משטרת העזר הליטאית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איש משטרת העזר הליטאית וקבוצת יהודים, וילנה, 1941

משטרת העזר הליטאית (בגרמנית: Litauische Hilfspolizei; בליטאית: Tautinio Darbo Apsaugos Batalionas‏ (TDA), מילולית: "גדודי ההגנה על העבודה הלאומית") הייתה כוח צבאי-למחצה (אנ') בתקופת הכיבוש הנאצי של ליטא שיועד להלכה לסייע לשלטון הגרמני בשמירה על מקומות בעלי חשיבות אסטרטגית ולמעשה היה כוח רצחני שיועד לרצח יהודים. בין יוני 1941 לאוקטובר אותה שנה עסקו גדודי משטרת העזר ברצח שיטתי של יהודי ליטא (בין השאר רצח יהודי וילנה בפונאר). לאחר חיסול כמעט כל יהדות ליטא[1], הועברו על ידי הגרמנים לשטחי הכיבוש במזרח אירופה וחלקם שימשו כשומרים במחנות הריכוז. בעת המלחמה הוקמו כשלושים גדודים, 25 בטליוני משטרת עזר ועוד חמישה גדודי בנייה ויחידות מקומיות למטרות מיוחדות, בשני גדודים ליטאיים שירתו גם חיילים מעמים אחרים. מספור הגדודים, הרכבם והיקפם לא היה קבוע והשתנה מדי פעם. רבים מחיילי משטרת העזר נהרגו בקרבות עם פרטיזנים סובייטיים והצבא האדום[2].

היקף

משטרת העזר לא תועדה כדבעי. פעולות הרצח שלה תועדו בדו"ח יגר[3]. לפי המסמכים שנמצאו בארכיוני ליטא, רוסיה וגרמניה שירתו בבטליונים ביום ה-26 באוגוסט 1942 8,388 ליטאים ובהם 341 קצינים, 1772 נגדים ו-6,275 חיילים[4]. לפי המשוער נהרגו או מתו עד אותו תאריך כ-2,000 חיילים. המשטרה כללה גם כוח פרשים, תזמורת ופלוגת-ייצוג של חיילים מרשימים וגבוהי-קומה (פלוגה זו השתתפה ברצח יהודי איישישוק)[5].

רקע

ב-15 ביוני 1940, כחלק מהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, פלשו כוחות ברית המועצות לליטא במסגרת כיבוש המדינות הבלטיות וכשבוע לאחר מכן נוסדה הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית, כגרורה של ברית המועצות. הוחלו בה חוקי הבולשביזם, בעלי הון ואדמות נעצרו ורכושם הולאם. ליטאים לאומנים ירדו למחתרת וייסדו ארגון ללוחמת גרילה נגד השלטון הסובייטי בשם "הפרטיזנים" שמנה כ-100,000 איש[6].

ב-17 בנובמבר 1940 ייסדו גולים ממגוון מפלגות ליטאיות בגרמניה את "ליגת האקטיביסטים הליטאית" (או חזית הפעילים הליטאית, LAF - Lietuvos Aktyvistų Frontas), חזית לאומנית, אנטי-סובייטית ואנטישמית שתמכה בציוד ובתעמולה במחתרת הליטאית וסייעה לאבווהר במשימות מודיעין צבאי. בעלון בכותרת "הוראות ליום שחרור ליטא" שפרסמה החזית ב-24 במרץ 1941 נכתב: "כשהצבא האדום יגורש מליטא... חשוב מאד לנצל את ההזדמנות להיפטר מיהודים"[7][8].

כשנה לאחר פלישת ברית המועצות, פלשו כוחות גרמניה הנאצית לליטא, במסגרת מבצע ברברוסה. ה"פרטיזנים" הלאומנים ראו בכוחות הגרמניים משחררים. בתחילה הכירה הממשלה הזמנית של ליטא העצמאית (שהתקיימה כחודש בלבד) בפרטיזנים והעניקה להם רשות לנהוג ביהודי ליטא ככל העולה על רוחם. הדבר פתח פתח לעשרה ימים של פוגרומים, רצח, פגיעה בנשים וביזה. בלילה שבין ה-25 וה-26 ביוני נרצחו על ידי הפרטיזנים בסלובודקה 1,500 יהודים והם שרפו רובע שלם, בלילות שלאחר מכן נרצחו 2,300 יהודים נוספים[6].

הדבר לא נשא חן בעיני מפקדי הכיבוש הגרמני ובעצה אחת עם הממשלה הליטאית הוחלט להקים במקום כנופיה פרועה, "גדודי אבטחה" מסודרים. אחת הסיבות להקמת הגדודים הייתה לארגן ולמשטר את רצח היהודים על מנת שיתבצע באופן יעיל ולא בראש חוצות. מבחינת הליטאים הלאומנים התקבל הדבר בברכה כיוון שהם ראו באותה תקופה את הגדודים כגרעין לצבא עתידי של מדינתם העצמאית.

בליטא העצמאית

אנדרטה לזכר הנרצחים בטבח בפורט השביעי (4-6 ביולי 1941)

הגדוד הראשון (בטליון מספר 1) הוקם ב-28 ביוני 1941 בקובנה בפיקודו של אנדריוס בוטקונאס, אנשי הבטליון ענדו סרט לבן על זרועם. הבטליון מנה 150 קצינים וחיילים בחמש פלוגות. מאוחר יותר הורחב הגדוד לשבע פלוגות. שר המשטרה של הממשלה הזמנית, ויטאוטאס רייוויטיס, העביר את משימות הרצח של הבטליון למושלה הצבאי של העיר קובנה והמחוז, יורגיס בוביאליס והוא העביר את ההוראות לבטליון. משימתו הראשונה של הגדוד הייתה חטיפה וריכוז יהודים מקובנה במצודת הפורט השביעי והריגתם[9].

באותו יום הוקם גם הבטליון הראשון של משטרת העזר בווילנה.

בפקודת יום שפרסם מפקד הבטליון הראשון לפיקודיו עם הקמת הבטליון, אמר:

חיילים, אנו מתחילים כעת תקופה של עבודה יצירתית מלאת שימחה. אנו שוחררנו משלטון הטרור האדום על ידי המנהיג הדגול היטלר וצבאו המפואר ולצידו לוחמים הפרטיזנים שלנו, השאוליסטים וכל הליטאים, האוהבים את מולדתם... אנו, החיילים, חייבים לצעוד בעקבות הנופלים והמתנדבים במלחמת 1919 אין לנו לצפות לתמורה בעד מאמצנו, כי חייבים אנו ללכת לקראת עמל והקרבה כדי לבנות מחדש את מולדתנו.

תחת כיבוש גרמני מלא

קובנה

ליטא העצמאית התפרקה בראשית אוגוסט 1941 ותחתיה הונהג שלטון גרמני ישיר. מסלול הפיקוד של הבטליונים שהוכפף לממשלה העצמאית, שלא הייתה קיימת עוד, בוטל ובוטקונאס ובוביאליס פוטרו. למפקד הכללי של הבטליונים מצד הגרמנים התמנה מאיור הגסטפו לכטהאלר. כבר ב-6 באוגוסט פירק לכטהאלר את הבטליון הראשון הגדול של קובנה, הקים שני בטליונים תחתיו והוסיף בטליון שלישי בשאנצ'אי (פרבר של קובנה). שלושה שבועות לאחר מכן הוקם בקובנה בטליון רביעי וכעבור שלושה ימים - בטליון חמישי. המגויסים לבטליונים היו אנשי הפרטיזנים הלאומנים, "אקטיביסטים" מקומיים ועריקים מן הצבא האדום.

הבטליונים הראשון והשני בקובנה הועסקו ברצח יהודים שיטתי בפורטים (מצודות) הרביעי[10], השביעי והתשיעי. היו אלה אנשי הבטליון הראשון שרצחו של יהודי גטו קובנה וביצעו את "האקציה הגדולה" בגטו זה ב-28 באוקטובר 1941. הבטליון השני הועבר לאחר מכן לבלרוס ומספרו שונה ל-12. בנובמבר 1941, לאחר שהרציחות בפורט התשיעי הושעו, הועבר הבטליון הראשון לרוסיה ומספרו שונה ל-13. בטליונים נוספים שהוקמו הופנו לרוסיה, אוקראינה ופולין.

וילנה

וילנה השתייכה לאזור ממשל צבאי שונה מקובנה וגם בה הוקמו באותה עת חמישה בטליוני משטרת-עזר שמוספרו 1-5. בווילנה ניסו הלאומנים הליטאים בשלב הראשון להלחם לא רק ולא בעיקר נגד יהודים אלא בעיקר נגד "זיהומים" אחרים של האופי הליטאי ובהם פולנים, שהיוו למעלה ממחצית מתאוכלוסיית העיר[11].

עם הקמת הבטליונים בווילנה התפרסמה פקודת היום החגיגית הבאה:

לוחמים יקרים של משטרות העזר! בהנהגתו של אדולף היטלר השמיד צבא התפארת של גרמניה הגדולה את צבא-השודדים היהודי-בולשביקי ושיחרר את ליטא מהטרור היהודי והעבדות... עלינו הוטלה הזכות ההיסטורית להלחם ביחד עם טובי החיילים בעולם - החיילים הגרמנים... לקרב למען הציביליזציה העולמית ותרבותה.

גדודי וילנה השתתפו, בין השאר, ברצח יהודי וילנה בפונאר. באוקטובר הועברו הגדודים השני והשלישי לפולין, ואנשיהם הוצבו לשמירה במחנות הריכוז אושוויץ, בירקנאו ומיידאנק. הגדודים הוילנאיים שהושארו באזור וילנה נוצלו לשמירה על מתקנים אסטרטגיים, בעיקר מסילות ברזל ורכבות ובמלחמה נגד הפרטיזנים הרוסים והיהודים. יונאס ז'מייטיס, מפקדו הליטאי של גדוד משטרת העזר הוילנאי השני, הועלה עקב הצטיינותו לדרגת שטנדרטנפיהרר (מקבילה לקולונל) באס אס ופיקד על הבטליון השביעי בחיסול גטו ורשה.

הבטליון הוילנאי ה-15 פעל בבלרוס ובסיסו היה בעיר ברנוביץ' משימתו הייתה שמירה על מסילת הברזל מינסק-וילנה והוא פעל גם ברצח יהודים יחד עם הבטליון ה-12. הבטליון ה-14 חיסל את גטו זאגר.

יחידות מיוחדות במסגרת משטרת העזר

יחידת הקומנדו הממונעת של המן ושיטת פעולתה

יחידת הקומנדו הממונעת של המן (בגרמנית: Rollkommando Hamann, בליטאית: skrajojantis būrys) מנתה 58 חיילים מהפלוגה הרביעית של הבטליון הראשון, יחד עם 8 חיילי איינזצגרופן בפיקודו של אוברשטורמפירר (סגן) יואכים המן (Hamann)‏[12], עוזרו של האס אס–שטנדרטפיהרר קרל יגר. תפקידה היה רצח יהודים בערי השדה ובעיירות. היחידה מה-7 ביולי 1941 ועד ה-2 באוקטובר 1941 (כלומר, הן בתקופת הממשלה הזמנית של ליטא הצעמאית והן לאחר מכן) ורצחה, לפי דו"ח יגר, כ-70,000 יהודים בליטא, ב-46 מקומות שונים (בהם יהודי פוניבז', וילקומיר, אוטנה, מריאמפולה, יאנובה, אליטא ועוד). היחידה נעזרה ב"אקטיביסטים" מקומיים ששמחו לסייע לה בריכוז היהודים. יהודי כפרים ועיירות קטנות הועברו לעיירות וערים שכנות, שם רוכזו בבית הכנסת, קסרקטין צבא או מתקן עזוב ושם החלה התעללות שכללה עינויים, גזיזת זקנים, הרעבה ומניעת מים, מכות, פגיעה בנשים ורצח על ידי ה"אקטיביסטים" ומתנדבים מקומיים. לאחר מכן נכנסה לפעולה יחידת הקומנדו שהובילה את היהודים הנותרים לבורות חפורים מראש, שם הם נורו למות[13].

הבטליון ה-12

מספורו של הבטליון הקובנאי השני השתנה באוקטובר 1941 ל-12. מפקדו כמעט לכל אורך קיומו היה המאיור אנטאנאס אימפולוויצ'יוס (Antanas Impulevičius). בשיאו שירתו בו כ-1,000 חיילים ו-80 קצינים. הבטליון הועסק ברצח יהודי קובנה ובאוקטובר 1941 נשלח למינסק על מנת "לייצג שם את העם הליטאי בהשמדת הבולשביזם היהודי". בחודש נובמבר 1941 לבדו השתתף הבטליון ברצח 11,000 יהודי גטו מינסק וכן חיסול יהודי סלוצק, בוריסוב וערים נוספות ורצח כ-2,000 שבויי מלחמה ופרטיזנים (סך הכל למעלה מ-34,000 איש בחמישה שבועות). היינריך הימלר וריינהרד היידריך, שקיבלו דיווחים על יעילות הכוח הליטאי, עודדו שילוב שלו עם האיינזצגרופן והאס אס, דבר שהוביל להכפפת הבטליון ישירות למפקדת משטרת הביטחון בליטא.

בהמשך הועבר הבטליון גם לאוקראינה והוחזר לגטו מינסק, שהתמלא מחדש ביהודים שגורשו מגרמניה על מנת לחסלו כליל.

כמעט איש מאנשי הבטליון לא נשפט על מעשיו. המפקד אימפולוויצ'יוס נמלט לאחר המלחמה לארצות הברית ומת שם בשנת 1970 בגיל 63, לאחר שארצות הברית סירבה להסגיר אותו לברית המועצות[14].

"היחידה המיוחדת" (Ypatingas Burys)

"היחידה המיוחדת" הייתה מורכבת מקבוצה של כ-200 מתנדבים שהתגבשה בראשית הפלישה הגרמנית והייתה מורכבת מרוצחים ואנשי העולם התחתון. היחידה פעלה בווילנה עוד לפני שהגיעה לשם יחידת איינזצקומנדו 9 ולאחר שליטא עברה לשליטה גרמנית, הוכפפה למשטרת הביטחון. אנשי היחידה סיירו ביער פונאר הסמוך לווילנה וזיהו שם בורות שנחפרו על ידי הסובייטים לשם הטמנת מיכלי נפט גדולים. כבר בראשית הפלישה נורו אל בורות אלה 300 מנכבדי הקהילה היהודית. אנשי היחידה היו מוצבים בפונאר ליד הבורות וביצעו את הרצח בפועל, כאשר "אקטיביסטים" מקומיים ("כאפונעס"[15]), אנשי איינזצקומנדו ומשטרה אחרים (מהבטליון הוילנאי השני והמשטרה העירונית) מרכזים ומובילים את היהודים, שנחטפו מן הרחוב או מבתיהם, אל האתר. בנוסף עסקו אנשי היחידה בשמירה על האתר מפני התקרבות "סקרנים"[16].

ביוני-יולי 1943 חיסלו אנשי היחידה, יחד עם אנשי הגדוד הוילנאי הראשון את מחנות העבודה בליטא. עד ספטמבר אותה שנה סייעו בידי הגרמנים בחיסול כל היהודים הבלתי כשירים לעבודה בכל גטאות ליטא, כולל גטו וילנה, בירי או בסיוע לגירושם לסוביבור. יהודים כשירים לעבודה נשלחו למחנה הריכוז קלוגה ולאושוויץ[17].

הבטליון השביעי

הבטליון השביעי, בפיקודו של גרינקוס שמסקה (Grinius Shemaska), עריק פולני שחבר לגרמנים, מנה כ-700 חיילים ופעל בעיקר באוקראינה ובחיסול גטו ורשה. בחורף 1942 צורף הבטליון לארמייה השישית של הוורמאכט בפיקודו של פרידריך פאולוס וביצע פעילות השמדת יהודים בשטחי אוקראינה מוויניצה עד חרקוב. כאשר נכנע פאולוס, הצליח הבטליון לפרוץ חזרה אל הקווים הגרמניים, תוך איבוד כמחצית מחייליו, וזכה לאות "צלב הברזל" מאת היטלר. לאחר מכן הועבר הבטליון לוורשה ובסוף 1944 נלחם בקרבות בלטביה. שמסקה נמלט, אך נתפס על ידי הפולנים והוצא להורג בתליה[18].

כמרים בשירות משטרת העזר

ראשי הכנסייה הקתולית בליטא ובראשם ראש הכנסייה, הארכיבישוף יוזפאס סקווירצקס (Juozapas Skvireckas) והבישוף וינצ'נטאס בריזגיס (Vincentas Brizgys), הזדהו, ככלל, עם הרייך השלישי. הבטליונים יצאו למלאכתם תוך ברכה של כמרים והיו אף כמרים שאירגנו את הרציחות בפועל בתחום הדיוקסיה שלהם. ידועים במיוחד הכמרים שאנטארס (Šantaras) ויאנקוס (Jankus), שהיו חלק חיוני בארגון ההשמדה בצפון ליטא. עם זאת, היו גם כמרי קהילות קטנות שסייעו בהצלת יהודים וחלקם נרצחו בידי משטרת העזר[19][20][21].

לאחר תבוסת גרמניה הנאצית

רוב אנשי משטרת העזר נמלטו יחד עם הכוחות הגרמנים הנסוגים וחלקם הסתתרו ביערות. חלק מהם מצאו מקלט במדינות המערב, כפליטים הנרדפים בשל פעילות אנטי-סובייטית ורק חלק קטן מהם הוסגר או הועמד לדין בשל פשעי מלחמה. אנשי משטרת העזר שנותרו בליטא ונתפסו ושלא הוכח כי היו מעורבים בהריגת חיילים סובייטים לא הועמדו כלל לדין. גם אנשי משטרת העזר שנכלאו עקב הריגת חיילי הצבא האדום או פרטיזנים רוסים בעת המלחמה יצאו לחופשי כאשר קיבלה ליטא עצמאות. יתרה מזו, ליטא העצמאית העניקה רהביליטציה (זיכוי מאשמה, טיהור, החזרת מוניטין והחזרת זכויות שנשללו) לכל אנשי משטרת העזר.

ההתייחסות הליטאית לנושא

מצבת הזיכרון המרכזית ביער פונאר. בשנות ה-90 וה-2000 הוקמו מצבות זיכרון רבות לשואה ברחבי ליטא. בכיתוב מוזכרים "הכובשים ההיטלריסטים ועוזריהם המקומיים".

בליטא שלאחר המלחמה, נתפס נושא רצח היהודים כעניין גרמני. לפי הנרטיב הרשמי, אכן היו ליטאים שהשתתפו ברצח יהודים אך הם היו מעטים יחסית, אולצו לעשות כן על ידי הגרמנים, היו אנשים משולי החברה או שסבלו קשות מידי סוכני NKVD יהודים בעת הכיבוש הסובייטי[22]. לפיכך יש לראות במשתפי הפעולה הליטאים קרבנות ולא אשמים. נרטיב זה נפוץ בעיקר בקרב מהגרים ליטאים למערב, בפרט בארצות הברית, שם נתפס כל ערעור על נרטיב זה כתעמולה קומוניסטית[23].

בכינוס היסוד של האגודה לתרבות יהודית-ליטאית בשנת 1989 התנצל נציג הפרלמנט של ליטא העצמאית בפני היהודים על החלק שנטלו משתפי פעולה ליטאים בשואה. ב-1991, ביום השנה לחיסול גטו וילנה שב ראש ממשלת ליטא, גדימינס וגנוריוס וחזר על ההכרה בשואה ועל ההתנצלות. ב-1995, בעת ביקורו בישראל שב נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקאס וחזר על ההצהרה וטען שהשואה הייתה גם טרגדיה לליטא, הוא אף טען שחקירת האמת דרושה לליטא על מנת שתוכל להתקבל לאיחוד האירופי. אולם, הצהרות פוליטיות אלה לא זכו לתמיכה ציבורית רחבה. להפך, הן עוררו גל זעם בעיתונות שטענה שהליטאים התנצלו יותר מדי ושהגיעה העת לשכוח מהעניין. הגישה המקובלת היא שבליטא בוצע "ג'נוסייד כפול" הן של ליטאים על ידי הסובייטים והן של היהודים על ידי הנאצים. ועדת המחקר לאירועי מלחמת העולם השנייה בליטא אף נקראת "הוועדה לחקר רצח העם הנאצי והסובייטי". מאז ראשית המאה ה-21 נערכים יותר ויותר מחקרים בנושא ונפתחים ארכיונים ויומנים אישיים המגלים את היקף ההשתתפות של משטרת העזר הליטאית בהשמדה. בציבוריות הליטאית נטוש ויכוח בין אלו הטוענים שיש לפתוח ולחקור הכל ולהכיר את האמת הקשה, ושרק צעד זה יוביל להתקבלות של ליטא למשפחת העמים לבין אלו הטוענים כי מחקרים המאירים את ליטא באור שלילי רק מחזקים את הקונספירציה נגדה הרואה בה עם של פושעי מלחמה[23].

לקריאה נוספת

  • יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 135–156.
  • שרה שנר-נשמית, ‬רוצחים וחסידי אומות העולם ליטאיים, דפים לחקר תקופת השואה, י"ד, תשנ"ח-1998, עמ' 273–312.‬

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 80%, לפי יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 149
  2. ^ איגוד יוצאי ליטא בישראל, "הבטליונים הקטלניים הליטאים רוצחי יהדות ליטא
  3. ^ שרה שנר-נשמית, ‬רוצחים וחסידי אומות העולם ליטאיים, דפים לחקר תקופת השואה, י"ד, תשנ"ח-1998, עמ' 280
  4. ^ שרה שנר-נשמית, ‬רוצחים וחסידי אומות העולם ליטאיים, דפים לחקר תקופת השואה, י"ד, תשנ"ח-1998, עמ' 282
  5. ^ איגוד יוצאי ליטא בישראל, "הבטליונים הקטלניים הליטאים רוצחי יהדות ליטא"
  6. ^ 6.0 6.1 לני יחיל, השואה, הוצאת שוקן ויד ושם 1987 כרך ב' עמ' 395
  7. ^ יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 147
  8. ^ שרה שנר-נשמית, ‬רוצחים וחסידי אומות העולם ליטאיים, דפים לחקר תקופת השואה, י"ד, תשנ"ח-1998, עמ' 277-280
  9. ^ יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 139-140
  10. ^ יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 145
  11. ^ יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 139-138
  12. ^ יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 140,145
  13. ^ יחידת הקומנדו הממונעת של המן, אתר איגוד יוצאי ליטא בישראל
  14. ^ לפי הערך בוויקיפדיה הליטאית, המצטט את האנציקלופדיה הליטאית
  15. ^ ראו גם חיים לזר-ליטאי, חורבן ומרד פרק ב'
  16. ^ יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 145-6,143
  17. ^ יצחק ארד, רצח היהודים בליטא תחת הכיבוש הגרמני (1941-1944), דפים לחקר השואה, י"ז, תשס"ג-2003, עמ' 151-153
  18. ^ איגוד יוצאי ליטא בישראל, "הבטליונים הקטלניים הליטאים רוצחי יהדות ליטא
  19. ^ Yitzhak Arad, The Christian Churches and the Persecution of Jews in the Occupied Territories of the U.S.S.R, Shoah Resource Center, The International School for Holocaust Studies
  20. ^ Church Institution during the Period of Nazi Occupation in Lithuania
  21. ^ שרה שנר-נשמית, ‬רוצחים וחסידי אומות העולם ליטאיים, דפים לחקר תקופת השואה, י"ד, תשנ"ח-1998, עמ' 308-309
  22. ^ קיימת בליטא אמונה עזה, אם כי לא מבוססת ולא נכונה, שיהודים איישו את המשרות הבכירות בצמרת השלטון הסובייטי הליטאי. רוב היהודים היו או חרדים או בעלי ממון.
  23. ^ 23.0 23.1 THE HARD LONG ROAD TOWARD THE TRUTH בעיקר הפניה שם לערך "יהודי" (Žydai) באנציקלופדיה הליטאית שראה אור בבוסטון - Lietuvių enciklopedija, Vol. 35. Boston: 1966
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

21498152משטרת העזר הליטאית

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משטרת_העזר_הליטאית&oldid=2111088"