הניסוי של מילגרם
הניסוי של מילגרם בציות לדמויות סמכותיות הידוע בקיצור בשם הניסוי של מילגרם הוא ניסוי בפסיכולוגיה חברתית הבוחן את הציות לסמכות, שנערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל בשנת 1962, על רקע משפט אייכמן, ופורסם בשנת 1974. הניסוי ביקש לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו.
תיאור הניסוי
החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד ה"מורה" באופן אקראי, בעוד המשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד ה"תלמיד". לאחר חלוקת התפקידים, המשתתף והשחקן קיבלו שוק חשמלי בעוצמה של עד 450 וולט, כשהם יושבים על כיסא שעליו ניתן לקשור את התלמיד. המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד.
המורה הונחה שבכל פעם שהתלמיד מבצע טעות, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור. נאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנים לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד הגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן ביקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי על הניסוי להמשיך. השחקן המשיך והפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר, והביע חשש לביטחונו האישי אם מכות החשמל יימשכו. ל"מורים" שביקשו להפסיק את ניסוי הסביר החוקר כי הוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות לתוצאות הניסוי ולביטחונו ושלומו של התלמיד, וכי על הניסוי להימשך.
בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. קצתם פרצו בצחקוקים היסטריים תוך כדי ביצוע המטלה, אבל אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט.
הרקע לניסוי והשפעתו
לפני עריכת הניסוי ערך מילגרם סקר בקרב פסיכיאטרים לגבי תוצאותיו הצפויות של הניסוי. הם האמינו פה אחד שכל משתתפי הניסוי, פרט לכמה סדיסטים (כ-4 מתוך כל 1000 אנשים לפי הערכתם), יסרבו לתת שוק חשמלי בעוצמה הגבוהה ביותר.
במטא-ניתוח שנערך בשנת 2002 של מחקרים דומים שבוצעו על ידי פסיכולוגים נוספים ברחבי העולם, נמצא כי שיעור המשתתפים שמעבירים את עוצמת השוק הגבוהה ביותר קבוע ונע בין 61% ל-66%. נמצא שהמשתתפים צייתנים יותר כאשר החוקר נוכח במקום, לעומת מצב בו הוא נותן את ההוראות טלפונית. כשמקבל השוק החשמלי נמצא בחדר אחד עם המשתתף בניסוי יורדת רמת הציות משמעותית. ירידה מסוימת נרשמת במידת הצייתנות גם כאשר אין ממקמים את הניסוי בתוך אוניברסיטה, מה שמפחית מיוקרתו של עורך הניסוי והקטין את המוטיבציה לציית לו, אך עדיין רבים נשמעו לו. שלושים אחוז ניאותו לציית אפילו כשהיה עליהם להצמיד בכוח בעצמם את ידו של מקבל השוק אל לוח המתכת.
הרצת הניסוי החלה ביולי 1961, שנה לאחר משפטו של אדולף אייכמן. מילגרם רצה לבחון את השאלה, האם ייתכן שאייכמן ומיליוני משתפי הפעולה האחרים בשואה "רק" ביצעו פקודות? מילגרם האמין כי השואה נבעה מאלמנטים בתרבות הגרמנית, וביקש לבחון את תגובותיהם של גרמנים לניסוי זה אל מול תגובותיהם של אמריקאים, שאמורים היו לשמש כקבוצת ביקורת. לאחר שהשלים את חלקו האמריקאי של הניסוי, היה מילגרם כה נרעש מתוצאותיו, עד כי ויתר על החלק הגרמני ופנה להתעמק בתוצאותיו.
בשנת 1963 פרסמה חנה ארנדט ספר שסיקר את משפט אייכמן ושמו "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע", ובו טענה כי פעולותיו של אייכמן היו לא יותר מפעילות משרדית והוא הוכחה לבנאליות של הרוע, טענה שמילגרם אימץ במסקנותיו מהניסוי. הניסוי שימש תשתית לטענותיו של כריסטופר בראונינג בספרו "אנשים רגילים", כאילו התנהגותם של הרוצחים הגרמנים בשואה הייתה בעיקרה תוצאה של דינמיקה חברתית שהייתה יכולה להתרחש בקרב כל קבוצה. בר הפלוגתא הבולט של בראונינג, דניאל יונה גולדהגן הוא ממבקריה החריפים של טענה זו. "הניסוי של מילגרם מניח יותר הנחות שגויות על השואה מכל פרסום אחר בנושא זה", אמר. המבקרים מציינים הבדלים ניכרים בין הניסוי, שבו למשתתף לא הייתה הזדמנות להפסיק ולחשוב על פעולותיו, ושבו הייתה לו סיבה להניח שעורכי הניסוי מנהלים אותו בדרך הומאנית, לבין התנאים במצב של רצח עם.
מילגרם סיכם את מאמרו "סכנות הצייתנות" באומרו כי ההיבט הפילוסופי וההיבט המשפחתי של ציות הם בעלי חשיבות רבה, אך אין באפשרותם לנבא כיצד אנשים יתנהגו במצבים ספציפיים. הממצא המרכזי של הניסוי הוא המוכנות הקיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר לפקודת גורם בעל סמכות.
מסקנות
- בני אדם מגלים נכונות למלא הוראות לא רק של "דמויות סמכותיות לגיטימיות", אלא גם של קבוצות של בני אדם רגילים.
- רמת הציות עולה במצבי עמימות - במחקר של מילגרם הנבדקים נקלעו למצב זר לחלוטין. במצב כזה נוטים בני האדם לעשות כפי שציוו עליהם. כמו כן, נראה היה להם שהחוקר מודע לסבלם של מקבלי השוק החשמלי והתנהגות זו שכנעה את הנבדקים.
- רמת הציות עולה בעקבות העדר תחושת אחריות אצל הנבדקים. החוקר אמר להם במפורש, שהוא נוטל על עצמו את האחריות ובכך הסיר דאגה מלבם. דבר שהעביר להם את המסר שאם יקרה משהו - לא הם יצטרכו לשאת במחיר.
- רמה גבוהה של ציות מושגת, כאשר יש מעבר הדרגתי מפקודות שאינן עלולות להזיק לפקודות חמורות העלולות לגרום נזק רב. במצב זה, קשה למקבלי הפקודות להתוות גבול ברור שמעבר לו יסרבו לציית להוראות.
הבעיות האתיות של הניסוי
הניסוי עורר שאלות בנוגע לאתיקה שלו והאתיקה של הניסוי המדעי בכלל, בין היתר, משום שהמשתתפים בו השתתפו בניסוי בלא הסכמתם ומשום שאצל חלקם הוא גרם ללחץ נפשי כבד (גם אם הלחץ נבע מפעולותיהם החופשיות) ולירידה בהערכה העצמית. בנוסף, היה בניסוי סיכון לנזק פסיכולוגי קשה עבור המשתתפים. בימינו, מרבית החוקרים היו מחשיבים ניסוי כזה כבלתי אתי. עם זאת, 84% מהמשתתפים שיצרו אתם קשר לאחר הניסוי ציינו שהניסוי היה מבחינתם התנסות חיובית, ו-15% נוספים ציינו שזו הייתה מבחינתם התנסות נייטרלית. שש שנים לאחר הניסוי, הסביר אחד המשתתפים בניסוי במכתב למילגרם מדוע שמח להשתתף בניסוי:
"בזמן היותי נבדק בניסוי ב-1964, אף על פי שהאמנתי שאני מכאיב לאדם אחר, הייתי לגמרי לא מודע לסיבה להתנהגותי זו. לאנשים מעטים מזדמן להבין מתי הם פועלים לאור האמונות האישיות שלהם ומתי הם פשוט נכנעים לסמכות. כדי שאני אסכים להודות בפני עצמי שאני נכנע לסמכות, היה צריך להתרחש דבר קיצוני מאד שיגרום לי לפחד מעצמי..."
בספרה לפתוח את התיבה של סקינר חזרה לורן סלייטר לשניים ממשתתפי הניסוי. האחד שלא ציית נימק זאת בבעיות בלבו. "חששתי שהניסוי הזה יגרום ללחץ רב מדי ופחדתי שאקבל התקף לב". . משתי דוגמאות אלו היא הסיקה שקשה ללמוד מההתנהגות בניסוי על מידת הקונפורמיות של המשתתף בו.
על השפעת הניסוי על רבים אחרים ילמדו דברי עוזר ניסוי של מילגרם שסיפר כי למילגרם "היה אוגדן שחור מלא במאות מכתבים ששלחו נבדקים, ורבים מהם כתבו כיצד ניסוי הציות לימד אותם על החיים ועל הדרך הטובה לחיות אותם".
ראו גם
- משחק המוות - הפקה מחודשת לניסוי של מילגרם
- ניסוי הכלא של זימברדו
- ניסוי בנדורה
- תיבת סקינר
- סיטואציוניזם
- מונחים בפסיכולוגיה חברתית
- ניסוי הקונפורמיות של אש
- הגל השלישי
לקריאה נוספת
- לורן סלייטר, לפתוח את התיבה של סקינר - עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים, הוצאת אריה ניר, 2004.
קישורים חיצוניים
- לורן סלייטר, אובסקורה, או חדר אפל - סטנלי מילגרם וציות לסמכות, באתר הגדה השמאלית.
- ערן דיין, על גבולות הציות בעולם הווירטואלי.
- אביטל להב, חזרה לניסוי מילגרם: עדיין "רק מצייתים לפקודות", באתר ynet, 20 בדצמבר 2008