א-טור
 | |
| א-טור | |
| מדינה |
 מצרים |
|---|---|
| מחוז |
 דרום סיני |
| גובה | 4 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 32,877 (2012) |
| קואורדינטות | 28°14′30″N 33°37′20″E / 28.24167°N 33.62222°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
אַ-טּוּר (בערבית الطور) היא עיירה בדרום מערב סיני, הנמצאת לחופו של מפרץ סואץ, ובירת מחוז דרום סיני. שמה נגזר מהשפה הערבית, ופירושו "ההר", על שם הר הסמוך לעיר.
היסטוריה
העת העתיקה וימי הביניים
כבר בתקופת הפיניקים נעשה שימוש בנמל שבא-טור לצורכי מסחר. בתקופת הנצרות הקדומה שימש המקום נמל ותחנת מעבר לצליינים נוצרים שהיו בדרכם למנזרי ואדי פיראן ולמנזר סנטה קתרינה. באותה עת נקרא המקום "רהאיתו", והיה בו ריכוז של נוצרים מצרים שנמלטו ממצרים בעקבות רדיפות הרומאים. ידוע אף על מנזר שהיה במקום ועל כך ששלושה מבין 12 תלמידיו הראשונים של אותימיוס, מייסד הנזירות בארץ ישראל, היו מ"רהאיתו".
במאה ה-6 לספירה זיהו הנזירים הנוצרים את א-טור כאילם המקראית, ועד ימיו של יוסטיניאנוס הראשון נחשב ג'בל סרבל כהר סיני. זאת, מאחר שהנזיר קוסמס, שביקר במקום בראשית המאה ה-6, טען כי המרחק מאילם, דרך רפידים, אשר זוהתה על ידיהם בנוה פיראן, כ-72 קילומטר מא-טור ובסמוך לג'בל סרבל, ועד הר סיני הוא מהלך של יומיים. לכן, ג'בל סרבל התאים לדידם לתיאור המקראי, בעוד שג'בל מוסא המרוחק כ-130 קילומטר מא-טור נחשב מרוחק מדי. רק בימי יוסטיניאנוס החלו לזהות הנוצרים את הר סיני עם ג'בל מוסא או עם ג'בל קתרינה.
המקום הפך לבעל חשיבות גדולה יותר בזמן ימי הביניים כשהפך לתחנת מעבר לעולי רגל מוסלמים שעלו למכה.
העת החדשה
במפקד שנערך בסיני ב-1937 נפקדו במקום 740 תושבים ובמחצבת א-טור 290 תושבים[1].
בסוף שנות הארבעים הכפר הוסב למחנה עצורים שאליו הוגלו חלקי אוכלוסייה שאיימו על המשטר בזמנו במצרים, כגון האחים המוסלמים, קומוניסטים, וב-1948 נשלח קומץ של פעילים ציונים לאותו הכפר. התנאים הפיזיים היו קשים ביותר והניתוק מהעולם היה מוחלט. לא היו גדרות ולא היה לאן לברוח. מדי שבועיים קיבלו האסירים היהודים משלוח של חבילות מהקהילה היהודית בקהיר שהכילו מזון וציוד לרחצה והיגיינה. שמות האסירים הפעילים היהודים היו (9)[דרוש מקור]: יצחק אגיון, רפאל ארדיטי, יוסף בוסו, משה חביב, אדוארד כהן, יוסי לוי, מרסל סימון, שמעון ענתבי, שמואל שפיטלניק ואדי שמע.
בגלל התנאים הקשים הכריזו כל האסירים על שביתת רעב שיצרה לחץ על המצרים לשפר קמעה את התנאים ששררו במחנה זה. האסירים הציונים התארגנו בפעילות של חוגים, ספורט ודיונים שלחלק מהם צירפו את האסירים הקומוניסטים, יהודים וערבים. לא היה מגע עם אסירים מתנועת האחים המוסלמים שהיו עוינים ביותר כלפי היהודים. אחרוני האסירים הציונים הוחזרו למחנה האקסטפ בחודש יוני 1949[2].
ב-2 בנובמבר 1956, במסגרת מבצע קדש, הוצנח כוח של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של מוטה גור, בסמוך לא-טור, במטרה להשתלט על שדה התעופה שנמצא שם ולפתוח משם בתנועה לדרום מזרח לכיוון שארם א-שייח'[3].
במלחמת ששת הימים השתלט כוח צנחנים מוסק על העיירה והחל לנוע צפונה לכיוון אבו רודס, שם חבר עם כוח צנחנים שהונחת בראס סודר ונע דרומה. בשנות השלטון הישראלי במערב סיני (1967–1980) הייתה העיר נטושה[4].
בשנים האחרונות התפתחה העיר הודות לפיתוח התיירות בחופי מפרץ סואץ. המקום נחשב כמועדף לספורט גלישת הרוח בגלל הרוחות הערות המנשבות בו[5]. שוניות האלמוגים שהיו קיימות לאורך חוף מפרץ סואץ נהרסו, עוד בתקופת השלטון המצרי לפני מלחמת ששת הימים, עקב זיהום המים כתוצאה מהפעילות הנרחבת של הפקת נפט בחלק הצפוני יותר של המפרץ[6].
בא-טור קיימת כבר מאות שנים קרנטינה (מחנה בידוד), המיועדת למניעת הפצת מחלות, על ידי עולי הרגל החוזרים ממכה. אחד מזני מחלת הכולרה נושא את השם "אל טור", כיוון שזוהה לראשונה ב-1905 בקרנטינה שבא-טור.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ מנשה הראל, מסעי סיני, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1968, עמ' 76.
- ^ אריה שלוסברג, מחנות המעצר במצרים, אתר המרכז למורשת יהדות מצרים.
- ^ כיבוש ראס-סודר, אבו רודיס, א-טור, שרם א-שייך, אתר חטיבת הצנחנים
- ^ זאב משל, דרום סיני, שהל"י-שירותי הוצאה לאור ישראלים, 1971,עמ' 160.
- ^ Ahmed Sami, Gliding on the Gulf, Al-Ahram, October 2009
- ^ זאב משל, דרום סיני, שהל"י-שירותי הוצאה לאור ישראלים, 1971,עמ' 45.
23378006א-טור