יהודה שנהב-שהרבני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף יהודה שנהב)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יהודה שנהב, 2006

יהודה שנהב (שהרבני) (נולד ב-26 בפברואר 1952) הוא סוציולוג ישראלי, הפועל במסורת של הסוציולוגיה הביקורתית. עוסק בסוציולוגיה של ביורוקרטיה, ניהול וקפיטליזם אמריקני וכן בנושאי ריבוד ואתניות בישראל. פרופסור מן המניין בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית. בנוסף עוסק בתרגום פרוזה ועיון מערבית לעברית.

ביוגרפיה

שנהב נולד כיהודה שהרבני בבאר שבע, שם שירת אביו כאיש מודיעין. בהיותו בן שלוש עבר עם הוריו לשכונת נווה משכן (הסמוכה לצהלה) בתל אביב, וכשהיה בן עשר עברה המשפחה לפתח תקווה.

למד סוציולוגיה ולימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1977 קיבל תואר בוגר, ולאחר ארבע שנים קיבל תואר מוסמך בניהול תעשייתי מהטכניון. המשיך בלימודיו באוניברסיטת סטנפורד ושם קיבל ב-1983 תואר מוסמך נוסף ובשנת 1985 תואר דוקטור, שניהם בסוציולוגיה.

עיקר פעילותו האקדמית היא במסגרת החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, שם הוא מכהן כפרופסור מן המניין. בין השנים 1986–1989 שימש מרצה בחוג, במסגרת מלגת אלון. המשיך בדרגת מרצה בכיר במהלך 1989–1994, פרופסור חבר בשנים 1994–2006 ופרופסור מן המניין החל מ-2006. בין השנים 1995–1998 הוא שימש כראש החוג. כיהן כפרופסור אורח ולימד במספר אוניברסיטאות מובילות בארצות הברית: בבית הספר למנהל עסקים שבאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון ב-1992–1993; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת סטנפורד ב-1994 ו-1995; בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת פרינסטון במהלך 2003; ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה בין השנים 2002–2004.

משמש גם כעמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים החל מ-1999. כיהן כעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת" מ-2000 עד 2010; משמש כעורך בכיר בכתב העת האירופאי "Organizational studies" (החל מ-2003). מאז כניסתו לתפקידו כעורך "תיאוריה וביקורת", החל כתב העת לעסוק יותר ויותר בשאלות של אתניות ומזרחיות, כלכלה פוליטית, ובאתגר הפוסטקולוניאלי לייצור ידע.[1] כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת", לשנהב תרומה לתאוריה הפוסטקולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי.

בנוסף, שנהב עורך סדרת ספרי עיון ומחקר בנושאי תרבות וחברה הנקראת "הקשרי עיון וביקורת".

זכה במספר פרסים, בהם The Dorothy Harlow Award מטעם האקדמיה לניהול עבור המאמר התחרותי הטוב ביותר ב-1987; ב-1990 זכה שוב בפרס זה עבור מצוינות במחקר; וביוני 2004 זכה בפרס מטעם Association for Israeli Studies עבור ספרו היהודים-הערבים.

פעילות חברתית ופוליטית

שנהב ידוע גם בפעילותו החברתית, בהיותו ממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית - תנועה חברתית שנוסדה ב-1996 על ידי צאצאי עולים מארצות ערב והמזרח בישראל, ופועלת לצמצום פערים בחברה הישראלית. שנהב תלה את הזרז לייסודה של "הקשת" בהסכם אוסלו: "הייתה לנו תחושה שהעניין המדיני נפתר, וכי העניין המזרחי-החברתי, שנדחק לשוליים, צריך לעבור מתיחת פנים".[2] אחד ממאבקי הדגל של הקשת הדמוקרטית המזרחית היה בג"ץ הקרקעות, שבו טענה התנועה שישנה חלוקה לא צודקת של קרקעות המדינה, ושהחלטותיו של מינהל מקרקעי ישראל אף מחמירות את המצב. שופטי בג"ץ פסקו בסוגיה זו לטובת "הקשת". הישג נוסף של "הקשת", יחד עם קבוצות אחרות, הוא חקיקת חוק הדיור הציבורי.

בסוף שנת 1996 פרסם שנהב במוסף "הארץ" מאמר בשם "קשר השתיקה"[3] שבו טען כי קיים קשר שתיקה "בין הקומיסרים האידאולוגיים של הציונות המגשימה לבין האינטלקטואלים של השמאל הישראלי בן ימינו", וסיכם כי "זו הסכמה שבשתיקה בין שני דורות של הגמוניה אשכנזית – כלפי הבעיה המזרחית". כן טען שנהב כי הוקעת העוול שנעשה לפלסטינים על ידי השמאל הציוני וההכרה (לכאורה) בסבלם נעשו משום שהדבר אינו מסכן את מעמד האינטלקטואלים האשכנזים כקבוצה תרבותית הגמונית בתוך החברה הישראלית ולא כמעמד כלכלי. לפי שנהב, הפלסטיני "מספק את זרי הדפנה של ההומניזם, את העמדה היוקרתית של שוחטי פרות קדושות ושואפי שלום", אך מסומן כ"אחר" שניתן להרחיקו מחוץ לגדר. זאת בניגוד למזרחים, שאותם "אי אפשר להפוך ל'אחר' או להוציא אל מחוץ לגדר. לכל היותר, אפשר לבנות כבישים עוקפי עיירות פיתוח ושכונות עוני". הכרה בעוולות שנעשו למזרחים הייתה מחייבת את שינוי ההסדרים החברתיים, התרבותיים והפוליטיים במדינה, שינוי שההגמוניה לא הייתה מוכנה לשאת. משום כך, טען שנהב, נובע פֶרץ ההתכחשות לנושא העדתי והניסיון לגמדו, עד כדי הפיכתו לטאבו.

למאמר זה הייתה תהודה בישראל ובעולם, והוא זכה לכ-25 מכתבי תגובה במוסף "הארץ", והתייחסויות בכלי התקשורת ובאקדמיה הישראלית.[4]

טענה זו נקשרה אצל מבקריו של שנהב להשתתפותו במאבקים נגד הכיבוש ובעד עקרון שתי מדינות לשני עמים[דרוש מקור]. שנהב הבהיר כי אף על פי שאין ספק שליהודים מגיעה זכות להגדרה עצמית קולקטיבית בישראל, המדינה צריכה להגיע להסדר עם הפלסטינים אזרחי ישראל על הגדרתם כקולקטיב בתוכה.[5]

הוצב במקום ה-101 ברשימה המשותפת בבחירות לכנסת העשרים.

תרומתו המחקרית

על ביורוקרטיה ורציונליות

Manufacturing Rationality

שנהב הרחיב את מושג הרציונליות ואת המחקר העוסק במושג, על ידי התייחסות לרציונליות כאל אידאולוגיה ושיח תרבותי. בספרו אידאולוגיות ניהול בעידן הרציונליות (1991) טען שנהב כי תפישת הביורוקרטיה אותה פיתח מקס ובר, שהחלה לתפוס תאוצה במאה ה-19 והשתכללה במאה ה-20, אינה רציונלית במובן האונטולוגי, אלא דווקא להפך. למרות האתוס שכונן את הביורוקרטיה כמדויקת, יעילה, חסרת שרירותיות ואוניברסלית, שנהב טען שיסודותיה של מערכת זו אינם בהכרח יעילים ממערכות אחרות ובוודאי שאינם אוניברסליים, אלא בעלי הקשר חברתי, כלכלי והיסטורי פרטיקולריסטי.

ספרו מכונת הארגון משנת 1995 הראה כיצד הרציונליות הפכה לאידאולוגיה בידי מומחי ניהול (כדוגמת פרדריק וינסלאו טיילור) במאה ה-19 ולאחר המהפכה התעשייתית. בזמן המהפכה התעשייתית קמו מפעלים גדולים מאוד, וקשה היה לבעלי ההון לשלוט בעובדיהם. בתקופה זו החלו המנהלים לקחת תפקיד בולט יותר בסביבה הארגונית, ומאחר שמקצוע זה לא היה ממוסד דיו, השתמשו המנהלים באידאולוגיה של רציונליות ויעילות כדי לבסס את כוחם והונם.

טענתו הבסיסית של שנהב ב"מכונת הארגון" היא שהאלימות ביחסי העבודה בין עובדים ומעסיקים בארצות הברית בין השנים 1880–1936 סייעה למנהלים לקבל לגיטימציה לתפקידם ולהפוך לחלק מהנוף הארגוני שנשלט עד אז על ידי קפיטליזם משפחתי שהתנגד לכניסת המנהלים לתוך הארגון. המנהלים החדשים השתמשו ברטוריקה שיצרה קשר בין ניהול לפתרון סכסוכי עבודה והציגו עצמם כ"מתווכים הוגנים" בסכסוכים אלו. שנהב מצביע על קשר סטטיסטי בין עוצמת סכסוכי העבודה וגידול במספרם של מנהלים בארגונים במערב, במיוחד בארצות הברית.

בספרו Manufacturing Rationality, שהתפרסם בשנת 1999 בהוצאת אוקספורד העמיד שנהב את מושג "המהפכה הניהולית" לבחינה ביקורתית. הוא הראה כיצד התפתחו השפה הניהולית והאקטיביזם הניהולי תוך יצירת שפה ופרקטיקות המעלימות את ההקשר הכוחני והאלים של צמיחתם. בתוספת למחקריו הקודמים בהם הראה כיצד נלחמה הפרופסיה הניהולית כנגד העובדים והפעילה עליהם אלימות פרקטית וסימבולית, הוא הראה גם שצמיחת הניהול הייתה כרוכה במאבק גם עם הקפיטליזם הגדול. בכך הוא הראה כיצד המציא הניהול את עצמו ואת השפה שלו יש מאין, תוך מאבק עם הקפיטליסטים והעובדים גם יחד.

ריבוד ואתניות

לאורך השנים פרסם שנהב מספר מאמרים בנוגע לשסע העדתי בישראל, וערך מספר ספרים בנושא. ב-2003 יצא לאור ספרו היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, וב-2006 יצא לאור ספרו The Arab Jews - A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity. בשני ספרים אלו, יחד עם עבודות אחרות כ"מזרחים בישראל" שערך עם חבר ומוצפי-הלר, או "קולוניאליות והמצב הפוסטקולניאלי", מבקש שנהב להעמיד את הדיון ביהודים הערבים בקונטקסט של הדיון גם בפליטים הפלסטינים ובנרטיב הפלסטיני. בכך הוא מבקש להעמיד מראה מול מבנה הידע על החברה הישראלית המפריד באופן מלאכותי בין שתי הסוגיות הללו.

בספרו "היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות" שנהב מבקש להתחקות אחרי שורשי ההמשגה של המזרחים כ"יהודים-ערבים", ובכך הוא חורג מהדיון הסוציולוגי הממסדי, המתייחס לקטגוריה "עדות המזרח" (בשלב הראשון) ו"מזרחים" (בשלב השני). בשתי אופציות אלו מוצפנת הערביות. ספר זה דן באופן שבו נוצרו שתי קטגוריות בשיח הישראלי, המבחינות בין שיח לאומי המתארגן סביב חלוקה של יהודים – לא יהודים, ושיח עדתי הנתפס כשיח יהודי בלבד הסובב סביב מזרחים ואשכנזים. כך שנהב מנסה לחתור תחת קטגוריות אלו שקובעו בשיח הישראלי, ואשר אינן מאפשרות לתאר את ההיסטוריה המזרחית מנקודת ראות כוללת.

היהודים-הערבים : לאומיות, דת ואתניות

לדברי שנהב המכונה התרבותית קיבעה את יהודי ארצות ערב כיהודים-ערבים, ללא תהליך של "טיהור" מערביותם והוא מתאר בספרו את אזור הגבול הרחב שבו מתבצעת אותה המרה. הספר מעמיק בחקר ביקורתי של היחסים בין הציונות ליהודים-ערבים, ומבקש להראות את הציונות כפרקטיקה אידאולוגית עם שלוש קטגוריות סימביוטיות הפועלות בו זמנית: לאומיות, דת ואתניות. כדי להכליל את היהודים-הערבים (מי שהפכו לאחר מכן ל"מזרחים") בתוך הקולקטיב הלאומי, היה עליהם לעבור דה-ערביזציה, טיהור מערביותם. הדת, לטענת שנהב, הבחינה בין היהודים-הערבים לבין הערבים, ולכן שימשה כמסמן הלאומי אצל היהודים-הערבים. כך שכדי להיות שייך לשיח הציוני-לאומי, היה על היהודים-הערבים להיות יהודים דתיים. הדת במובן זה, לטענתו, היא אמצעי גיוס של המזרחים ללאומיות היהודית, משמע, ליהודיות הציונית. אך הדת, בו בזמן, סימנה אותם כקבוצה אתנית נפרדת מהישראליות (האשכנזית, למעשה) החילונית. לפי שנהב, הדת והלאומיות אינן קטגוריות בינאריות, אלא הן קשורות זו בזו בקשר שלא ניתן לנתקו. הלאומיות הציונית הפקיעה את היהדות והכילה בתוכה סממנים דתיים, אך אלה הולאמו ויוצרו מחדש על ידי הלאומיות (18 : 2003). אין זה אומר שהציונות עשתה את המזרחים לדתיים, כותב שנהב, אלא שהציונות עשתה אוריינטליזציה למזרחים באמצעות הדת. לפיכך, לטענתו המזרחים יכלו להתקיים בשיח הציוני הלאומי רק אם הם סווגו כיהודים דתיים, ולכן נוצרה בישראל אותה קטגוריית ביניים של מסורתיים.

שנהב טוען כי הזהות הזו של יהודים-ערבים היא זהות היברידית, ובחלקה תוצאה של התודעה הכפולה, הלאומית והקולוניאלית, של הציונות. עם זאת הוא אינו טוען כי זהות המזרחים היום היא יהודית-ערבית, אלא שמדובר במושג בעל היסטוריה מסוימת שנגדעה. כך, מתוך פוזיציה ביקורתית, הוא מקבל את ההמשגה של מזרחים בדיון הפוליטי-אתני בישראל. מאחר שלטענתו, ניסיון החיים המשותף של ה"עדות" השונות בישראל במערכת החינוך, בצה"ל, בעיירות הפיתוח וכדומה, טשטש את האבחנות ביניהם ויצר דמיון רב בין קבוצות המוצא השונות (20 : 2003).

תמה מרכזית שנייה סביבה מתארגן הספר, היא הקשר בין היהודים-ערבים לפלסטינים. טענתו של שנהב היא כי תהליך הלאמת ההון של יהודי עיראק על ידי ממשלת עיראק, שימש תירוץ מוצלח להשארת הרכוש של הפלסטינים שברחו ב-1948 בידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. תמה זו, פורטה בקיצור גם במאמרו "השוד המושלם" שפורסם בעיתון "הארץ" באפריל 1998:

באותן שנים, 1948-1951, מצאה עצמה ממשלת ישראל עומדת בפני שתי תביעות צולבות. האחת הייתה תביעת האומות המאוחדות וממשלות ארצות הברית ובריטניה לפצות את הפלסטינים פליטי 1948, על רכושם אשר הולאם על ידי האפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל. השנייה הייתה זו של יהודי עיראק ושל באי כוחם בממשלת ישראל – כמו השר בכור שיטרית – לפצותם על הלאמת רכושם בידי ממשלת עיראק. אני מעוניין להראות שבסבך המלכוד בין שתי התביעות ניצלה ממשלת ישראל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, פתחה חשבון של זיקה הדדית בין רכוש ערביי 1948 לבין רכוש יהודי עיראק, ותוך כך פטרה עצמה משתי התביעות גם יחד.

. לפי טענה זו, שהורחבה בספרו "היהודים-הערבים", מדינת ישראל יצרה הקבלה בין ההון הפרטי של יהודי עיראק אשר הולאם על ידי עיראק, להון של הפלסטינים. כך, כאשר עלתה שאלת פיצויי פליטי 1948, היא סורבה על ידי יצירת השוואה והקבלה בין פליטי 1948 לעולים מעיראק, בטענה כי התבצעו במרחב המזרח התיכון חילופי אוכלוסין והון.

פוסטקולוניאליזם ורב-תרבותיות

כחוקר, כמנחה וכעורך כתב העת "תיאוריה וביקורת", לשנהב תרומה לתאוריה הפוסטקולוניאלית ולדיון בפוסטקולוניאליזם במסגרת השיח הסוציולוגי הישראלי. מתוך ראיית עולם פוסטקולוניאלית, ומתוך נקודת מבט אפיסטמית וערכית המחייבת פוליטיקה של זהויות, סבור שנהב כי על החברה הישראלית להיות חברה רב-תרבותית. כחוקר וכעורך פרסם שנהב ספרים ומאמרים המתארים את המפגש שבין היהודי והערבי ובין האשכנזי והמזרחי כמפגש קולוניאליסטי, על כל ההשלכות הכרוכות במפגש מסוג זה. דוגמאות לכך ניתן למצוא בגיליון של "תיאוריה וביקורת", "מרחב, אדמה ובית" משנת 2000, שיצא כספר לאחר מכן; גיליון של "תיאוריה וביקורת", "המבט הפוסטקולוניאלי" משנת 2002 בעריכתו של שנהב; גיליון בעריכתם של שנהב לואיז בית-לחם, טל כוכבי ויוסי יונה משנת 2006 בנושא "מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים"; האתנולוגיה "קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי" שהביאה זה לצד זה מאמרי מקור על פוסטקולוניאליזם ואסופה של תרגומים לטקסטים מכוננים בתחום, בהם של פרנץ פנון, הומי באבא ואדוארד סעיד; והספר "מזרחים בישראל : עיון ביקורתי מחודש" בעריכתם של שנהב, חנן חבר ופנינה מוצפי-הלר שהתאורטיזציה שבו נשענת גם על ספרות פוסטקולוניאלית.

שנהב סבור כי על החברה הישראלית להפוך לחברה רב-תרבותית.[6] ישנן כמה מסורות שיח רב-תרבותיות, הנובעות מכמה מסורות תאורטיות - השיח הקהילתני, הליברלי, הפוסטמודרני, הפוסטקולוניאלי, הפמיניסטי והפוסט-לאומי. שנהב ממקד את הפרוגרמה הרב-תרבותית שלו בעיקר סביב השיח הרב-תרבותי הפוסטקולוניאליסטי, אך גם הפוסטמודרני והפמיניסטי. על-פי שנהב, זהות הוא מושג דינמי, הבנייתי, אקראי ולא פרימורדיאלי, ולכן הוא מבקש לפרק את הקונסטרוקציות החברתיות והתרבותיות (למשל, הבחנות בינאריות, נרטיבים), שהן אירופאיות בבסיסן, במטרה לפתח נקודת מבט המקדמת פוליטיקה של זהויות. שנהב מודה שיש א-סימטריה באופן שבו הוא שולל זהות מהותנית ומבקר את אופן כינונה של הזהות ההגמונית, בה בעת שהוא מעודד את כינונה של זהות (מהותנית) אותה הוא מעוניין לשחרר במסגרת הפוליטיקה של הזהויות. לדידו יש לכך הצדקה מוסרית מכיוון שאין לעשות גזירה שווה בין המדכאים למדוכאים, בין השולטים לנשלטים.

שנהב מבקש לראות במסגרות השיח הפוסטקולוניאלי והפוסטמודרני לא רק מסגרות שיח מבקרות ומפרקות, אלא כאלה המציעות מסד עקרוני-רעיוני לשינוי פני המציאות. לכן הוא שולל אפשרות אחת של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית המבטיחה שוויון מלא בין האזרחים, כל זאת באמצעות התגברות על מנגנוני הדיכוי והאפליה; וכמו כן הוא שולל אפשרות שנייה של רב-תרבותיות ליברלית המבקשת לקיים דמוקרטיה ליברלית שבה יש ביטוי מוסדי לקבוצות השונות המרכיבות את החברה. לטענתו, הלאומיות, על ידי שימוש מושכל בערכי הליברליזם והדמוקרטיה, משמשת מנגנון דיכוי ואפליה מרכזי בחברה הישראלית. לכן אין די בכך שהדמוקרטיה הליברלית מעניקה שוויון לקבוצות המיעוט שבה, כיוון, שבין השאר, בכך היא הופכת את קבוצת "הרוב" לשקופה. החלופות הרב תרבותיות הראויות לדעת שנהב יכולות להיות, למשל, אוטונומיה תרבותית/לאומית לערביי ישראל, או הקמת מדינה דו לאומית בישראל או ממערב לירדן. שנהב מציע שההסדרים הרב-תרבותיים יהיו בהתאם לרמת הסגירות והפתיחות של הקבוצות השונות בחברה, ורמת הריחוק והקרבה בין הקבוצות השונות. במסגרת הרב-תרבותיות שנהב קורא לשים דגש על הייצוגים התרבותיים ועל הצדק החלוקתי.

ישנם חוקרים המתנגדים לבחינת ישראל במסגרת התאוריה הפוסטקולוניאלית ומערערים על הרלוונטיות שלה בחקר החברה בישראל של ימינו. המציאות הישראלית, כך הם טוענים, מיוחדת, ואינה עונה על הדפוס הקולוניאליסטי הרגיל. כך למשל, הציונות, אינה תנועת קולוניאליסטית של מדינה קולוניאליסטית הכובשת שטחים מעבר לים, וההגירה היהודית היא של עם החוזר למולדתו. עבור מתנגדי הפוסטקולוניאליזם, בחינת המציאות היישובית והישראלית באמצעות התובנות הפוסטקולוניאליסטיות הן בבחינת הכפפתה של המציאות לטובת הפרדיגמה התאורטית.[7]

בנוסף, חוקרים והוגים רבים, הן מחסידי הליברליזם, הן מקרב השמרנות הפוליטית, ואף מקרב חלק מהחוגים הסוציאל-דמוקרטים, מתנגדים לפרוגרמה הרב-תרבותית. לטענתם, רב תרבותיות היא מתכון להתפוררות הסולידריות החברתית לרסיסים שלא ניתן יהיה לאחות אם יינתן להם ביטוי מעשי ופומבי.[8]

ספרו "במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית", ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2010.

מספריו

  • Shenhav, Yehouda, 2012. Beyond the Two-State Solution: A Jewish Political Essay. UK: Polity Press
  • Shenhav, Yehouda, 2006. The Arab Jews - A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity. Stanford, Stanford University Press
  • היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2003
  • Shenhav, Yehouda, 1999. Manufacturing rationality, Oxford, Oxford University Press
  • מכונת הארגון, תל אביב: הוצאת שוקן, 1995

מאמרים מקוונים

ספרים שערך

  • עם כריסטוף שמידט, ושמשון צלניקר, לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, מכון ון ליר, 2009
  • עם יוסי יונה, גזענות בישראל, ירושלים: מכון ון ליר, 2008
  • עם לואיז בית-לחם, טל כוכבי ויוסי יונה, מחקר ותאוריה בלימודים פוסטקולוניאלים, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, 29, 2006
  • עם יוסי יונה, רב-תרבותיות מהי? על פוליטיקה של השונות בישראל, הוצאת בבל, 2005
  • קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004
  • מרחב, אדמה, בית, ירושלים: מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
  • עם חנן חבר, פנינה מוצפי-האלר, מזרחים בישראל, ירושלים: מכון ון ליר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
  • המבט הפוסטקולוניאלי, גיליון מיוחד של תיאוריה וביקורת, (20), 2000

מתרגומיו

  • מחמוד אלרימאוי, הכיסופים אל האדמה הטובה (محمود الريماوي "الشوق الى الارض الطبية), סדק, גיליון 6, ספטמבר 2011
  • סלמאן נאטור, היא, אני והסתיו (سلمان ناطور- هي, انا والخريف), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת כבשה שחורה, 2012
  • אליאס ח'ורי, פנים לבנות (الياس خوري – الوجوه البيضاء), תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת כבשה שחורה, 2014
  • סלמאן נאטור, ששים שנה/ מסע מדברי, טרילוגיה, בהוצאת רסלינג 2014
  • סלמאן נאטור, הזיכרון שוחח איתי והסתלק, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2015
  • אליאס ח'ורי, מסעו של גנדי הקטן (الياس خوري – رحلة غاندي الصغير). תל אביב: הוצאת חרגול, 2016
  • עלי אלמקרי, היהודי היפה (اليهودي الحالي), חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2016
  • אליאס ח'ורי, פקעת של סודות (مجمع الاسرار), ירושלים: הוצאת מכון ון-ליר ועולם חדש, חבר המתרגמים, סדרת מכתוב, 2017

קישורים חיצוניים

על כתביו:

הערות שוליים

  1. ^ ראו גם אורי רם, הזמן של הפוסט, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006.
  2. ^ מזל מועלם, "אנחנו בעלי הבית, בלי התנצלויות", הארץ, 6.9.2002, בתוך, הקשת הדמוקרטית המזרחית - אוניברסליות בעירבון מוגבל, דני בן שמחון (פורסם לראשונה במגזין "אתגר", 29.08.2002).
  3. ^ קשר השתיקה
  4. ^ יונה ושנהב, 2005, עמוד 166; יהודה שנהב (עורך), מרחב, אדמה, בית, ירושלים : מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003.
  5. ^ גדי בלום וניר חפץ, ישראל לאן: 18 שיחות עם האישים שמעצבים את פני המדינה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 2008, עמ' 408 - 437.
  6. ^ את גישתו הפוסטקולוניאלית פרש שנהב במספר מאמרים וספרים. את משנתו בעניין הרב-תרבותיות הציג בעיקר, אך לא רק, בספר המשותף לו וליוסי יונה, רב-תרבותיות מהי? על פוליטיקה של השונות בישראל,, הוצאת בבל, 2005. בנוגע לגישתו של יוסי יונה לרב-תרבותיות, ראו גם: יוסי יונה, בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל. ירושלים, הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, 2005.
  7. ^ ראו למשל: אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין, "שתי טענות: הציונות כתופעה קולוניאליסטית והמצאת הלאומיות היהודית". בתוך: ישראל ומשפחת העמים: מדינת לאום יהודית וזכויות האדם מאת אלכסנדר יעקובסון ואמנון רובינשטיין. תל אביב: שוקן, 2003.
    שמואל הירש ואורי כהן, הערות על הסוציולוגיה הישראלית בראי מישוב למדינה, עיונים בתקומת ישראל 10, 2000, עמ' 317-352.
  8. ^ ראו למשל: דניאל גוטוויין, פוסט-ציונות והמעמד הבינוני - עלייתם ושקיעתם?, כיוונים חדשים.

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהודה_שנהב-שהרבני&oldid=1970404"