קרבן תודה

קרבן תודה הוא קרבן נדבה שהיה קרב בבית המקדש. תכלית הקרבן - כשמו, הודאה לה' על ישועה שהביא למגיש הקרבן. למעשה, קרבן תודה נחשב סוג של קרבן שלמים, ודיניו מפורטים בתורה בפרשת קרבן השלמים^[1],; אך יש לו כמה דינים שבהם הוא שונה מקרבן שלמים רגיל. קרבן תודה הוא תמיד קרבן יחיד, והוא לעולם אינו קרבן ציבור. על פי המדרש שונה קרבן תודה מכל הקרבנות, בכך שאינו עתיד להתבטל בעתיד^[2].

המקור בתורה

דין קרבן תודה מופיע בתורה בפרשת צו (ספר ויקרא ז,יב-טו): "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה', לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". במקום אחר (ויקרא כב,כט-ל) חוזרת התורה על הגבלת זמן אכילת התודה: "וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל, לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, אֲנִי ה'".

מביאי הקרבן

קרבן תודה הוא קרבן נדבה, שאדם מביא לפי רצונו; אך יש שכתבו שקרבן זה בא על ידי מי שנעשה לו נס וניצול, כמו יורדי הים - הנוסעים בספינה בים הגדול, שהם שרויים בסכנה; הולכי מדבריות - שאף המדבר הוא מקום סכנה; חולים שנתרפאו ממחלה מסוכנת, ומי שהיה חבוש בבית האסורים והשתחרר^[3].

לדעת רבינו בחיי חתן וכלה צריכים להביא קרבן תודה כמו שכתוב (ירמיהו לג פסוקים י - יא): "כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם... קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה'". יש מסבירים שחתן וכלה הם בכלל חולים שנתרפאו שכן אדם לא נשוי הוא נחשב כחצי גוף^[4] ועל ידי הנישואין הושלם גופו. ויש מסבירים שרבינו בחיי סובר כשיטת הרלב"ג הסובר שקרבן תודה בא על כל דבר טוב שבא לאדם^[5].

תהליך ההקרבה והאכילה

קרבן התודה, כשאר סוגי השלמים יכול לבוא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקרבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל)^[6].

הקרבת התודה זהה ברוב פרטיה להקרבת קרבן שלמים, אך יש שני דינים ייחודיים לקרבן תודה: א. ביחד עם הקרבן יש להביא ארבעים לחמים, מהם ארבעה ניתנים לכהנים לאכילה ואף מותרת באכילה לבת כהן, והשאר נאכלים על ידי הבעלים, קרוביהם וחבריהם. ב. אכילת התודה מוגבלת ליום ההקרבה והלילה שלאחריו, בעוד ששלמים נאכלים עד תום היום השני להקרבה.

אלו הם שלבי הקרבת התודה:^[7]

1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקרבן על ראש הבהמה. לדעת הרמב"ם^[8], המקריב שלמים אומר "דברי שבח" בזמן הסמיכה, ונראה שכך עושה גם המקריב קרבן תודה.

2. שחיטה - שחיטת התודה נעשית בכל מקום בעזרה, כדין "קדשים קלים".

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.

5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").

6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.

7. תנופה - הכהן נוטל את חלקי הקרבן הקרבים על גבי המזבח (ה"אימורים"), ואת חלקי הקרבן הניתנים לכהן (חזה ושוק וארבעה לחמים, אחד מכל סוג), מניח אותם על ידי הבעלים, מניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה, למטה ולארבעה צדדים.

8. הקטרת אימורים - הכהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד), מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.

9. נסכים - יחד עם קרבן התודה מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חיטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויים במין הבהמה הקרבה^[9].

10. אכילת הבשר והלחם - בשר התודה והלחמים הבאים עמה נאכלים על ידי הבעלים, מלבד החזה, שוק הימין וארבעה הלחמים שניתנו לכהן, שהם נאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. קרבן התודה נאכל במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו, וזאת בניגוד לקרבן שלמים רגיל, שנאכל עד תום היום השני להקרבה. מקום אכילת התודה (כולל החלקים הניתנים לכהנים) הוא בכל שטח ירושלים המקודשת.

לחמי התודה

כאמור, מלבד הבהמה הקריבה יש להביא גם ארבעים כיכרות לחם מהסוגים הבאים:

שלושה מינים של מצה (לחמים שנאפו ללא שבאו לידי חימוץ):

סולת מורבכת (או "רבוכה") - בצק שנחלט לזמן קצר במים רותחים ולאחר מכן נאפה וטוגן מעט בשמן זית.
חלות מצות - בצק מעורבב עם שמן זית ואפוי בתנור.
רקיקי מצות - לחמים דקים שנמשחו בשמן זית לאחר האפיה.

ומין אחד של חמץ:

חלות חמץ - לחם שמכניסים שאור לבצקו לפני האפיה.

כמות הקמח הכוללת של כל הלחמים היא שתי איפות או שש סאים, שהם 864 ביצים (מידה הלכתית). שיעור זה הוא כ-86 ליטר (לפי שיטת החזון איש) או כ-50 ליטר (לפי שיטת הרב אברהם חיים נאה). חלוקת הקמח בין כל הלחמים אינה שווה: חצי כמות הקמח ניתנת לעשר לחמי החמץ, וחציה - לשלושים לחמי המצה. נמצא שכל אחד מלחמי החמץ גדול כמו שלושה לחמי מצה.

כאמור, לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן לאכילה, והשאר נאכל על ידי הבעלים ומכריהם.

הסבר לדיני הקרבן

יש שכתבו (כמו הרב הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" לויקרא ז,יג) שהתורה ציותה להרבות באכילה בקרבן תודה (שהמביא תודה מביא עמה ארבעים חלות שיש לאכול את כולן) ולמעט בזמן אכילתה (שהתודה אינה נאכלת אלא במשך יום ולילה, ולא במשך שני ימים כשאר קרבנות שלמים) משום שדינים אלו מחייבים את הבעלים להזמין לאכילת התודה אנשים רבים (כדי שהבשר והלחם לא יהיו "נותר"), וכך הנס שנעשה למקריב התודה – יתפרסם ברבים.

בזמן שאין מקדש

כשנחרב בית המקדש תקנו חכמים את ברכת הגומל כתחליף לקרבן תודה^[10].

החיי אדם והמשנה ברורה כותבים שראוי לאדם שקרה לו נס להפריש לצדקה במקום הקרבן, ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש. בנוסף ראוי לומר את פרשת תודה^[11].

החיי אדם חיבר נוסח מיוחד של סדר קרבן תודה שיאמר מי שנעשה לו נס^[12].