ארד
אָרָד (בְּרוֹנְזָה בלעז) היא סגסוגת של נחושת בתוספת בדיל להקשיה. סגסוגת ארד טיפוסית מכילה 88% נחושת ו-12% בדיל. יש סגסוגות ארד שבהן יסודות אחרים כמו זרחן, מנגן, אלומיניום או צורן, מחליפים את הבדיל.
היסטוריה
הברונזה הומצאה בזמן קדום על ידי אנשי תקופת הברונזה, ונתנה לתקופה זו את שמה. כלי הברונזה הקדומים ביותר נתגלו באיראן ובמסופוטמיה ותוארכו לאלף הרביעי לפנה"ס. מקור השם במילה השומרית "אורודו" שפירושה נחושת[1]. באותה תקופה יצר האדם כלי עבודה, כלי נשק ושריון ממתכת זו. כלי הברונזה היו חזקים ועמידים מכלי האבן והנחושת שקדמו להם. בסגסוגות הכלים מתקופת הברונזה ניתן למצוא ארסן, שהפך את הסגסוגת לחזקה יותר. להקשיית הנחושת שימש גם זרחן שהופק מעצמות ותכולת זרחן של עד 0.25% נמצאה בארד עתיק. כדי לקבל קושי רב יש להוסיף לנחושת 22-30% בדיל. כלי ניתוח עתיקים מארד קשה מכילים בנוסף לנחושת (57-73%) ובדיל (18-31%) גם עופרת (כ-8%).
כיוון שנדיר למצוא עפרות נחושת ובדיל בסמיכות זו לזו, היה ייצור הארד קשור לסחר בין אזורים שונים. מקור חשוב לבדיל היה האיים הבריטיים, והפניקים סחרו עם בריטניה וייבאו בדיל בתמורה לסחורות מאגן הים התיכון.
הברונזה הייתה חזקה מהברזל, מתכת נוספת שהייתה נפוצה באותה תקופה. ברזל איכותי לא היה זמין עד אלפי שנים מאוחר יותר. עם זאת, עידן הברונזה פינה את מקומו לעידן הברזל כשסחר הבדיל בים התיכון דעך במהלך ההגירות הגדולות של המאות ה-12 וה-11 לפני הספירה, מה שהעלה את מחיר הברונזה. השימוש בברונזה נמשך גם בעידן הברזל, אם כי חשיבות הארד הייתה קטנה בהרבה.
תכונות החומר
לסגסוגות מבוססות-נחושת יש טמפרטורות התכה נמוכות מאלו של פלדה וקל יותר לייצר אותן ממרכיביהן. הן בנות השוואה לפלדה בצפיפות, כשרוב סגסוגות הנחושת כבדות יותר בעד 10 אחוזים, אף על פי שאלו שמכילות הרבה אלומיניום או צורן עשויות להיות צפופות פחות מפלדה. ברונזה רכה וחלשה מפלדה, ויותר אלסטית, אף על פי שקפיצי ברונזה קשיחים פחות עבור אותו גודל. ברונזה עמידה לאיכול, בעיקר איכול כתוצאה ממגע עם מי הים, וגם לעייפות המתכת יותר מפלדה. ברונזה מוליכה חום וזרם חשמלי טוב מאשר רוב סוגי הפלדה. עלות סגסוגות המבוססות על נחושת היא גבוהה יותר מעלות פלדה, אך נמוכה מעלות סגסוגות המבוססות על ניקל.
במאה העשרים החלו לשלב צורן בסגסוגות הנחושת. ברונזת צורן משמשת למגוון שימושים בתעשייה כמו גם ליצירת פסלים מודרניים.
ברונזה הייתה החומר המקובל ממנו הכינו פעמונים ומצלתיים וכיום סקסופונים כמו גם ליציקת פסלי מתכת. סגסוגות מתכת נוטות להתרחב מעט לפני שהן מתקשות, וכך הן יכולות למלא את כל הפרטים הקטנים בתבנית.
לארד, ולארד זרחתי בפרט, יש מקדם חיכוך נמוך עם מתכות אחרות, מה שהפך אותה שימושית לבניית תותחים כדי למנוע היצמדות כדורי-תותח לקנה. גם כיום משתמשים בברונזה למסבים, תותבות באלקטרוניקה ומטרות אחרות, והיא נפוצה במיוחד לייצור מסבים במנועים חשמליים קטנים.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ספר המתכות- פרקים בתולדות הכימיה,פרק 3, פרופ' י. קלוגאי, הוצאת ראובן מס, 1960