בהלכה, מורד במלכות הוא מי שעבר על ציווי של מלך או ביזה אותו. מרידה היא גם כוונה או פעולה לביטול מלכותו של המלך. העונש על מרידה במלכות הוא מוות בסייף, והחרמת כל רכושו של המורד לטובת אוצר המלך.
מהפסוק האמור נלמד בגמרא[1], שמי שממרה את פי המלך חייב מיתה[2].
את המקורות לאיסור, גדרי האיסור והשלכותיו אנו מוצאים במעשים המובאים בספרי הנביאים על דוד המלך ושלמה בנו, שבהם חז"ל דייקו פרטים אודות הדינים היוצאים ממעשים אלו.
בביאור הטעם שלא הוזכר דין המורד בתורה, כתב המהר"ץ חיות שכיוון שבמלכות תלוי הסדר החברתי והשלטוני, המערער עליה מאיים על יציבות העם ונחשב ל"רודף", שניתן להורגו[3]
יש שסברו, כי העיקרון של מרידה במלכות מהווה חלק מהותי מהמלוכה עצמה. אם המלך אמור למלוך על העם, אזי מובן מאליו שהוא צריך לשאת את הסמכות לדכא כל מרידה – שכן ללא סמכות זו, לא ניתן לוודא את יציבות השלטון[4].
דיני המורד
כאמור אין מקור בתורה לדין מורד במלכות. הרמב"ם כותב את דינו:
מעשה המבטל את כהונת המלכות (כגון: אדם שמתיימר למלוך בעצמו).
המלך הוא השליט הבלעדי על הוראות החוק כלפי נתיני הממלכה. אי ציות לפקודת המלך או ביזוי המלך, אף בדברים פעוטים, יכולים להיחשב כמרידה במלכות[5].
חריג מכללים אלו, מקרה שבו המורד לא ציית לפקודת המלך בסיטואציה שבה פקודת המלך מנוגדת לפקודת ה'. הגמרא[6] מביאה את מעשה עמשא שלא רצה לבטל תורה מישראל ולכן התמהמה בפקודת דוד להילחם במרד שבע בן בכרי, ומשום כך אין דינו כ"מורד במלכות". המקור לכך הוא הוא ההסתייגות בפסוק שממנו נלמדת הריגת מורד במלכות:[7] "רַק חֲזַק וֶאֱמָץ" - שלא לצורך ביטול תורה. הרמב"ם[8] אף מרחיב את גבולות חוסר הציות למלך אף למקרים בהן פקודת המלך עומדת בסתירה אפילו למצוה קלה, מכח הכלל "דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין".
מי נחשב כ"מלך" לעניין מרידה
בכדי להחיל הגדרה זו של "מורד" על אדם שמרד, צריך שימרוד במלך שהוכתר על פי כללי התורה. אין משמעות לאדם שתפס את השלטון בכח הזרוע והכריז על עצמו כמלך[9]. שלטונו של מלך על פי התורה, נקבע לפי אחת מההגדרות הבאות:
לגבי מלכים שאינם יהודים, ישנם דעות[10] לפיהם מרידה במלך ממלכי אומות העולם אף היא נחשבת ל"מרידה במלכות", לפי שכך רצון ה', שעתה ימלוך על ישראל מלך מאומות העולם. אך מנגד, ישנם דעות[11] שמורד במלכי האומות הוא אמנם איסור מהתורה, (והמלך רשאי להורגו, ואינו עובר על שבע מצוות בני נח), אך איסור זה אינו נכלל בדין "מורד במלכות" של מלכים מהעם היהודי.
האם צריך לדונו?
נחלקו חז"ל אם צריך לדון את המורד במלכות בבית הדין, לדעת רבה בר שמואל - המורד אין צורך לדונו בבית הדין[12], ולדעת רבי יוחנן - אף המורד צריך לדונו בבית הדין[13]. למעשה פסק הרמב"ם כשיטה הסוברת שאין צריך לדון את המורד בבית הדין[14].
העונש
העונש על המרידה הוא מוות בסייף והחרמת רכוש המורד לטובת אוצר המלך[15]. כמו כן לא היו קוברים את המורד במלכות, מלבד אם היה בן מלך[16].
הרשות שניתנה למלך להרוג את המורד, היא רק בסייף. יש שביארו משום שמיתת המלכות היא מיתת נקמה ולא מיתת כפרה, והחרב היא סמל הנקמה. עוד ביארו שהיא מידה כנגד מידה: הוא זקף את ראשו למרוד במלכות - מנמיכים את קומתו על ידי התזת הראש[16].
זכות החנינה
על אף הכלל ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" - ניתנה רשות למלך למחול ולוותר למורד על עונשו ולהעניק לו חנינה[17] .
אפשרות החנינה משליכה על דינו ההלכתי של המורד אף בטרם המרידה; לדוגמה, אף שהרוגי בית דין מוגדרים כחסרי שווי לגבי דיני ערכין, מאחר שיתכן שהמלך יחון את המורד במלכות הוא נערך ככל אדם, אף בטרם החנינה בפועל[18].
סייגים
מלך רשע
אדם שהתמנה למלך, אך אינו הולך בדרך התורה, או שהוא מתעמר בעם, יש שכתבו[19] שאף על פי כן אסור לעם למרוד בו. מאידך, יש שסברו[20] שאין לנהוג בו כבוד, ולדעתם הדבר נלמד מנשיא שלגביו נאמר ”ונשיא בעמך לא תאור - בעושה מעשה עמך”[21] - רק כשהוא ממשיך להיות נאמן לחוקי התורה.
מרידה פסיבית
אדם שממאן לעשות כדבר המלך אבל אינו פועל באופן אקטיבי כדי לא לקיים את מאמרו, דנו האחרונים האם ישנה מרידה ב"שב ואל תעשה". לדעת החתם סופר[22] הוא פטור ממיתה, וראייתו היא מטענתו של יהונתן אל שאול לפטור את דוד ממיתה "למה יומת מה עשה" - כלומר, כל חטאו לדבריך הוא רק שלא בא לסעוד אצלך, ולא מרידה באופן אקטיבי. אבל לדעת רוב הדעות בראשונים[23] המרידה היא גם באי קיום הוראותיו של המלך.
מורדים בולטים בתנ"ך
לאורך הדורות היו מספר מורדים אשר באו על עונשם. היו שמרדו אך לא הוזכרו בכתובים[דרוש מקור], או שמרדו באדם שאין דינו כדין "מלך", חלקם רק נחשדו כמורדים (כדוד המלך), וחלקם מרדו אך לא נענשו (כירבעם בן נבט). את רוב דיני מורד במלכות למדו חז"ל מהמעשים שנעשו איתם לאורך שנות מלכותם של המלכים אשר מלכו על העם.
דוד המלך, נחשד כמורד על ידי שאול המלך בתקופת היותו של דוד שר הצבא, אך דוד הצליח להימלט שוב ושוב, ושאול אף הודה לו מספר פעמים ברגעים של גילוי לב, שבחינם נרדף על ידו.
ירבעם בן נבט, מרד בשלמה המלך, בסוף תקופת כהונת שלמה המלך. ירבעם קיבל גיבוי לאותה מרידה מהנביא אחיה השילוני, שהבטיח לו מלוכה על עשרה חלקים מעם ישראל. דבר המרידה הגיע לאזני המלך שביקש להורגו, ולאחר מרידתו נמלט למצרים ושהה שם עד מות שלמה. לאחר מות שלמה חזר לארץ ישראל והוכתר למלך על ממלכת ישראל, במקביל למלכותו של רחבעם - בנו של שלמה שמלך על ממלכת יהודה.
^ראה להלן במאורעות המלכים. אי התייצבותו של דוד לסעודת ראש חודש אצל שאול, וכן פנייתו של אוריה החיתי ליואב "אדוני יואב" - מעשים אלו מגדירים את העובר עליהם כ"מורד במלכות"
^ 16.016.1ישעיה רייכער, תורת הראשונים, סאעיני (רומניה) תרצ"ו, חלק שני, עמ' קיח
^כלשון הרמב"ם "יש למלך רשות להורגו", והמהר"ץ חיות, בספר "תורת נביאים" פרק שביעי: "דין מלך בישראל", מרחיב לגבי הבדל זה בין מיתת מורד במלכות למיתת בית דין
^חתם סופר על התורה, בפירושו על הפטרת "מחר חודש" - נדפס בסוף פרשת משפטים.
^תוס', שבת נו. ד"ה לדעת. וכן משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ג', הלכה ח' שמונה בין המורדים את מי שגזר עליו המלך אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך.
