אהל קדושים
 | |
| פינתו הצפון־מערבית של מבנה "אוהל קדושים". לצדו נראה המבנה שבו התגורר הרב שך |
אהל קדושים או אהל הקדושים (מכונה בקיצור: האוהל; בשמו הרשמי: אוהל קדושים לזיכרון יהדות ליטא) הוא מבנה מונומנטלי בקריית ישיבת פוניבז' בבני ברק. במקורו נועד לשמש כבית כנסת גדול שיכיל מפעל הנצחה מוזיאלי לשואת יהדות ליטא. מראשית המאה ה־21 משמש משכן לכולל פוניבז'. ומקום לימוד עבור תלמידי הרב גרשון אדלשטיין.
המבנה, הבנוי בסגנון הברוטליזם ובהשראת אוהל יזכור[1] הוא אחד המבנים הבולטים בבני ברק[2].
בשבתות ומועדי ישראל משמש היכל האוהל כהיכל תפילה עבור בחורי הישיבה. חדרי הספח של המבנה משמשים חדרי הרצאות לשיעורי הישיבה היומיים. באולם שמתחת להיכל המרכזי מתקיימות תפילות רק בימים הנוראים בשל הצפיפות בשאר אולמות התפילה של הישיבה.
תוכנית ההנצחה
הקמת "האהל" הייתה חלק מיוזמה של הרב מפוניבז', רבי יוסף שלמה כהנמן, כחלק מתוכנית רחבה שלו להקמת "ארכיון יהדות ליטא" שכללה גם הקמת ספרייה תורנית מרכזית לאוצרות הרוח של יהדות ליטא התורנית (הספרייה ע"ש שרמן) ועל־ידה מכון לפרסום ספרי חכמי ליטא שבכתובים, והקמת רשת גמ"חי הלוואות ונדבות בשם "אוצר קרנות גומלי חסד קדושי ליטא". בגרסתה הראשונית של תוכנית המתחם, היה האוהל אמור להיות בית כנסת גדול ובו 700 מקומות ישיבה, כשעל כל אחד מעמודי התפילה תונצח קהילה אחת מ-700 קהילות ליטא שנכחדו בשואה. על התוכנית הכריז הרב כהנמן במסיבת עיתונאים מיוחדת שכינס עם פתיחת "ירחי כלה" באוגוסט 1960[4].
לבניית המבנה הוקצה שטח של חמישה דונם למרגלות בנין הישיבה, על מורדותיה המערביים של גבעת הישיבה. על תכנונו הופקד משרד נוי־פרדו, ועלותו הוערכה לפני תחילת העבודות ב־750,000 ל"י.
ההיכל נבנה בהשראת אוהל יזכור שבמוזיאון יד ושם, בסגנון הברוטליזם. חזית הבניין כוללת קיר משובץ אבן גיר לא מעובדת וסדרת קשתות א־סימטריות מבטון, בהן קבועה עבודת ויטראז' של האמן ג'רמי לנגפורד, ובה משובצות שמות רבות מקהילות יהדות ליטא. מעל הבניין מתנשא גג בטון חשוף, מנותק מהמסה המרכזית של הבניין. פנים הבניין תוכנן כאולם התייחדות ותפילה נטול כל אביזרים או חפצים למעט מצבות האבן ונרות הזיכרון.
בפועל, החלה הישיבה בהנחת מאות מצבות אבן בהיכל ההנצחה המרכזי, מצבה לכל קהילה שנכחדה בשואה, ועל המצבות צויין תאריך חורבנה העיקרי של הקהילה. בנוסף היו אמורים לפי התכנון להיות מוצבים במשכן דפי־עד שיתעדו את כל הנספים בשואה מקרב יהדות ליטא. במקביל החלו להדפיס ספרי יזכור ופנקסי קהילות לכל קהילה שהתקיימה בליטא ערב השואה, בשיתוף פעולה עם הסופר משה צינוביץ. בשנתיים הראשונות (1965–1966) נדפסו שתי חוברות: "פנקס בירז'"[5] ו"פנקס אמדור"[6]. ספרים אלו יחד עם ספרי קהילות ששרדו את המלחמה היו אמורים להיות מוצגים במערה מיוחדת אליה הובילו מדרגות מאחורי ארון הקודש שתוכנן להיבנות בכותל המזרח של ההיכל ובו תכנן הרב מפוניבז' לאכסן ספרי תורה ששרדו את השואה והובאו לישראל[7].
ראשית העבודות ואסון המפולת
אבן הפינה הונחה בסתיו 1961 לציון עשרים שנה לפלישת הנאצים לליטא. חמש שנים לאחר מכן, לרגל חצי יובל לפלישה נערכה באולם הלא־גמור של ההיכל עצרת התייחדות עם קדושי ליטא ולטביה שנספו בשואה, בהשתתפות ראש העיר ראובן אהרונוביץ' ורבנים מרחבי הארץ. מאז נקבע יארצייט קבוע במוסדות ישיבת פוניבז' לקדושי ליטא־לטביה בתאריך כ"ז בסיוון.
בעת חפירת היסודות להקמת המבנה, התמוטט חלק מגבעת הכורכר עליה ניצבת הישיבה לתוך אתר הבנייה, ובאסון נהרגו שני פועלים: שמעון כהן מקרית אונו ואחמד אבן מוסא ממועוויה[8]. בעקבות המקרה התעכבו עבודות הפיתוח ונבנה קיר בטון תומך בצדו המזרחי של המתחם, חיפוי הקיר בשיש נעשה רק בשנת תשע"ח.
עם פטירת הרב מפוניבז' ב־1969 נעצר פיתוח הקומפלקס, נותר גוש בטון לא־גמור, והכניסות אליו נחסמו מטעמי בטיחות.
משכן כולל פוניבז'
מאז הקמתו ועד שנות ה־90 של המאה ה־20 עמד ה'אהל' בשיממונו. בשנת 1994 בשל צפיפות בבתי המדרש של הישיבה, נפתח ההיכל המרכזי באוהל כבית מדרש נוסף, הוצבו בו ספסלים וספרי לימוד וחלק מבחורי הישיבה החלו ללמוד בו[9].
החל מראשית המאה ה־21 משמש ההיכל המרכזי של המבנה כמשכנו של כולל פוניבז', לאחר עשור שבו היכל הכולל הישן (בית המדרש ע"ש פרלמן) היה צר מלהכיל את מאות האברכים, ורבים מהם נפוצו לבתי מדרש רבים בסביבת קריית ישיבת פוניבז'.
עם החרפת מאבק השליטה על הישיבה, פיצל הרב גרשון אדלשטיין את הישיבה והורה לתלמידים הנשמעים לו לקיים את תפילות השבת והחגים בהיכל ה"כולל". בעקבות זאת הוקם בהיכל ארון קודש מפואר[10]. חדרי הספח של המבנה משמשים חדרי שיעורים לשיעורי הישיבה והכולל, יציע עזרת הנשים שנבנה בתוך היכלו המרכזי הגבוה של המבנה, משמש בימות החול כאולם לימודים נוסף עבור בחורי הישיבה, חלקו הדרומי משמש גם כחדר שיעורים למסירת חבורות ולתפילת מנחה בימות החול.
בזמן מגפת הקורונה עבר הכולל לבית המדרש "לדרמן" והאוהל החל משמש כמקום הלימודים המרכזי של תלמידי הישיבה שבראשות הרב אדלשטיין.
בחשון תשפ"ב נבנתה בהיכל בית המדרש גלריה בת כמאה מקומות עבור תלמידי הישיבה לאחר שהצפיפות גדלה.
היכל הגרח"ש
קומת הקרקע של המבנה עמדה ללא שימוש שנים רבות עד שבאלול תשע"ו נפתחה לשימוש יומיומי לטובת בחורי הישיבה. המקום כונה באופן לא רשמי בשם "היכל הגרח"ש" על שם רבי חיים שלמה ליבוביץ שנפטר בסמוך להתחלת השימוש בקומה. למרות שקומת המרתף מקבילה בגודלה לבית המדרש המרכזי של האוהל, בתחילה רק חלק ממנה נפתח לשימוש קבוע, והמקום פעיל רק לחלק מהסדרים והתפילות. ולעיתים גם כחדר שיעורים. חלק נוסף היה סגור ושימש לקידושים ואירועים מיוחדים, חלק נוסף שימש כחדר שיעורים עבור ראש הישיבה רבי גרשון אדלשטיין שהיה מוסר בו שיעורים יומיים וכלליים ושיחות לתלמידי הישיבה. לאחר פטירת הרב אדלשטיין אוחדו חדר השיעורים ובית המדרש, והם נפתחו לשימוש קבוע כבית מדרש נוסף של הישיבה[דרושה הבהרה].
בימים נוראים מתקיים במקום מניין לאברכי הישיבה.
קישורים חיצוניים
- ישעיהו אביעם, מפעל הנצחה ענקי ליהדות ליטא, מעריב, 29 בדצמבר 1960
- מ. בן־ישראל, בשבוע הבא - אבן־פינה ל"אוהל הקדושים" בבני־ברק, מעריב, 19 באוקטובר 1961
- בבני־ברק נורתה אבן־הפינה להיכל־הזיכרון לקהילות ליטא, דבר, 27 באוקטובר 1961
- ספר יהדות ליטא ח"ב עמ' 333 (תמונה 1091)
הערות שוליים
- ^ מיכאל יעקובסון, סיבוב באוהל יזכור באתר יד ושם, באתר חלון אחורי, 2012-07-18
- ^ בני ברק הגיעה למאה ה־21, ושכולם יאכלו את הכובע, Xnet, נבדק לאחרונה: 2017-03-08.
- ^ ספר ישעיהו, פרק ד', פסוק ג'
- ^ בי"כ לזכר קהילות ליטא, שערים, 8 באוגוסט 1960.
- ^ פנקס בירז', בני ברק תשכ"ה, באתר אוצר החכמה.
- ^ פנקס אמדור, בני ברק תשכ"ו, באתר אוצר החכמה.
- ^ ארכיון יהדות ליטא מפעל הנצחה - 20 שנה לחורבן יהדות ליטא, קול תורה, שנה ט"ו, חוברת י'-י"א, עמ' ל"א.
- ^ י. יחיאלי, גבעת כורכר בבני־ברק תבעה שוב שני קרבנות שנקברו תחתיה, מעריב, 7 בדצמבר 1964
א. פדרמן, שני פועלים נספו במפולת עפר בבני ברק, חרות, 7 בדצמבר 1964
שני פועלים ניספו במפולת, דבר, 7 בדצמבר 1964. - ^ מוסף שבת קדש, יתד נאמן, ערב חג הסוכות תשנ"ה, באתר אוצר החכמה.
- ^ ארונות הקודש היפים בעולם, באתר "בחדרי חרדים".