חמץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף איסור אכילת חמץ)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאכלים המבוססים על קמח דגנים ומים: לחם, פסטה, עוגות, עוגיות וכו'

חמץ הוא תוצר של קמח של אחד מחמשת מיני דגן (חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת-שועל ושיפון) שבא במגע עם מים, וכתוצאה מכך תפח. מרבית דברי המאפה, כגון לחם, עוגות וביסקוויטים, הם חמץ, כמו גם משקאות שמקורם בחמשת מיני הדגן, כדוגמת בירה, וכן עמילן שמקורו בחמשת מיני הדגן (למעט עמילן המופק מתירס), ונמצא במוצרים רבים.

בתורה ישנם שני איסורים שתלויים בחמץ: האחד הוא בחג הפסח שיש בו איסור לאכול כל דבר שיש בו מרכיב של חמץ. איסור נוסף הקשור בחמץ קשור לבית המקדש (ועל כן אינו מעשי כיום), והוא איסור להקריב חמץ כקורבן, וזאת בכל ימות השנה, להוציא מספר חריגים.

איסור אכילת חמץ בפסח

על פי התורה קיים איסור לעם ישראל לאכילת חמץ והימצאות שאור בבית למשך שבעה ימים. על פי ההלכה חמץ אסור באכילה ובהנאה החל מבוקר ערב פסח ועד צאת שביעי של פסח, וישנו אף איסור על הימצאותו ברשותו של יהודי. יש מצווה מיוחדת לבער את החמץ טרם כניסת הפסח. איסור אכילת החמץ בפסח הוא איסור חמור, והעונש על העובר עליו במזיד על פי ההלכה הוא כרת.

איסור אכילת החמץ נקבע לזכר המסופר בספר שמות, שבצקם של בני ישראל בצאתם ממצרים לא הספיק להחמיץ בשל ההכנה החפוזה, ולכן אכלו בני ישראל מצות ולא לחם. לזכר כך ישנה מצווה על אכילת מצה בפסח, ומנגד איסור על אכילת חמץ.

וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם: מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ:

על פי סקרים, רוב האוכלוסייה היהודית בישראל אינה אוכלת חמץ בפסח[1][2].

מצוות עשה ולא תעשה בפסח

החל מערב פסח ועד סיום החג מכוסים מוצרי החמץ במרכול ביריעות פלסטיק, למניעת רכישתם

במניין המצוות מנויות מצוות עשה אחת וחמש מצוות לא תעשה הקשורות לאיסור חמץ בפסח.

  • מצוות עשה:
  • מצוות לא תעשה:
  • איסור אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות היום[4].
  • איסור אכילת חמץ בפסח[5].
  • איסור אכילת תערובת חמץ בפסח[6].
  • איסור שלא ייראה חמץ ברשות אדם בפסח[7] ('בל יראה')[8].
  • איסור שלא יימצא חמץ ברשות אדם בפסח[7] ('בל ימצא')[9].

הלאו באשר לאכילת חמץ בפסח עצמו הוא החמור ביותר, והעונש עליו במזיד הוא כרת. לעומת זאת, אכילת חמץ בערב פסח לאחר חצות, אכילת תערובת חמץ, בל יראה ובל ימצא – הם לאוים שעונשם במזיד הוא מלקות. המשהה חמץ ברשותו קודם לפסח אינו לוקה על בל יראה ובל ימצא, היות שזה לאו שאין בו מעשה. רק הרוכש או יוצר חמץ בפסח עצמו – לוקה על לאווים אלו.

הגדרת איסור חמץ בפסח

בא על האםבא על אשת האבבא על כלתומשכב זכורמשכב בהמהבא על אישה ובתהאשת אישבא על אחותובא על אחות אביובא על אחות אמובא על אחות אשתובא על אשת אחיובא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו)נידהמגדףעובד ע"זנותן מזרעו למולךבעל אובמחלל שבתטמא שאכל קודשהבא למקדש טמאהאוכל חלבהאוכל דםהאוכל נותרהאוכל פיגולהשוחט בחוץהמעלה בחוץהאוכל חמץ בפסחהאוכל ביום הכיפוריםהעושה מלאכה ביום הכיפוריםהמפטם את השמןהמפטם את הקטורתהסך בשמן המשחההמבטל קרבן פסחהמבטל ברית מילה

ישנו איסור על אכילת חמץ גמור בפסח, הנאה ממנו ואף החזקתו ("בל יראה ובל ימצא"). חמץ גמור מוגדר כמאכל המורכב בעיקרו מקמח חמשת מיני דגן שהחמיץ ('תפח').

הגדרת חמץ על פי סימנים: נחלקו תנאים במשנה ובברייתא מתי עיסה נחשבת לחמץ מדאורייתא, ומתי מדרבנן. דעת רבי יהודה, ששלב החימוץ מדאורייתא הינו כשנוצרים סדקים על גבי העיסה ומעורבים זה בזה, ואילו דעת רבי מאיר שגם סדקים שאינם מעורבים זה בזה (בלשון המשנה 'כקרני חגבים', שלרבי יהודה זה חמץ רק מדרבנן) העיסה נחשבת לחמץ מדאורייתא. ומדרבנן זה חמץ כבר כשהעיסה הלבינה ("הכסיפו פניה"). טעמו של רבי מאיר, שאין לך סדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה [10]. ולהלכה נפסק כשיטת רבי מאיר[11].

הגדרת חמץ על פי זמן: קמח חמשת מיני דגן שבא במים, אינו תופח ולא נחשב לחמץ עד אשר ישהה ללא התעסקות בו שיעור זמן של "כדי הילוך מיל" מרגע ערבוב הקמח והמים ועד תחילת האפייה[12].

אף שבדברי התלמוד מבואר שכל שמתעסקים בעיסה היא אינה מחמיצה גם אם עבר יותר מהזמן של כדי הילוך מיל, בהכשרים מהודרים מקובל להקפיד בעת הכנת המצות שזמן ההכנה הכולל מהוספת המים לקמח ועד הכנסת המצה לתנור לא יעלה על פרק זמן זה של 18 דקות, אף כשמתעסקים כל הזמן בבצק.

חמץ מוגדר כמזון הראוי למאכל אדם, או מאכל בהמה ('ראוי למאכל כלב'). דבר העשוי מחמשת מיני דגן שאינו ראוי אף למאכל כלב – אינו נחשב עוד לחמץ.

מרבית מפעלי המזון בישראל עוברים לקראת הפסח לייצור מזון כשר לפסח, באמצעות הפסקת הייצור והכשרת כל הכלים בתהליך הייצור. מפעלים מסוימים שמחזור הכנת המוצר שלהם ארוך, כגון יקבים, מקפידים במשך כל השנה שקו הייצור יהיה כשר לפסח על מנת שמוצריהם יהיו כשרים לפסח. בתי מזון שונים סוגרים את שעריהם בפסח כדי להימנע מהטורח של הכשרתם לפסח.

מבחינה רעיונית, היו הוגים שראו בחמץ סמל לתכונות אנושיות שליליות, כגאווה ויצר הרע, ובמצה סמל לענווה, פשטות וחירות. הוגים אלה הדגישו את החובה לבער את החמץ שבלב, בד בבד עם ביעור החמץ החומרי.

חימוץ ולתיתת גרעין חיטה שלם

דין חמץ הוא לאו דווקא בעיסה אלא אפילו בגרעין חיטה שלם, כמבואר בגמרא [13].

לתיתת חיטה שלימה: בגמרא מבואר שאסור ללתות את גרעיני השעורה שמא יחמיצו, ואם לתת, הגרעינים נאסרו אם הן נבקעו. ונחלקו שמואל ומר עוקבא האם בקיעה זו הכוונה שהגרעין נבקע ממש, או שגם אם הוא מתבקע כש'מניחו על פי החבית', הרי זה חמץ. דברי הגמרא אמורים בשעורה, אך בחיטה נחלקו אמוראים, רבה אומר שמותר ללתות אך בעל נפש (חסיד) יחמיר, ורבא אומר למסקנא שיש מצוה ללתות כדי שהמצה תהיה פת נקיה. להלכה כתבו הראשונים שאסור ללתות גרעיני חיטה, כיון שאין אנו בקיאים בזה[14].

להלכה נחלקו הראשונים והפוסקים, בשולחן ערוך פסק שאם מצאו גרעין חיטה בתוך תבשיל, הגרעין עצמו נאסר, אך אוסר את כל התבשיל רק אם נתבקע. ואילו דעת הרמ"א לאסור את כל התבשיל גם אם לא נתבקע[15]. ואף שכאמור, עצם איסור לתיתה בחיטה מקורו בגזירת הגאונים ולא מעיקר הדין, מכל מקום חיטה לתותה לא הותרה מן התורה אלא כשלא ניכרו עליה סימני חימוץ לאחר הלתיתה, אך אם ניכרו סימני חימוץ, אסורה מן התורה. כאשר סימני החימוץ לרוב הפוסקים דומים לסימני החימוץ שנאמרו לענין שעורה.

חיטה ששרתה במים ח"י רגעים: בגמרא [16] מבואר, שדגן ששהה במים אין להשהותו בפסח, וביארו הפוסקים[17] שכשם שעיסה ששהתה כשיעור הילוך מיל (כ18 דקות) ללא התעסקות נחשבת כחמץ, הוא הדין חיטה שלימה ששהתה במים כשיעור מיל, נחשבת לחמץ אפילו אם לא ניכרו עליה סימני חמץ. אכן, יש דעה בפוסקים שלעולם אין החיטה נחשבת לחמץ, עד שתתבקע[18].

תערובת חמץ

דיני חמץ ידועים בחומרתם בהלכות רבות, ביניהן דיני תערובת חמץ. בדרך כלל, במקרה בו דבר איסור התערב עם דבר היתר, קובעת ההלכה שהאיסור בטל בשישים, כלומר אם המרכיב המותר גדול פי 60 מהמרכיב האסור, התערובת מותרת. כך גם הדין באיסור החמץ בפסח מדאורייתא, אך החמירו חכמים וקבעו שחמץ אוסר תערובת בה הוא נמצא ב"משהו", ואפילו אם יש נגדו פי 1000, החמץ אינו בטל, והתערובת אסורה באכילה ובהנאה. הראשונים מביאים כמה טעמים לחומרה זו:

  1. משום חומרת איסור חמץ, שכן עוברים על אכילתו באיסור כרת, וכן בנוסף לאיסור אכילתו, קיים בו גם איסור "בל יראה ובל ימצא".
  2. משום דין "דבר שיש לו מתירין", שהרי שמדאורייתא לאחר הפסח החמץ מותר באכילה.
  3. משום שכל השנה חמץ מותר באכילה, ואנשים לא רגילים להיזהר בו.

דין זה חל מליל פסח, למרות שאיסור אכילת חמץ חל כבר ביום י"ד [19].

"חוזר ונעור"

האיחול המקובל לחג הוא "פסח כשר ושמח" בשל חומרת איסורי חמץ בחג.

אף שלפני פסח חמץ בתערובת בטל בשישים, נחלקו הראשונים האם חמץ שנתבטל לפני פסח חוזר ומתעורר משנכנס הפסח, וכיוון שחמץ בפסח אוסר תערובתו אפילו באלף, אוסר את כל תערובתו, או כיוון שבטל החמץ, שוב אינו חוזר ונעור. השולחן ערוך פסק שחמץ שבטל לפני פסח אינו חוזר ונעור, והרמ"א פסק שחמץ לח אינו חוזר ונעור, וחמץ יבש חוזר ונעור. קמח, מפני דקות חלקיקיו, נחשב כתערובת לח.

דין תערובת חמץ במי שתייה

מכיוון שחמץ בפסח, לא בטל אפילו באלף, בור מים שנפלה לתוכו חתיכת חמץ, נאסר כל הבור לשתייה בפסח. בערוך השולחן כתוב שדין זה הוא רק בבור של מים מכונסים, אולם בבאר וכל מקוה מים המחובר לקרקע החמץ בטל[20]. עם זאת, יש המחמירים בכל זאת שלא לשתות מים ממקווי מים שיש חשש שנפל בהם חמץ בפסח. למשל, בישראל נהוג להפסיק את שאיבת המים מהכנרת במהלך חג הפסח מחשש שנפל לאגם הכנרת חמץ כלשהו בחג[21].

סיגריות בפסח

טבק הסיגריות מוטבל לעיתים באלכוהול המופק מחיטה (חמץ), וכן יש מקרים בהם בתערובת הטבק מעורבים רכיבים שהם בגדר חמץ, בשל כך יש שפסקו להחמיר ולא לעשנם בפסח מחמת איסור הנאה[22][23]. מנגד ישנם פוסקים המתירים לעשן סיגריות אלו, ומסתמכים על כך שאין החמץ שבהם ראוי לאכילת כלב ועל כן מותרים בהנאה.[24]

דין תרופות ומוצרי קוסמטיקה

מוצרים רבים (שאינם מוצרי מזון) מכילים עמילן חיטה, ודנו בהם הפוסקים מה דינם בפסח:

  • תרופות – אם התרופה טעימה, היא מצריכה כשרות לפסח. אם טעמה מר, מותר לבולעה בפסח, כיוון שהיא פסולה מאכילת כלב. ויש המחמירים ונוהגים להימנע בפסח אף מבליעת תרופות אלה[25]. דינים אלה אמורים רק כלפי חולה שאין בו סכנה, אך בחולה הנמצא אפילו בספק פיקוח נפש, מצווה עליו לאכול חמץ אם יש בכך הצלת חייו.
  • משחת שיניים – יש להקפיד על כשרות לפסח הואיל יש בה טעם[25][26].
  • קרם גוף – אינו צריך כשרות לפסח, אמנם רבים נוהגים להחמיר ולהשתמש בקרם כשר לפסח. היסוד לחומרא זו הוא דין "סיכה כשתייה" – אף שהחמץ כבר לא ראוי לאכילת כלב, הוא ראוי לסיכה ועל כן (לדעה זו) אסור בו השימוש בפסח[25].
  • סבון ושמפו – דינם אף יותר קל מקרם גוף, כיוון שאינם נספגים בעור, ואף בזה יש המחמירים[25].
  • חומרי ניקוי – אינם צריכים כשרות לפסח. ואף חומר ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה משום שאינם ראויים למאכל כלב[25]. ויש מחמירים בסבון כלים, כיוון שהדברים הנשטפים בו באים במגע עם אוכל[27].

החמרות באיסורי חמץ

עיסה שנילושה במי פירות

ערך מורחב – מצה עשירה
דוכן מוצרים כשרים לפסח

התלמוד קובע בכמה מקומות, כי "מי פירות אינם מחמיצים". פירושה של קביעה זו היא שעיסת קמח מחמשת מיני דגן שנילושה במיצי פירות למיניהם (כגון: יין, שמן, מיץ תפוזים וכן דבש) אינה נחשבת לחמץ. מבחינה כימית לישה בעיסה מעין זו יכולה להאט את תהליך ההתפחה (עקב החומציות שבפירות), אך פעמים רבות עיסה כזו אכן תגיע לכדי תפיחה, שכן חלק ניכר ממי הפירות הוא מים (בפירות ישנה גם כמות גדולה של סוכרים, המהווים "חומר דלק" לתסיסה). על כן נראה שקביעה זו היא קביעה הלכתית בעיקרה, האומרת שחמץ האסור באכילה בפסח הוא דווקא תפיחה של קמח ומים, ולא עם נוזלים אחרים.

לדעת ראשונים רבים (ובראשם רש"י)[28] עיסת קמח ומי פירות שתפחה מהווה "חמץ נוקשה", שאסור באכילה ובהימצאות ברשות היהודי, גם אם אין עליו איסור כרת (ואולי הוא אסור מדברי חכמים בלבד). זוהי, כנראה, גם דעתו של הרמב"ם בסוף ימיו, על פי עדותו של רבי אברהם בנו. ראשונים אחרים סברו כי עיסת קמח ומי פירות מותרת לחלוטין, וזוהי הדעה המקובלת יותר. עם זאת, האשכנזים נהגו שלא לאפות אפילו מצות במי פירות (על אף שהללו אינן באות לכדי תפיחה כלל בשל פרק הזמן הקצר בו הם נילושות). הסיבה לכך היא שלדעת בעלי התוספות, אם התערבה טיפת מים במי הפירות, הרי שחימוצה של העיסה אף מואץ יותר מחימוץ במים, ועל כן היא אסורה מחשש חמץ. עוד טעם להחמרה זו היא שמא תתפח העיסה, ואז חששו לשיטות הראשונים האוסרים אותה.

עוגיות יין

כיום נאפות עוגיות מעיסה שנילושה ביין במקום במים, בהסתמך על הדעה המתירה עיסת מי פירות, והן מכונות "עוגיות יין". פוסקים רבים יצאו נגד עוגיות אלה, שכן מעבר לדעות הראשונים שעיסה כזאת אסורה בכל מקרה (ואולי אף מדין תורה), הרי שבעוגיות אלה מעורבים חומרי התפחה שונים, ואף תוך כדי הליך הייצור הופכים חלק מן החומרים למים. כך, למשל, פסק הרב מרדכי אליהו שעוגיות אלו אסורות[29], לעומת הרב עובדיה יוסף שהתיר אותן לספרדים[30].

איסור קטניות

ערך מורחב – איסור אכילת קטניות בפסח
קובץ:Kosher bamba.jpg
אישור כשרות לפסח לבמבה, לאוכלי קטניות בלבד
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

בעדות מסוימות (בעיקר אצל יהודי אירופה ויהודי מרוקו) הורחב איסור האכילה גם למיני קטניות (אורז, שעועית, חומוס וכו'), ולכן מופיעה על חלק מהמוצרים התווית "כשר לפסח לאוכלי קטניות בלבד", שבאה לציין שיש מרכיב של קטניות במוצר. הרחבה זו נובעת, על-פי חלק מהדעות, מהעירוב בין גרעיני קטניות וגרעיני דגן, כך שיש חשש שבעת בישול הקטניות יחמיצו גרעיני הדגן המעורבים בהם. לשיטות אחרות, האיסור נובע מדמיון הקטניות לחטים. שיטה שלישית מסבירה זאת בכך שגם מן הקטניות נהגו לעשות קמח, ועל כן היה חשש לבלבול בין השניים.

בעדות צפון אפריקה נוהגים שלא לאכול חומוס, ששמו דומה לאופן ביטויה של המילה חמץ במבטא המקומי ('חמס'). יש גם שנהגו שלא לאכול חומץ מאותה סיבה, וכן מאכלים נוספים ששמם מזכיר את המילה "חמץ".

ישנה מחלוקת מהן בדיוק הקטניות שנהגו שלא לאכול, האם שמנים שעשויים מהם אסורים גם הם, ועוד. בכל מקרה, אין איסור להחזיק אותן בבית, אלא רק באכילתן. היו שטענו שלא ייתכן שאיסור הקטניות יהיה חמור מאיסור של סתם חיטים ועל כן אין להחמיר בתוצרי קטניות שלא באו במגע עם מים[31].

מצה שרויה

מצה שרויה, היא מצה שבאה במגע עם כל משקה שהוא לאחר אפייתה, ידוע גם בשמה היידי, "גיבראָכט". בסיווג זה נופלים גם מאכלים המורכבים מקמח מצה, כגון כופתאות (קניידלאך).

אף על פי שמן הדין מותר לאכול מצה שבאה במגע עם משקה (ואף לצאת בה ידי חובת מצוות אכילת מצה), נהגו חלק מהחסידים שלא לאוכלה, מחשש שמא נשאר קמח על המצה מבחוץ, או בתוכה, וכשיבוא במגע עם המשקה יחמיץ. גם בהקפדה זו יש רמות החמרה שונות, כאשר חלק מן החסידים (כגון חסידי חב"ד), נוהגים לאכול את המצות כשמעטה פלסטיק חוצץ בינן לבין ידיהם, מחשש שהזיעה או נוזלים אחרים יחמיצו את הקמח שיש חשש שנמצא על המצה. חסידי חב"ד אף מקפידים שהמצה לא תבוא כלל במגע עם דבר חיצוני. יש המקפידים שלא למרוח כל ממרח על המצה בשל מנהג זה של מצה שרויה.

רוב המקפידים על איסור במצה שרויה אף מקפידים שלא לבשל בכלים שהתבשלה בהם מצה שרויה, בדומה לכלי שהתבשל בו דבר אסור.

בקרב הליטאים החומרה הזאת בדרך כלל איננה מקובלת. ובספר מעשה רב[32] נאמר שהגאון מוילנא לא חשש לחומרה זו, ומסופר בשם רבי חיים מוולוז'ין כי הגר"א היה נוהג לאכול קניידלעך[33].

בקרב עדות המזרח אין התייחסות מיוחדת לנושא זה, והם נוהגים לאכול מצה שרויה. יתר על כן, עדת הטוניסאים נהגה לאכול בליל הסדר תבשיל מיוחד, מסוקי שמו, המורכב מלקט ירקות העונה ומצה שרויה.

החמרות נוספות

איסור החמץ בפסח נחשב לאיסור חמור, ובעקבות כך נוספו חומרות רבות בקרב קבוצות שונות שעיקרם אי אכילת דבר מסוים או אכילה במקום מסוים, מחשש שימצא בו חמץ באופן כל שהו, אף שמעיקר הדין הדבר מותר (ראו: לך לך אמרינן לנזירא):

  • מזון הפרות מוחלף למזון כשר לפסח כמה ימים קודם לפסח, היות שלפי חלק מהפוסקים פרה שאכלה חמץ בפסח – חלבה אסור בשתייה (בפסח עצמו אסור מעיקר הדין להאכיל בהמות בבעלות יהודי בחמץ).
  • יש השוללים התארחות בבית מלון בחדרים בהם מותקן בר משקאות, מתוך חשש כי מצויים בו משקאות שהם חמץ גמור, ושכירת החדר במלון מכניסה את החמץ לבעלות השוכר ובכך מכשילה אותו באיסור.
  • יש הנמנעים מלהתארח אצל זרים בפסח. אחרים נוהגים להימנע מהכנת מזון באוויר הפתוח או לאכול בכלי שנפל על הרצפה עד לאחר הפסח.
  • קבוצות שונות נמנעות מאכילת קבוצות מוצרים שונות מתוך חשש לעירוב חמץ בהם, לדוגמה יש הנמנעים משימוש בתבלינים, דגים, מוצרי חלב, ומוצרים קנויים שאינם חומרי גלם. יש נוהגים לקלף את כל הפירות והירקות ולהימנע מאכילת פירות וירקות שלא ניתן לקלף (חסידות גור).

מנהגי השבתת חמץ

כדי לקיים את מצוות ביעור חמץ (שאותה יש לבצע בי"ד בניסן, ערב הפסח) יש צורך לבער חמץ בפועל. במשנה ישנה מחלוקת בין התנאים האם יש מצווה דווקא בשרפתו, או שניתן להיפטר ממנו בכל דרך (לפררו וזרותו לרוח או להטילו לים), ולהלכה נפסק שניתן לבער חמץ בכל דרך. עם זאת, ישנן כמה פעולות מקובלות שבאמצעותן נהוג לבער את החמץ: בדיקת חמץ, ביטול חמץ, ביעור (שריפת) חמץ, ומכירת חמץ.

בדיקת חמץ

בדיקת חמץ
ערך מורחב – בדיקת חמץ

על אף שמן התורה מספיק לבטל בלב את החמץ, הרי שחז"ל חייבו לחפש בבית חמץ בכל מקום שבו הוא עלול להיות, שמא ימצא שם בפסח מאכל חמץ ויתפתה לאוכלו. על כן יש חובה בלילה שאחרי שבין יום י"ג בניסן ליום י"ד בניסן בתחילת הלילה, לבצע בדיקת חמץ. על בדיקה זו מברכים "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במיצוותיו וציוונו על ביעור חמץ", משום שהיא תחילתן של הפעולות המסתיימות בביעורו של החמץ. נהוג להחביא חמץ במקומות ידועים בבית, כדי שהברכה לא תהיה ברכה לבטלה במקרה שלא ימצאו חמץ בבדיקה (על אף שגם אם לא מצא אין בעיה הלכתית בברכה). לאחר הבדיקה יש לשמור במקום ידוע את כל החמץ שברצונו לאכול או לשרוף, מחשש שיאבד מן החמץ ויהיה צורך לבדוק שוב את הבית.

ביטול חמץ

ערך מורחב – ביטול חמץ

על פי דין תורה, כדי שלא לעבור על איסור חמץ מספיק ביטול בלב והחשבתו כעפר הארץ. ישנה מחלוקת האם מדובר בביטול במחשבה, או באקט ממוני של הפקרתו של החמץ. נהגו לומר את נוסח הביטול בפה, כאשר הנוסח המודפס בסידורים כתוב בארמית, אך יש לאומרו בשפה שאותה מבינים, אחרת הביטול אינו מועיל, שכן עניינו הוא הכוונה בלב להפקרתו וביטולו, ולא אמירתו בפה.

את נוסח הביטול אומרים מיד לאחר בדיקת החמץ, שבו מבטלים בלב כל חמץ שאולי לא נמצא בבדיקה:

כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דְּלָא חֲמִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. (כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ.)

ביעור חמץ בשכונת בית ישראל בירושלים

ביעור חמץ

ערך מורחב – ביעור חמץ

למחרת, בערב הפסח בשעה חמישית לפי שעות זמניותשעון קיץ, זמן זה הוא 11:00 בבוקר לערך), שורפים את כל החמץ שנשאר, ונוהגים שוב לבטל, הפעם את כל החמץ האפשרי:

כָּל חְמִירָא וַחֲמִיעָא דְּאִכָּא בִרְשׁוּתִי, דַּחֲמִתֵּהּ וּדְלָא חֲמִתֵּהּ, דְּבַעֲרִתֵּהּ וּדְלָא בַעֲרִתֵּהּ, לִבְטִיל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא. (כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא בערתיו, ייבטל ויהיה [הפקר] כעפר הארץ.)

מכירת חמץ

ערך מורחב – מכירת חמץ

יש הנוהגים למכור את החמץ לגוי, דרך הרבנים המקומיים או דרך הרבנות הראשית. אנשים פרטיים מוכרים לרוב רק דברים שיש בהם תערובת חמץ, והמפעלים הגדולים מוכרים גם כמויות גדולות של חמץ שנמצאות במחסניהם. בעבר, המכירה הייתה רק במקרים יוצאי דופן, ותמורת כסף מלא. עם השנים וההתפתחות התעשייתית שהקשתה על היפטרות מן החמץ, נוספו הקלות בנושא זה, וכיום המכירה נעשית באופן גורף, ועל כן ישנם רבנים המתנגדים כיום למכירת חמץ בטענה שהמכירה פיקטיבית לחלוטין.

חמץ שעבר עליו הפסח

ערך מורחב – חמץ שעבר עליו הפסח

על פי ההלכה חל איסור לאכול חמץ שהיה ברשותו של יהודי בפסח, ואף ליהנות ממנו ממונית (כגון למוכרו). איסור זה בא בתור קנס שגזרו חכמים על מי שעבר על איסור החזקת החמץ בפסח. בימינו, יש שמקפידים שלא לקנות חמץ שנמכר לגוי בפסח, שכן לשיטתם מכירה זו היא פיקטיבית, והחמץ נאסר באיסור חמץ שעבר עליו הפסח.

רשתות המזון הגדולות שנמצאות בריכוזי הערים החרדיות, מוציאות לאחר הפסח מוצרים שעליהם מצוין ש"נאפו לאחר הפסח", או "נאפו מקמח שנטחן לאחר הפסח". יש גם מדבקות המציינות "נקנה מגוי לאחר הפסח", אך אלו אינן מקובלות על הכל.

חמץ במדינת ישראל

שלט בכניסה לבית החולים בילינסון, פסח תשע"א

מטבחים ציבוריים במדינת ישראל אמונים על שמירת הכשרות וממילא אינם מחזיקים חמץ בפסח. שירות בתי הסוהר נמנע מלספק לאסירים מאכלי חמץ בכל הפסח. לאסירים ביטחוניים ערבים באגפים נפרדים מסופק חמץ לפני חג הפסח, והוא מוחזק ברשות האסירים בכל מהלך החג. על פי חוות דעת של הרב הראשי לישראל, שום סוהר יהודי לא יזדקק לגעת או לטפל בחמץ בכול צורה שהיא, ואם נגמר החמץ שניתן לאסירים לפני החג, יספקו להם בהמשך החג מצות. אין הסדר דומה עבור אסירים לא יהודים באגפים מעורבים של יהודים ולא יהודים, הגם שאין מונעים מאסירים הלא יהודים להחזיק בארונית הפרטית שלהם חמץ במהלך הפסח. עתירה של אסיר הכלוא בתא בו שוהים אך ורק לא יהודים בדרישה לקבלת לחם נדחתה ברוב על ידי בית המשפט העליון[34].

באוגוסט 1986 אושר בכנסת חוק חג המצות (איסורי חמץ), התשמ"ו-1986, הידוע בשם "חוק החמץ". חוק זה קובע שבמהלך חג הפסח "לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". איסור זה אינו חל ביישוב שבו רוב התושבים אינם יהודים, וכן אינו חל ברובע עירוני שבו מרבית התושבים אינם יהודים. חוק זה, המכניס לספר החוקים של מדינת ישראל את ההלכה היהודית, שנוי במחלוקת. יש הרואים בצעד זה משום כפייה דתית.

בשנת 2008 קבע בית משפט מקומי בירושלים כי חנות אינה "מקום פומבי" הקבוע בחוק, והאיסור שבחוק נאמר רק על הצגת חמץ ברשות הרבים. בחוגים הדתיים ניתפס פסק הדין כעיקור החוק מעיקרו[35].

חמץ במקדש

בספר ויקרא, פרק ב', קובעת התורה: "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'", ומכאן שאסור להקריב חמץ על המזבח. שני קורבנות כוללים לחמים של חמץ, אך אין מקריבים את החמץ שבקורבנות אלה, אלא הוא נאכל על ידי הכהנים (בשתי הלחם) או על ידי הבעלים של הקורבן (בקורבן תודה): א. ביחד עם קורבן תודה, המובא כתודה לה' על נס הצלה, מביאים ארבעים לחמים, ועשרה מתוכם הם חמץ. ב. שתי הלחם המובאים בחג השבועות הם חמץ.

היות שקורבן תודה כולל כיכרות לחם חמץ, אין מקריבים קרבן תודה במשך שבעת ימי חג המצות, שכן לא ניתן יהיה לאכול את לחמי החמץ הבאים עמו. מסיבה דומה אין מביאים קורבן תודה גם בערב חג הפסח, שכן לא ניתן יהיה לאכול את החמץ בכל הזמן המוקצה לאכילה זו מן התורה (יום ההקרבה והלילה שלאחריו) אלא רק עד תחילת זמן איסור אכילת חמץ, וזה עלול לגרום לכך שלא יספיקו לאכול את כל הלחמים, ויהיה צורך לשרוף אותם. הלכות אלו עומדות ביסוד מנהג האשכנזים שלא לומר "מזמור לתודה" (ספר תהילים, פרק ק') בפסוקי דזמרא, בשבעת ימי חג הפסח ובערב הפסח.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קובי נחשוני, סקר: 74% לא יאכלו חמץ בפסח, באתר ynet, 27 במרץ 2007
  2. ^ 69%: לא נאכל חמץ בפסח, באתר ynet
  3. ^ מצוות עשה קנ"ו במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות עשה ט' במניין המצוות על פי ספר החינוך
  4. ^ מצוות לא תעשה ר' במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה תפ"ה במניין המצוות על פי ספר החינוך
  5. ^ מצוות לא תעשה קצ"ח במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"ט במניין המצוות על פי ספר החינוך
  6. ^ מצוות לא תעשה קצ"ט במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"ב במניין המצוות על פי ספר החינוך
  7. ^ 7.0 7.1 ויש דעות (אף שלא נפסקה הלכה כן) אף מחצות יום י"ד בניסן - רש"י, ולפי הראב"ד והנודע ביהודה (סימן כ') אף שיטת הרמב"ם היא כן.
  8. ^ מצוות לא תעשה ר"א במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה כ' במניין המצוות על פי ספר החינוך
  9. ^ מצוות לא תעשה ר"ב במניין המצוות על פי הרמב"ם, מצוות לא תעשה י"א במניין המצוות על פי ספר החינוך
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ"ח עמוד ב'
  11. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנ"ט, סעיף ב', ובמשנה דבריו נאמרו בשם 'חכמים', שזה מצביע על שכך היא ההלכה
  12. ^ כמבואר במשנה (פסחים מו א) שיש דין 'בצק החרש', שאם לש ב' עיסות ואחת החמיצה, השניה אסורה. ומבואר שם עוד, שאף אם אין עיסה נוספת, כל שלא נתעסקו בעיסה ועבר שיעור זמן כדי הילוך מיל, העיסה מוגדרת כחמץ אף אם לא ניכרו בה כלל סימני חימוץ. ונפסק בשולחן ערוך שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנ"ט, סעיף ב'
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ' עמוד א'
  14. ^ רי"ף ורא"ש שם, משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות חמץ ומצה, פרק ה', הלכה ז', ועוד.
  15. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תס"ז, סעיף ט'
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ' עמוד ב'
  17. ^ שולחן ערוך אורח חיים תסז סעיפים א' וב' ונושאי כלים.
  18. ^ שיטת הר"ן (פסחים יב: ד"ה הדר) שאין לאסור חטים ששהו בנהר אלא אם כן מקצתם נתבקעו. ורוב האחרונים ביארו בדבריו שרק החיטים שנתבקעו אסורים. אמנם, בספר נהר שלום (תסז סק"ו) ביאר שכוונתו לאסור הכל, שכיון שחלק מהחיטים נתבקעו, זהו סימן שאף שאר החטים חמץ אפילו שאין עליהם סימן חמץ.
  19. ^ שו"ע או"ח סימן תמ"ז
  20. ^ יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן, סימן תס"ז, סעיף ל"ג
  21. ^ דיאנה בחור-ניר ואילן מרסיאנו, פריצקי: חמץ בכנרת? ממשיכים לשאוב מים, באתר ynet, 14 במרץ 2004
  22. ^ לפי מגן אברהם סימן תס"ז סעיף קטן י'; משנה ברורה סימן תס"ז סעיף קטן ל"ג.
  23. ^ כיכר השבת, ‏רבנים מזהירים: יש חמץ ברוב סוגי הסיגריות המיובאות לארץ, באתר כיכר השבת, 17 באפריל 2016
  24. ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, חלק ב, סימן סא
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 25.3 25.4 פניני הלכה, הרב אליעזר מלמד
  26. ^ שאל את הרב, באתר כיפה
  27. ^ סבון ושמפו כשרים לפסח, באתר "ישיבה"
  28. ^ מסכת פסחים, דף ל"ו עמוד א', דיבור המתחיל "אין לשין את העיסה".
  29. ^ חוברת 'חומרות וקולות בפסח', הוצאת מכון פועה, תשס"א, עמ' 1.
  30. ^ שו"ת יביע אומר, חלק ט אורח חיים סימן מב.
  31. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שו"ת אורח משפט, סימן קי"א.
  32. ^ סימן קפ"ז
  33. ^ מנחת יהודה על פסחים דף ל"ט
  34. ^ רע"ב 4201/09 מגאדבה מחמוד ראיק נ' שירות בתי הסוהר
  35. ^ נטע סלע ואמנון מירנדה, החרדים ינסו לתקן את חוק החמץ עוד לפני פסח, באתר ynet, 7 באפריל 2008


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30992354חמץ