הגנה מרחבית
הגנה מרחבית (בראשי תיבות: הַגמָ"ר) היא מערכת הגנה המיועדת לפעול עם כוחות הצבא בהגנה על מרחבי הספר של המדינה. היא מבוססת על יישובים, מחולקת למחוזות וכפופה לפיקודים המרחביים.
מבנה מערכת ההגנה מרחבית
מבחינה ארגונית כפופה ההגנה המרחבית לפיקוד המרחבי. לכל פיקוד יש מפקדת הגנה מרחבית. באחת ממחלקות האגף המטה הכללי מצוי קצין הגנה מרחבית, המתאם את הפעולות בתחום זה. החלוקה המשנית של ההגנה המרחבית היא: המחוז, במקרה שעיר גדולה נמצאת בתחומו. באזורים כפריים החלוקה היא לגושים ולחבלים, עם מפקדה בראשם. המחוז, או הגוש, מקיימים את המגעים עם מפקדות הג"א והמשטרה באזוריהם. הם גם אחראים לארגון ולאימון הכוחות העומדים תחת פיקודם. מלבד היישובים הנמצאים בתחומם, יקבלו כוחות נוספים במקרה של מלחמה. החבל מתפצל לאזורים, וכל יישוב כפרי מוגדר כאזור. בימי רגיעה מטפל בענייני הביטחון השוטף באזור רכז ביטחון. בעת מלחמה עובר הפיקוד על האזור למפקד אזור.[1]
תפקידי ההגנה מרחבית
למערך ההגנה המרחבית יש תפקידים הן במלחמה הן בביטחון השוטף. תפקידה העיקרי של ההגנה המרחבית בעת מלחמה הוא במגננה. מערך ההגנה המרחבית הבנוי ללחימה במצבים של ניתוק מאפשר לכוחות צה"ל שפטורים מהגנה על היישובים לפנות כוחות למתקפה על מנת שיוכלו להתפנות להתקפה על האויב. כמו כן, יישוב הכלול במערך ההגנה המרחבית מאלץ את האויב להקצות כוחות לכיתורו של היישוב, דבר הפוגע במאמץ המלחמתי שלו.[2]
כמו כן, ציוד היישובים והאזורים בכלי נשק מתאימים מאפשר ליישוב או לאזור לבלום לזמן מסוים את ההתקדמות של האויב המצויד בשריון ובארטילריה ולשבור את תנופת מתקפתו. קיומם של היישובים על צירי הפריצה של האויב מהווה סיכון והטרדה למערך הלוגיסטי שלו ויכול לסכן את עצמת המתקפה ואולי גם את המשכה.[3]
מציאותם של אנשי ההגנה המרחבית דרך קבע בגזרה והכרתם את השטח הכרות מעמיקה עושה אותם גורם מודיעיני אמין ויעיל. סיורים ותצפיות המבוצעים על ידי אנשי ההגנה המרחבית יכולים לספק לדרגים השונים של המודיעין מידע חיוני לפעולות יזומות על ידי צה"ל.[4]
תרומה אחרת של ההגנה המרחבית למאמץ המלחמתי היא במיקסום מצאי כוח האדם והאמצעים הלוגיסטיים ביישובים. כמו כן הגשמת העיקרון של מלחמה עיקשת על כל יישוב ואי-פינוי לוחמים יש חשיבות רבה מבחינת המוראל.[5]
מבחינת ביטחון שוטף, קיומם של יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים על קו הגבול מכבידים על פעילותם של מסתננים. כמו כן, נוכחות, פעילות ותנועה של מתיישבים בגבולות הם תצפיות ופטרולים מנקודת ראות מודיעינית וביטחונית בעלות ערך רב כאמצעי התרעה המונע הפתעות.[6]
רקע היסטורי
ההגנה המרחבית הוקמה על סמך לקחי מלחמת העצמאות, שבה מילאו יישובים תפקיד חשוב בבלימת האויב. יישובים נהפכו למעוזים ומרכזים שמהם בוצעו פעולות הטרדה נגד האויב. אחרי המלחמה קיבלה ההגנה המרחבית תנופה ואורגנה בגושים. הוחלט על סתימת אזורים ריקים ביישובים חדשים, אם אי אפשר להקים במקום היאחזויות צבאיות ולצרפן להגנה המרחבית. היישובים חולקו לסוגים שונים בהתאם לקרבתם לגבול. לפי חלוקה זו הוקצו להם כלי נשק והוצבו בהם יחידות נח"ל. התפיסה הצבאית של צה"ל לגבי ההגנה המרחבית, כי על מערכת זו לבלום את האויב הפולש בשיתוף עם היחידות הסדירות, עד התארגנות יחידות המילואים. מערכת ההגנה המרחבית היא שתעניק לישראל עומק אלטרנטיבי במקום העומק הגאוגרפי שהיא חסרה אותו. בעתות רגיעה תקיים את הביטחון השוטף באזורה, ותחסוך בכך לצה"ל הוצאות רבות ותאפשר לו להתרכז באימונים והתכוננות למשימות התקפיות.[7]
בתקופת כהונתו של משה דיין כרמטכ"ל מראשית 1954, ירדה התמיכה של צה"ל בתקציב ההגנה המרחבית. דיין הגדיר שתפקיד היישובים שמירה על יישוביהם ואילו הצבא והמשטרה אחראים על שמירת הגבול. דיין הוביל את מדיניות פעולות התגמול ודחה את טענות נציגי ההתיישבות על קיבול ההגנה המרחבית. הוא הדגיש שמערך ההגמ"ר מחוזק בנשק קל ובנשק אנטי טנק, ואילו תקציבי הגידור והביצורים מוטלים על הסוכנת היהודית ולא על הצבא. בימיו חולקה המדינה ל-14 גושים, וההגנה המרחבית מנתה 108 קצינים ו-459 חיילים.[8]
מבצע סיני הסתיים בהצלחה והמעיט בחשיבות והצרכים ההגנתיים. בדיון במטכ"ל ב-1960 הביעו חלק מהמשתתפים דעות המפקפקות בחיוניות ההגנה המרחבית, ומטילות ספק בתפקידם הביטחוני של יישובי הספר. צה"ל הגדיל את כוחותיו המשוריינים ואת חיל האוויר הישראלי, ושם את הדגש על לוחמה התקפית ולא הגנתית.[9]
בעקבות מלחמת ששת הימים גברה ההזנחה רבה בתפישת ההגנה המרחבית. הגורמים לכך היו הישגי המלחמה אשר הביאו להגדלה טריטוריאלית והושג עומק אסטרטגי יחסי ומרחבי הגנה. גורם נוסף היה שקווי ההגנה הפכו להיות נוחים יותר. מלבד זאת התעצם צה"ל ובמיוחד בכוחות שריון ניידים. התבססה הקונספציה של העברת המלחמה לשטח האויב. התעצמות צבאות ערב בשריון הקטינו את המשקל הסגולי של היישוב כמעוז להגנה המבוסס על חיל רגלים. הוכח שאי טיפוחו של ההגנה המרחבית לא הביא נזק ואפילו נחסך כוח, מאמצים ומשאבים. פריסת צה"ל בגבולות והיתרונות המוענקים על ידי שטח וכן דלילות היישובים והתושבים שינו את משקל ההגנה המרחבית כגורם הגנתי צבאי.[10]
הייתה זו מלחמת יום הכיפורים שהביאה לתמורה בחשיבה הצבאית על חשיבותה של ההגנה המרחבית. האפשרות של מכה ראשונה על ידי האויב ולחימה בשטחי ישראל העלו שוב את הצורך במערך הגנתי שיוכל להתארגן במהירות מרבית ולעכב לפחות זמנית את התקדמות צבאות האויב. יישובים מבוצרים, מאומנים ומצוידים ברמת הגולן יכולים היו אולי לסייע עד להתארגנות הצב למגננה והתקפות נגד. הלקחים הופקו והתפיסה של ההגנה המרחבית חזרה לתפוש מקומה הנאות במחשב הצבאית שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אולם היו גם כאלה שטענו שהיישובים ברמת הגולן היוו נטל ביטחוני והפריעו במהלך הלחימה ועל כן פונו.[11]
באוגוסט 1977 הוחלט לאחד את מחלקת ההגמ"ר (ההגנה המרחבית)- שהייתה כפופה לאג"מ/ מטכ"ל- עם מפקדת ראש הג"א (התגוננות אזרחית). איחוד זה הביא להקמת מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר - המכונה מקחל"ר.[12]
לקריאה נוספת
* יגאל אלון, מסך של חול, תל אביב, 1959.
|
* דוד טל, תפיסת הביטחון השוטף של ישראל: מקורותיה והתפתחותה 1956-1949, ירושלים, 1998.
|
* אהרן יריב, "עומק אסטרטגי - השקפה ישראלית", מערכות, 271-270, אוקטובר 1979.
|
הערות שוליים
- ^ זאב שיף ואיתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, עמ' 158.
- ^ דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 251.
- ^ דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 252.
- ^ דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 252.
- ^ דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 252.
- ^ דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 254-253.
- ^ זאב שיף ואיתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, עמ' 158.
- ^ זאב דרורי, "התנועה הקיבוצית כאליטה מגויסת", הקיבוץ: מאה השנים הראשונות,ירושלים, עמ' 87.
- ^ אורי אולניק, ההגנה המרחבית, עמ' 13
- ^ דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 249.
- ^ דני נוי, "ההגנה המרחבית בביטחון הלאומי", עמ' 249.
- ^ אתר פיקוד העורף, http://www.oref.org.il/1045-he/Pakar.aspx
23314362הגנה מרחבית