ישיבת פוניבז'
 | |
 | |
| החזית המערבית של האגף המרכזי בבניין הראשי של הישיבה | |
| ישיבה | |
|---|---|
| מוטו | וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ[1] |
| השתייכות | זרם ליטאי |
| תקופת הפעילות | 1919[2]–הווה (כ־105 שנים) |
| מייסדים | רבי יוסף שלמה כהנמן |
| בעלי תפקידים | |
| מנהל | |
| ראש הישיבה | |
| תלמידים | |
| כ-1500 בישיבה שבראשות הרב פוברסקי, כ-600 בישיבה שבראשות הרב מרקוביץ | |
| מיקום | |
| מיקום | בני ברק |
ישיבת פּוֹנִיבֶז'[3] היא ישיבה גבוהה ליטאית בישראל, הנחשבת לאחת משתי הישיבות החשובות של הזרם הליטאי יחד עם ישיבת חברון כנסת ישראל[4].
הישיבה הוקמה בתום מלחמת העולם הראשונה בעיר פוניבז' בליטא, בידי רב העיר הרב יוסף שלמה כהנמן, במקומן של ישיבות קודמות שפעלו בעיר ונסגרו בשל מאורעות המלחמה. הישיבה צברה יוקרה בין שתי מלחמות העולם. רוב ככל תלמידיה ואנשי צוותה נספו בשואת יהודי ליטא. מייסד הישיבה ומנהיגה הצליח להגיע לארץ ישראל ב־1940, ומיד החל במאמצים שהובילו להקמת הישיבה מחדש בסוף 1943. ב־1945 נחנך בניין הישיבה החולש על "גבעת הישיבה" בזיכרון מאיר שבבני ברק.
להקמת הישיבה חלק מרכזי בשיקום עולם התורה האירופי שחדל להתקיים עם שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. בוגריה כיהנו ומכהנים בצמרת עולם הישיבות בעשורים האחרונים של המאה ה־20 ובעשורים הראשונים של המאה ה־21.
מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, וכתוצאה מכך הישיבה מפוצלת לשתי ישיבות הפועלות במקביל בקריית הישיבה תחת שם זהה. נכון ל-2024 לומדים בישיבה שבהנהלת הרב אליעזר כהנמן (נכדו של רבי יוסף שלמה כהנמן) כ־1,800 תלמידים, ובישיבה שבהנהלת ובראשות גיסו הרב שמואל מרקוביץ כ־700 תלמידים[5]. מלבד התלמידים הרווקים, לומדים עוד מאות אברכים בישיבה וכ־1,000 אברכים נוספים בכולל האברכים הסמוך לה שבראשותו עמד במשך שנים רבות רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן.
בנוסף לישיבה הגבוהה, פועלים במסגרת עמותת ישיבת פוניבז' של הרב אליעזר כהנמן מוסדות ומיזמים נוספים, ישיבות קטנות, בית יעקב, ספרייה תורנית, מכון להוצאת ספרים, אוהל שם להנצחת יהדות ליטא, ומיזם ירחי כלה שנתי[6]. לצד העמותה פועלת גם חברה לתועלת הציבור בשם חברת ישיבת פוניבז' בע"מ[7]. הישיבה שבראשות הרב שמואל מרקוביץ פועלת תחת עמותת 'מסורת התורה'. ובנוסף לכך פועלות תחת עמותה זו ישיבה לצעירים "אוהל תורה" בירושלים, ישיבה לצעירים "דרכי שמואל" בבית שמש, וכן כולל אברכים במספר ערים בארץ.
תולדות הישיבה
ראשיתה של ישיבת פוניבז' בישיבה הגבוהה בעיר פוניבז' שבליטא. רבה של העיר, רבי יוסף שלמה כהנמן, שעמד בראש הישיבה בין מלחמות העולם, הקים אותה מחדש בארץ ישראל לאחר חורבן הישיבה בשואה.
ישיבת פוניבז' בליטא
ישיבות קודמות בפוניבז'
ישיבה ממוסדת במובן המודרני של המילה הוקמה בפוניבז' לראשונה בסוף המאה ה־19 בידי הרב נפתלי הרץ קרצ'מר והייתה מיועדת לילדים ולנערים צעירים. לאחר גלגולים בין בתים ובתי כנסת שונים, עברה הישיבה לבית המדרש "גליקל'ס קלויז", ביתה של גליקל'ה אלמנת רב העיר הרב יעקב הלוי, שהוקדש על ידה לשמש בית מדרש. בבית מדרש זה למד הרב שלמה עזרא מר, ואף הוא החל ללמוד עם נערי הישיבה. ישיבה זו לא הוסיפה להתקיים אחרי פטירתו הפתאומית של מייסדה ב־1913.
ערך מורחב – הקיבוץ בפוניבז'
שנים ספורות קודם לכן, ב־1909, הוקם בעצתו של רבי חיים הלוי סולובייצ'יק "קיבוץ למצויני הישיבות", לבחורים בוגרי ישיבות ליטא. המוסד הוקם מתרומתה של הפילנתרופית האלמנה ליבא מרים גברונסקי, בתו של קלונימוס זאב ויסוצקי ואלמנת אוסיפ (אשר ברוך בנדט) גברונסקי, להנצחת בעלה[8]. את תוכנית הלימודים קבע הנדיב רפאל שלמה גוץ, אף הוא חתנו של ויסוצקי, שתרם סכומי כסף גדולים לישיבה ולישיבות אחרות. בראש הישיבה הועמד רב העיר, הרב יצחק יעקב רבינוביץ. לישיבה התקבלו תלמידים שנבחרו בקפידה, והיא נועדה לשמונה אברכים נשואים ו־12 בחורים רווקים בלבד. מיד אחרי הקמתה ביקשו ללמוד בישיבה בחורים מצוינים רבים גם בלי לקבל את מלגת הלימודים. הישיבה גדלה ולמדו בה עשרות רבות. בסוף 1911 (חנוכה ה'תרע"ב) חגגה הקהילה היהודית המקומית את הקמתו של אולם לימודים גדול שנבנה סמוך למבנה הקלויז וחובר אליו בפרוזדור. תאורת חשמל הותקנה בכל המבנה לראשונה, והדבר אפשר את הרחבת סדרי הלימוד לתוך הלילה[9].
ב־1915, עם התקרב החזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה לאזור ופקודת גירוש שהוצאה ליהודי הסביבה, גלתה הישיבה עם רב העיר ללוצן ואחר כך למריאופול. הלימודים והתמיכה הכלכלית של האלמנה גברונסקי נמשכו כרגיל. ראש הישיבה העביר שיעורים מדי יום, לעומת שלושה שיעורים שבועיים במתכונת השגרתית. התמיכה פסקה רק בנובמבר 1917 (ראשית שנת ה'תרע"ח) עם מהפכת אוקטובר והקמת השלטון הבולשביקי. זמן קצר לאחר מכן לא יכלה הישיבה להתקיים כלכלית ותלמידיה נפוצו. גם כאשר שב הרב רבינוביץ לפוניבז' בתום המלחמה ואתו תלמיד אחד, לא הצליח לשקם את הישיבה בשל פעילות המהפכנים שדיכאו את הפעילות הדתית בעיר. הוא נפטר ב־1919, וה"קיבוץ" לא התקיים עוד במתכונתו[10].
"בית אולפנא רבתא"
מי שנבחר להחליף את הרב רבינוביץ ברבנות העיר היה רבי יוסף שלמה כהנמן, בוגר ישיבת טלז, שהספיק לעמוד בראשות ישיבה בהורדנה (1916) ולסייע בתקופת המלחמה בארגון והקמת ישיבות נוספות. עוד במהלך המלחמה ביקר הרב הצעיר בפוניבז' וחידש בה את הישיבה לנערים שהקים בשעתו הרב קרצ'מר. בראשה העמיד את הרב משה ברנר, שהיה בוגר ה"קיבוץ" של הרב רבינוביץ. לאחר שמונה לרב העיר החל לעסוק הרב כהנמן בשיקום ובכינון ישיבה גדולה בעיר. הוא אסף קבוצת בחורים מבוגרים לצד בחורי הישיבה לנערים בבניין המורחב של ה"גליקל'ס קלויז". ב־1919 הכריז על הקמת הישיבה הגבוהה "בית אולפנא רבתא דפוניבז'" (תרגום חופשי מארמית: בית הלימוד הגדול של פוניבז'). עם היווסדה מנתה הישיבה 27 בחורים. הבחורים השתכנו בבתי יהודי העיר.
חיזוק משמעותי קיבלה הישיבה ב־1921, כאשר בעקבות הכיבוש הבולשביקי הגיעו אליה ארבעים מתלמידי ישיבת שער התורה שנמלטו מהורדנה, עם המנהל הרוחני רבי יוסף ליב ננדיק, שהיה ידידו של הרב כהנמן מעת לימודם המשותף אצל החפץ חיים. הרב ננדיק, שבעבר כיהן כמנהל רוחני בכמה מהישיבות הליטאיות הנודעות, הצטרף לצוות הישיבה. זמן קצר לאחר מכן חזרה הורדנה לשלטון פולני עם חתימת הסכם ריגה במרץ 1921, והרב ננדיק נענה לשוב להורדנה. חלק מתלמידיו שב עמו וחלקם נשאר בישיבת פוניבז'[11].
לאחר עזיבת הרב ננדיק, בא לכהן כמנהל רוחני בישיבה רבי ירוחם ליבוביץ, אף הוא מראשי תנועת המוסר בדורו ומכר ותיק של הרב כהנמן מתקופת לימודיו בראדין. הרב ליבוביץ שהה אז בווילנה עם קבוצה מבחירי תלמידיו, ובא עמם לישיבת פוניבז'. הרב ליבוביץ ועמו חלק מתלמידיו עזבו את ישיבת פוניבז' בסוף 1922 (ראשית ה'תרפ"ג) כאשר הוקמה מחדש במיר, ישיבת מיר הוותיקה, לאחר גלות ממושכת בשל המלחמה. בעקבות עזיבתו, מונה להנהלת הישיבה גיסו של הרב כהנמן, הרב אשר קלמן ברון, שהיה תלמידו של החפץ חיים וחניך התלמוד תורה בקלם. הרב ברון שימש הן כמנהל רוחני והן ר"מ והעביר שיעורי תלמוד יומיים[12].
התרחבות הישיבה בשנות ה־20 ומצבה הכלכלי
ב־1924 (תחילת ה'תרפ"ה) נחנך בניין הישיבה החדש שנבנה במשך כארבע שנים לצד בית המדרש הוותיק שב"גליקל'ס קלויז". המאורע נחגג בפאר בהשתתפות אישים רמי-דרג בממשל הליטאי הארצי והמוניציפלי, לצד רבנים מעיירות אחרות, וסוקר בהרחבה בעיתונות היהודית הליטאית. עיקר המימון לפרויקט הבנייה בא ממסע גיוס כספים שערך הרב כהנמן לגרמניה באוגוסט 1920. ביולי 1928 התרחבה "קריית" הישיבה שוב: בתרומתו של הגביר הפוניבז'אי יעקב דב רובינשטיין, הוקם בסמוך בניין גדול ומפואר "בית רובינשטיין" עבור הישיבה הקטנה והמכינה שלצידה. בבניין זה הוקמו גם חדרי פנימייה וחדר אוכל[13]. כמנהל רוחני ב"בית רובינשטיין" התמנה רבי אברהם אבא גרוסברד, שכיהן לימים כמשגיח הישיבה הראשון בארץ ישראל. בחורף של שנת ה'תרפ"ט (1928–1929) נמנו בישיבה הגבוהה מאה בחורים, בישיבה הקטנה שבבית רובינשטיין – 105 בחורים, ובמכינה - ששים וחמישה.
כל אותה העת ניצל הרב כהנמן את המעמד האוטונומי שהוענק לחינוך היהודי בליטא העצמאית. הוא הקים ועד ידידים שאספו תרומות לישיבה בערים ליטאיות רבות (ב־1934 היו 200 נציגים כאלו), ונסע פעמים אחדות לארצות הברית למסעות גיוס כספים שבאחת מהן הצליח לגייס – תוך כדי המשבר הכלכלי העולמי של 1929 – קרן של 10,000 דולר מאשת העסקים היהודייה ג'ני (פסיה) מילר פיגין מפילדלפיה. על שמה נקרא בניין הישיבה "בית פעסיא"[14]. כן טווה מערכת קשרים הדוקה עם הקהילה היהודית-ליטאית הגדולה והאמידה ביוהנסבורג שבדרום אפריקה[15]. למרות קשריו והתרומות הרבות שקיבל הרב כהנמן מתורמים פרטיים ומגופים ציבוריים כמו הג'וינט, הייתה הישיבה לאורך כל השנים בגירעון, בשל תנופת ההתפתחות הקבועה שלה[16].
קריית הישיבה בפוניבז' בשנות ה־30
במחצית השנייה של שנות ה־20 נאלצו ראשי הישיבה לדחות חלק מהתלמידים שבאו ללמוד בה, גם אם התאימו לרמה הלימודית. הרב כהנמן להקמת קריה למוסדותיו, "ממלכת התורה בפוניבז'"[17]. בשנת 1930 הוצע למכירה קמפוס הגימנסיה הפולנית בעיר, שנסגרה קודם לכן. היה זה "קמפוס מודרני משוכלל עם כרי דשא וגינות נוי"[18]. משופע במזומנים ממסעו האחרון בארצות הברית, הצליח הרב כהנמן לרכוש את הנכס במחיר נמוך. הוא העביר לקמפוס את כל מוסדותיו מרחבי העיר, שם שכנו עד לשואת יהודי ליטא. הקמפוס כלל גם מגורים לצוות וספרייה תורנית גדולה[19].
ב־1931 עבר הרב גרוסברד לכהן בראשות ישיבה גדולה שהוקמה אז בריגה. במקומו הזמין הרב כהנמן את הרב משה דוב צפתמן, שכיהן עד אז כמשגיח ישיבת קלצק, ועם בואו לפוניבז' התמנה למנהל הרוחני הרשמי של כל מוסדות הישיבה. במקביל הורחבה ה"מכינה" לכדי תלמוד תורה לכל גילאי בית הספר היסודי, והוקם גם גן ילדים. כדי להשלים את היצע החינוך החרדי בעיר ולהציע אלטרנטיבה לגימנסיות של רשתות החינוך "יבנה" ו"תרבות", הקים הרב כהנמן גם סמינר לבנות במתכונת בית יעקב ונקרא "בית יעקב" על שם התורם, יעקב לוריא, יהודי ליטאי דרום-אפריקני תושב בלומפונטיין[20].
בשיאה מנתה הישיבה כ־400 בחורים[21], והמוסדות כולם 1008 תלמידים ותלמידות[22]. מרבית תלמידי הישיבה נרצחו במהלך השואה.
חורבן פוניבז' והישיבה
בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (1939) והשתלטות ברית המועצות ביוני 1940 על ליטא, הורע המצב במדינה כולה. הרב כהנמן נסע בשליחות הממשלה הליטאית החדשה במטרה להשפיע על הממשל בארצות הברית להעניק אשרת כניסה לכ־5,000 פליטים, אולם בדרך הוא השתכנע שהשליחות נועדה לכישלון. הוא חשש לחזור לליטא כי הוזהר מפני כוונות הקומוניסטים לחסל את האליטה היהודית במדינה, ולכן החליט לעלות לארץ ישראל.
המברק האחרון שהתקבל בתל אביב מבני הישיבה, נשלח שבוע לפני תחילת מבצע ברברוסה (יוני 1941), בידי הרב אשר קלמן ברון. הוא כתב: ”בית החרושת עובד במלוא המרץ והקצב, אף אחד מן הפועלים לא נטש את מקום עבודתו. המצב אצלנו קשה. א.ק. בארון”. הנאצים נכנסו לפוניבז' ב־2 באוגוסט 1941 (ראש חודש אב ה'תש"א). הם השתלטו על בניין הישיבה והקימו בו את המטה הצבאי. בחורי הישיבה שבו לבית המדרש של 'גליקל'ס קלויז', אך גורשו ממנו לבית הכנסת הגדול של העיר. יהודים רבים נכלאו, ואלו שנשארו חופשיים הוצאו מבתיהם ונתחמו לאזור קטן שהוקצה לגטו. ב־22 באוגוסט נערכה בכיכר העיר התעללות המונית ביהודים שכונתה "מחול שדים", במחול זה עונו עשרות מבחורי הישיבה והרבנים ברון וצפתמן.
בספטמבר החלה השמדה שיטתית של יהודי העיר בידי אנשי משטרת העזר הליטאית בבורות הריגה ביער פאיאסט הסמוך, שם נרצחו מאות תלמידי ישיבת פוניבז' והישיבה הקטנה "בית רובינשטיין", למעט חמישה או ששה ששרדו[23], וכן כל צוות הישיבה ובראשם הרב משה דב צפתמן, והרב ברון ומשפחותיהם, הרבנית פייגה כהנמן עם בתה ושני בניה ואמה הרבנית דינה רובין[24].
בארץ ישראל
שנים ראשונות
הרב כהנמן, שכאמור עלה לארץ ישראל ב־1940, החליט לייסד את הישיבה מחדש. החשיבות המיוחדת שראה לשיקום לימוד התורה לאחר השואה מתבטאת בפסוק שהציב בפתח בניין הישיבה כמוטו: ”וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ”[25]. בראש בניין "אוהל קדושים" שלמרגלות הישיבה נכתב בנוסף עוד פסוק ברוח דומה: ”וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ”[26].
הישיבה נוסדה בה' בכסלו תש"ד (2 בדצמבר 1943) ושוכנה באופן זמני בבית הכנסת הליגמן שבמרכז העיר בני ברק[27]. בעת פתיחתה (בזמן חורף) למדו בה שבעה תלמידים[28] רבי חיים פרידלנדר ורבי אורי שרגא קלרמן וזליג פריבלסקי, ויהודה פרנק, ומשה זיסקינד, ומאיר פפויפר, וצבי וורבלובסקי, אליהם הצטרפו האחים רבי גרשון אדלשטיין ורבי יעקב אדלשטיין, ובנוסף הצטרפו (שלא מן המניין[29]), גם רבי נסים קרליץ ואחיו יהושע תנחום[30] והרב חיים גריינמן ששימש כבעל קורא[דרוש מקור]. לר"מ מונה רבי שמואל רוזובסקי, שעד אז היה ר"מ בישיבת לומז'ה[31],המסכת שנלמדה בישיבה היתה בבא מציעא. בזמן קיץ תש״ד הצטרף רבי אברהם אבא גרוסברד למשגיח. שכאמור כיהן עוד בליטא(ה'תרפ"ה, 1925 – ה'תרצ"ז, 1937) כר"מ ומנהל רוחני בישיבה, והצליח לעלות לארץ ישראל. יחד איתו הצטרפו 20 מתלמידיו מישיבת לומז'ה בפתח תקוה, יחדיו מנתה הישיבה 32 תלמידים.
בזמן חורף ה׳תש"ה (1945) הובא ר"מ נוסף, רבי דוד פוברסקי, שכיהן עד אז כר"מ בישיבת אחי תמימים בתל אביב. יחד עם בנו ברוך דב ותלמידו מרדכי שלמה ברמן. אז מנתה הישיבה 49 תלמידים. בזמן קיץ מנתה 64 תלמידים, ובשנת ה׳תש״ו 80 תלמידים, ובשנת ה׳תש״ז 114 תלמידים. ובשנת ה׳תש״ח 142 תלמידים.
הקמת הישיבה מחדש בארץ ישראל בישרה למעשה על השלב השני של העתקת עולם הישיבות הליטאי לארץ ישראל. בשלב הראשון עלו סניפי ישיבת סלבודקא וישיבת לומז'ה, ב־1924 וב־1926 בהתאמה. ישיבות אלו היו תלויות לפחות בתחילת דרכן, במורשתן ובכלכלתן, בישיבות־האם שנותרו באירופה. ישיבת פוניבז' הייתה הראשונה בגל ישיבות שהתחדשו בארץ ישראל בשנים הבאות: ישיבת סלובודקה שראשיה עלו לבני ברק, ישיבת סלונים שהוקמה מחדש ברמת גן וישיבת מיר שחלק מתלמידיה הגיע משנחאי לירושלים. שלמה טיקוצ'ינסקי, סבור כי ישיבת פוניבז', שרוב ככל תלמידיה היו בני היישוב החדש, "רוקנה" עם הצלחתה את הישיבות הקטנות יחסית שפעלו ביישוב עד אז, והביאה בפועל לסגירתן של כמה מהן[32].
משכן קבע
בקיץ ה׳תש"א[33]1941 התקיים הנחת אבן הפינה לישיבה, נעשתה בטקס צנוע. רבי יוסף שלמה כהנמן ורבי אברהם ישעיהו קרליץ, ה"חזון איש", יצקו יחד כף מלט. על מעמד זה, שנערך בעוד השואה מתחוללת באירופה, אמר הרב כהנמן לימים: ”בשעת הנחת אבן הפינה לא שתינו משקה - שתינו דמעות. אני ו"החזון איש" זצ"ל אמרנו שני פרקי תהילים ויצקנו את כף המלט”[34].
באלול ה׳תש"ה 1945, עברה הישיבה למשכנה הקבוע על אחת מגבעות בני ברק, ששטחה היה שייך ליעקב הלפרין, מייסד שכונת זיכרון מאיר. בהקמת הישיבה ובגיוס המשאבים הכלכליים להקמתה סייעו גם אברהם קריניצי, ראש עיריית רמת גן, ואברהם הרצפלד, ממייסדי "אחדות העבודה" שלמד בצעירותו בישיבת טלז יחד עם הרב כהנמן[35]. בתחילה למדו הבחורים בבתי מדרשות צדדים. היכל הישיבה נפתח רק עם השלמת הבניין ב-1953.
מכלול מבני הישיבה משתרע על פני 120 דונם במרכז בני ברק[36] בניין הישיבה הנראה למרחוק תוכנן בידי האדריכל יצחק שוסטר[37]. בשל מיקומו הבולט של הבניין הנהיג הרב כהנמן כי מידי שבת כלל האורות בהיכל הישיבה יכבו בזמן שקיעת החמה וידלקו שנית רק בזמן צאת השבת על פי החזון איש. כדי לאותת על יצאת השבת. המנהג מתקיים עד היום.
משגיח הישיבה הראשון בארץ ישראל, הרב אבא גרוסברד, איבד את אשתו וארבעת ילדיו בשואה. עם היוודע גורלם התדרדר מצבו הרפואי והוא עזב את הישיבה. הוא נפטר בירושלים זמן קצר לאחר מכן, באב ה'תש"ו, באוגוסט 1946. לימים נקרא הרחוב המרכזי בקריית הישיבה, רחוב רבי אבא גרוסברד, על שמו. [38]בשנת תש״ח נענה הרב אליהו אליעזר דסלר שנחשב לאחד מגדולי בעלי המוסר בשיטת קלם במאה ה-20, לבקשתו של הרב מפוניבז' לעלות מגייטסהד שבאנגליה כדי לכהן כמשגיח הישיבה.
בליל שבת, 15 בפברואר 1947 לפנות בוקר חדרו שלושה ערבים לבניין הישיבה על מנת לשדוד את תכולת המחסן. כמה מתלמידי הישיבה שגילו את השודדים התחזו לישנים, אך אם הבית מנהלת מחסן ההלבשה של בתי אבות, רבקה הרצוג, ניצולת שואה אלמנה בת 42, הקימה זעקה ונרצחה בידי השודדים[39].
מאז הקמת מדינת ישראל מניפים דגל ישראל בראש בניין הישיבה ביום העצמאות. נוהג זה, החריג לעולם החרדי שאינו מציין את יום העצמאות, הוא בעקבות הוראתו של מייסד הישיבה, הרב יוסף שלמה כהנמן, והוא נשמר גם כיום, חרף התנגדויות פנימיות במהלך השנים[40].
שנות ה־50
בשנת ה'תשי"א מונו רבי גרשון אדלשטיין והרב שלמה ברמן לרמי"ם בשיעור א', וה'תשי"ב 1952, מונה ראש ישיבה שלישי - הרב אלעזר מנחם מן שך, שהיה עד אז כר"מ בישיבת קלצק ברחובות, ולימים הנהיג את הציבור החרדי-ליטאי.
ביוני 1953 נחנך הבניין המרכזי של הישיבה, "היכל התורה ע"ש קרויזהאר", ובו בית המדרש המרכזי וחדרי שיעורים, ומספר פנימיות. אז מנתה הישיבה 240 תלמידים.
טקס חנוכת הבית החגיגי נערך בהשתתפות נשיא המדינה יצחק בן-צבי, הרב הראשי הרב הרצוג, השרים בורג ושפירא, האדמו"רים מפשמישל, מסדיגורה וממודז'יץ והרבנים הראשיים של ערי גוש דן. את הטקס הנחה השופט יצחק קיסטר[41]. לאחר נאום ברכה של הרב זלמן סורוצקין, ראש ועד הישיבות, נאם הרב כהנמן, לראשונה בחייו בעברית. הוא אמר שמ־300 תלמידי הישיבה קודם השואה שרדו רק שניים, וכעת נבנה המשך למפעל התורה הזה בארץ ישראל. לאחריו נאם הנשיא בן־צבי. בהיכל בית המדרש המרכזי היו בעת חנוכתו 500 מקומות ישיבה ו־250 מקומות נוספים ביציע[42]. לרגל חנוכת הבית סללה העירייה כביש מרחוב סוקולוב לגבעת הישיבה (כיום בשטח רחובות מהרש"ל וחפץ חיים)[43].
קנאים חרדים פרסמו פשקווילים בחתימת "ותיקי ותלמידי ישיבת פוניבז'" המגנים את הזמנת האישים הציוניים לישיבה. הנהלת הישיבה תלתה את המעשה בגורמים חיצוניים המבקשים לפגוע בה[44]. בזמן טקס חנוכת הבית התנוססו על גג הישיבה דגל ישראל ונס הנשיא.
פעילות הקנאים נגד קשרי הישיבה עם מוסדות המדינה המשיכה גם בחודשים הבאים. בעת מסע ההלוויה של משגיח הישיבה, רבי אליהו אליעזר דסלר, בסוף דצמבר 1953, הספיד אותו הרב הרצוג בהיכל הישיבה. קנאים הפריעו להספד בקריאות ביניים. הפרעה דומה נעשתה בהלוויית הרב איסר זלמן מלצר בנובמבר אותה שנה בירושלים, והרב דסלר גינה זאת. בעקבות האירוע המביך, שלחה הישיבה מברק התנצלות לרב הרצוג, שבו גינתה בחריפות את הקנאים. המברק פורסם גם בעיתונות[45][46]. סיעת הפועל המזרחי במועצת העיר טענה שחברי מועצה חרדים ובהם שמעון סירוקה עמדו מאחורי תקיפת הרב הרצוג[47][48] ובעקבות דרישתה הוקמה ועדת חקירה לבדיקת המקרה[49]. בהמשך אותה שנה תקפו קנאים את הרב הראשי לתל אביב־יפו, הרב איסר יהודה אונטרמן בעת שהשתתף בחתונה שנערכה בחדר האוכל של הישיבה[50].
זמן קצר לאחר פטירת הרב דסלר התמנה כמשגיח הישיבה רבי יחזקאל לוינשטיין, ששימש עד אז כמשגיח ישיבת מיר בעיירה מיר שבליטא, בנדודי הישיבה באירופה וביפן ובמשכנה החדש בירושלים[51].
בנובמבר 1957 יצא מהישיבה מסע הלווייתו של בוגר הישיבה שלמה לוינשטיין, בנו של חבר מועצת המדינה הזמנית מאיר דוד לוינשטיין, שנהרג בקרב המיתלה במלחמת סיני ונקבר בתחילה בבית קברות ארעי. ההלוויה יצאה ממקום התייחדות מיוחד למרגלות בנין הישיבה[52], משם יוצאות הלוויותיהם של אישים הקרובים לישיבה שאינם נמנים עם צוות הרבנים.
שנות ה־60
ב־1960 החל הרב כהנמן בתכנונו של מפעל הנצחה גדול ליהדות ליטא שחרבה בשואה. בשלבי התכנון הראשוניים עלתה הצעה להקמת בית מדרש ובו פינות הנצחה לקהילות ליטא, הצעה שעד סוף אותה שנה לבשה צורה בדמותו של אוהל הקדושים שהוקם במהלך שנות ה-60. סביבו היה אמור להיבנות בית קברות מיוחד לגדולי ליטא שאת ארונם תכנן הרב להעלות לישראל, בהם הגאון מווילנה והחפץ חיים[53]. תחת רעיון זה הוקם בשנים הבאות בית הקברות של נציבי ישיבת פוניבז'[54] שבקבר הראשון בו נקברה הרבנית גוטל, אשת הרב שך. מלבד "נציבי הישיבה" - כינוי לתורמים שרכשו עבור הישיבה בית שמשכר הדירה שלו ממומנת פעילות הישיבה ליום בשנה, קבורים שם גם רבני הישיבה שנפטרו ורבנים מפורסמים אחרים.
בראשית אותה שנה קיבלה הישיבה תרומה גדולה של 50,000 ל"י מחברת האחים חיים ואברהם שרמן בקרדיף[55]. מתרומה זו הוקמה ספריית שרמן, ואחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי נקרא "אולם שרמן". לפי פרסום של הישיבה משנת 1962 עמדו הוצאות הישיבה בשנה זו על כ-1,500,000 ל"י שהיו אז כ-500,000 דולר ארצות הברית[56].
ב־1963 למדו בישיבה עצמה 370, בישיבה הקטנה 170 ובכולל פוניבז' 130 תלמידים[57].
באלול תשכ״ד-באוגוסט 1964 חנכה הישיבה, באירוע שכלל כתיבת ספר תורה[58], מבנה פנימייה לילדי "בתי אבות". המבנה נבנה ברחוב הרב הירש הסמוך ובו 24 חדרים ומועדונית בשלוש וחצי קומות ששטחן 1,200 מ"ר. המבנה נקרא על שם התורמים צבי אליעזר ואסנת קרויזהאר מארצות הברית שתרמו לפני כן את הבניין המרכזי של הישיבה ומבנים נוספים. בשל תרומותיהם הרבות, הכריז הרב כהנמן לקראת חנוכת מבנה זה על קריאת שם הכיכר הסמוכה "כיכר קרויזהאר"[59]. עם סלילת הרחוב ובניית מבני המגורים לכל ארכו, כיכר זו אינה קיימת עוד. עם צמצום מספר הילדים במוסדות "בתי אבות" התרוקן המבנה והחל משמש פנימייה לבחורי הישיבה עצמה. בפנימייה זו מתגוררים בעיקר בחורים צעירים. לצד הפנימייה נבנה חדר אוכל גדול ששימש בערבים כאולם אירועים[58], האולם נקרא אף הוא "אולמי קרויזהאר" ושימש במשך עשרות שנים לחתונות ואירועים אחרים. בראשית העשור השני של המאה ה-21 נסגר האולם והושכר למעון יום.
בשנת ה'תשכ"ח-1968, חלה הרב כהנמן. הוא נותח בארצות הברית. בכ' באלול ה'תשכ"ט, 3 בספטמבר 1969 נפטר. ההלוויה התקיימה למחרת בגבעת הישיבה והשתתפו בה כ־40,000 מלווים. עם תום ה"שבעה" התכנסו תומכי הישיבה בראשות אברהם הרצפלד במלון דבורה והקימו ועדה במטרה להמשיך את התמיכה הכלכלית במפעליו. בוועדה השתתפו חברי כנסת, כלכלנים ותעשיינים, והיא התעתדה לגייס קרן של מיליון דולרים בעולם. ועדת-המשנה הישראלית, התחייבה לגייס 700,000 ל"י בהתאם להצעתו של חבר הוועדה, מנכ"ל בנק המזרחי משה מן[60]. בעקבות פטירת הרב כהנמן התהדקו קשריו של הרצפלד עם הישיבה, הוא סייע ליצירת קשרים עם תורמים ואף הגיע ללמוד בה בעצמו במסגרת "ירחי כלה" שנערכו בישיבה בחופשת הקיץ. ב-1971 הבשיל קשר כזה בתרומה של רבע מיליון ל"י שהרים התעשיין והפילנתרופ היהודי-בריטי ארתור הוברט לישיבה. על שמו נקרא אחד מחדרי הישיבות הגדולים בקומת הכניסה לבניין הישיבה המרכזי "אולם הוברט". במסיבה שנערכה לכבודו במלון דבורה בתל אביב בעקבות התרומה, נאם הרצפלד וסיפר על קשריו עם הרב כהנמן[61].
שנות ה־70–ה־90
באוקטובר 1978 נהרגו שנים מתלמידי הישיבה ונפצעו שלושה בהתהפכות רכבם בכביש החוף[62]. בשנות ה־80 וה־90, אירעו אירועים דומים, והרב שך אסר על תלמידי הישיבות בכלל ללמוד נהיגה ולהוציא רישיונות נהיגה ואף הצהיר כי תלמידים שיוציאו רישיונות יאבדו את זכותם לבקשת דחיית שירות בצבא. ועד הישיבות אימץ הנחיה זו רק ב-1995 בעקבות מותו בתאונת דרכים של תלמיד נוסף מישיבת פוניבז'[63].
עד שנות ה־90 נמסרו השיעורים בישיבה ביידיש. בשנות ה־90 החלו הר"מים למסור שיעורים בעברית, למעט רבי דוד פוברסקי שהמשיך למסור שיעורים ביידיש, עד לפטירתו.
המאה ה-21 ומאבק השליטה בישיבה
מאז סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 מתקיימים בישיבה מאבקי שליטה קשים, במשך למעלה מעשור (1997–2009) התקיימו בישיבה מתיחות וחיכוך כמעט יומיומיים בין תומכי נשיא הישיבה הרב אליעזר כהנמן וראשי הישיבה רבי גרשון אדלשטיין והרב ברוך דב פוברסקי (מחנה זה מכונה "שונאים", בהגיה מלעילית), לבין תומכי ראש הישיבה הרב שמואל מרקוביץ (מחנה זה מכונה "מחבלים" בהגיה מלעילית). בעקבות הסכסוך נוצר פיצול חלקי במבני הישיבה כשבני המחנות תחמו את עצמם עם הזמן למבני פנימייה שונים. במסגרת המאבק שנויים במחלוקת המינויים של אנשי הצוות החדשים משני המחנות. בין הסכסוכים גלשו לעיתים לאלימות, והמשטרה נאלצה להתערב מספר פעמים. בשלב מסוים הורה הרב אדלשטיין לאנשי מחנה כהנמן הסרים למשמעתו לוותר על תפילות השבת והחגים בהיכל המרכזי של הישיבה ולקיים אותן בהיכל "אוהל קדושים" הסמוך, כדי להפחית את החיכוך. בהמשך הופרדו גם מקומות הישיבה בחדר האוכל ובפועל מתקיימות במבני הישיבה שתי ישיבות נפרדות לחלוטין, למעט ישיבה משותפת ב"היכל הישיבה". הסכסוך ממשיך להתפרץ מעת לעת, ובפרט בתחילת שנת הלימודים, כאשר מגיעים תלמידים חדשים.
מלבד ראשי הישיבה, הרב אדלשטיין והרב פוברסקי, הצליח הרב אליעזר כהנמן לגייס את תמיכתם של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, רבי נסים קרליץ ורבי חיים קניבסקי. גיסו הרב מרקוביץ גייס את תמיכת רבי יוסף שלום אלישיב ורבי שמואל אוירבך.
באייר תשנ"ח החלו הצדדים בהליך בוררות בבית דין בני ברק. מצד הרב כהנמן עמד הדיין הרב פנחס שרייבר, מצד הרב מרקוביץ עמד הדיין הרב צבי פרידמן וכניטראלי עמד רבי נסים קרליץ. בהמשך הדיונים הופסקו[64] ובית הדין הוציא פסק ביניים עד להסכמה על הרכב חדש[65]. בכ"ו בסיוון תשנ"ט חתמו הצדדים על שטר בוררות זבל"א עם הדיינים הרב שרייבר מצד הרב כהנמן, הרב מאיר הייזלר מצד הרב מרקוביץ והרב חיים גדליה צימבליסט כניטראלי, ובכ"ג אדר א' ה'תש"ס הוציאו פסק בעניין. הפסק לא קבע באופן עקרוני את הבעלות בישיבה, אלא בפסק דין בגדר 'פשרה הקרובה לדין' [כפי לשון הפסק], באופן מעשי הבוררות קבעה כי הרב אליעזר כהנמן יהא אמון על ההיבטים הכלכליים וניהולה הגשמי של הישיבה[66], הפסק אשרר את מינוים של ראשי הישיבה הרב אדלשטיין והרב פוברסקי, וקבע כי אליהם יצטרף הרב מרקוביץ', תחילה באמירת שיעור לבני שיעור ג' ושיעור כללי אחת לשבועיים, ולאחר שנתיים 'יהיה כשאר ראשי הישיבה לכל ענייני הכבוד' [כפי לשון הפסק][67]. כמו כן, ע"פ פסיקה זו, קבלת התלמידים תיעשה באופן שיוויוני ע"י שני הצדדים, כשבכל שנה אחד הצדדים יהיה זה המנהל את הרישום, כשלשני הצדדים זכות ווטו. כמו כן, נקבע גם כי קבלת אנשי צוות חדשים תיעשה אך ורק על ידי שני הצדדים, כשלכל צד זכות ווטו בנושא. לאחר הפסק נחלקו הצדדים על משמעות המילים 'לכל ענייני הכבוד' אשר נכתבו בפסק, ובהמשך ניתנו הבהרות לפסק על ידי הרב צימבליסט והרב הייזלר[68]. הרב שרייבר התנגד להבהרות בטענה שאינם הפרשנות הנכונה לפסק ובשלב מסוים פרש מן הבוררות כשהוא מותח ביקורת על התנהלות ההליך כולו הרב צימבליסט שישב בראש ההרכב דחה את המהלך וקבע כי ההרכב ימשיך לדון בתיק. בשנת 2005 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את הבוררות במעמד צד אחד, אך כשנה לאחר מכן ביטל בית המשפט העליון את אישור הבוררות והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי[69].
עם פטירת נשיא הישיבה הרב אברהם כהנמן, בנו של מייסדה הרב כהנמן, בשנת תשס"ט (2009), הוריש בצוואתו את זכויותיו בישיבה לרעייתו רבקה. לפי הצוואה אם לא תהיה רבקה בין החיים בשעת פתיחתה, יחולק החלק שלה בין הבן אליעזר (60%) נוסף על חלק שהקנה לו בחייו (10%), לבין הבת ציפורה אשת הרב שמואל מרקוביץ (40%). שלושים יום לאחר פטירתו ייפתה האלמנה רבקה את כוחו של בנה אליעזר לנהל בשמה את הישיבה. למרות זאת, בפועל לא השפיעה הצוואה על הסכסוך שהיה מוטל אותה עת בבוררות, והתעוררה מחלוקת משפטית באשר לתוקפה של הצוואה והסמכויות הנגזרות ממנה. שני הצדדים טענו כי הצוואה מחזקת את מעמדם המשפטי וכי עולה ממנה כי דעת המנוח הייתה לטובתם.
בשנת 2013 פנה הרב כהנמן לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לפסול את הבוררים, הרב הייזלר והרב צימבליסט, שהמשיכו לדון בתיק, בטענה שפעלו שלא כהוגן ועשו יד אחת עם הרב מרקוביץ, אולם בית המשפט דחה את הבקשה[70]. גם ערעורו על החלטה זו בבית המשפט העליון נדחה[71].
בשנת 2014 הגיש הרב מרקוביץ לבוררים בקשה לשינוי הפסק, הבוררים הרב הייזלר והרב צימבליסט החלו לדון בשינויים ובעקבות כך פרש הבורר מטעם הרב כהנמן בטענה לחוסר סמכות. הרב כהנמן מינה את הדיין הרב משה פרקוביץ לבורר מטעמו והדיונים התחדשו[72]. בעקבות חידוש הדיונים, שיגרו שלושה דיינים מבית הדין של רבי נסים קרליץ מכתב לבורר הרב צימבליסט ובו כתבו כי "אין להמשיך הבוררות, ואין לזה שום תוקף על פי התורה, וכל כוחם הוא רק מכח הערכאות בלבד". על המכתב חתמו גם הרב אהרן לייב שטיינמן והרב חיים קניבסקי[73]. בעקבות זאת פנה הרב כהנמן לבית המשפט בדרישה לבטל את הבוררות והציג מכתב בחתימת הרב צימבליסט ובו נכתב שאם הרב שטיינמן ימצא לנכון לבקש מהבוררים שלא להתכנס יקבלו את דעתו. אולם בית המשפט דחה את הבקשה[74]. בהמשך לכך, בדצמבר 2014 ניתן פסק בוררות ובו כתב הרב צימבליסט כי הרב מרקוביץ וקבוצתו "הם ממשיכי ישיבת פוניבז' המקורית" ואילו הרב כהנמן ואנשיו הקימו ישיבה נפרדת[75]. אנשי הרב כהנמן ערערו על פסק הבוררות[76] ובאוגוסט 2015 ביטלה אותו שופטת בית המשפט המחוזי יהודית שבח בטענה כי פסק 2000 הוא סופי ולא ניתן לשינוי[77]. בנוסף, השופטת קבעה שמערכת היחסים בין שלושת הבוררים הפכה כה עכורה, עד שקמה עילה להעבירם מתפקידם, לאחר שיקבלו הכרעה סופית בעניין סכומי הכסף השוטפים שיועברו לרב מרקוביץ ולתלמידיו. קביעה זו בוטלה על ידי בית המשפט העליון, שהורה שהבוררים ימשיכו בתפקידם, ושמצופה מהם להתנהל באופן מקצועי ומכבד[78]. בתחילת 2018 הגיש הרב כהנמן בקשה נוספת לפסול את הדיינים צימבליסט והייזלר מתפקידם, בעקבות ראיות חדשות[79]. הבקשה נדחתה על ידי בית המשפט[80].
פסק הבוררות האמור הביא להתלקחות מחודשת של הסכסוך בין הצדדים, שהובילה לאלימות, להשחתה של הספרייה ולמאבקים סביב תפילת ערבית בבית המדרש המרכזי של הישיבה.
עם פרוץ מגפת הקורונה ב-2020, נמנעו אנשי הרב כהנמן מקיום לימודים בהיכל המרכזי, עקב אי יכולתה לעמוד בהנחיות הבריאות בתנאים אלו. מצב זה איפשר לאנשי הרב מרקוביץ שלא הקפידו על הנחיות אלו להשתמש באופן בלעדי בהיכל המרכזי במשך קרוב לשנה, עד להתערבות בית המשפט במאי 2021, אז קבע בית המשפט כי עד להכרעה סופית בסכסוך יחולקו מקומות הישיבה בהיכל המרכזי באופן שוויוני, חציו הדרומי של ההיכל ניתן לרב כהנמן, וחציו הצפוני לרב מרקוביץ. לאחר שהצו לא כובד בשבתות, הבהיר בית המשפט באוגוסט אותה שנה כי החלוקה השוויונית הזמנית בהיכל הישיבה חלה גם על ימי השבת ונזף באנשי הרב מרקוביץ שהפרו אותו למרות שהחלוקה השוויונית היטיבה עמם כשנתנה להם מעמד שווה על אף נחיתותה המספרית של הקבוצה.
לאחר שהתברר על ידי בית המשפט שהפסיקה כוללת את שבת החלו לעלות להיכל מספר מועט של תלמידי הרב כהנמן ובראשם הרב כהנמן בעצמו. זאת לאחר שנים שלא התפללו בהיכל בשבת. עם זאת, לאחר תקופה קצרה הפסיקו הרב כהנמן ותלמידיו להתפלל בהיכל הישיבה, וחזרו להתפלל בהיכל 'אהל קדושים'. בהמשך ניתנו קנסות על ידי בית המשפט לישיבת הרב מרקוביץ על ביזיון בית משפט ואף הרב מרקוביץ בעצמו אוים על ידי השופטת במאסר[דרוש מקור].
במהלך סבב זה של דיונים בבית המשפט, התפטר ביולי 2021 הבורר העליון הרב צימבליסט, שהואשם במשך השנים בידי אנשי הרב כהנמן בהטיה חד-צדדית, מתפקידו. במכתב ההתפטרות מנה הרב צימבליסט לצד מצב בריאותו את התנהלות אנשי הרב כהנמן ובאי כוחו כסיבה לפרישתו, תוך שהוא מטיח האשמות קשות באנשיו של הרב כהנמן על כך שהם ירדו לחייו [כלשונו במכתבו הנ"ל], וכן בבורר מטעמו הרב משה פרקוביץ[81]. בעקבות פרישתו מינה בית המשפט בספטמבר 2021 את השופט בדימוס דוד חשין לשמש כבורר בסכסוך בין הצדדים[82].
הסכסוך הארוך על הנהגת הישיבה היה הביטוי הראשון לפיצול המחנה החרדי־ליטאי לשני פלגים, פיצול שבא לידי ביטוי באופן רחב החל מ־2012, לאחר פטירת הרב יוסף שלום אלישיב.
בשנת 2012 יצא הסרט התיעודי "זמן פוניבז'" שעוקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.
באלול ה'תשע"ח (אוגוסט 2018), פתח הרב כהנמן בסמוך לישיבת פוניבז' הקטנה, את ישיבת "חיים אברהם" לצעירים מעדות המזרח, כאשר חלק מתלמידי 'בתי אבות' של פוניבז' ממשיכים שם את לימודם[83].
נושאי תפקידים
שלושת הר"מים הראשונים - הרב רוזובסקי, הרב פוברסקי והרב שך, שימשו כראשי הישיבה שנים רבות עד לפטירתם. בשנותיה הראשונות של הישיבה מונו כר"מים נוספים שלושה מבוגרי הישיבה: רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין (בה'תש"ח), רבי שלמה ברמן והרב ברוך דב פוברסקי, בנו של הרב דוד פוברסקי (בה'תשי"א).
בשנת תשמ"ח מונו לר"מים הרב שמואל מרקוביץ והרב אשר דויטש, ובהמשך מונו גם הרב דוד מילר והרב יונה זלושינסקי.
המנהלים הרוחניים והמשגיחים הבכירים שכיהנו בישיבה הם הרב אבא גרוסברד, הרב אליהו אליעזר דסלר והרב יחזקאל לוינשטיין. כמו כן כיהנו כמשגיחים הרב בן ציון במברגר, הרב חיים פרידלנדר, הרב דוד זינגרביץ והרב ראובן יהושע גינזבורג (חתנו של הרב לוינשטיין).
בנוסף לבעלי התפקידים הרשמיים, הביא רבי יוסף שלמה כהנמן לישיבה מספר תלמידי חכמים יוצאי ישיבות ליטא שילמדו בישיבה ויהוו דוגמה לבחורים. גם כיום לומדים בישיבה מספר אישים כאלו, בהם הרב חיים ברמן (אחיו של רבי שלמה, המוסר ועדים וחבורות לבחורים) וכן בעבר, הרב אהרן יהושע צוקר (חתנו של רבי ברוך רוזנברג ראש ישיבת סלבודקה וחבר מועצת גדולי התורה) אשר נפטר בשנת ה'תשפ"ד.
לאחר פטירתו של הרב יוסף שלמה כהנמן התמנה כנשיא הישיבה בנו רבי אברהם כהנמן.
בעקבות מחלוקת ממושכת בישיבה, בסוף שנת תשס"ה התפצלה הישיבה, כך שלמעשה פועלות בקרית הישיבה שתי ישיבות. בישיבה האחת שבנשיאות הרב אליעזר כהנמן, המשיכו לשמש כראשי הישיבה הרב גרשון אדלשטיין, הרב ברוך דב פוברסקי. החל משנת תשס"ז כיהן לצידם גם רבי חיים שלמה ליבוביץ עד לפטירתו בחורף תשע"ו. בישיבה זו המשיכו הר"מים הרב דוד מילר, הרב חיים פרץ ברמן (שמונה לר"מ לאחר פטירת אביו, כחצי שנה לפני הפיצול, מינויו היה מגורמי הפיצול), ובהמשך מונו לר"מים נוספים הרבנים הרב שמואל יהודה מלר (בשנת ה'תש"ע חתנו של רבי פנחס שרייבר) והרב דוד לוי (חתנו של הרב אדלשטיין, מונה בשנת ה'תשע"א).
לאחר פטירת ראש הישיבה רבי גרשון אדלשטיין (בקיץ ה'תשפ"ג) מונה חתנו הרב דוד לוי למסור שיעור כללי במקום חמיו. כמו כן מונה הרב יעקב אפשטיין נכדו של הרב חיים שלמה ליבוביץ לר"מ (לאחר שבאלול תשע"ו התמנה לראש קיבוץ), ולקראת זמן קיץ ה'תשפ"ד מונה גם הרב רפאל שמואלביץ בן הרב מאיר (בנו של רבי חיים שמואלביץ) לר"מ.
המשגיח בישיבה זו היה רבי אליעזר גינזבורג, עד לפטירתו. באלול ה'תשע"ח מונה למשגיח הרב עזרא רוטשילד[84], ולצדו מונה בהמשך הרב אליהו אליעזר קלרמן שכיהן עד אז כמשגיח קטן.
בישיבה שבראשות הרב שמואל מרקוביץ המשיכו לשמש כר"מים הרב אשר דויטש והרב יונה זלושינסקי, ובשנת תשס"ט מונו לר"מים נוספים הרב יחיאל דזימיטרובסקי המכהן כראש הקיבוץ בישיבה והרב חנוך הבלין. בשנת תשע"ו מונה לר"מ הרב מיכאל קופמן, חתנו של הרב שמואל מרקוביץ, באלול תשפ"א מונה לר"מ הרב אהרן דוד מלאכי, בחשון תשפ"ב מונה לר"מ הרב אהרן יוסף קרלינשטין.
הרב אהרון זאב גרוסברד והרב אליהו אליעזר דסלר, בני משפחה של המשגיחים מהדורות הקודמים - המשיכו לשמש כמשגיחים בישיבה זו. ובהמשך מונה הרב אהרן זלזניק כמשגיח קטן.
מאז ראשית 1962 מאוגדים עובדי הישיבה בהסתדרות העובדים הכללית[85].
שיטת וסדרי הלימוד בישיבה
דרך הלימוד בישיבה דומה ביסודה לצורת הלימוד בישיבות ליטא. מבין ראשיה בעבר ובהווה השפיע בעיקר הרב שמואל רוזובסקי. דרכו התבססה על הקפת הנתונים בכל סוגיה תלמודית, עימותם ההדדי ומסקנות חדשניות. גם לאחר פטירתו, בשנת תשל"ט (1979), הייתה דרכו הפופולרית ביותר בישיבה, עד למחצית השנייה של שנות ה־90, אז התרופפה השפעתו של הרב רוזובסקי ופינתה לצדה מקום לדרכים אחרות. סדרי הלימוד בישיבה הם כמקובל בשאר הישיבות הליטאיות. בפועל מתקיים הלימוד בבית המדרש לכל אורך שעות היממה.
מחזור המסכתות: נשים נזיקין (בלא נזיר, סוטה, שבועות הוריות) ופסחים מסדר מועד. את מסכת נדרים לומדים פעמיים מדי שש שנים,
בישיבה נהוג שגם ראשי הישיבה מוסרים שיעור יומי (להבדיל למשל מישיבת חברון), וכן נהוג שבכל שנה מתחלפים לכל שיעור שלושה רבנים (אחד בזמן אלול וחצי זמן חורף, אחד בחצי זמן חורף ואחד בזמן קיץ), וכל רב מוסר שיעורים רק בשני שלישים של שנת הלימודים.
בהקמת הישיבה, תכנן הרב כהנמן שהתלמידים יסיימו את כל הש"ס בתקופת הלימודים בה. בעקבות זאת למדו בשנים הראשונות בחורי הקיבוץ אחרי הצהריים ובערב מסכתות אחרות מאלה הנלמדות בדרך כלל בישיבות הליטאיות, אך בסופו של דבר התקשו התלמידים לעמוד בתוכנית והיא בוטלה.
בעבר קצב הלימוד היה למעלה מעמוד גמרא ליום. כך למשל, בהקמת הישיבה בכסלו תש"ד למדו מסכת בבא מציעא, ועד לסוף הזמן חורף כעבור ארבעה חודשים, הגיעו עד דף נ', ובקיץ למדו עוד כשלושים דפים - קצב של 10-12 דפי גמרא בחודש. בהמשך ירד הקצב בהדרגה, ולאחר פטירת הרב כהנמן הוא הגיע לתשעה דפים לחודש. בתקופת כהונתו של הרב אדלשטיין כראש הישיבה הקצב היה כ־4 דפים לחודש, אך מרבית התלמידים אינם לומדים בקצב זה אלא לאט יותר.
בשנים הראשונות של הישיבה מסר הרב כהנמן שיעור בשולחן ערוך אורח חיים עם מגן אברהם[86].
בשנות ה־70 נקבע שהתלמידים החדשים בשיעור א' ילמדו בשעות הערב עם עמיתיהם מהקיבוץ. חברותא זו מכונה "אילן". בשנת ה'תש"ע ביטל הרב אדלשטיין את הנוהג, והוא מתקיים כיום רק בישיבה בראשות הרב מרקוביץ'.
בחורף תשס"ו הוקמה בישיבה "מערכת דברי מלכים" על ידי בני הישיבה, העוסקת בהוצאה לאור של השיעורים והשיחות של רבני הישיבה.
ארון הקודש מאיטליה
באולם בית הכנסת מוצב ארון קודש מסוגנן אשר הובא מאיטליה על ידי שלמה אומברטו נכון[87]. ארון הקודש, הבנוי מעץ ומצופה זהב, היה מוצב בבית הכנסת האיטלקי הגדול (Scuola Grande Italiana) בעיר מנטובה שבאיטליה. הארון נבנה בשנת ה'שצ"ה (1635), ולפי הכתובת שבמרכז הארון, שופץ מחדש (כחלק משיפוצו מחדש של בית הכנסת במנטובה[88]) בשנת ה'תק"י (1750). בתחילת שנות השמונים שופץ ארון הקודש על ידי הרסטורטור רן שנער[דרוש מקור], מתרומה של איל ההון היהודי לודוויג יסלזון.
בשונה מן המקובל ברוב ארונות הקודש בעולם, הארון אינו נושא את סמל לוחות הברית[89]. בעולם היהודי קיימים כמה העתקים של הארון, בהם בשטרסבורג[90] ובבית המדרש סקווירא בעיר לייקווד[91] וכן בבית המדרש 'בית יהושע' ברחוב מנחת יצחק בירושלים, וכן בישיבת ’’נזר ישראל’’ למתחזקים ברח’ בית שמאי במודיעין עילית בראשות הרב מנשה עוזרי.
מבנים בקמפוס הישיבה
- הבניין המרכזי ואגפיו - בבניין שוכן בית המדרש המרכזי שבו ארון הקודש המוזהב. גם עזרת הנשים משמשת בימות השבוע וברוב שעות השבת כאולם לימוד שאליו מובילות מדרגות מדרום ומצפון. רק בשעת תפילות השבת היא משמשת לייעודה הרשמי, לתפילת נשות האזור. אחד מחדרי הספח הצמודים לעזרת הנשים שימש בשעתו כ"חדר המשגיח" והשתמשו בו רבי יחזקאל לוינשטיין ורבי אליעזר גינזבורג. בחדר זה חלון פנימי המשקיף לתוך היכל הלימוד.
- אגפי הבניין המרכזי, אגף דרום ואגף צפון, משמשים בעיקר לחדרי פנימייה. בקומת המבוא משמש רוב החלק הדרומי את משרדי הישיבה ורוב החלק הצפוני את 'ספריית סטינסקי', הספרייה המרכזית בישיבה. ספרייה זו אינה פעילה מאז שנות ה-90, וחלק מאוספי הספרים שהיו בה נגנבו בכמה מקרי פריצה. כיום מוסר בה הרב יעקב אפשטיין שיעור מדי יום. בקומה השנייה של האגף הדרומי, בין היכל בית המדרש לחדרי הפנימייה, שכנה דירת המגורים של הרב כהנמן ורעייתו השנייה הרבנית הינדה כהנמן[92]. בעשור השני של המאה ה-21 הוסב חלק מהדירה, שעמדה ריקה עשרות שנים, לחדר שיעורים בו מועבר שיעור מדי יום. בקומת המרתף של אגף דרום שכנה מרפאת הישיבה ומכבסה ששירתה את התלמידים המעוניינים בכך. קומת הקרקע של האגף הצפוני משמשת את אולם "אשל יפה" שבו נערכו בעבר גם חתונות ואירועים של אנשי צוות הישיבה, וכיום הוא משמש למסיבות באירועי הישיבה ובחגים, וכחדר אוכל בשגרה. וכן נמסר בו שיעור יומי לתלמידי הרב מרקוביץ. באולם התקיימו גם מסיבות הנציבים והנציבות - לכבוד תורמי הישיבה הקבועים בתוכנית הנציבים[93], האולם נתרם בידי הנדבן זאב יפה מדייטון, אוהיו, שהוא ואשתו נמנו על נציבי הישיבה[94]. באגף צפון יש 3 קומות חדרי פנימיה והוא תחת שליטת ישיבת הרב מרקוביץ. באגף דרום יש 3 קומות פנימיה והוא מחולק בצורה שווה בין שני הישיבות.
- אהל קדושים - הבניין השני בגודלו ובחשיבותו בגבעת הישיבה, הבניין נועד לשמש כהיכל הנצחה ליהדות ליטא אבל אסונות שונים גרמו לעיכובים בפיתוחו והוא נותר שומם במשך עשרות שנים עד שב-1994 עבר חלק מהכולל ללמוד בבניין זה ובהדרגה הפך למקום הלימוד המרכזי של הכולל. עם החרפת מאבקי השליטה בישיבה הורה הרב אדלשטיין על מעבר לאוהל לתפילות שבת וחגים, בהמשך, כאשר ישיבתו של הרב כהנמן גדלה פונו חלקים מן האוהל לשמש כבית מדרש לתלמידי הישיבה. בבנין זה שלושה היכלות לימוד מרכזיים: בית המדרש המרכזי הכולל כתשע מאות מקומות, עזרת הנשים שלו המכונה "יציע" המחולקת לשני חלקים שבכל אחד מהם כמאתיים מקומות, בנוסף ישנם עוד שני גלריות המכילות כל אחת כמאתיים וחמישים מקומות נוספים. ואולם לימוד נוסף (המכונה היכל הגרח"ש) הממוקם בקומת הקרקע של המבנה שהוקם בשנת תשע"ה שבו יש כשבע מאות מקומות.
- בית "נווה שלום" - נחנך ב־1950 מתרומת יצחק שלום מברוקלין ויועד לתלמידים מבני עדות המזרח. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה[95]. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה. הקומה העליונה והתחתונה נשלטות על ידי ישיבת הרב מרקוביץ'; הקומה האמצעית נשלטת על ידי ישיבת הרב כהנמן.
הזמנה להנחת אבן הפינה לנווה שלום - בית "תפארת יעקב" ע"ש גזונדהייט - נחנך ב־1950 מתרומת יעקב גזונדהייט ורעייתו בילה. בבניין הוקמו בית מדרש, חדרי פנימייה וספרייה[95]. בני הזוג הקצו מלגה מיוחדת לבחורים מצטיינים כדי שישבו בבית המדרש בבניין במשך חמש שנים וילמדו על פה את התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי[96]. ברבות השנים הוסב הבניין כולו לחדרי פנימייה. נשלט על ידי ישיבת הרב כהנמן.
- בית שוגרמן - בשמו המלא "בית משה ופעריל שוגרמן", הוא המבנה ה־28 שנבנה בקריית הישיבה. בבניין 3 קומות של חדרי מגורים ואולם הרצאות גדול בקומת הכניסה. המבנה נחנך במאי 1959[97]. כיום משמש האולם כחדר ת"ת. נשלט על ידי ישיבת הרב מרקוביץ.
- בית ציטרון - מבנה סמוך לבניין המרכזי ובו "בית המוסר" באולם מיוחד, כמסורת ישיבות המוסר בליטא. הקומה השנייה והקומה השלישית מכילה חדרי פנימייה. נשלט על ידי ישיבת הרב מרקוביץ'.
- בית פרלמן - משכנו הקודם של כולל פוניבז'. האולם המרכזי משמש מאמצע העשור הראשון של המאה ה־21 כאולם לימודים לבחורי הישיבה, ועזרת הנשים משמשת כחדר שיעורים. נשלט על ידי ישיבת הרב מרקוביץ.
- אולמי סגל - ממוקם בבניין הישיבה ומונה כ-200 מקומות לימוד, נשלט על ידי ישיבת הרב מרקוביץ.
- ספריית שרמן - הספרייה התורנית לזכר יהדות ליטה ולטביה[98]. המבנה משמש את ישיבת הרב כהנמן מראשית העשור השני של המאה ה־21 לחדרי שיעורים.
- בית פיק - הסמוך לאוהל קדושים, בניין בן שלוש קומות ושישים חדרים המשמש כולו כפנימיה. בשנת תשע"ב נוסף למבנה קומה רביעית. נשלט על ידי ישיבת הרב כהנמן.
- בתי פיק - נחנכו בתחילת שנת הלימודים ה'תשל"א, 30 באוגוסט 1970. המבנים, המשמשים כחדרי פנימייה, הוקמו על הצלע המזרחית של גבעת הישיבה, לאורך מה שהיה עד אז רחוב מדרגות תלול וקשה. בשל אילוצי הטופוגרפיה נבנתה הפנימייה בשש יחידות נפרדות שמשתלבות בתוואי המשופע ושומרות מבחינה עיצובית על עמדתו של מבנה הישיבה המרכזית בראש הגבעה המתנשאת בצד זה מעל רחוב חזון איש והצד הצפון-מזרחי של זיכרון מאיר. על התכנון הופקדו האדריכלים שמעון טוכלר ויעקב סגל, והם נקראו על שם התורם, יחיאל מאיר פיק. רחוב המדרגות המתפתל בין מבני הפנימייה נשתל לכל ארכו פרחי נוי[99]. עלות הפרויקט הוערכה בלמעלה מחצי מיליון ל"י[100]. נשלט חציו על ידי ישיבת הרב מרקוביץ' וחציו על ידי ישיבת הרב כהנמן.
- בית ברזיל - פנימייה בת שש קומות[101] המחוברת לבית פרלמן. נשלט על ידי ישיבת הרב מרקוביץ'.
- בית הכנסת ירחי כלה ("תפארת צבי") ומעליו בית המדרש אהבת חסד - המבנה בן הקומתיים וחצי, נבנה מתרומתם של נציב הישיבה, הרב צבי הירש קאהן, רב בית המדרש "תפארת ישראל" בריברסייד, ניו יורק. הוא נחנך באוגוסט 1963[102].
- קרוואנים - בשטח שבין ספריית שרמן לביהמ"ד אהבת חסד ניצבים ארבעה קרוואנים המשמשים כפנימייה לבחורים מישיבת הרב כהנמן.
פנימיות הישיבה מחוץ לקמפוס
- בתי אבות - מבנה המרוחק כשלש מאות מטר מהישיבה הרחוב הרב הירש ומשמש כפנימיה לבחורים החדשים. נבנה לפני למעלה משישים שנה ונועד לשמש כבית לילדים ניצולי השואה. עם הזמן, עבר בית היתומים לקמפוס מרוחק והמקום החל משמש כפנימיה לבני שיעור א'. המבנה נשלט על ידי ישיבת הרב כהנמן.
- בעלז (בית בונדהיים) - מבנה המרוחק כשמונה מאות מטר מהישיבה ומשמש כפנימיה לבחורים הצעירים והחדשים, במשך שנים שימש כפנימיה לבני הישיבה הקטנה המסונפת לישיבה עד שהורה הרב מיכל יהודה לפקוביץ' לסגור את הפנימיה, אחר כך הושכר המקום לישיבת בעלז, אך בעקבות התפתחות מסיבית ביטלה הישיבה את חוזה השכירות בשנת תשע"ז וסינפה אותו לפנימיות הישיבה. המבנה נשלט על ידי ישיבת הרב כהנמן.
- וסרמן - מבנה המורחק כמאתיים מטר מגבעת הישיבה, המבנה הושכר במשך שנים לפנימיית בנות והוחזר לרשות הישיבה באלול תש"פ בעקבות מגפת הקורונה. המבנה נשלט על ידי ישיבת הרב כנהמן.
מבנים המושכרים לישיבה
- הלפרין - מבנה גדול הצמוד לגבעת הישיבה שלא שייך לישיבה ולא נבנה על ידה, שנשכר על ידי הרב כהנמן בשנת תשע"ב. בתחילה היה המבנה מנותק מהגבעה, אך בשנת תשע"ה נבנה גשר בינו לגבעת הישיבה. סביב בניית הגשר פרצו עימותים.
- אוהל יעקב הלפרין - מבנה של "ישיבת אוהל יעקב" הסמוכה לישיבה, שקומה מתוכו נשכר על ידי הרב כהנמן בשנת תשע"ד לצורך פנימיה. בשנת תש"פ נבנתה קומה נוספת בבניין המשמשת כחדר אוכל לבני שיעור א' ושיעור ב' בארוחות צהריים ובשבתות, ובנוסף נבנה גם גשר שחיבר את המבנה לגבעה.
- יח"ל - קיצור של ישיבת חכמי לובלין, ישיבה שעמדה בראשות הרב וואזנר במשך שנים ארוכות, עקב פטירתו בשנת תשע"ד הישיבה החלה להצטמצם בהקיפה עד שבשנת תשע"ח נסגרה הישיבה קטנה. באלול תשע"ח שכר הרב כהנמן קומה במבנה, ובאלול תשע"ט שכר קומה נוספת.
מוסדות נוספים השייכים לישיבת פוניבז'
- כולל אברכים הממוקם בגבעת הישיבה, בבניין "אוהל קדושים", מיועד לבוגרי הישיבה שנישאו. לומדים בו קרוב לאלף אברכים. בראש הכולל עמד הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן עד לפטירתו בשנת 2018. בנוסף לכולל, יש מאות אברכים הלומדים בישיבה עצמה.
- ישיבת פוניבז' לצעירים היא ישיבה לתלמידים בגילאי תיכון שבראשה עמדו רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן ורבי שמואל איינשטיין. לומדים בה כ־200 תלמידים. בנין הישיבה נבנה בראשית שנות ה-60 בחורשה שבפאתי זיכרון מאיר[103]. מבנה הישיבה נקרא "בית בונדהיים" על שם משפחת התורמים מארצות הברית[104].
- בתי אבות - מוסדות פנימייתיים שהוקמו ב-1945 עבור ילדים ניצולי שואה, ילדים יתומים וילדים ממשפחות רווחה[105]. כיום המוסדות משמשים לילדים הזקוקים לשהייה במוסדות פנימייתיים. ברחוב הרב מלצר.
- ישיבת באר יעקב - תלמוד תורה וישיבה קטנה ליוצאי עדות המזרח, נחנכה באוגוסט 1961 ברחוב הרב הירש, סמוך לגבעת הישיבה. בניין הישיבה היה בשעתו הבניין ה־65 שהוקם בקריית ישיבת פוניבז' בעיר[106].
- ישיבת "אוהל תורה" - פוניבז' לצעירים - ירושלים. פועלת תחת ישיבת הרב שמואל מרקוביץ'.
- ישיבת "דרכי שמואל" - פוניבז' לצעירים - בית שמש בראשות בנו של הרב שמואל מרקוביץ' הרב יוסף שלמה מרקוביץ.
- ישיבת באר מרדכי -ישיבה גבוהה -מודיעין עילית תחת חסותו של הרב שמואל מרקוביץ'.
קריית ישיבת פוניבז' - אשדוד
בשנות ה־60 של המאה ה־20 הוקמה שלוחת ישיבת פוניבז' על קרקעות שרכש הרב כהנמן באשדוד. בנובמבר 1963[107] הונחה אבן הפינה לקריה, והחלה הקמת 1,400 יחידות דיור ומוסדות חינוך[108]. לקראת פתיחת שנת הלימודים ה'תשכ"ו נחנכו שם שלושה מוסדות[109]:
- ישיבת גרודנא - ישיבה גבוהה. מלבד ראשי הישיבה שנבחרו לכהן בה והשתתפו בהקמתה, העבירו שיעורים בישיבה בעשור הראשון לקיומה גם ראשי הישיבה־האם, הרב שמואל רוזובסקי והרב אלעזר מנחם מן שך. בשנת 2000 התפצלה ישיבה זו, ונוסדה במקביל לה ישיבת גרודנא באר יעקב שגם היא משתייכת למוסדות ישיבת פוניבז'.
- ישיבת וילקומיר - ישיבה לצעירים, שבראשה עומד הרב מיכל דוד רוזובסקי, בנו של הרב שמואל רוזובסקי.
- כולל אברכים ע"ש רבי חיים עוזר גרודזנסקי.
ישיבות ברוח הישיבה
רבות מהישיבות הליטאיות הגדולות הפועלות בישראל משנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20, נוסדו על ידי בוגרי ישיבת פוניבז'. מחזור הלימודים ושיטת הלימוד (בעיקר של הרב שמואל רוזובסקי) הם כבישיבת פוניבז'. ברובן של ישיבות אלה (כמו גם בתי כנסת שנפתחו על ידי בוגרי הישיבה) גם ניגוני התפילות בימים הנוראים הם כמקובל בישיבת פוניבז', מיסודם של משה פורטמן (על בסיס נוסח ישיבת טלז) והרב צבי איזנשטיין (ראש ישיבת תפארת ציון).
בין ישיבות אלו: ישיבת מאור התלמוד, ישיבת בית מתתיהו, ישיבת אור ישראל, ישיבת כנסת יצחק, ישיבת באר התורה ישיבת אורחות תורה. וישיבת באר מרדכי.
בוגרים בולטים
רשימת בוגרי הישיבה שיש עליהם ערך במכלול[110]
ראו גם
- הקיבוץ בפוניבז'
- זמן פוניבז' - סרט תיעודי שעקב במשך כשנתיים אחר חייהם של כמה מתלמידי ורבני הישיבה.
לקריאה נוספת
- אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת שמואל קול, תש"ל
- הרב מפוניבז’: תולדות חייו של ר’ יוסף שלמה כהנמן רבה של ווידז ורבה האחרון של פוניבז’ שבליטא מאת הרב יואל שוורץ, תשנ"ז
- הרב מפוניבז’: פרקי חיים ויצירה של רבי יוסף שלמה כהנמן מאת אהרן סורסקי, תשנ"ט
- שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 273–314.
- בן ציון קליבנסקי, "קיבוץ פוניבז'", חצי גבורים, ט (תשע"ו), עמ' תתצג-תתקכב.
קישורים חיצוניים
- אתר ישיבת פוניבז' (כהנמן)
- פוניבז', באתר עולם התורה
- שיעורים שנמסרו ב"ירחי כלה" בישיבת פוניבז' לצפייה באתר בינינו.
- תיעוד נדיר: ישיבת פונוביז' בליטא לפני השואה, לצפייה באתר "לדעת", כ"א באדר תשע"ה
שיעור כללי בפוניבז' - סרטון, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 09:24)- עמותת ישיבת פוניבז' ועמותת הרבצת תורה על טהרת הקודש, אתר גיידסטאר ישראל
- נעילת החג בפוניבז' – בראשות מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי, גלריה ווידאו באתר JDN
- על מאבק השליטה בישיבת פוניבז'
- אבישי בן־חיים, מהומת אלוקים בפוניבז', באתר nrg, 26 בנובמבר 2004
- עידן יוסף, מהומה רבתי בישיבה של הרב שך, באתר News1 מחלקה ראשונה, 24 באוקטובר 2007
הערות שוליים
- ^ ספר עובדיה, פרק א', פסוק י"ז.
- ^ תאריך הקמת הישיבה בליטא. הישיבה הוקמה מחדש בארץ ישראל בדצמבר 1943.
- ^ הגייה שכיחה: פּוֹנוֹבִיץ' או "פּוֹנוֹבִיז'", ראשיתה בהגייה של בני עדות המזרח. ראו: ק. שבתאי, בני עדות־המזרח בלי הרגשת קיפוח, דבר, 9 באוקטובר 1963.
- ^ אמנון לוי, החרדים, 1988, עמ' 35. הערכה זו קיימת גם ב-2009, אצל: לי כהנר, התפתחות המבנה המרחבי וההיררכי של האוכלוסייה החרדית בישראל, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת חיפה, 2009, כרך ראשון, עמ' 128.
- ^ יעקב מלמד, הכירו את עולם הישיבות לשנת תשפ"ב: מפת הרישום המלאה, באתר JDN, כ"א בתמוז תשפ"א
- ^ אודות ישיבת פוניבז', אתר ישיבת פוניבז' בראשות הרב אליעזר כהנמן
- ^ חברת ישיבת פוניבז' באתר רשם החברות
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 248–254.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 254–258.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 262–263.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 263–264.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 264–267.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 268–270.
- ^ לבקורו של הגאון המפורסם הרב ר' יוסף כהנמן שליט"א באמריקה: ישיבת פעסיא בת ר' ישראל, הפרדס, שנה ג חוברת ג, סיוון תרפ"ט, עמ' 2., באתר אוצר החכמה.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כו: נע ונד, עמ' 301–303.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 277–279.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 272–273.
- ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 297.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 274–275.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 276–277.
- ^ באתר מירושלים לליטא
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 281.
- ^ בהם: הרב משה סוויפט, חבר בית הדין הרבני בלונדון; ומשה פורטמן, מנהלה האדמיניסטרטיבי של ישיבת פוניבז' בישראל.
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כח: חורבן פוניבז', עמ' 335–344.
- ^ ספר עובדיה, פרק א', פסוק י"ז מסופר כי החפץ חיים ציטט פסוק זה כשנשאל בדבר הסכנה הנשקפת ליהודי אירופה מצדו של היטלר
- ^ ספר ישעיהו, פרק ד', פסוק ג'
- ^ ישראל כהן, רבי יעקב אדלשטיין חשף: פוניבז' נוסדה ב'הליגמן' • צפו, באתר כיכר השבת, 17 בדצמבר 2015
- ^ אחד בדורו ב, שמואל, קול, תל אביב: הוצאת אורות, תש״ל, עמ' 381
- ^ שלא מתלמידיה הקבועים של הישיבה ואינם סמוכים על שולחנה
- ^ סורסקי, אהרן, הרב מפוניבז - ב, תשנ״ט, עמ' רג
- ^ לתיאור של שיעור בישיבה ביוני 1944, ראו: שי"ן, בשדרות רבי טרפון (פרק ג), הצופה, 15 ביוני 1944.
- ^ שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 275. הישיבות שמונה טיקוצ'ינסקי הן: ישיבת קלצק בפרדס חנה; ישיבת חפץ חיים בכפר סבא; ישיבת מקור חיים בירושלים וישיבת השרון ברמת השרון.
- ^ קול, שמואל, אחד בדורו ב, תל אביב: הוצאת אורות, תש"ל, עמ' 353
- ^ מרדכי אלקן, הגרי"ש כהנמן - גדול בחזון ובהגשמה, הצופה, 21 בנובמבר 1963.
- ^ שמעון קושניר, שדות ולב, פרקים מדרך חייו של אברהם הרצפלד, תל אביב: ספרית השדה, 1962. עמ' 422–432. מצוטט אצל שלמה טיקוצ'ינסקי, 'העתקת הישיבה הליטאית לארץ ישראל: סיפורן של שתי ישיבות בישראל — "חברון" ו"פוניבז'"', בתוך: עמנואל אטקס (עורך), ישיבות ובתי מדרשות, ירושלים: מרכז דינור ומרכז זלמן שזר, תשס"ז. עמ' 297 הערה 73. וראו עוד: סוד הלמדנות, מעריב, 18 בפברואר 1971
- ^ יעקב רבי, בחורי ישיבה בישראל, על המשמר, 21 בדצמבר 1962.
- ^ תוכניות בניין הישיבה מאת אדריכל יצחק שוסטר, באתר קדם – בית מכירות פומביות
- ^ שמואל קול, אחד בדורו
- ^ עובדת בישיבה נרצחה ע"י שודדים, משמר, 16 בפברואר 1947
רבקה הרצוג, נרצחה בידי גנבים ערבים, דבר, 16 בפברואר 1947
זכרון להולכים: רבקה הרצוג ז"ל (שנה לפטירתה), הצופה, 5 בפברואר 1948
אלי אלון, רצח מחסנאית ישיבת פוניבז', באתר News1 מחלקה ראשונה, 16 בפברואר 2017 - ^ אמנון לוי, החרדים, עמוד 94, מובא כאן
- ^ נחנך „היכל התורה” בבני ברק, חרות, 11 ביוני 1953.
- ^ י. חנוך, בני ברק מצפה לביקור הנשיא, מעריב, 8 ביוני 1953.
- ^ נשיא המדינה בחנוכת היכל ישיבת פוניביז', הצופה, 8 ביוני 1953.
- ^ הכחשת ישיבת פוניבז', חרות, 10 ביוני 1953.
- ^ אחרי הפגיעה ברב הרצוג: ישיבת פוניווז' ורבה של ב"ב מביעים צערם, חרות, 3 בינואר 1954.
- ^ ראשי ישיבות מוקיעים התפרעות הפרחחים בהלוויית הרב דסלר זצ"ל, הצופה, 4 בינואר 1954.
- ^ התפרעות הקנאים - בעירית בני ברק, דבר, 10 בינואר 1954.
- ^ עירית בני ברק מגנה, חרות, 10 בינואר 1954.
- ^ עיריית בנ"ב תדון הערב בהתפרעות בהלוויית הרב דסלר ז"ל, הצופה, 7 בינואר 1954.
- ^ מ.מ, מן הצד, שערים, 20 באוגוסט 1954.
- ^ הספד מר, שערים, 5 בינואר 1954.
- ^ הסמל לוונשטין הי"ד לקבורה בזכרון מאיר, חרות, 6 בנובמבר 1957
- ^ נח זבולוני, ארון הגאון מווילנה יובא לארץ, חרות, 24 במאי 1960.
- ^ ראש ישיבת פוניביז' יקים בית־עלמין פרטי, דבר, 24 במרץ 1961.
- ^ ישיבת פוניבז' צהלה ושמחה, הבקר, 1 בפברואר 1960.
- ^ ישיבת פוניבז' ומפעליה (מודעה), הצופה, 28 בספטמבר 1962
- ^ ק. שבתאי, אגדת פוניביז' ו"מכון ויצמן לתורה", דבר, 25 בינואר 1963.
- ^ 58.0 58.1 חגיגה משולשת בקריית פוניבז', הצופה, 4 באוגוסט 1964.
- ^ בית פנימיה ייחנך מחר בקרית פוניבז' בבני ברק, מעריב, 3 באוגוסט 1964.
- ^ ועדה עולמית תיטול על עצמה הדאגה להשלמת מפעלי הגאון מפוניביז', הצופה, 10 בספטמבר 1969.
- ^ סוד הלמדנות, מעריב, 18 בפברואר 1971.
- ^ ארבעה נהרגו ושישה נפצעו בתאונות בשרון, מעריב, 27 באוקטובר 1978.
- ^ נח זבולוני, ועד הישיבות: תלמיד ישיבה שיקבל רישיון נהיגה יאבד זכותו לדחיית שרות, דבר, 11/05/1995, עמ' 4.
- ^ כתב תביעה מטעם ישיבת פוניבז' והרב כהנמן, עמ' 3, פסקה 16-17
- ^ פסק דין ביניים, י"ט סיוון תשנ"ח
- ^ הרב שמואל מרקוביץ ואח' נגד הרב אליעזר כהנמן ואח' - ניר טולדנו, משרד עורכי דין ונוטריון בפתח תקווה, באתר ניר טולדנו, משרד עורכי דין ונוטריון בפתח תקווה, 21 בפברואר 2019
- ^ פסק הדין, עמ' 7, שורות 7-13
- ^ הבהרות לפסק הדין מיום כ"ג אדר-א' תש"ס - ט"ז סיון תש"ס, הבהרות נובפות לפסק דיננו מיום כ"ג אדר א' תש"ס - י"ד תמוז תש"ס, הבהרת פסה"ד - י' אייר תשס"ה
- ^ ע"א 3216/06 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־28 במרץ 2007
- ^ קרב הירושה על נכסי ישיבת פוניבז': המחוזי סירב להדיח את הבוררים, באתר כלכליסט, 9 ביולי 2013
- ^ רע"א 5421/13 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־1 באוקטובר 2013
- ^ כתב תביעה מטעם ישיבת פוניבז' והרב כהנמן עמ' 16, פסקה 102
- ^ "אין לבוררות שום תוקף על פי התורה" בחדרי חרדים
- ^ אלי כהן, בחדרי חרדים 11:16 24/04/2014, פוניבז': התחייבות לא לדון בלי הסכמת הגראי"ל, באתר בחדרי חרדים
- ^ (הקישור אינו פעיל, 10 באפריל 2018)פסק הדין; יוני גרין, פסק בוררות בסכסוך של פוניבז': 'השונאים' יממנו את 'המחבלים', באתר חרדים10, 29.12.2014
- ^ הוכחות הרב צימבליסט: "כל בני ברק יודעת", באתר בחדרי חרדים
- ^ פסק בית המשפט המחוזי בסדרת תיקים, מיום 30.8.15
- ^ רעא 6753/15 הרב אליעזר כהנמן נ' הרב שמואל מרקוביץ, ניתן ב־22 ביוני 2017
- ^ ישראל כהן, המאבק בפוניבז' נמשך: דרישה חדשה לפסול את הבוררים, באתר כיכר השבת, 1 בפברואר 2018
- ^ הפ"ב 72122-01-18: כהנמן ואח' נ' מרקוביץ ואח', באתר "נט המשפט", 06.08.2018
- ^ ישראל כהן, הבורר המיתולוגי של המחלוקת בפוניבז' שמונה ע"י הגרי"ש אלישיב, הרב צימבליסט התפטר באופן רשמי מתפקידו, בעוד כחודש יערך דיון בביהמ"ש על מינוי בורר חילופי בהסכמת הצדדים, באתר טוויטר
- ^ הבורר החדש בפילוג של ישיבת פוניבז’: השופט בדימוס דוד חשין, באתר חרדים10, 2021-09-26
- ^ משה וייסברג, ישיבת פוניבז' פותחת את שעריה לספרדים, באתר בחדרי חרדים
- ^ זאב בלוי, התרגשות בפוניבז': המשגיח החדש מסר שיחה ראשונה בישיבה, באתר JDN, 15 באוגוסט 2018
- ^ עובדי ישיבת פוניבז' הצטרפו להסתדרות, דבר, 19 בפברואר 1962
- ^ הוא התחיל את השיעור, היכן שהפסיק בישיבת פוניבז' בליטא.
- ^ דוד שניר, ארונות קודש מאיטליה באר"י, שערים, 20 בדצמבר 1960.
- ^ (איט').
- ^ על התופעה בהרחבה: ד"ר ש. א. נבון, ארונות קודש ללא לוחות הברית, הצופה, 4 בנובמבר 1960.
- ^ אבי מנחם, מפוניבז' לשטרסבורג צרפת, מקדש מעט גיליון 71.
- ^ משה ויסברג, העתק מדויק: סקווירא בנו ארון קודש כמו בפוניבז', באתר בחדרי חרדים, 23 במרץ 2017
- ^ אפרת ארד, הרבנית הקימה צבא נדיבות, מעריב, 15 בנובמבר 1961.
- ^ מסיבת נציבים בישיבת פוניבז', חרות, 24 באפריל 1962.
- ^ נציבי פוניבז'..., הבקר, 27 באפריל 1962.
- ^ 95.0 95.1 נחנכו 2 בתים בישיבת בני־ברק, חרות, 25 במאי 1950.
- ^ שני בתי מדרש חדשים לישיבת פוניביז', שערים, 1 ביוני 1950.
- ^ נחנך "בית שוגרמן" בישיבת פוניבז', הבקר, 27 במאי 1959.
- ^ אליקים פדרמן, הספריה התורנית לזכר יהדות ליטה ולטביה, חרות, 4 ביולי 1962.
- ^ סופר דבר בגוש דן, נחנכו "בתי פיק" בבני-ברק, דבר, 30 באוגוסט 1970.
- ^ מעונות לתלמידי ישיבה בבני־ברק, מעריב, 28 באוגוסט 1970.
- ^ הקומה השישית נבנתה בשנת תשע"א
- ^ חנוכת בית־מדרש ירחי־כלה - "תפארת צבי" בישיבת פוניבז', הצופה, 15 באוגוסט 1963.
- ^ מסיבת "נציבים" בישיבת פוניבז', הצופה, 4 באפריל 1961.
- ^ ביכ"נ עתיק באיטליה לישיבת פוניבז', הצופה, 17 בנובמבר 1961.
- ^ "בתי אבות" לילדי הגולה, הצופה, 20 במרץ 1946.
- ^ נחנך הבנין ה־65 בקרית ישיבת פוניביז', מעריב, 21 באוגוסט 1961.
- ^ ע. חדד, נורתה אבן פנה לקרית ישיבת פוניבז' באשדוד, הצופה, 22 בנובמבר 1963
- ^ החלה הקמת קריית פוניבז' באשדוד, הצופה, 22 ביולי 1964.
- ^ סופרת "דבר" בגוש דן, שלושה מוסדות חדשים ייפתחו בישיבת פוניבז', דבר, 10 באפריל 1966.
- ^ לרשימה מפורטת של בוגרים רבים וחידושי תורה שלהם ראו: ירחי כלה: פוניבז' (חלק א), שיעורי סוגיות והלכה מראשי הישיבה ובוגריה מרביצי התורה, לרגל יובל שנים למפעל ירחי כלה (אב תשי"ג-אב תשס"ב), באתר אוצר החכמה (חלק ב).
25406044ישיבת פוניבז'