיהן במוסדות אקדמיים וכן על מנת להפחית חשש להתערבות חיצונית בתכנים הנלמדים.[8] למרות המדיניות העקרונית, במקצת תיכוני בית יעקב ניגשות התלמידות לבחינות הבגרות באופן מלא (כמו חיפה ונתניה, למשל), ובחלקם ניגשות התלמידות למבחני הבגרות באופן חלקי (ללא הבגרות במתמטיקה, הנחשבת קשה יותר להשלמה אקסטרנית, על רקע המדיניות העקרונית של הרשת). נוסף לכך, בתחילת העשור השני של המאה ה-21 החלו סמינרים שונים גם בריכוזים החרדיים הגדולים להגיש באופן חלקי בנות לבגרויות.

במקום זאת, נבחנות הבנות במבחן חוץ הנערך על ידי מכון הנרייטה סאלד ובפיקוח משרד החינוך. המקצועות עליהם נבחנות הבנות הם היסטוריה כללית, היסטוריה יהודית (לפעמים נקראת תו"י - תולדות ישראל), מתמטיקה, אנגלית, דקדוק תחביר והבעה (כתיבת מאמרים והבנת הנקרא). אחוזי המעבר של הבחינות עומדים על כ־90%. בעבר הייתה הרמה במקצועות המתמטיקה המדעים והאנגלית נמוכה משמעותית מהרמה הנלמדת בתיכונים הכלליים. כיום הרמה בחלק מהסמינרים במקצועות המתמטיקה והאנגלית אינה פחותה מהרמה הנלמדת בתיכונים הכלליים. לסמינרים הוכנסו מבחני חוץ, ברמות של 5,ו4 יח"ל באנגלית ובמתמטיקה.

במשך שנים רבות לא הכיר משרד החינוך במבחנים אלו כתחליף לבחינת הבגרות, אולם בשנת 2012 הודיע גדעון סער כי משרד החינוך מכיר במבחני סאלד כבחינת בגרות חלקית (2 יח"ל בהיסטוריה, 2 בעברית, 3 באנגלית ו-2 למתמטיקה), הניתנת להשלמה לתעודת בגרות מלאה.[9]

סמינרים

הסמינרים משמשים כתחליף למוסדות להשכלה גבוהה עבור מרבית הבנות החרדיות. הם בדרך כלל פועלים לצידם של התיכונים ומשמשים המשך טבעי וישיר שלהם. מרבית הבנות ממשיכות באותו המוסד.

סמינר בית יעקב הראשון שנוסד יועד עבור הכשרת מורות שתוכלנה להפעיל את בתי הספר של הרשת. עובדה זו הייתה נכונה במשך שנים רבות. ההוראה מטבעה היא מקצוע טבעי עבור אשת אברך האמורה לגדל משפחה מרובת ילדים שאינה בעלת יומרות כלכליות כאלה ואחרות. מקומות העבודה בטוחים ומוכרים מבחינה רוחנית והשעות נוחות עבור אם עובדת.[10] לפיכך, ההתמחויות המרכזיות של מרבית הסמינרים היו בתחום ההוראה, הוראה לגיל הרך ובהמשך גם הוראת החינוך המיוחד.

אולם, עם השנים גדל הציבור החרדי ושוב לא היה צורך בכמויות הרבות של בוגרות לימודי ההוראה שמצאו את עצמן ללא עבודה. רוויה זו העלתה בראשית שנות השמונים את הצורך ביצירת מסלולי הכשרה חלופיים בתוך מסגרת הסמינר, שיפתחו בפני הבוגרות אפשרויות תעסוקה ופרנסה חדשים בתחומים שיש להם ביקוש במשק הישראלי, וכן יהוו חלופה עבור תלמידות שאינן נמשכות לתחום ההוראה.[11] נוסף לכך, באמצע העשור הראשון של המאה העשרים הוחלט במשרד החינוך שמספר תעודות ההוראה הרבות המונפקות בכל שנה מיותר, מה שהוביל לקיצוץ נרחב בתקציב. לפיכך החלו הסמינרים לפתוח מגמות לימוד חדשות בתחומים אחרים, בהתאמה לצורכי השוק. תחילה היו מקצועות אלו עדיין שייכים לתחום ההוראה, אולם עם השנים נפתחו גם מקצועות אחרים דוגמת הנדסת תוכנה, גרפיקה ממוחשבת (עם השנים שולב במקצוע זה גם מקצועות הבימוי ועריכת סרטים), ראיית חשבון, ייעוץ מס, אדריכלות – כל התעודות במקצועות אלו ניתנו על ידי משרד התעשייה המסחר והתעסוקה או מה"ט.[12]

למרות זאת, במשך שנים רבות חייבו סמינרים רבים את הבנות ללמוד הוראה לצד המגמה שבחרו הבנות ועדיין ישנו דגש רב על מקצועות קודש בשנים אלו. לאור העובדה שבמשך השנים נוספו מקצועות הדורשים לימודים ברמה גבוהה יותר דוגמת אדריכלות, ראיית חשבון או הנדסת תוכנה בוטלה דרישה זו בחלק מן הסמינרים.

עם כל זאת, המקצועות והתעודות המוצעים לבוגרת הסמינרים עדיין לא תמיד מספקים ומאפשרים לבוגרת הסמינר מציאת עבודה מכניסה ומשתלמת. בוגרות הסמינרים המסיימות כתה י"ד מקבלות תעודה הסמכה להוראה מטעם משרד החינוך מאפשרת ללמד במוסדות חינוך חרדיים בדרגת שכר של "מורה מוסמכת" או "גננת מוסמכת". לימודים של שנה נוספת בסמינר מקנים לבוגרות את הדירוג "מורה מוסמכת בכירה" או "גננת מוסמכת בכירה". בכמה מן הסמינרים ניתן ללמוד לקראת תואר שווה ערך: "אקוויוולנט לתואר בוגר" ("דרגה מס' 1") ו"אקוויוולנט לתואר מוסמך" ("דרגה מס' 2"), המוכרים לצורכי שכר במשרד החינוך אך לא במוסדות להשכלה גבוהה (מכללות ואוניברסיטאות).[13] כל התעודות הללו מוכרות לצורכי שכר, אך לא להמשך לימודים במוסדות המוכרים להשכלה גבוהה.

עובדה זה מקיימת מגמה[דרושה הבהרה] של בנות הלומדות את לימודי המשך במכללות המקנות תואר אקדמי, ולא בסמינר. במשך שנים רבות היה מדובר בצעד חריג ולא מקובל, אולם נכון לשנות העשרים של המאה העשרים ואחת קיים ניסיון למסד את התופעה ולתת לה לגיטימציה. לדוגמה, בירושלים הוקמו שני מוסדות המקיימים שיתוף פעולה עם מכללות חרדיות - האחת עם מכללת בני ברק החרדית והשנייה עם המכללה החרדית ירושלים המציעות לימודי קודש לצד לימודי המכינה של המכללה הפועלות בהסכמתם של אישי חינוך מוכרים.

תקנון ותלבושת אחידה

בכל סמינר חרדי קיים תקנון עליו אמורות לחתום הבנות עם היכנסן למוסד הלימוד. התקנון מתייחס ללבוש, התנהגות, מקומות בילוי ותחומים אחרים, אשר עקרונית מחייב את הבת גם בשעות שמחוץ לסמינר.

תקנון הלבוש מחייב להגיע עם חולצה בצבעים סולידיים וחצאיות באורך מתאים ופרטים נוספים הנוגעים ללבוש והופעה חיצונית. למשל, השיער חייב להיות אסוף אלא אם כן הוא אינו עובר את גובה הכתפיים, וכדומה.

ברוב הסמינרים מונהגת תלבושת אחידה. ברובם התלבושת כוללת חולצה תכולה - לעיתים של המוסד עצמו ולעיתים כל חולצה תכולה שהיא, המכופתרת עד לעצם הבריח ומוכנסת אל תוך חצאית כחולה המכסה את הברכיים באורך שנקבע על פי התקנון. במשך שנים רבות הייתה חצאית הפליסה לסימן היכר של בנות הסמינר הירושלמיות, אולם בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת הנהיגו חלק מהסמינרים וביניהם סמינרים ירושלמים גם חצאיות תלבושת כחלק מהתלבושת האחידה. בסמינר גור בירושלים התלבושת כוללת חולצה בצבעי כחול-אפור-חרדל וחצאית כחולה ובסמינר גור בבני ברק חצאית אפורה. בסמינר ויז'ניץ התלבושת כוללת חצאית חומה וחולצות פסים חום-ב'ז.

אי-מילוי התקנון עלול להיות עילה להשעייה או סילוק מהמוסד. למעשה, רק במקרים חריגים נוקט מוסד הלימודים באמצעים כאלה. בסמינרים רבים ישנה מורה הממונה על לבוש הבנות והיא אחראית על קביעת הכללים ואכיפתם.

תנועת בנות בתיה

ערך מורחב – בנות בתיה

תנועת הנוער אליה משתייכים כל הסמינרים התיכוניים היא תנועת בנות בתיה. המדריכה נבחרת מהשכבות הבוגרות של המוסד (י"ב-י"ד) ומהווה דמות שבין מורה לחברה. הבנות שתבחרנה כמדריכות אמורות להוות מודל לחיקוי ולפיכך תהיינה כאלה העומדות באופן מלא בכל תקנון הסמינר. המדריכה אחראית על הפן החברתי של הכיתה. פעילות "בנות" כוללת מפגש הנערך פעם בשבוע או שבועיים המתקיים בדרך כלל בשבת או במוצאי השבת, ולעיתים באחד מימות השבוע (תלוי בעיר. לדוגמה, בירושלים רוב הסמינרים ממוקמים במרכז העיר ואינם בטווח הגעה בשבת, עת לא ניתן להשתמש בתחבורה ציבורית). נוסף לכך, המדריכה מארגנת מספר אסיפות כיתה במהלך השנה והיא מתלווה אל הבנות בטיולים השנתיים ובמחנות הקיץ והחורף. תנועת "בנות" אחראית גם על פעילויות שונות הנערכות במהלך חופשת הקיץ.

סמינרים בחו"ל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

אירופה

באירופה בולטים שני סמינרים, שניהם בבריטניה, בגייטסהד ובמנצ'סטר. לשניהם מגיעות גם בנות מחוץ לבריטניה, בעיקר מרחבי אירופה אך גם מישראל וארצות הברית. בסמינרים אלו יש פנימייה, מה שמבדיל אותן מהסמינרים בישראל בהם הבנות בדרך כלל ישנות בבית הוריהן, וכן החינוך להשקפה תורנית רחב יותר ומאידך לימודי החול מועטים ואינם כוללים קבלת תואר. חלק מהבנות הלומדות בסמינרים אלו, באות ללמוד לימודי מקצוע בסמינרים בישראל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רחל מנקין, "משהו חדש לגמרי": התפתחותו של רעיון החינוך הדתי לבנות בעת החדשה, מסכת, תשס"ד.
  2. ^ שמעון רשף ויובל דרור, החינוך העברי בימי הבית הלואמי 1919–1948, ירושלים: מוסד ביאליק, 1999
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 קובי נחשוני וירון דרוקמן, דו"ח המבקר: המזרחיות בחוץ - ואין מי שיפקח, באתר ynet, 17 במאי 2011
  4. ^ טל רוזנר, פסק דין: להפסיק את האפלייה במוסדות חרדיים, באתר ynet, 27 באפריל 2006
  5. ^ יאיר אטינגר, האם מבחן אחיד לתלמידות אשכנזיות ומזרחיות ימנע אפליה במוסדות חינוך?, באתר הארץ, 10 במרץ 2007
  6. ^ רשימת המאורסים מהעיתונות החרדית באתר דוסי סטורי, בה רשומה אורית ישי, בתו של אלי ישי.
  7. ^ מדרש איכה רבה ב' י"ז
  8. ^ ההכרה ב'מבחני סאלד' • אז של מי באמת ההישג הגדול?, באתר בחדרי חרדים
  9. ^ מעיין שחף, מערכת לימוד משלימה לחינוך החרדי - סוגיית השנים, גדיש י"ד, 2014, עמ' 80-85
  10. ^ מנחם פרידמן, האישה החרדית, אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות (ערוכת: יעל עצמות), מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל, תשנ"ה
  11. ^ הרב אברהם כהן לוין, מסלולים חדשים בחינוך הבנות, המודיע, ח' בטבת תשמ"ג (24.12.1982), עמ' 6
  12. ^ לטם פרי-חזן, החינוך החרדי בישראל: בין משפט, תרבות ופוליטיקה, ירושלים: נבו הוצאה לאור, 2013, עמ' 169-170
  13. ^ דרגות שכר שוות ערך לתואר ראשון לבוגרי מוסד להכשרת עובדי הוראה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

סמינר בית יעקב32099471Q12410109

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סמינר_בית_יעקב&oldid=2200897"