מיתה בידי שמים

מיתה בידי שמים היא עונש המוטל על כחמישה עשר חטאים שנעשו במזיד, ומתבצע על ידי האלוקים ולא על ידי בית דין. עונש המיתה בידי שמים נחשב לעונש קל יותר מעונש הכרת (עונש דומה של מיתה בידי אלוקים) המוטל על 36 חטאים אחרים.

מאחר שעונש זה בידי ה' ולא בידי אדם, אין צורך לגביו בעדות והתראה. אך ברוב העבירות הללו אם ישנה עדות והתראה שעבר עליהן במזיד מתחייב במלקות בבית דין, ככל עובר על מצוות לא תעשה. אמנם חלק מן העברות הללו הן מצוות עשה, שבהן אין חיוב בידי אדם בשום מקרה.

החטאים המחייבים מיתה בידי שמים

החטאים שעליהם חייבים מיתה בידי שמים נחלקים לשתי קבוצות:

אי ציות לנבואה

עונש המיתה בידי שמים על קבוצת החטאים הקשורה לציות לנבואה, מקורה בפסוקים בתורה:

נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי – אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים – וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא.

על פי זה, המשנה מבחינה בין שני סוגי חטאים המוזכרים בפסוקים האלו, שחלקם מתחייבים עונש מוות בבית דין, וחלקם חייבים רק מיתה בידי שמים:

נביא השקר המתנבא על מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו – מיתתו בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא (=עובר על ציווי נביא), ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתו בידי שמים, שנאמר: "אנכי אדרוש מעמו".

על פי המשנה ישנם שלושה חטאים שעליהם מתחייבים מיתה בידי שמים:

1. הכובש את נבואתו – מי שנבחר כנביא על ידי אלוקים, אך מסרב לפרסם את נבואותיו לציבור.
2. המוותר על דברי נביא – מי שלא מציית לציווי המוטל עליו על ידי נביא שהתנבא בשם ה'.
3. נביא שעבר על דברי עצמו – נביא שקיבל ציווי אישי מאלוקים ולא ציית לציווי.

חילול הקודש

הקבוצה השנייה של החטאים שעונשם מיתה בידי שמים, היא של חטאים הקשורים בחילול הקודש על ידי חוסר הקפדה על התנאים ההלכתיים הדרושים לעבודה בבית המקדש וכדומה. כמה פסוקים במקרא מתרים בעונש מוות על פעולות כאלו:

• "בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם – וְלֹא יָמֻתוּ" (שמות ל, כ)
• יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד – וְלֹא תָמֻתוּ" (ויקרא י, ט)
• "אַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן – וְלֹא יָמוּת" (ויקרא ט"ז, ב)
• "וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא – וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" (ויקרא כב, ט)
• "וְהַזָּר הַקָּרֵב – יוּמָת" (במדבר יח, ז)

חז"ל הרחיבו את עונשי המוות הללו לרשימה מפורטת של חטאים שחייבים עליהם מיתה בידי שמים:

• זר (מי שאינו כהן) או כהן טמא שאכלו תרומה, תרומת מעשר, הפרשת חלה או פירות ביכורים.
• אדם שאכל טבל – גידולים שלא הפרישו מהם תרומות ומעשרות, או לחם שלא הפרישו ממנו חלה.
• זר (מי שאינו כהן) שעבד בבית המקדש, לדעת רוב התנאים חייב מיתה בידי שמים. אך לדעת רבי עקיבא – משמעות הפסוק "והזר הקרב יומת" היא לעונש מוות בידי בית הדין, ועל כן זר שעבד בבית המקדש חייב עונש חנק ולא מיתה בידי שמים.
• כהן שעבד בבית המקדש כשהוא באחד מהמצבים שבהם ההלכה אוסרת את העבודה במקדש: טמא, טבול יום (מי שטבל במקווה להיטהר מטומאה ובאותו יום עבד במקדש), מחוסר כיפורים (מי שהיה זב או מצורע, ונטהר, ועוד לא הביא את הקרבנות המוטלים עליו), מחוסר בגדים (מי שלא לבוש בבגדי כהונה), שלא רחוץ ידיים ורגליים, פרוע ראש (מי ששערו לא סופר במשך שלושים יום) או שתוי יין.
  • לעומת המצבים המפורטים ברשימה זו, ישנם מצבים אחרים שגם בהם העבודה בבית המקדש אסורה, אך אין על כך עונש מיתה בידי שמים: ערל, אונן (מי שקרוב משפחתו נפטר באותו יום), ויושב. במצב אחד יש מחלוקת: כהן בעל מום שעבד במקדש, לפי דעת רבי יהודה הנשיא חייב מיתה בידי שמים, אך לפי דעת החכמים האחרים – לא.
• הזיד במעילה – מי שהשתמש ברכוש ההקדש לצרכים פרטיים. גם כאן, כמו בבעל מום שעבד במקדש, לפי דעת רבי יהודה הנשיא חייב מיתה בידי שמים, אך לפי דעת החכמים האחרים – לא.
• מי שנכנס לקודש הקודשים, מלבד הכהן הגדול שנכנס לעבודת יום הכיפורים.

במספר מקרים ניתן עונש מיתה בידי שמיים גם לגוי, למשל גוי ששבת, וכן גוי הלומד תורה.

ההבדל בין מיתה בידי שמים לכרת

עונש מיתה בידי שמים נחשב לעונש קל יותר מעונש הכרת המוטל על 36 חטאים אחרים. ההבחנה מתבטאת במיוחד בהבדל בין טמא שאכל תרומה או בכורים וכדומה שחייב מיתה בידי שמים, לבין טמא שאכל בשר קרבנות שזהו חטא חמור יותר, וחייב כרת.

לפי רש"י, ההבדל בין העונשים הוא שעונש המיתה בידי שמים הוא רק מוות שבא מוקדם מהצפוי, ולא כולל את מיתת החוטא ערירי, כפי שנכלל לדעתו בכל עונש כרת. לדעת ריב"א ההבדל הוא בגיל המוות, שבכרת הוא עד גיל 50 ובמיתה עד גיל 60. לפי הרמב"ם, ההבדל מתבטא בכך שעונש מיתה בידי שמים נגמר ברגע המוות, שבכך מתכפר החטא והוא אינו נענש יותר בעולם הבא.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

0מיתה בידי שמיים}