משה צימרמן (היסטוריון)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה צימרמן

משה צימרמן (נולד ב-25 בדצמבר 1943 בירושלים) הוא היסטוריון ישראלי המתמחה בהיסטוריה של גרמניה. פרופסור אמריטוס בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית ומנהל מרכז קבנר להיסטוריה גרמנית.

ביוגרפיה

צימרמן למד בבית הספר היסודי והתיכון "מעלה" בירושלים. למד לתואר ראשון, לתואר שני[1] ולדוקטורט בהיסטוריה באוניברסיטה העברית.

במקביל לעבודתו המחקרית באוניברסיטה, עסק צימרמן בפיתוח תוכניות לימוד בהיסטוריה במשרד החינוך בשנות השבעים. הוא כיהן כיו"ר הוועדה לתוכניות לימודים לחטיבת הביניים בהיסטוריה בשנות התשעים. בנוסף כתב ספרי לימוד בהיסטוריה לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה. צימרמן כתב פליטונים בעיקר בעיתונות דוברת גרמנית, וכן פרסם ספרים על ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני בשפה הגרמנית.

בשנת 1993 זכה במלגת הומבולדט למדענים מצטיינים. כן זכה בשנת 1997 בפרס לחוקרים זרים מטעם ה-DAAD, וב-2002 בפרס על שם ליאופולד לוקאס על הצטיינות מיוחדת במחקר מטעם אוניברסיטת טיבינגן. בשנת 2006 זכה בפרס לסינג לביקורת מטעם אקדמיית לסינג בוולפנביטל.

ב-2015 צולם ורואיין לסרט הדוקמנטרי האיש הנעלם – הסיפור של וילפריד ישראל, בו הוא מספק זווית נוספת לסיבות שסיפורו של וילפריד ישראל לא זכה לתשומת לב ראויה בישראל ובעולם.

מחקריו

צימרמן עוסק במחקר בהיסטוריה גרמנית, היסטוריה יהודית-גרמנית, היסטוריה של יחסי ישראל-גרמניה, ובהיסטוריה של הספורט. בין השאר פרסם מחקרים בנושא ההיסטוריה של האמנסיפציה של יהודי גרמניה במאה ה-19; ראשיתה של האנטישמיות בגרמניה – הביוגרפיה של וילהלם מאר; ההיסטוריה של הציונות הגרמנית; תולדות יהודי גרמניה במחצית הראשונה של המאה העשרים; גורל יהודי גרמניה במלחמת העולם השנייה; תפקידו של הספורט בתולדות היהדות המודרנית.

פעילות ציבורית ופרשיות דיבה

לצד פעילותו האקדמית מרבה צימרמן להביע את דעותיו במדיה הכתובה והמשודרת בישראל ובגרמניה. בשל סגנונו החריף והתבטאויותיו הנחשבות לשנויות במחלוקת והמשתייכות לצד השמאלי של השדה הפוליטי הישראלי נקלע לא אחת לסערות תקשורתיות וסכסוכים משפטיים לפי חוק איסור לשון הרע. מלבד תחום התמחותו, מרבה צימרמן להתראיין ולכתוב מאמרי דעה בסוגיות שונות הנמצאות על סדר היום הציבורי ומשמש כפרשן לענייני יחסי ישראל-גרמניה, פוליטיקה וספורט.[2] לפי היסטוריון פרופ׳ דן מכמן המכהן כראש המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר באוניברסיטת בר-אילן והעומד בראש המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם היו אלה "סיבות פוליטיות חוץ-מחקריות" שהביאו לפופולריות התקשורתית של צימרמן גם בגרמניה, ולאו דווקא "תרומה מחקרית חשובה".[3]

פרשת ידיעות תקשורת

ב-28 באפריל 1995 פורסמה כתבה במקומון "ירושלים" של קבוצת ידיעות תקשורת תחת הכותרת "פרופ' משה צימרמן: ילדי מתנחלי חברון הם בדיוק כמו נוער היטלר"[4] בה יוחסו לו הדברים הבאים:[5]

הרי כבר היום, ואני מתייחס לתהליך שרק תופס תאוצה, יש מגזר שלם בחברה הישראלית, שללא היסוס אני קובע שהוא העתק של הנאצים. תראה את ילדי חברון, הם בדיוק כמו נוער היטלר. מנפחים להם מגיל אפס את השכל על ערבים רעים, על אנטישמיות, על איך כולם נגדנו. הופכים אותם לפרנואידים בני גזע עליון, בדיוק כמו נוער היטלר.

לאחר שעוררו הדברים סערה תקשורתית, החליט לבסוף היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בהליכים להעמדתו של צימרמן למשפט פלילי בשל תוכנה של הכתבה.[6] תביעה אזרחית בגין ההשוואה בין חיילים המתנדבים לשרת בשטחים לגרמנים שהתנדבו לאס אס נדחתה לאחר שמנה בית המשפט שלושה מבחני עזר וקבע כי אין התובעים יכולים להוכיח כי מדובר בפגיעה אישית.[7] במקביל הגיש חבר הכנסת רחבעם זאבי תביעה אזרחית נוספת בגין לשון הרע כנגד צימרמן על שכונה בכתבה בשם הגנאי "נאצי". שופט בית משפט השלום ברחובות צבי הרטל קבע לזאבי פיצוי בסך 20,000 ₪,[8] אך מאוחר יותר התקבל ערעורו של צימרמן על פסק הדין.[9]

תביעה נוספת הוגשה על ידי משפחת שני בשם ילדי חברון.[10] ההגנה טענה כי דבריו של צימרמן שובשו על ידי כתב ידיעות תקשורת וכי צימרמן התייחס בדבריו לילדים מסוימים שהופיעו בתוכנית רדיו וכתבת טלוויזיה ודיברו בשבחו של ברוך גולדשטיין ושאת חינוכם של אלה השווה לחינוך הנוער ההיטלראי. כן נטען כי דיבר בכלליות על "מגזר שלם" בחברה הישראלית לו הוא מייחס "פוטנציאל נאציסטי". השופטת מרים מזרחי דחתה התביעה ונטתה לגרסתו של צימרמן. בפסק הדין ביססה את החלטתה על דיני חוזים וקבעה כי הופרה הבטחתו של המראיין לאפשר לצימרמן לבחון את נוסח הכתבה לפני פרסומה על מנת שיוכל לוודא את דיוק הפרטים מבחינה מחקרית ולתקנם. בנוסף נכתב בפסק הדין כי "התובעים אינם טוענים כי הם אותם ילדים ששיבחו את פעולת גולדשטיין" שאליהם התכוון צימרמן בכתבה. בהמשך דחה בית המשפט השלום תביעה לביטול פסק הדין ולמשפט חוזר שהגישה ידיעות תקשורת בתואנה שהוסתר מבית המשפט מידע חיוני. לפי הבקשה, עד מטעם ההגנה, הכתב הגרמני יורגן הוגפה, "עשה יד אחת" עם צימרמן כשהעיד, מצד אחד, בפני בית המשפט כי מתן האפשרות למרואיין לעיין ולתקן את הכתבה בטרם פרסומה היא בגדר המקובל במקצוע בעוד שמן הצד השני לא ציין בעדותו כי סמוך לאותו מועד הופיעו שתי כתבות פרי עטו במגזין הגרמני דר שפיגל בהן מיוחסות לצימרמן התבטאויות דומות לאלו שהכחיש במשפטו.[11] התביעה נדחתה בנימוק שאין בראיות עילה מספקת למשפט חוזר.

לאחר הרצחו של זאבי בידי מחבל ערבי קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של צימרמן שטען כי "הציטוט בכתבה בלתי מדויק" וכי לא ערך כלל השוואה בין תנועת מולדת, בראשה עמד אז זאבי, למפלגה הנאצית, אלא לתנועת הימין הקיצונית "שטאלהלם".[12] הערעור התקבל ברוב של שני שופטים כנגד אחת. השופטת מיכל רובינשטיין טענה בדעת מיעוט כי:

השמעת דברי בלע, היינו הטחת הכינוי 'נאצי' אינה פרי מחקר היסטורי אקדמי של פרופ' להיסטוריה גרמנית...אלא לשון הרע במובנו הברור והגלוי, ומן הראוי לטעמי שתוסק המסקנה הפשוטה והברורה, כפי שעשה בימ"ש קמא.

בהמשך דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת פיצויים שהגיש צימרמן כנגד ידיעות תקשורת בה העריך את הנזק שנגרם לו ולתדמיתו ב-2,101,000 שקלים, אך צמצם את הסכום ל-1,200,000 שקלים מטעמי אגרה. השופטת ענת ברון נמקה את החלטתה בפסק הדין בטענה "כי התובע עשה לו מנהג לערוך השוואות של מבקריו ומתנגדיו לגורמים ולגופים שפעלו באירופה בשנות השלושים של המאה העשרים, השוואות אשר מהן הוא מנסה להתנער בשלבים מאוחרים יותר באמצעות פרשנות מקילה ומתפלפלת".[13] וכן:

התרשמתי כי התובע משמיע התבטאויות קיצוניות ופרובוקטיביות במתכוון ובאופן שיטתי, בין במדיה הכתובה ובין במדיה המשודרת, ומבקש לעורר ולעודד פולמוס ציבורי בסוגיות שהוא מייחס להן חשיבות. בכך כשלעצמו אין כל פסול, נהפוך הוא: חופש ביטוי המאפשר לאדם להתבטא ולהשמיע גם עמדות קשות, כאלה הנוגעות בעצבים החשופים של החברה, הוא אחד היסודות החשובים של חברה דמוקרטית, והוא אף היסוד המאפשר קיומו של דיון פתוח ומפרה. אולם התובע, אשר עומד פעם אחר פעם על זכותו להתבטא בלשון בוטה ולהשתמש בביטויים שנויים במחלוקת, איננו זכאי לדרוש ממשתתפים אחרים בשיח הציבורי להימנע מלבקר את עמדותיו שלו, ואף אינו יכול לצפות מהם להשיב ללשונו המושחזת בכפפות של משי.

בהמשך ערער צימרמן על פסק הדין לבית המשפט העליון אך משך את הערעור בהמלצת בית המשפט.[14]

פרשת הארץ

ב-24 אוגוסט 2002 פרסם עיתון "הארץ" כתבה מפרי עטה של ענת פרי תחת הכותרת "אירופה כבר הייתה שם". פרי, שהייתה בעבר תלמידתו של צימרמן ועמלה באותה העת על עבודת הדוקטורט שלה בהיסטוריה[15] כתבה במאמרה:[16]

ובעוד המדינות הקטנות של אירופה פועלות להוקיע את ישראל כמקבילתה של גרמניה הנאצית, גרמניה, שאינה יכולה להרשות לעצמה להתבטא באופן כזה במפורש, אך תומכת כספית בכל גורם ישראלי שמשווה את ישראל לנאצים, מארגון "בצלם" ועד הפרופ' משה צימרמן, משחקת את השוטר הטוב ומעמיקה את אחיזתה באזור.

בית המשפט דחה תביעת דיבה שהגיש צימרמן כנגד פרי והעיתון[17] ופסק כי על צימרמן להשתתף בשכר טרחתם של הנתבעים בסך 75,000 שקלים. השופטת יהודית שבח נמקה את החלטתה:

הנה כי כן, הוכח כי התובע אכן עורך השוואות, אנליטיות ומקצועיות, לשיטתו, בין גורמים ישראליים לבין גורמים נאציסטים ובין היתר, משווה בין נוער חברון לנוער ההיטלריסטי, למוטיבציה ותנאי השירות של חיילי היחידיות המובחרות לבין חיילי הוואפן אס.אס, בין אוהדי הכדורגל הישראליים לבין גזעני הרייך השלישי, בין שיטת החינוך בה מחנכים את נוער חברון לבין שיטת החינוך בה חונך הנוער ההיטלריסטי, בין התנ"ך לבין "מיין קאמפ", להבדיל אלף אלפי הבדלות, בין הקריאה לסילוקו של התובע מן האקדמיה לבין הקריאות שאפיינו את גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון, בין משפט אייכמן לבין משפט שורפי הרייכסטג וכו'.

כן כתבה כי "הודה, למעשה, התובע בקבלת מימון מגורמים גרמניים, ואף חזר בו מן הנטען בכתב התביעה לפיו עצם האמירה לפיה מקבל הוא מימון גרמני - מהווה לשון הרע." לגבי הטענה כי התמיכה מוענקת לו בשל עיסוקו ודעותיו קבעה השופטת שבח כי זו "מהווה הבעת דעה מובהקת...ומשום כך מותרת היא. … התובע גם הרי מודה במו פיו, אם כי בצורה מתחמקת, כי התמיכה ניתנת רק כאשר נשוא התמיכה עוסק בגרמניה, ומאשר למעשה קיומו של קשר בין התמיכה לבין התוכן."

בסיכום פסק הדין כתבה השופטת שבח:

גישתו היהירה והמתנשאת של התובע כלפי הזולת ודעותיו בלטה לצערי גם במהלך הדיונים, באופן שניכר היה שהתובע מטיל ספק באם האדם הפשוט, יורד לעומק דעותיו ומבין את ערכה האקדמי / אנליטי / מוסרי של התורה היוצאת מפיו. העובדה כי תביעות שהוגשו כנגד התובע, בעילת לשון הרע, נדחו, תוך שבית המשפט מגן על חופש הבעת הדעה של התובע ו/או קובע כי האמירות שיוחסו לו לא הוכחו במידה הראויה, אין בה כדי להשליך על ענייננו, וההיפך הוא הנכון. שעה שבית המשפט נתן גושפנקא לזכותו של התובע לבטא את עמדותיו, אשר לית מאן דפליג, חריגות הן יותר מהשקפות הנתבעת, על אחת כמה וכמה שיש לאפשר לזו האחרונה למתוח ביקורת על השקפות התובע...בית המשפט אינו המקום המתאים "לעריכת חשבונות" בין עמיתים למקצוע. חילוקי הדעות אמורים להיוותר בקתדרה האקדמית ולא באולם בית המשפט.

ב-10 במרץ 2005 הגיב צימרמן על ההחלטה לעיתון "הארץ": "שעם כל הכבוד מדובר בפסיקה של בית משפט השלום, שעליה כבר הגשתי ערעור לבית המשפט המחוזי".[18] לבסוף משך את ערעורו בהמלצת השופטים.

הליגה נגד השמצה

צימרמן היה גם האישיות הישראלית הציבורית הראשונה שהליגה למניעת השמצה נדרשה לפעול בעניינה.[18] מנהלה הלאומי של הליגה, אברהם פוקסמן, פנה לראשי האוניברסיטה העברית ודרש את התייחסותם לנושא בהתבטאויותיו של צימרמן. מנגד דרש צימרמן את התנצלותו של מי שהיה אז ראש הקהילה היהודית בברלין, אלכסנדר ברנר, על שטען כי "העובדה שפרופסורים באוניברסיטה העברית משווים בין ישראל והנאצים מלבה את האנטישמיות בגרמניה". מדוברות האוניברסיטה נמסר לעיתון "הארץ" כי "פרופ' צימרמן הביע את דעותיו הפרטיות, שלא במסגרת אקדמית. לפיכך להנהלת האוניברסיטה העברית אין כל עניין להביע דעה לגבי התבטאויות אלו". "הארץ" ציטט את תגובתו של צימרמן לפניה לראשי האוניברסיטה ולמבקריו, בהם גם פרופ׳ יעקב ברגמן מבית הספר למנהל עסקים של האוניברסיטה העברית במילים: "לא לכל כלב שנובח ברחוב אני צריך להגיב", ו"אנשים קודם כל צריכים לדעת את העובדות לפני שהם מתחילים להשתולל". תחילת הפרשה הייתה בפנייתו של פרופ׳ יעקב ברגמן הליגה למניעת השמצה. ביקורתו של ברגמן על האוניברסיטה ועמיתיו חורגת מתחום הפוליטיקה: "רבים מהם מקדישים את עיקר מאמציהם לעבודה במקומות אחרים, ממעטים בפרסומים או מפרסמים מאמרים לא חשובים בכתבי עת בינוניים וירודים".

מבחר מספריו

  • וילהלם מאר – הפטריארך של האנטישמיות. ירושלים 1982
  • עבר גרמני - זיכרון ישראלי. תל אביב 2002
  • גרמנים נגד גרמנים, גורלם של היהודים 1945–1938, תל אביב 2013 (תורגם מגרמנית)
  • חושבים גרמניה - דיאלוג ישראלי, רסלינג, 2023
  • Hamburgischer Patriotismus und deutscher Nationalismus. Die Emanzipation der Juden in Hamburg 1830-1865, Hamburg, Hans Christians, 1979.
  • Wilhelm Marr - The Patriarch of Antisemitism, New York, Oxford UP, 1986.
  • Wende in Israel - Zwischen Nation und Religion. Berlin 1996
  • Geschichte der Deutschen Juden 1914-1945. München, Oldenbourg, 1997.
  • Deutsch-Jüdisch, München, 2000.
  • Die deutschen Juden in der Geschichte der Shoah: Keine Exklave! Tübingen 2002
  • Goliaths: Deutsch-jüdische Vergangenheit: Der Judenhass als Herausforderung. Paderborn 2005
  • Deutsche gegen Deutsche. Das Schicksal der Juden 1938-1945. Berlin 2008
  • Die Angst vor dem Frieden. Das Israelische Dilemma. Berlin 2010
  • (with E. Conze, N. Frei, P. Hayes), Das Amt und die Vergangenheit. Deutsche Diplomaten im Dritten Reich und in der Bundesrepublik. München 2010

ספרים בעריכתו

  • משברי הלאומיות הגרמנית במאה ה-19 וה-20. ירושלים 1982
  • גרמניה אחרי 1945 – ההתגברות על הטראומה? (בשיתוף עם מיכאל טוך) ירושלים 1984
  • ההתנגדות לנציונל-סוציאליזם. ירושלים 1986
  • מחקרים בהיסטוריוגרפיה (בשיתוף עם י. שלמון ו-מ. שטרן) ירושלים 1987
  • דרכה המיוחדת של גרמניה בהיסטוריה. ירושלים 1989
  • יחסים נורמליים? 25 שנות יחסי ישראל-גרמניה. (בשיתוף עם עודד היילברונר), ירושלים 1993
  • מעבר לסוברניות? האינטגרציה האירופית. (בשיתוף עם ו. ויידנפלד) ירושלים 1996
  • הגרמנים 1945–1990. (בשיתוף עם ע. היילברונר) ירושלים 1998
  • הרייך השלישי – הערכה מחדש. ירושלים 1999
  • גרמניה וארץ ישראל – מפגש של תרבויות. ירושלים 2004
  • בין המולדות. היקים במחוזותיהם. (בשיתוף עם י. חותם) ירושלים 2005
  • דת השרירים ספורט, לאומיות ויהדות - הוצאת כרמל ומרכז קבנר, 2017.
  • Zweimal Heimat. Die Jeckes zwischen Mitteleuropa und Nahost. Frankfurt 2005
  • Israel-Österreich. Von den Anfäng bis zum Eichmann-Prozess. Innsbruck 2005
  • On Germans and Jews under the Nazi Regime. Essays by Three Generations of Historians. Jerusalem 2006
  • (with Dan Diner) Disseminating German Tradition. Leipzig 2009

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


מכּתביו:

על כתביו:

הערות שוליים

  1. ^ רשימת מקבלי התארים באוניברסיטת ירושלים, דבר, 30 ביוני 1971
  2. ^ פרופ\' משה צימרמן, באתר גלובס
  3. ^ http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%205152.pdf
  4. ^ במקביל פורסמה במקומון "תל אביב" הכתבה דומה תחת הכותרת "פרופסור צמרמורת"
  5. ^ המקומון "ירושלים" של קבוצת ידיעות תקשורת, 28 באפריל 1995
  6. ^ אלי שני ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, בג"ץ 7711/95
  7. ^ גרוס ואח' נ' צימרמן, ת"א 18275/95
  8. ^ זאבי נ' משה צימרמן, ת"א 3325/95
  9. ^ ליאורה בילסקי, חמדה גור אריה, "בזכות המבוכה" ה"יודנראט" במבוך המשפט הזיכרון והפוליטיקה, http://law.huji.ac.il/upload/Bilsky.pdf
  10. ^ אלי שני ואח' נ' משה צימרמן נ' ידיעות תקשורת בע"מ, ת"א 7195/95, http://www.the7eye.org.il/verdicts/52379
  11. ^ ידיעות תקשורת ואח׳ נגד משה צימרמן, ת"א 4582/03
  12. ^ משה צימרמן נ' רחבעם זאבי, ת"א 1070/01, http://halemo.net/edoar/0031/zeevi.html
  13. ^ משה צימרמן נ׳ ידיעות תקשורת, ת"א 2313/00
  14. ^ http://www.ruling.co.il/ע%22א-2569-05-משה-צימרמן-%2Cפרופ'-נ.-ידיעות-תקשורת-בע%22מ_ec921307-8464-de69-2324-bf9672f3eefe
  15. ^ ענת פרי, ענת פרי בזכות עצמה: משפחת שוקן, וקפקא גם, ורבין גם, באתר ענת פרי בזכות עצמה, ‏יום חמישי, 3 בנובמבר 2011
  16. ^ http://pluto.mscc.huji.ac.il/~msyberg/YB_files/Shame/Psak_Din_Zimmermann.pdf
  17. ^ אסף ברגרפרוינד, נדחתה תביעת דיבה של פרופ' צימרמן נגד "הארץ", באתר הארץ, 27 במרץ 2004
  18. ^ 18.0 18.1 יאיר שלג, הליגה נגד השמצה מבפנים, באתר הארץ, 10 במרץ 2005
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

משה צימרמן (היסטוריון)36037324Q324405

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משה_צימרמן_(היסטוריון)&oldid=2279964"