רבי ישראל נג'ארה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ישראל נג'ארה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי ישראל נג'ארה (דמשק, 1555 – עזה, 1628) רב, פרשן ומשורר. מגדולי המשוררים והפייטנים העבריים בכל הזמנים. רב היישוב היהודי בעזה.

קורות חייו

נולד ב־1555 בדמשק. מוצאו מהעיר נג'ארה בספרד ועל שמה נקרא שם משפחתו. למד אצל אביו ר' משה נג'ארה, מילידי צפת שתחת שלטון האימפריה העות'מאנית, ואצל סבו ר' ישראל די קוריאל, מחכמי צפת ואחד מארבעת המוסמכים הראשונים. בבחרותו עבר לדמשק והיה שליח ציבור בקהילה הספרדית שם. לאחר תקופה שעבר בין ערים שונות במקומות שונים, בין היתר בסוריה, שב לדמשק לתקופה קצרה. לאחר מכן חזר לצפת, שם התחתן ונולדה לו בת.

בעקבות מגפה בה שכל את בתו ואשתו, חזר רבי ישראל נג'ארה בשנת 1576 לדמשק והתחתן בשנית. מנישואים אלה נולדו לו שלושה ילדים. לאחר תקופה בדמשק עבר לעזה, שם שימש כפוסק. בנו, רבי משה נג'ארה, שימש כרבה הראשי של עזה אחריו. בהיותו בעזה היה מורה של אבטליון. נפטר ב־1628 בעזה, ונקבר בבית העלמין היהודי בעיר.

במספר ערים בישראל ישנם רחובות הנושאים את שמו, וביניהן ירושלים, תל אביב, חולון, רעננה ורחובות.

פיוטיו

הרב ישראל נג'ארה התפרסם בעיקר כמשורר ופייטן, וליצירתו השפעה ניכרת בקהילות יהודיות מארצות הבלקן, רוב ארצות העולם המוסלמי ואף הודו. בפיוטיו ניכרת ההשפעה של שירת ספרד, הן במשקל ובצורה הקפדניים, והן בנושאי השירה. בין פיוטיו המפורסמים: "יַעֲרַת דְּבַשׁ", "יָ-ה רִבּוֹן עָלַם", "יוֹדוּךָ רַעְיוֹנַי", "יָעְלָה בּוֹאִי לְגַנִּי", "יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי "י-ה קבל שיח דל", "יַעְלָם שָׁבַנִי" ורבים נוספים.

בשירתו היה שילוב נדיר בין קדושה, קבלה וחולין. מבחינה מוזיקלית, חולל ר' ישראל מהפכה של ממש בכך שהתאים מנגינות עממיות אל שירת הקודש, ובכך גרם לבני הקהילה, שהכירו את השירים העממיים, להחליף את הטקסט המקורי בטקסט עברי, המכוון כלפי שמים. "רכבות" אלו של מוזיקה עממית הובילו קרונות רבים של שירת קודש ופיוטים לרחבי העולם, מאז ועד היום. נג'ארה נהג לציין את המקאם של הלחן המתלווה לכל שיר, וייתכן כי היה המשורר העברי הראשון לעשות זאת.

את פיוטו "יונתי זיו יפעתך", יוצאי קהילות הודו נוהגים לשיר כשיר חופה, אותו החתן מדקלם אל מול הכלה המתקרבת לחופה עד סוף השיר, בעיקר בקרב קהילת בני ישראל .

התנגדות

בעקבות כתיבת השיר "כתובת ישראל" (הפותח במילים "ירד דודי לגנו"),[1] המנוסח ככתובה בין ישראל לה' בעת מתן תורה, ביקר אותו רבי מנחם די לונזאנו, בן דורו של נג'ארה. בנוסף קבל על כך שרבי ישראל נג'ארה משתמש בסגנון ובמשקל הערביים, הזרים לרוח ישראל. ואכן ממחקריו של החוקר יוסף יהלום נראה כי רבים משיריו של נג'ארה מתחילים באופן המזכיר שירי עגבים מוכרים של התקופה.

בתגובה, ענה נג'ארה למבקריו בשיר, וכתב בהקדמה לספרו "זמירות ישראל":

פי דוברי שקר ודובר שירי עגבים יסכר
ושירי אהבים לא יעלה על ליבם / ולא יעלה על שכלם לעולם
בראותם השירים אשר לשלמה – מלך שהשלום שלו,
איש על דגלו ישירו ואליו יעריצו, / באמרי נועם הקטופים מלוח ליבם – שיח הגיונם וניגונם.
הנם ישישו בשמחה / ויתמכו מטה עוז עם מקל תפארה
כי חזקה על כל איש ואיש: לא שביק היתרא ואכיל איסורא
ובפרט בהיות הניגונים בלתי משתנים, לא ילכו להנקש / בלשון זר ואכזר לפח ולמוקש / ויניחו מלבקש
...השם, / ולזמר דברים המצודקים אשר ערכתי כשולחן ערוך לפניהם, / נזכרים ונעשים בזמניהם ובמועדיהם
אין בהם נפתל ועקש / בצדק – כל אמרי פי.

— זמירות ישראל, רבי ישראל נג'ארה (מהדורת ונציה ה'שנ"ט, אתר כתבים עבריים – היברובוקס)

בחלקו השני של ספר החזיונות של המקובל רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י, ישנה ביקורת על ר' ישראל המובאים בשם אישה שנכנס בה דיבוק. רבי חיים ויטאל אמנם כותב שהוא מסופק אם הדברים אמת, אך לדבריו ר' ישראל הודה לו על מעשה אחר שהיה לו, כאשר בליל שבת ”קבע סעודתו בשעה פלונית בבית יעקב מונידאש והניח כובעו בקרקע וזימר שירות בקול רם ואכל בשר ושתה יין.” (כלומר שר ללא כובע ומלבוש עליון).[2].

עם זאת, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א), בחיבורו "שם הגדולים", שיבח את שירת רבי ישראל נג'ארה וכתב שאומרים בשם האר"י שדבריו חשובים בשמים. הוא הזכיר את ההתנגדות לסגנון שירתו אך התעלם מדברי הביקורת שבספר החזיונות, על אף שהכיר את הספר. גם החוקר מרדכי מרגליות ב"אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל" התייחס לדברי ספר החזיונות, וכתב כי "הדברים הנאמרים במהדורות שלפנינו אינם מחוורים". דבריו של רח"ו צונזרו ברוב מהדורות הספר, ונדפסו רק לאחרונה במהדורה שנערכה בידי אהרון זאב אשכולי בהוצאת מוסד הרב קוק. וכן במהדורת יד בן צבי, על פי כתב יד של הספר. חוקר הספרות הרב ראובן מרגליות טען במכתב למרטין בובר כי מדובר בזיוף שאינו מפרי עטו של רבי חיים ויטאל. הוא מחה בפני הוצאת מוסד הרב קוק עד שהסירה את הספר מהמדפים.[3] ההתנגדות לר' ישראל לא הכתה גלים בציבור הרחב, וכבר בימיו הוא הפך למשורר אהוב ומקובל. גם בעל החתם סופר, שנהג שלא לשיר את שירי ר' ישראל, משנשאל על הטעם העדיף להתחיל לשיר אותם מלספר את הבקורת שעליו.[4]

מספריו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: פיוטי ר' ישראל נג'ארה

הערות שוליים

  1. ^ ישראל נג'ארה, ירד דודי לגנו (כתובה לחג השבועות), באתר הפיוט והתפילה של סנונית
  2. ^ אודות סיפור זה ראו: חמדת ימים, חלק ג', הכותב שרבי חיים ויטאל נשלח בידי המלאכים לבדוק מדוע אין רבי ישראל נג'ארה מוזמן לשירה השמיימית, גילה שהבעיה הייתה ששר בלא כובע ומלבוש עליון. הרב נג'ארה לפי דבריו געה בבכייה ושינה את דרכו כשנודעה לו חומרת המעשה. פרק ג, אות ו' ואות ז'.
  3. ^ ההקדמה לספר החזיונות במהדורת יד בן צבי
  4. ^ אברהם ישעיהו דיין, "אם יש להימנע מלשורר את שירי ר"י נג'ארה" (להלן, 'לקריאה נוספת'), עמ' קנו.
  5. ^ שמו של הספר נובע מכך שהוא כתוב בצורה פשוטה שגם ילדים יכולים להבין.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34000492ישראל נג'ארה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רבי_ישראל_נג%27ארה&oldid=2473903"