יאשיהו
 | |||||||||||
| יאשיהו קורע את בגדיו עם גילוי ספר התורה. איור מעשה ידי יוליוס שנור פון קרולספלד. | |||||||||||
| לידה | ג'רע"ז | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
ג'שט"ז מגידו | ||||||||||
| מדינה | ממלכת יהודה | ||||||||||
| מקום קבורה | ירושלים | ||||||||||
| בת זוג | חמוטל בת ירמיהו מלבנה, זְבוּדָּה בַת-פְּדָיָה מִן-רוּמָה | ||||||||||
| שושלת בית דוד | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מלך מ-ג'רפ"ה עד ל-ג'שט"ז, היה בנו של אמון מלך יהודה מאשתו יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. הוא נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית. כמו כן, הוא חידש את הברית בין עם ישראל לה', והתאמץ להחזיר את כל עם ישראל בתשובה ולבער את האלילים והבמות. נהרג בקרב עם מצרים שהתרחש במגידו.
המצב הבינלאומי: היחלשות אשור
נראה כי באותה תקופה החל להיחלש כוחה של האימפריה האשורית, שבראשה עמד המלך אשורבניפל, ובייחוד יכולת השליטה שלו בפרובינציות הרחוקות, ובכללן יהודה. מצרים החלה להתחזק, וכבשה אזורים בפלשת.[1] ייתכן גם כי הסקיתים פלשו מצפון לאזורי סוריה ופלשת[2]. עם מות אשורבניפל בשנת ג'רצ"ט החל באשור ככל הנראה מאבק ירושה, ובאותה עת מרדה בה בבל, בהנהגתו של נבופלאסר.
על רקע זעזועים אלו, התגברה ביהודה תנועה לשחרור מעולהּ של אשור, לאחר עשרות שנות שיעבוד. השחרור הושג ככל הנראה בהדרגה וללא שפיכות דמים. הוא התבטא בשני תחומים: בתחום המדיני - בהתפשטות יהודה על שטחי ממלכת ישראל לשעבר, בשומרון ובגליל; בתחום הרוחני - בביעור העבודה זרה שערך יאשיהו.
הרחבת גבולות הממלכה
בגמרא[3] מובא שבתקופת יאשיהו הורחבו גבולות הממלכה מעבר לשטח ממלכת יהודה, וכללו גם את אזור בית אל, שהיה משמש סלע מחלוקת בין מלכות ישראל לבין מלכות יהודה. לדעת רבי יוחנן שם, החזיר ירמיהו הנביא חלק מעשרת השבטים שהגלו על ידי סנחריב שהתיישבו באזור ההוא. הגמרא לומדת זאת מהתיאור בספר מלכים על הריסת אתר הפולחן בבית-אל[4]. בגמרא לא צוין עד היכן התרחבו גבולות ממלכת יהודה בתקופתו. בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ח' מסופר שיאשיהו ביער את הבמות ”מגבע עד באר שבע”. גבע זו אינו גבע בנימין, שכן יישובים השוכנים צפונית לגבע השתייכו עוד בימי חזקיהו ליהודה, ולדעת מזר[5] יש לזהות את גבע זו עם א־תל, המרוחקת 35 ק״מ מירושלים, והיא יושבת על הדרך הראשית שבין ירושלים לשכם[6]. גם בממצאים הארכאולוגיים אין פריטים יהודאיים מהמאה ה-7 לפנה"ס צפונית לבית-אל. משכך יש חוקרים הטוענים שממלכת יאשיהו לא התרחבה על פני כל שטח ממלכת ישראל וממלכה זו זכתה בעצמאות מדינית, כי אם שמהלכיו הטריטוריאליים של יאשיהו היו מוגבלים ביותר, וספק רב אם יהודה היתה לממלכה עצמאית בתקופתו או שעם היחלשות אשור הפכה יהודה להיות כפופה למצרים[7].
אולם הדעה המקובלת היא כי ממלכת יאשיהו כללה, החל משלב מסוים, גם את כל שטחיה לשעבר של ממלכת ישראל, וממלכה זו זכתה בעצמאות מדינית. וכמה ראיות לכך:
- בספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק י"ט מתואר כי יאשיהו החריב אף את בתי הבמות שהיו בערי שומרון.
- בספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוק ו' נאמר, כי ביעור האלילים נעשתה גם בערי מנשה, אפרים ושמעון עד נפתלי[8].
- ברשימת בני המדינה העולים משבי הגולה בראשית ימי שיבת ציון, בה נזכרים אנשי מכמס, בית-אל והעי[9] ומכאן שלפני החורבן, היינו בימי יאשיהו, היו אזורים אלה בתחום יהודה. מאותה רשימה אנו גם למדים על התיישבות בני יהודה ובנימין בשפלת לוד ואונו[10], וכפי הנראה היתה גם התרחבות זו של תחום ההתיישבות היהודי בימי יאשיהו.
- אשתו של יאשיהו היתה "זְבוּדָּה בַת-פְּדָיָה מִן-רוּמָה" שבגליל[11][12].
- יאשיהו יצא להילחם עם פרעה נכֹה, מלך מצרים, במגידו. אם מניחים שיאשיהו לא היה מסתכן להרחיק מאזורי השפעתו, הרי ששטחי הממלכה הגיעו עד מגידו או בסמוך לה.
ממצאים ארכאולוגיים מהווים אף הם ראיות להתרחבות הממלכה. למשל, נמצאו מבני ביצורים במגידו ובשפלת יהודה, שייתכן והם קשורים לתקופה זו.
מהראיות שנמנו נראה, שאף אם לא ברור עד היכן התפשטה ממלכתו, מכל מקום ודאי חיזק יאשיהו את השפעתו בהר אפרים כולו ובגליל הגויים, ומידת סמכותו היתה מרובה כל כך עד שהיה יכול לצאת נגד פרעה נכה במגידו ולנסות לעצור בו מלעבור שם.
חידוש הברית
המלך יאשיהו נזכר כמי שחידש את הברית שבין ישראל לאביהם שבשמים. חידוש הברית כלל את עקירת פולחן האלילים, וכן ריכוז כל העבודת הקרבנות לה' בירושלים תוך הריסת הבמות ברחבי הארץ. עיקר חידוש הברית נערך בשנה ה-18 למלכותו (ג'ש"ג) ככתוב בספר מלכים[13], ותחילתה היתה בשנה ה-12 למלכותו (ג'רצ"ז) ככתוב בספר דברי הימים.[14]
חידוש הברית כלל את הריסת כל המזבחות והבמות לאלילים הזרים; שבירת הפסלים והמסכות ששימשו לפולחן; הוצאת כלי הפולחן ששימשו לעבודת אלילים מבית המקדש בירושלים, ושריפתם; עקירת טקסי הפולחן עצמם, ובהם הקרבת קרבנות האדם שהיתה נהוגה בגיא בן הינום, ועוד. עקירת האלילים כללה גם צעד סמלי של שריפת עצמות אדם על גבי המזבח שעשה ירבעם בן נבט בבית-אל, ועל גבי הבמות שבישראל,כמתואר בנבואת עידו בזמן ירבעם. בנוסף, טימא והרס יאשיהו גם את הבמות ביהודה שבנה שלמה המלך, והעלה את הכהנים שהקטירו בהן לירושלים - בלי לשתפם בעבודת הקרבנות, כנראה כדי למנוע מהם להמשיך להקריב בבמות.
חשיפתו של ספר התורה
הכהן הגדול חלקיהו בן שלום מצא בבית המקדש את "ספר התורה" או "ספר הברית", והעבירוׂ לשפן הסופר, שקראוׂ לפני יאשיהו, אשר קרע את בגדיו ואמר: ”לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת ה' בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כָּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה, כִּי גְדוֹלָה חֲמַת ה' אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ, עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.” הוא שלח שליחים לחולדה הנביאה, שבישרה לו שה' יביא על ירושלים את הקללות הכתובות בספר, אך מאחר שהוא עצמו נכנע לפני ה', הגזירות לא יתממשו בימי חייו. יאשיהו לא התייאש וכינס את נציגי העם לירושלים. הספר הוקרא ברבים, ובטקס רב רושם נכרתה הברית מחדש לפני ה', בה התחייב העם לקיים את הדברים הכתובים בספר שנקרא לפניו, ואחרי כן ביער יאשיהו את עבודת האלילים מהמקדש ומהממלכה, וחגג את חג הפסח כפי שלא נחוג "מימי השֹפטים".[15]
מקובל שהספר שנמצא היה ספר התורה שבעזרה. הרשב"א מבאר כי הספר היה פתוח בפסוק "יולך ה' אותך ואת מלכך", והוא שזעזע את יאשיהו[16].
על יאשיהו נכתב במקום: "וכמהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמהו". יש המשווים טחינת האלילים שביצע יאשיהו לטחינת עגל הזהב שנעשתה על ידי משה רבנו[דרוש מקור].
גניזת ארון הברית
מסורת תנאית מוסרת שיאשיהו גנז את ארון הברית בגלל שמצא בתורה בתורה את הפסוק ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ל"ו ”יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך” ורצה לכל הפחות להציל את ארון הברית. פעולה זו נרמזה בספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק ג' ”"ויאמר ללוים המבונים (המבינים) לכל ישראל הקדושים ל-ה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו ישראל”[17].
מות יאשיהו בקרב מגידו
בשנת 626 לפנה"ס מרד נבופלאסר מלך בבל באשור והחל בהתקפות נגדה, לאחר שכרת ברית עם עילם ומאוחר יותר עם כיאכסרס מלך מדי. ב־614 לפנה"ס נכבשה העיר אשור, בירת אשור הקדומה על ידי צבאות בבל ומדי. ב־612 לפנה"ס נכבשה בירת אשור, היא נינוה, ”העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם”[18]. סן שר אשכן מלך אשור נהרג או מת, ואשור הצטמצמה לכדי מובלעת באזור חרן, ומלך עליה אשור אבלט השני, בנו הצעיר או אחיינו של אשורבניפל. ב־610 לפנה"ס נכבשה גם חרן, והקיץ הקץ על האימפריה האשורית. בהיעדר שלטון אשורי באזור הסורי-ארצישראלי הופיעה מצרים כגורם במלחמה על ירושת האימפריה האשורית. פסמתיך הראשון כרת ברית עם סן שר אשכן מלך אשור כדי לבלום את בבל ולהשתלט מחדש על סוריה ועל ארץ ישראל, אזור שנחשב מקדמת דנא כשטח חסות מצרי. לפי הכרוניקה הבבלית, פעל צבא מצרי לצד הצבא האשורי ב-616 לפנה"ס. הצבא המצרי נחל מפלות, עד שנאלץ ב־610 לפנה"ס לסגת גם מחרן, מעוזה האחרון של אשור. מצרים לא ויתרה על מאחזיה בקו הפרת, וב־609 שבה ותקפה את חרן. בעודו צועד בדרך הים צפונה לחרן, ניסה יאשיהו לעצור את הצבא המצרי במגידו.
חז"ל הסבירו שהמניע ליאשיהו היה ההבטחה בתורה שכאשר ישראל יקיימו את המצוות לא תעבור חרב בארצם, ויאשיהו טעה וחשב שכבר ביער את כל האלילים בארץ ויקויים בו הבטחה זו, ולא ידע שבארץ היו מצויים עובדי אלילים מחתרתיים רבים[19].
במחקר סברות שונות הוצעו להסביר את מדיניותו של יאשיהו, וניתן להסביר את מניעיו משני היבטים: ראשית - עמדתו האנטי־מצרית נתעודדה מהישגי הצבא הבבלי, שהצביעו על בבל כיורשת האימפריה האשורית, ולפיכך ציפה למעמד מיוחד במסגרת השלטון הבבלי אם יופיע כאויב למצרים ואם יעצור את מסעו של הצבא המצרי. יש חוקרים שטוענים, שיאשיהו אף פעל מכוח ברית צבאית עם בבל. יאשיהו גם הבין שניצחון מצרי־אשורי על בבל יביא להשתלטות מחדש של מצרים על ארץ־ישראל ועל סוריה, ובכך כל הישגיו המדיניים יירדו לטמיון. שנית - התפתחויות אלה עשויות גם להסביר את העתוי של התערבות יאשיהו דווקא ב־609 לפנה"ס, ולא לפני כן. במרחשוון 610 לפנה"ס הדף הצבא הבבלי את צבא אשור ומצרים ממעוזם האחרון בחרן שעל הפרת, ואילו בתמוז 609 התחילה מתקפת הנגד של צבא מצרים לכיבושה מחדש של חרן, שהיתה בידי הבבלים. במהלך המסע של שנת 610 מת פסמתיך הראשון ובמקומו עמד בנו נכו השני. לדעת חוקרים רבים, הניח יאשיהו, שהצבא המצרי בראשות מלך חדש, אינו חזק דיו, כיוון שלא סיפק בידו להתארגן ולהצטייד, ועל כן אפשר לעכבו ואף להביסו במוצא הצר שמוואדי עארה למגידו[20].
נכה שלח שליחים ליאשיהו במטרה להניאו ממהלך זה, אולם יאשיהו לא שעה לדבריהם. בזירת הקרב נורה יאשיהו בחצים למוות ”וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד”[21], הוא הוסע לירושלים ושם מת מפצעיו. ובמקומו הומלך בנו, יהואחז.
הגמרא בתלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ב עמוד ב' מתארת שבעת מיתתו רחשו שפתותיו, וירמיהו גחן אליו לשמוע את דבריו, ושמע שהצדיק עליו את הדין ואמר ”צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי”.
בספר ירמיהו[22] מנבא ירמיהו על נקמה שתבוא לפרעה נכה מאת ה', על ידי נבוכדנצר על הריגת יאשיהו, ”וְֽהַיּוֹם הַהוּא לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו”.
קינת ירמיהו על יאשיהו
מות יאשיהו השרה אבל כבד על תושבי ממלכת יהודה וירושלים, וגם הנביא ירמיהו חיבר קינות על מות יאשיהו כמובא בספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק כ"ה: ”וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל-יֹאשִׁיָּהוּ, וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם, וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל; וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל-הַקִּינוֹת”.
יוסף בן מתתיהו, בן המאה השמינית לאלף הרביעי, העיד לגביה כי בימיו היא היתה עדיין קיימת: ”ירמיהו כתב עליו (=על יאשיהו) קינה, הקיימת בידינו כיום” (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כרך עשירי, ה,1.[23])
רש"י[24] זיהה את הקינות האלה עם הפרק הרביעי שבמגילת איכה, (ראה על כך בהרחבה בערך מגילת איכה). במגילת איכה אין למעשה זיהוי מפורש הקושר אותה לקינה על יאשיהו. וככל הנראה מסתמך רש"י על המסורות החז"ליות שירמיהו קונן על יאשיהו את הפסוק ”רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים”[25][26].
במחקר המודרני יש המציעים כי "הקינות" מכוונות לקינות אחרות אפשריות מתוך ספר ירמיהו כמו ירמיהו, כ"ב, י',[27] או לירמיהו, ל', י"ח-כ"א, או שמא הקינות הללו פשוט אבדו.[28] אם כי לגבי אפשרות זו יש לציין כאמור לעיל, כי לפחות בדורו של יוסף בן מתתיהו, בן המאה השביעית לאלף הרביעי היא היתה עדיין קיימת.
רבי אלעזר בירבי קליר חיבר קינה מיוחדת על מות יאשיהו המתחלת במילים "ויקונן ירמיהו על יאשיהו" והיא נאמרת בתשעה באב בהרבה קהילות אשכנזיות.
בחז"ל
בתלמוד ירושלמי[29] מצוין שיאשיהו היה מארבעה שנקראו עד שלא נולדו ואלו הם יצחק, ישמעאל, שלמה, ויאשיהו[30], שנאמר 'הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו'[31].
לקריאה נוספת
- עדין שטיינזלץ, דמויות מן המקרא, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1980, פרק י"ב - "יאשיהו המלך"
- "עם, אומה, מולדת" מאת פרופ' הנרי וסרמן, עם ה' וגוים אחרים, עמ' 34-68, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:יאשיהו בן אמון |
- הרפורמה של יאשיהו במאגר המידע של מקראנט
- ספר התורה שנמצא בימי יאשיהו, הרב מיכאל רוטנברג, ספר היובל מקרני שומרון, קרני שומרון תש"ס.
הערות שוליים
- ^ הרודוטוס (ב, 157).
- ^ הרודוטוס (א, 105)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ד עמוד ב'
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ט"ו
- ^ ב' מזר, אטלס היסטורי של עם ישראל, תקופת המקרא, בעריכתו הגרפית של י' שפירא, תל אביב תשי"ז
- ^ יעקב ליוור, אנציקלופדיה מקראית, ג, ירושלים תשכ"ה, ערך יאשיהו, עמ' 420
- ^ על פי הספר ראשית ישראל, שכתבו פרופ' ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן
- ^ יצויין כי גם חזקיהו כבר הידק את קשריו עם תושבי ממלכת ישראל ובפסח שעשה העביר כרוז בכל ממלכת ישראל, כמתואר בספר דברי הימים ב', פרק ל', פסוקים י'-י"א
- ^ "אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. אַנְשֵׁי בֵית-אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה" (ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"ז-כ"ח)
- ^ ”בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה”ספר עזרא, פרק ב', פסוק ל"ג
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ל"ו
- ^ ראיה זו אינה מכרחת שכן גם אבי יאשיהו - אמון, נשא אשה מיטבה, שמקובל לראותו כעיר בגליל התחתון בשם יטבה (יודפת), ודבר זה יכול לרמז על מדיניות מלכי יהודה להדק את הקשרים עם הצפון ללא קשר להתרחבות טריטוריאלית
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוקים ד'-י"ט
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוק ג'
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ב, פסוק ג' - ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ב'; והמקבילה בספר דברי הימים ב', פרק ל"ד, פסוק ח' ואילך
- ^ שו"ת הרשב"א החדשות (מכתב יד), סי' שסז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב עמוד ב';תלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ב עמוד א'
- ^ ספר יונה, פרק ד', פסוק י"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ב עמוד ב'
- ^ פרו' בוסתנאי עודד וד"ר מיכאל קוכמן, עולם התנ"ך, מלכים ב', עמ' 204
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק ל"ה, פסוק כ"ג
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ו, פסוק י'
- ^ הנוסח במקור (ביוונית): ”Ἱερεμίας δὲ ὁ προφήτης ἐπικήδειον αὐτοῦ συνέταξε μέλος [θρηνητικόν], ὃ καὶ μέχρι νῦν διαμένει” ([1])
- ^ בפירושו לאיכה, ד, א
- ^ מגילת איכה, פרק ד', פסוק כ'
- ^ ראה: סדר עולם רבה (ליינר), פכ"ד: "וירו הירים למלך יאשיהו וגו', ויעבירהו עבדיו וגו', ועליו קונן ירמיהו רוח אפינו משיח ה' נלכד בשחיתותם וגו'
- ^ אַל-תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל-תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה אֶת-אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ.
- ^ [2], [3]
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה ו'
- ^ בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ב, מובא גם שמו של משה רבנו, ושמו של המשיח.
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ג, פסוק ב'
| מלכי יהודה ושנת עלייתם (לפני הספירה) לכס המלוכה | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| מלכי יהודה וישראל | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| מלכי ישראל המאוחדת | שאול המלך • דוד המלך • שלמה המלך | 
| |||
| מלכי יהודה | רחבעם • אביה • אסא • יהושפט • יורם • אחזיה • עתליה • יואש • אמציה • עוזיהו • יותם • אחז • חזקיהו • מנשה • אמון • יאשיהו • יהואחז • יהויקים • יהויכין • צדקיהו | ||||
| מלכי ישראל | איש בושת • ירבעם בן נבט • נדב • בעשא • אלה • זמרי • תבני • עמרי • אחאב • אחזיהו • יורם • יהוא • יהואחז • יואש • ירבעם השני • זכריה • שלום • מנחם • פקחיה • פקח • הושע | ||||
| בית חשמונאי |
| ||||
| מלכי בית הורדוס | הורדוס • ארכלאוס • הורדוס אנטיפס • פיליפוס • אגריפס הראשון • אגריפס השני | ||||
