עדית זרטל
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. פרופ' עִדית זֶרְטַל (באנגלית: Idith Zertal; נולדה ב-12 בנובמבר 1945) היא היסטוריונית, חוקרת תרבות, מסאית ומתרגמת ישראלית. מחקריה עוסקים בנושאי השואה, הציונות ומדינת ישראל, זיכרון קולקטיבי ולאומיות והגותה של חנה ארנדט. נמנית עם קבוצת "ההיסטוריונים החדשים". פרופ' חברה במכון למדעי היהדות באוניברסיטת בזל. עיתונאית לשעבר.
ביוגרפיה
בת קיבוץ עין שמר, בתו של משה (מְיֶיטֶק) זרטל (זילברטל), ממנהיגי "השומר הצעיר" בוורשה ובארץ ישראל, מבקר ספרות, עיתונאי ועורך, ואחותו הצעירה של הארכאולוג אדם זרטל, פרופסור לארכאולוגיה של ארץ ישראל והמזרח הקדום באוניברסיטת חיפה.
החל בשנות ה-60 הייתה עיתונאית ב"דבר" וכן ב"הארץ" וב"חדשות". ב-1979 הייתה ממייסדי הרבעון להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, "זמנים", והייתה העורכת שלו במשך 17 שנותיו הראשונות (1979–1996). כן יסדה יחד עם יוסי שריד את כתב העת לתרבות, פוליטיקה וחברה "פוליטיקה", וערכה אותו בשנותיו הראשונות.
אחרי פוסט-דוקטורט במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם ושנת מחקר במכון לשלום של ארצות הברית (אנ') בוושינגטון, החלה בשנת 1998 ללמד בבית הספר לממשל שבמרכז הבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטה העברית בירושלים. מאז 2006 לימדה במכון למדעי היהדות באוניברסיטת בזל ובאוניברסיטאות נוספות בשווייץ היסטוריה יהודית חדשה ומחשבה פוליטית. כן שימשה פרופסור אורח באוניברסיטת שיקגו ובבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפריז, והיא מוזמנת להרצות דרך קבע באוניברסיטת ברצלונה. הייתה עמיתת מחקר במכוני מחקר באירופה ובארצות הברית.
מחקריה ראו אור בשפות רבות.
זרטל תרגמה ספרים רבים לעברית. ב-2010 ראה אור ספרה הקלאסי של חנה ארנדט, "יסודות הטוטליטריות" (1951), שתרגמה, הקדימה לו מבוא וערכה[1].
זרטל היא חברת מרצ, ובבחירות לכנסת התשע עשרה ב-2013 הוצבה ברשימתה במקום ה-86.
ספרים
בין ספריה:
- זהבם של היהודים (1996), תורגם לאנגלית ולצרפתית;
- לא יכולה אחרת: שולמית אלוני משוחחת עם עדית זרטל (1997), אור יהודה: הוצאת מעריב-הד ארצי[2].
- האומה והמוות: היסטוריה זיכרון פוליטיקה (2002), ראה אור באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, בספרדית, באיטלקית, בקטלנית ובפולנית2008[3].
- אדוני הארץ, המתנחלים ומדינת ישראל (2004), שכתבה עם העיתונאי עקיבא אלדר, ושתורגם לאנגלית, לגרמנית ולצרפתית.
- סירוב: חובת הציות וזכות המצפון (2018)[4].
עריכה
- חנה ארנדט, חצי מאה של פולמוס, קובץ מאמרים, תל אביב: סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005 (עריכה יחד עם משה צימרמן)[5].
- חנה ארנדט, כתבים יהודיים, תל אביב: תרגום: איה ברויר, סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012[6].
תרגום
- מייקל ברליי, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, יבנה: הוצאת זמורה-ביתן, 2008[7].
- ג'ון לה קארה, המרגל שחזר מן הכפור, יבנה: הוצאת זמורה-ביתן, 2013[8].
מאמרים
קישורים חיצוניים
- רשימת הפרסומים של עדית זרטל, בקטלוג הספרייה הלאומית
- רשימת המאמרים של עדית זרטל באתר רמב"י
- עדית זרטל באתר המרכז הבינתחומי הרצליה
הערות שוליים
- ^ סקירות:
- שלמה אבינרי, על טוטליטריות ורוע: הרודנות על פי חנה ארנדט, באתר הארץ, 17 בפברואר 2010
- יצחק לאור, המאה של האספסוף, באתר הארץ, 30 באפריל 2010
- אבנר שפירא, תרגום מאוחר ל"יסודות הטוטליטריות" של חנה ארנדט, באתר הארץ, 27 בינואר 2010
- ^ הספר "לא יכולה אחרת", באתר "סימניה"
- ^ תום שגב, האמת האפורה, מאייכמן לרבין, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2002
- ^
אבירמה גולן, "סירוב" של עדית זרטל: מדריך לסרבן המצפון, שיוצא באיחור של 20 שנה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2018
- ^ דוד זונשיין, גסיסתו של הדיאלוג הפנימי, באתר הארץ, 16 ביוני 2005
נתן שניידר, אריסטוקרטית יהודייה בעידן הטוטליטרי, באתר הארץ, 14 באוקטובר 2005 - ^ יצחק לאור, קסנדרה יהודייה, באתר הארץ, 16 במרץ 2012
- ^ ניצן ליבוביץ', לאט לאט, בנחישות לא מתפשרת, באתר הארץ, 2 בפברואר 2008
- ^ עלית קרפ, האם מותחני הריגול של ג’ון לה-קארה עדיין רלוונטיים, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2013
26739074עדית זרטל