רבי משה אבן עזרא

רבי משה אבן עזרא
-

לידה	1055 ד'תתט"ו גרנדה, הטאיפה של גרנדה
פטירה	1140 בערך בסביבות ד'תת"ק גרנדה, האימפריה המוראביטונית
השתייכות	רבני ספרד, ראשונים
תחומי עיסוק	שירה, פילוסופיה
חיבוריו	ספר התרשיש, ספר "העיונים והדיונים" (תורגם גם כ"שירת ישראל"), ספר "ערוגת הבושם"

רבי מֹשֶׁה אִבְּן עֶזְרָא (רמב"ע; ד'תתט"ו, 1055 - ד'תת"ק, 1140 בערך), היה משורר, פייטן ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, נחשב לאחד מגדולי המשוררים היהודים.

תולדות חיים

נולד בעיר בגרנדה, בין השנים 1055–1060, למשפחה מיוחסת שראשיה היו מיושבי ירושלים. אביו, רבי יעקב אבן עזרא, היה מחשובי הקהילה היהודית, שר בממשלת המלך חבוס, ועשיר גדול. יצחק, יהודה ויוסף, שלושת אחיו של ר' משה אבן עזרא, נודעו בחכמתם ובעושרם, ושימשו כשרים. רבי משה, הבן השני, למד תורה מפי אחיו הגדול יצחק, ואחר כך למד תורה בישיבת לוסנה אצל רבי יצחק אבן גיאת, עליו כתב: "מפי הרב הזה שמעתי תורה וממנו למדתי, ומה שיצא מעטי הוא רק כטפה מן הים הגדול". כן רכש השכלה נרחבת בתחומי הפילוסופיה והספרות הערבית.

שיר פתיחה לדיואן
מאת רבי משה אבן עזרא
כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ אַל יֶהֱמֶה לִבְּךָ וְיֵאָנֵחַ, בֹּאָה לְגַן-שִׁירַי וְתִמְצָא לָךְ צְרִי עָצְבָּךְ וְשָׁם תָגִיל כְּרֹן פֹּצֵחַ, נ­ֹפֶת לְמוּל טַעְמָם לְפֶה יֵמַר וְגַם רֵיחַם לְמוּלֹו מָר-דְּרֹור סֹרֵחַ, בָּם שָׁמְעוּ חֵרְשִׁים וְעִלְּגִים דִּבְּרוּ וַיֶּחֱזוּ עִוְרִים וְרָץ פִּסֵּחַ, בָּם יִשְׂמְחוּ נִכְאִים וְנֶעְצָבִים וְגַם כָּל-אִישׁ דְּוֵה לֵבָב וּמַר צֹרֵחַ.

לאחר שהשלים את לימודיו בלוסנה, שב לגרנדה, לסביבה של תרבות עניפה וידידי אמת וגנים מרהיבים, בתקופה של רווחה ואושר לעיר. אזי נחה עליו רוח השיר, ובהביטו על חמודות החיים ועל הדרת הטבע בעין טובה, חיבר שירים מלאי ששון והתפעלות מיפעת הבריאה וחמודות האהבה. במהירה נחשב לאחד מגדולי המשוררים בדורו, המצטיין בשלמות אמנותו ובדמיונו הכביר. רמב"ע היה בעל מעמד נכבד בקהילה היהודית ובעיני השלטון, וכ"ראש המשוררים" עמד בראש תחרויות המשוררים היוקרתיות.

ימי הטובה לא ארכו לרמב"ע. חורבן קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטים בשנת 1090, ירידתו מנכסיו עד כדי היותו חסר כל, ידידיו הנאמנים שבגרנדה שהלכו והתמעטו בעוזבם את העיר, ריב עם שונאיו בעטיה של בת אחיו הבכור, ואחיו שלא עמדו לצדו, כל אלו גרמו לו לגלות מארץ מולדתו בשנת 1095, ומאז נע ונד ימים רבים בארצות ספרד הנוצרית. על כבודו המחולל של המשורר הנרדף כתב רבי יוסף אבן סהל את שורות השיר: "אוי כי פניני שיר כזוהר-חרס / היו בדורנו לנבלי חרס". גם רבי יהודה הלוי שלח לרמב"ע שירי ידידות לעודד את נפשו. על מנת להשכיח את יגונו, רמב"ע הירבה לשפוך נפשו בשירים, וגם השתקע בלימוד חכמה ומדע.

שנות העמידה והזקנה של רמב"ע היו מלאות ייסורים. את קסטיליה החשיב לארץ חשכה ובערות של אנשים נעדרי עידון ותרבות ויושר. ידידיו המעטים שהיו לו שם מימי נערותו, יחד עם אחד מאחיו, התהפכו לשונאים ומיררו את חייו. אחד מבניו נפטר בגיל צעיר, ושאר בניו לעגו לו והתנכרו לו. במרוצת שנות חייו מתו אשתו, אחיו, בת אחיו, בניו, ורבים מידידיו שהיו פזורים במרחקים. נחמת-מה מצא בנדיבים שעזרו לו, ובחליפת מכתבים עם שניים מאחיו ועם משוררים שהוקירוהו.

רמב"ע חיבר הרבה פיוטים, ונודע בעבור סליחות שחיבר ככפרה על חטאי נעוריו. רבים מסליחותיו נכנסו למחזורים, מהם מפורסם במיוחד הפיוט "אל נורא עלילה", המושר עד היום לפני תפילת נעילה של יום הכיפורים, בעיקר בקהילות ספרדיות. על שם סליחותיו כונה "אל סלח".

רמב"ע חיבר בלשון ערבית יהודית את הספר הפילוסופי "ערוגת הבושם", שלבקשת חכמי לוניל תורגם לעברית על ידי רבי יהודה אלחריזי, ולא נותר מהתרגום אלא חלקים. מפורסם יותר חיבורו "ספר העיונים והדיונים" (כתאב אלמחאצרה ואלמדאכרה), ספר ביקורתי בו מסביר את השקפתו על חכמת השירה והמליצה, שתורגם לעברית בדורות האחרונים. שני הספרים משלימים זה את זה, הגותו של רמב"ע מפוזרת בהם, והינם גם מעין סיכום להישגים בפילוסופיה ובשירה של תור הזהב של יהדות ספרד.

במהלך הדורות שירי רבי משה אבן עזרא התחבבו הן על ההמונים והן על המשוררים שהעריכו במיוחד את שיריו בעבור מליצתו ונועם טעם מלאכתו. רבי יוסף אבן סהל כתב על שיריו: "הָעֵת יוּשַׁר - רֵיחַ זִכְרוֹ / מִמֶּרְחַקִּים מִטּוּב קָנֶה / כָּל עֵת נִשְׁנֶה לִקְרֹא אוֹתוֹ / חֶסֶד חָדָשׁ לוֹ יִשָּׁנֶה".

על-שמו רחוב "הסַלָּח" ברחביה, ירושלים.

שיריו

הדיואן

מתוך השיר "אש קדחו אוריו ולא נופחו" מאת רמב"ע עם פירוש ישראל חיים טביוב

הדיואן של רמב"ע כולל שירי יין וחשק, שירי שבח, שירי ידידות, שירי נהי, קינות, שירי חתונה, מכתמים, ושירי הגות ומוסר.

שירי היין והחשק חוברו בנעוריו בהשפעת אופנת זמנו, ובהם הרגשה חזקה ועדינה בהדר הטבע ויפעתו. לדוגמה, בשיר "כתנות פסים לבש הגן" הטבע מואנש והצמחים מולבשים בלבוש כהנים לתאר את הדרו (תוך רמיזות מקראיות ליציאתם לחירות של יוסף ושל יהויכין, ולחג הפסח כחג האביב):

כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן / וּכְסוּת רִקְמָה מַדֵּי דִשְׁאוֹ,
וּמְעִיל תַּשְׁבֵּץ עָטָה כָל עֵץ / וּלְכָל עַיִן הֶרְאָה פִלְאוֹ;
כָּל צִיץ חָדָשׁ לִזְמָן חֻדַּשׁ / יָצָא שׂחֵק לִקְרַאת בּוֹאוֹ,
אַךְ לִפְנֵיהֶם שׁוֹשָׁן עָבַר / מֶלֶךְ כִּי עָל הוּרַם כִּסְאוֹ,
יָצָא מִבֵּין מִשְׁמַר עָלָיו / וַיְשַׁנֶּה אֶת בִּגְדֵי כִלְאוֹ -
מִי לֹא יִשְׁתֶּה יֵינוֹ עָלָיו / הָאִישׁ הַהוּא יִשָּׂא חֶטְאוֹ!

משירי הידידות מפורסמים השירים שרמב"ע חיבר לרבי יהודה הלוי. שירי שבח חיבר לגדולי דורו, ולנדיבים שהיו ידידיו.

בשירי הנהי שופך את נפשו בתלונות על צרות הזמן ועל מצבו. לדוגמה, השיר "מליצתי דרשתייה ואינה":

מְלִיצָתִי דְּרַשְׁתִּיהָ וְאֵינָהּ / וְדִמְעָתִי קְרָאתִיהָ וְהִנָּהּ
וְנִשְׁמָתִי כְּמוֹ־אֶרֶץ נְשַׁמָּה / לְעֹז שִׁבְרָהּ וּבִתְעוֹת רַעֲיוֹנָהּ
וְאֵיכָה כִחֲשָׁה בִי הַתְּבוּנָה / וּמִיּוֹם נִהְיְתָה לִבִּי אֲרוֹנָהּ
וְהֵפֵרָה בְרִית חֶסֶד נְעוּרִים / וְאֵיבָה נָֽתְנָה בֵּינִי וּבֵינָהּ
אֲדַבֶּר־בָּהּ לְהִתְנַחֵם וּמִכָּל־ / יְגוֹנַי תַּעֲנֶה עָצַם יְגוֹנָהּ
הֲכִי עָלָה עֲדֵי־שַׁחַק שְׁאוֹנָהּ / וְיָרַד כָּל־הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ
לְכִידוֹנָהּ אֲשֶׁר מָוֶת לְכָדוֹ / וְעַל־חַרְבָּהּ אֲשֶׁר קֶבֶר נְדָנָהּ
וְעַל־כִּתְרָהּ וְחֶלְיָתָהּ וְנִזְמָהּ / וְלִצְמִידָהּ וְרָבִיד עַל־גְּרוֹנָהּ
וְרֵיחַ מֹר אֲשֶׁר יַעַל בְּאַפָּהּ / וְצוּף יִגַּר וְחָלָב עַל־לְשׁוֹנָהּ
תְּיֵלִיל הָהּ עֲלֵי־שֶׁבֶר זְרֹעָהּ / וְתִתְנוֹדֵד לְמִפְקַד עֵין יְמִינָהּ
הֲכִי נִבְרֵאת אֲבָל עַל־תַּאֲוָתָם / וְהֵמָּה נוֹֽצְרוּ אַךְ עַל־רְצוֹנָהּ
עֱנוּ אֵיךְ יִדְרְכוּ אִישִׁים בְּאֶרֶץ / וְיֵדְעוּ כִּי מְאוֹרֶיהָ בְּבִטְנָהּ.

בדיואן שני שירים ארוכים, השיר הפילוסופי (קס"ד בתים) "בשם אל אשר אמר" העשוי כמתכונת "כתר מלכות" מאת רבי שלמה אבן גבירול; והקינה "כתב נוחם שלחו אל אהוביו" (פ"ט בתים), שהשפיעו על שירים שחיבר רבי מאיר הלוי אבולעפיה.

ספר התרשיש

חתימת "ספר התרשיש" מאת רבי משה אבן עזרא

רמב"ע כתב בספר העיונים והדיונים, פרק שמיני, שער רביעי: "בעניין לשון נופל על לשון יש חיבור, שבו סודרו המילים הללו, הכולל יותר מאלף ומאתים בתים, שהמילים הדומות באות בסופי השורות, והם ערוכים בעשרה שערים על נושאים שונים. אני חיברתי את הספר הזה בימי שחרותי, כשכוחי היה רענן, והוא נמצא בידי הבריות הקוראים אותו 'ענק'. הספר ההוא יספיק לי, ואין לי שום צורך להביא ראיה שיש בכיכולתי לחבר שירים מן הסוג הזה". כלומר, מיצה את הנושא של לשון נופל על לשון בספרו.

ספר התרשיש, הנקרא גם ספר הענק, כולל אמרי-בינה בעשרה שערים, בכל שער חרוזים כמניין אבן מאבני החושן, סה"כ תרשיש (1210) חרוזים, כשבכל בית חרוזים הבנויים ממילים השוות בכתב ושונות בהוראתן (תגניס). מגמת הספר ללמד תבונה וצחות לשון. ב-1886 דוד גינצבורג הוציא לאור את ספר התרשיש עם ציונים למקורות מהמקרא, ותרגום לכותרות השערים שבערבית. המשורר וחוקר השירה שאול עבדאללה יוסף חיבר ביאור לספר התרשיש בשם "משבצות תרשיש". חיים בראדי חיבר ביאור בשם "עין התרשיש".

שער הספר "משבצת התרשיש"

ספר התרשיש מתאפיין בסגנון צח ויפה, בידיעת לשון מדוקדקת, ביפי אמנותו, ובחכמת חיים עשירה. הוא משקף את חיי החברה והרוח של יהודי גרנדה ושל קהילות יהודיות אחרות באנדלוסיה. להלן פירוט שערי הספר:

1. בשבח מעלליו וזכר מהלליו של נשיא השירה (החוקרים נחלקו מיהו).
2. בחילוף עיתים וזמנים ונועם גנים ונוגנים.
3. בעינות מים ונהרים וזמיר העוף באמירים.
4. בחושקים אשר יתאבו ומעונים אשר חרבו.
5. בסוד נוער ועדנה וסוד שיבה וזקנה.
6. בבגד אחים נאמנים בהתהפך הזמנים.
7. בזכר פירוד אלוף ודוד ואורך הלילות בהרחיקו נדוד.
8. במיאוס עולם והדריו וזכר המות ומה אחריו.
9. להתרומם על פני תבל ולהתכבד מלהתנבל.
10. בתפארת אמרים וחרוזי השירים.

ושתי דוגמאות מהספר (עם פתרונים לפי משבצת התרשיש):

מְטַר שַׁחַק בְּעֵת רִדְתּוֹ
פְנֵי הַגַּן לְאַט שִׁוָּה
וְעַל פָּנָיו כְּסוּת פַּסִים
וּמֶשִׁי הַזְּמַן שִׁוָּה
וְנָשָׂא כָל-שְׁתִיל פִּרְיוֹ
וְלֹא כִחַשׁ וְלֹא שִׁוָּה

זָכְרָה אֲחִי אֵמוּן כִּי אַתְּ לְתֵבֵל בָּר
כִּפְרִי פְעָלֶיךָ תִּתֵּן לְפִיךָ בָּר
אַךְ אֹתְךָ תּוֹצִיא מִגֵּו וְתַשְׁכֵּן בָּר
עַל-כֵּן דְּבַק אֶל-צַד חֶסֶד וְנַשֵּׁק בָּר

כתב שאול בן עבדאללה יוסף על ספר התרשיש: "המשורר פינה וסיקל דרך שירו, ועל ידי זה לימד דעת את המשוררים הבאים, לעשות כמעשהו, כי הפליא לעשות בחיבורו הנכבד הזה אשר אין על עפרו משלו במליצות מיוסדים על אדני השכל והתבונה אשר לא שיערום ראשונים, ובתת למליצות כתבי הקודש הוראות שונות, נפח נשמת רוח חיים באפם, ובהם הגיד כאשר היה עם לבבו; וכאשר עמד המשקל כנגדו כצר, השתמש בכל האמצעים אשר על פיהם מתפרשים כתבי הקודש... ובדרכים שונים אשר הקורא המשכיל ימצאם נפוצים על פני החיבור הזה".

שירי הקודש

(בתי הפיוט נחתמים בחציו השני של הפסוק מלאכי ג, ד)

רמב"ע חיבר מאות פיוטים הכוללים קדושתאות, פיוטים ל'נשמת', פיוטי 'יוצר' ('מאורות', 'אהבות', 'גאולות'), סליחות, ותוכחות. רוב הפיוטים הם שירי סטרופיים בעלי פזמונים חוזרים (מענה חוזר) או בתים הנחתמים בפסוקים מהמקרא. להבדיל משירי החול המקושטים והמלוטשים מלאכת מחשבת; הפיוטים השתפכות נפש ישירה, וכתובים בלשון פשוטה המדברת ללבם של משכילים והמוני-עם כאחד. הפייטן כשליח ציבור משווע בתחנונים לסליחת־חטא ומביע ציפייה לגאולה. נושאי הפיוטים: גדולת הבורא, קידושו והילולו בפי דרי־מעלה ודרי־מטה. זיכרון יום המיתה, תשובה מחטאים, הבלות העולם הזה ואפסות האדם, ענות הגלות, זכות אבות, חביבותן של תורה ומצוות, גדולת גוי שומר־אמונים, גאולה.

כתב דוד רדנר: "רוח המשורר מלא מרגשות תם ואמונת אומן לא-להי הצבאות, והגיונותיו סובבים הולכים להטיף לקח טוב לבני אדם כי ינזרו מתענוגות החיים וממנעמיהם אשר בהבל יסודם, וישימו כל מעיינם לבחור בדרך הישר והטוב אשר הוא חיינו ואורך ימינו בארצות החיים, לכן עשו למו שירי תפילותיו יתד במקום נאמן בספרי תפילות ישראל, ביתר שאת בספרי התפילה ליהודים בספרד ובאפריקה".

ספריו העיוניים

ספר ערוגת הבושם

פעם רמב"ע ישב באספת אנשים חכמים ומשכילים בספרות, ששוחחו על אודות השימוש במילות לשון הקודש על דרך ההעברה ועל דרך האמת. כל אחד מן הנאספים דיבר על זה לפי דעתו והבנתו. ראש האספה ביקש מרמב"ע, שיאסוף ויסדר בחיבור את הדברים השייכים לעניין זה, עם כל היוצאים מן הכללים, כדי שיוכלו המתעסקים בתורה ובנביאים למצוא בו את כל הדוגמאות הנצרכות. זה היה המניע לחיבור ספרו "ערוגת הבושם".

ספר ערוגת הבושם, או בשמו המקורי "מאמר הגן בעניין הדברים המשליים והאמתיים", הוא ספר פילוסופיה יהודית בשבעה שערים, המשקף את העולם האינטלקטואלי של משכיל אנדלוסי בן זמנו. הספר נחלק לשני חלקים: חלק פילוסופי וחלק לקסיקוגרפי, העוסקים גם-יחד בתורת המטאפורה המקראית. החלק הפילוסופי עוסק בתאולוגיה, במטאפיזיקה, ובתורת הנפש, תוך ביאור פסוקים מהמקרא; חובר בהשפעת המעתזלה והנאו-אפלטוניות, ואינו מושפע מהפילוסופים הערבים האריסטוטלים. חלק זה קרוב ברוחו לספר "עולם הקטן" של רבי יוסף אבן צדיק. בחלק הלקסיקוגרפי (מעין מילון של מילים בלשון הקודש הקשורות לאדם וגופו, בהתאם לדעות שבחלק הפילוסופי ולסיווגים של הרפואה הערבית האריסטוטלית), יש עיסוק ארוך במלאכת הרטוריקה, תוך הגנה על ביטויי האנשה במקרא ובספרות הרבנית. חלק זה דומה לחלק הראשון של "מורה נבוכים", אלא ששני הספרים חוברו מתוך תפיסות שונות.

בספרו רמב"ע משתמש באמרים מחכמים רבים (כגון רס"ג, יצחק בן שלמה הישראלי, דונש בן תמים, רבי שלמה אבן גבירול, רבנו בחיי אבן פקודה, סוקרטס, אפלטון, אריסטו, פיתגורס, אמפדוקלס, אבוקרט (היפוקרטס), אל-כנדי, קוסטה בן לוקה, אל-פאראבי, אנציקלופדיה של אחי הטוהר). בשל צורתו האקלקטית נהגו בדורות האחרונים להעריכו כנעדר מקוריות. רק בשנים האחרונות החלו חוקרים לעמוד על חשיבותו.

הספר פותח בשיר פילוסופי התואם את תכנו (שיר רלד, במהדורת בראדי). הרי תחילתו:

בְּשֵׁם אֵ-ל אֲשֶׁר אָמַר / וְהָעֹז לְאִמְרוֹתָיו / וְצִוָּה בְּלִי מוֹרֶה / וּמוֹרֶה לְמִצְוֹתָיו
וּפָעַל וְעָשָׂה כֹל / אֲשֶׁר אִוְּתָה נַפְשׁוֹ / וְהֵחֵל בְּלִי עֹזֵר / וְכִלָּה פְעֻלּוֹתָיו
אֲהוֹדֶה לְמֶמְשָׁלוֹ / וְאוֹדֶה לְמַהֲלָלוֹ / וְאֶקֹּד לְכֵס גָּדְלוֹ / וְזִכְרוֹ וְלִשְׁמוֹתָיו
וּמִי הוּא אֲשֶׁר יִצְרוֹ / מְאַחֵז יְקַר יֹצְרוֹ / וּמִי-זֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד / בְּסוֹדוֹ וְסִתְרוֹתָיו
וְאֵיךְ מֵת יְקַו לִסְפֹּר / וְסַפֵּר גְּאוֹן הַחַי / וְחֶסְרוֹן הֲיִמָּנֶה / בְּחַוֹּת יְתֵרוֹתָיו
לְרִאשׁוֹן בְּלִי רֵאשִׁית / וְאַחֲרוֹן בְּלִי אַחֲרִית / וְאֵיךְ לוֹ יְהִי תַכְלִית / וְאָפְסוּ תְחִלּוֹתָיו
וְאֶחָד וְאַךְ לֹא הוּא / כְּאֶחָד אֲשֶׁר נָתַן / יְסוֹד הָאֱנוֹשׁ לַחְשֹׁב / וְלִכְלוֹל סְפֹרוֹתָיו
וְאֶחָד וְלֹא יִרְבֶּה / וְיִמְעַט וְיֵחָלֵק / כְּאֶחָד אֲשֶׁר הוּא רֹאשׁ / אֲלָפָיו וְרִבְבוֹתָיו
אֲבָל הוּא אֲשֶׁר נוֹדָע / בְּרָאשֵׁי עֲלִילוֹתָיו / חֲיוֹתוֹ וְחָכְמָתוֹ / וְעֹז תַּעֲצוּמוֹתָיו
וְרָחוֹק וְהוּא קָרוֹב / וְקָרוֹב וְהוּא רָחוֹק / וְנִמְצָא בְכָל-מָקוֹם / וְשָׂגְבוּ מְקוֹמוֹתָיו

להלן קטע מהספר בהתאמה, כדוגמה לצורת המחשבה וסגנון הכתיבה של מחברו, ולהבהרת כוונת ספרו:

אמר אחד מן החכמים, החכם מכל בני האדם בסוד הבורא הוא הסכל מכולם, והסכל מכולם בו הוא החכם בסודו. ואמר, כאשר לא ישיגו החושים ואיברי הגוף המושכלות ולא ידעו מה הם מפני שהם עליונים מהם, כן לא ישיג השכל עצם הבורא ית' מפני שהוא עליון על גלגל השכל. ואע"פ שהשכל רוחני, לא ישיג הבורא ית' מפני שהוא עליון על הכוחות הרוחניות ואין לו תכלית, ומה שאין לו תכלית אין לו חלק ולא ריבוי ולא קצת ולא כל, כי הקצת והחילוק והריבוי והכל משער החיבור הם. והתבוננות האדם בסוד הראיות השכליות היא מחשבה, וכל מתבונן בדבר הוא מחשב, והמחשבה היא כח הנפש החכמה הבוחנת בין דברים הדומים זה לזה. ומי שיש לו מחשב, יתחדש לו נברא מנבראי העולם תמיה ונפלא בכל אשר נברא. וקצת בני האדם יתמהו על היות האדם נברא מעפר ולא יתמהו על היותו נברא מטיפה בבטן אמו, הוא התימה הגדול, כי יש בבני האדם מי שצייר צורת האדם מטיט או מעץ או מברזל ולא יוכל לציירה ממים להיותם ניגרים ונמסים ולא תתקיים בם צורה. וכן יתמהו בני האדם על בריאת הפיל ולא יתמהו על נעירת היתוש, אשר היא בריאה חלושה ויש לה יכולת להזיק לפיל ואין לו יכולת לעמוד עליה, והאומן יכול לצייר כל צורה זולתי היתוש, ועל כן יש לתמוה עליה יותר מן הפיל, אולם נהגו בדבר אשר הרגילו לראות לבל יתמהו עליו וזה העניין דברים ארוכים בספר אחר זולת זה צריך לפרש עוד. ומליצי הערב ממשלים הבורא לאור הנר והמדומה נכבד ונעלה מכל דמיון. אמר המשורר הערבי: והבורא ומי יעמוד בסודו - הלא המשיל לאור הנר כבודו. וזה נקרא בלשון רז"ל דבר גדול נתלה בדבר קטן, ופירושו להמשיל הדבר הגדול אל הדבר הקטן על דרך העברה, כאשר המשילו החכמה הטהורה הנכבדת הרוחניית לדברים מקריים ואמרו הנחמדים מדבש ונופת צופים (תהלים י"ט, י"א) ואל המשקים המוטעמים ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם) ואמרו כשמש ישיש וגו' (שם י"ט, ג') וכל זה דרך העברה לא על דרך אמיתי, כי בחיר האל אמר על החכמה והחכמה מאין תימצא (איוב כ"ח, י"ב) וכל הכתוב אחריו. וע"כ ראוי עליהן ליישר המחשבות באלו העברות ולדעת כי העניין האמיתי אשר בקש המופלא והנשגב מלהשיגו על תכונותיו. והמשכיל יפשיט הענייניים ממעשה ההעברות הגסות וילבשם מעטה נעימות עד אשר יגיע בהם אל העניין המבוקש כפי אשר תשיג יכולת האדם.

ספר העיונים והדיונים

בערוב ימיו של רמב"ע, ידיד חכם ונדיב ביקשו לבאר לו שמונה קושיות על השירה העברית. רמב"ע חיבר כתשובה את ספר העיונים והדיונים, מעין מבט של חכם זקן על גירסא דינקותא שלו. הספר נכתב בערבית יהודית לפי סגנון ספרות האדב הערבית שבזמנו. הוא תורגם לעברית בתרפ"ד (1924) על ידי בן-ציון הלפר בשם "שירת ישראל", וחזר ותורגם ב-1975 על ידי אברהם הלקין בשם (המדויק יותר) "ספר העיונים והדיונים". להלן פרקי הספר:

1. בעניין המליצה והמליצים.
2. בדבר השירה והמשוררים.
3. כיצד הייתה מלאכת השירה טבעית בין הערבים ומלאכותית בין יתר האומות?
4. אם היו לאומתנו שירים בזמן מלכותה והתקדמותה?
5. מדוע יש יתרון לבני הגולה בספרד בחיבור שירים ומאמרי מליצה ואגרות בעברית על יתר בני הגולה?
6. תמצית הדעות בעניין השירה שמצאו חן בעיניו.
7. בדבר מה שהעידו אנשים אחדים על עצמם שחיברו שירים בחלומם; האם אפשר הדבר?
8. הדרך הטובה ביותר במלאכת השיר העברי על-פי הכללים של הערבים

חשובים במיוחד הפרק החמישי, בו סוקר את המשוררים היהודים בספרד לדורותיהם ותכונתם (בארבע תקופות: א. זמנו של הנשיא חסדאי אבן שפרוט, ב. מסוף המאה העשירית ועד כיבוש קורדובה ב-1013, ג. זמן פעולתו של רבי שמואל הנגיד ובני דורו הצעירים ממנו, ד. תקופת רבי משה אבן עזרא ובני דורו הקשישים והצעירים ממנו); הפרק הששי העוסק במידות הטובות הדרושות בשביל לחבר שירה ראויה, פרק שגם מלמד על טעמו הטוב ואצילות הנפש של המחבר; והפרק השמיני המלמד את כללי מלאכת השיר, או דרכי קישוט השיר, של משוררי הבדיע המוסלמים, כאלה שרוב רובם מצויים במקרא ומקצם בשירי המשוררים שקדמוהו, בעשרים שערים. רמב"ע סיכם את השערים בכלל הבא: "חשוב הרבה וקשט את דבריך. כל רעיון יפה שיכנס למוחך החזק בו, וכל עניין שהא-להים בחסדו ישים בלבך תסדר אותו היטב ברצון הא-להים ובטובו, שהרי הוא משגיח על כל דברי בני האדם והוא מוביל אותם אל הדרך הישרה, משום שהוא טוב ומיטיב לכל. אין א-להים בלתו ואין טוב אלא טובו".

הנה קטע מתוך הפרק הששי:

נאמר: "לשון המשורר דומה לארץ שלא תוציא פרחים אלא אם כן ירד המטר עליה בתחילה". הצפורים לא תיפולנה אלא אם במקום שיש בו זרעונים ללקוט, ולא תרדנה על הארץ אלא במקום שיש בו אוכל. ונאמר: "בעל שכל צריך לבחור באנשים הראויים לתשבחותיו, כמו שצריכים לבחור בארץ טובה לזריעה". ונאמר: "המשוררים הם כסוסי המרוץ: יש מהם הממהרים במרוצתם, אחרים מתונים, ואחרים מתנהלים בכבדות". וכשרון כל אחד ואחד מהם אפשר להכיר בתחילת מעשהו, כששיריו חדשים. גם אני חשבתי את השירה בימי עלומי ובשנות הבחרות למעלה שיש להתפאר בה, ולפי דעתי ראויים השירים לפרסם את זכרי. אחר-כך עזבתי ונטשתי את השירה כמו שהצבי עוזב את צלו, מפני שהשתוקקתי לבלות את ימי חיי בדברים יותר הגונים. ונאמר גם כן: "השיר הוא למטה מן הנדיב באומץ-לב ומלמעלה מן הכילי באומץ-לב. אולם הוא כנף למשורר שתביא אותו למקום שהוא בעצמו לא יוכל להגיע שמה ותכניסהו למקום שהוא בעצמו לא יוכל להיכנס".

ופירוט תמציתי של השערים בקישוט השיר המצויים במקרא לפי רמב"ע (הערות השוליים גם הן מן המקור):

השער	הגדרה	דוגמאות מהמקרא
ההשאלה	תיאור דבר בלתי-נודע בדבר נודע, באופן שאם סוקרים אותו בעין השכל ושוקלים אותו במאזני הצדק, נוכחים שיש לו מעלה יתירה. ההשאלה על שני אופנים: יש שהמאמר גלוי ומחוור, ויש שהכוונה טמירה ונעלמה.	אֵם הַדֶּרֶךְ, אִישׁוֹן לַיְלָה, דְּגַן שָׁמַיִם, הֵד הָרִים, חֵלֶב הָאָרֶץ, יֵּלֶד יוֹם, כַּנְפֵי שָׁחַר, לְשׁוֹן הַזָּהָב, עֲבֹתוֹת אַהֲבָה, פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, תּוֹרַת חֶסֶד; הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר
הגילוי והרמז	הרמז הוא כשמשתמשים במילים-מועטות המורות על כוונות רבות שאינן מובעות בפירוש.	עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ, וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ
ההפכים המקבילים	שני חלקים, וכל מילה שבחלק הראשון מקבילה, בכוונה מתנגדת, לכל מילה שבחלק השני.	קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה; מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ, כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶך אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב, בַּבֹּקֶר יָצִיץ וְחָלָף לָעֶרֶב יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ
לשון נופל על לשון	מילים הדומות זו לזו שכוונותיהן שונות (הכוונה למילים מאותו שורש בעלות הוראות שונות).	בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי, וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר לָהּ, רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, רֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ, לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה
החילוק	המשורר יבאר כל הפרטים שהתחיל בהם ולא יניח חלק שלא יפרט.	רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ, הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי
ההקבלה	הניגודים במאמר מקבילים זה לזה.	חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקֲרָב לִבּוֹ רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת, זֶרַע וְקָצִיר, וְקֹר וָחֹם, וְקַיִץ וָחֹרֶף, וְיוֹם וָלַיְלָה, וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף
הפירוט	דומה לשער הקודם (החילוק), אלא שיש ביניהם הבדל שלא יעלם ממי שהבחין את העניין בעין חודרת.	הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע, לֹא לַקַּלִּים הַמֵּרוֹץ וְלֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה וְגַם לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר וְגַם לֹא לַיֹּדְעִים חֵן
ההישנות	המשורר יתלה מילה בדלת, ואחר-כך ישנה אותה כמו שהיא בסוגר; הוא לא יבאר אותה, אלא יוסיף עליה יופי.	יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב, מִי יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם
הפתיחה	המשורר יתחיל את הבית במילה, ואותה המילה בעצמה היא גם בחתימת הבית.	יְראוּ אֶת ה' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו, הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל
העודף	כאשר המשורר יגמור את רעיונו קודם שהגיע לסוף הבית, יוסיף מילים אחדות הנחוצות לו להשלים את השורה.	כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ הָעֹבֵד אֹתוֹ, כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה
ההשלמה	המשורר יזכיר את כל הפרטים ולא יחסיר שום דבר הדרוש להשלמת הרעיון.	וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב
המאמר המוסגר	המשורר יתחיל באיזה עניין, וקודם שהספקי לגמרו יעלה על רעיונו דבר הנוגע לו ויפריע אותו באמצע, ואחר-כך ישוב ויגמור את העניין הראשון.	קוּם בָּרָק וּשֲׁבֵה שֶׁבְיְךָ בֶּן אֲבִינֹעַם
הדמיון	הדמיונות הם תמיד פרי המחשבה. המאמרים הפיוטיים המחוברים מדברים שונים הם פרי הדמיון בנוגע לעניין המדובר. אל ימהר אדם ללכת אחרי דמיונו קודם שהתברר לו הדבר על פי שכלו. המשורר הוא כמצייר: הצורה האמנותית היפה היא רק לעיניים ואינה אמיתית.	כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר, כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף, יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ, זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב, אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם, אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל
מלים מיותרות בשביל המשקל	המשורר יכניס מלים מיותרות לתוך הבית, כדי שיתקיים המשקל וישלם השיר.	וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּיל, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף
היוצא מן הכלל	המשורר יתחיל בשבח, ואחר-כך יכניס מילת הביטול, כאילו בא לומר שלמרות כל המעלות נמצאים גם מומים באיש המשובח, ובאמת ממשיך לספר שבחים יותר גדולים מן הקודמים, או להפך. לפעמים יבוא יוצא מן הכלל בלי מילת הביטול.	קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ
ההגזמה	דברים היוצאים מטבע האפשרי ונכנסים לטבע הנמנע.	עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ, וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי פַּלְגֵי שָׁמֶן, כְּבוֹדִי חָדָשׁ עִמָּדִי וְקַשְׁתִּי בְּיָדִי תַחֲלִיף
ההשמטה	המשורר ישמיט מילה בשירו ויכתוב מילה הבאה אחריה, ומן המלה ההשניה תובן כוונת הראשונה.	אֶל חִכְּךָ שֹׁפָר

כתב בן-ציון הלפר: "הרמב"ע אינו מביא פירושים חדשים בכתבי-הקודש, אולם הוא מראה את מקוריותו ביחוסו האסתטי לספרי הנבואה ולכתובים. כמעט שהינו היחיד בסופרי ימי הביניים שהשתדל להוכיח שלספרים הללו יש כללי מליצה ידועים. הרבה חכמים עסקו בדקדוק ובשימוש הלשון, אך הוא הכניס רוח חדשה: כתבי-הקודש ניתנו מפי הגבורה, ובוודאי שלמים הם בצחותם, ולפיכך טוב לחקור ולמצוא את כלליהם... בהנחתו זו לימד זכות על המשוררים של התקופה הספרדית שחיקו במתכוון את כללי המליצה הערבית: הם רק המשיכו להשתמש בקישוטים הנמצאים בכתבי-הקודש, אלא שמהותם נתבררה להם על ידי שהגו בספרות ערב".

רבי משה אבן עזרא ומשוררי ספרד

פיוטי רבי יצחק אבן גיאת ופיוטי רמב"ע

בפשטות של פיוטי רמב"ע, בצורות של חלקם, ובבניית פיוטים סביב פסוקים מהמקרא, ניכרת השפעת הפיוטים של רבי יצחק אבן גיאת. בספר העיונים והדיונים כתב על רבו: "הוא היה מעיין המליצה ומקור הצחות... הוא הירבה לחבר יותר מאלה שקדמוהו דברי מוסר ותפילות, שירי תהילה וקינות; אבל לא כתב הרבה שירים שקולים משום שידיעותיו בחכמת בני ערב היו מעטות. הוא השתמש במילים נעימות שכוונתן פשוטה. שיריו נקראים ונמסרים מאיש לאיש".

לדוגמה, פיוט של רבי יצחק אבן גיאת (קידוש לליל ראש השנה שנמסר בעל-פה מדור לדור והועלה על הכתב לפני כמאה שנה):

לָנוּ כַטַּל תִּהְיֶה / נִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה
יְמַלֵּא פִינוּ שְׂחוֹק / וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה

יָשֹׁמּוּ עַל בָּשְׁתָּם / הָאוֹמְרִים לִי הֶאָח
רְאוּ אוֹרִי נַעְתֶּם / וּלְצָרָתִי אֵין אָח
וַאֲנִי עַל קֵץ נֶחְתָּם / לִבִּי בּוֹעֵר כָּאָח
דַּבֵּר עַל לֵב נֶאֱנָח / כִּי בֹא יָבֹא בְרִנָּה

צָמֵא אֶל טַל יֶשַׁע / חַסְדְּךָ אֵלָיו יְקַוֶּה
כִּי בְשִׁמְךָ יִשְׁתַּעְשַׁע / הָעֵת גָּדְלְךָ יְחַוֶּה
אָנָּא שָׂא נָא פֶשַׁע / עֶבֶד נִבְזֶה וְדָוֶה
מָתַי יָשׁוּב בִּנְוֵה / שָׁלֵם עִיר נֶאֱמָנָה

חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי / אַל נָא תִבְזֶה עֱנוּתִי
וּבְךָ אֱיָלוּתִי / כִי אַתָּה תִקְוָתִי
וּשְׂמֵחֵי רָעָתִי / יֵבֹשׁוּ עֵת פְּדוּתִי
יֹאמְרוּ אַחֲרֵי בְלֹתִי / הֵן הָיְתָה לִי עֶדְנָה

קִרְאוּ מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם: / עִיר שָׁלֵם הָחֳרָבָה
צָרֵךְ הוֹלֵךְ וַהֲלֹם / בֵּיתוֹ שַׂמְתִּי עֲרָבָה
גֹּשִׁי בִתִּי עַד הֲלֹם / אֶרְפָּאֵךְ מִמְּשוּבָה
עַמְּךָ אֹהֲבֵם נְדָבָה / וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה

ופיוט דומה של רבי משה אבן עזרא (מאורה):

יַשְׁרוּ דַרְכֵי מְסִלַי / וְהָלְכוּ לְצִיּוֹן גְּאוּלִים
דַּבְּרוּ עַל לֵב אֲמֻלַי / נַחֲמוּ נַחֲמוּ אֲבֵלִים

מִבְּכִי מִנְעִי אֶת קוֹלֵךְ, / סֹעֲרָה כַיָּם הוֹמִיָּה
שִׁכְחִי כָל חֶרְדַּת אֶבְלֵךְ / תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה
מִמְּעוּף צוּקָה אֶגְאָלֵךְ / מֵעֳנִי גָלוּת וּשְׁבִיָּה
קוֹל מְבַשֵּׂר טוֹב לִגְאוּלֵי / צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים

שַׁבְתִּי לָכֶם בְּרַחֲמִים / עַם מְתֵי אֹם לֹא רֻחֲמָה
תִּשְׁתִּי עוֹד כּוֹס תַּנְחוּמִים / תִּשְׁמְעִי אִמְרֵי נֶחָמָה
יוֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ שׁוֹמֵמִים / זָרְחָה לָכֶם אוֹר הַחַמָּה
וַחֲזוֹן נִחֻמֵי שְׁבִילִי / יֶחֱזוּ הַמַּשְׂכִּילִים

הַעֲלוּ שִׁירִים הַמְרִיצוּ / עַם סְגֻלָּה מְתֵי מִסְפָּר
וּלְשֵׁם אֵל הַעֲרִיצוּ / כִּי בְרִיתְכֶם לֹא תוּפָר
אַחֲרָיו כְאַרְיֵה רוּצוּ / וִירִימְכֶם מִגּוּשׁ עָפָר
כִּי דְבָרוֹ נֵר לְרַגְלַי / צוּר עֹשֶׁה אוֹרִים גְּדוֹלִים

השפעת רבי שלמה אבן גבירול על שירתו

במיוחד ניכרת השפעת רבי שלמה אבן גבירול על שירי רמב"ע. רמב"ע כתב על רשב"ג בספר העיונים והדיונים: "הוא נקרא פרש המליצה ואמן השיר. יש עדינות ורוך לדבריו ונעימות לכוונותיהם... אלו שבאו אחריו הלכו בעקבותיו". שני המשוררים חיברו שירים פילוסופיים ושירי תלונה על פגעי הזמן ועל הרעות הנעשות תחת השמש. שירי רשב"ג מתאפיינים ברגשות עמוקים עזים גם רכים. שירי רמב"ע - ברעיונות נשגבים ובאמנות גדולה ובעושר מליצותיהם.

דוגמאות:

רבי משה אבן עזרא	רבי שלמה אבן גבירול
מְלִיצָתִי דְּרַשְׁתִּיהָ וְאֵינָהּ / וְדִמְעָתִי קְרָאתִיהָ וְהִנָּהּ וְנִשְׁמָתִי כְּמוֹ-אֶרֶץ נְשַׁמָּה / לְעֹז שִׁבְרָהּ וּבִתְעוֹת רַעֲיוֹנָהּ	מְלִיצָתִי בְּדַאְגָתִי הֲדוּפָה / וְשִׂמְחָתִי בְּאַנְחָתִי דְחוּפָה, וְאִם אֶרְאֶה שְׂחוֹק יִבְכֶּה לְבָבִי / לְחַיָּתִי שְׁהִיא מִנִּי קְטוּפָה.
נַכְעִיס בְּנֵי-יוֹם בּוֹ, וּמִי-זֶה יַעֲמֹד / מֵהֶם לְפָנֵינוּ וְיוֹעִידֵנוּ	אַכְעִיס בְּנוֹת יָמִים וְנֶגְדָּן אֶצְחֲקָה / כִּי צוֹעֲקוֹת: מִי זֶה אֲשֶׁר יִכְפֵּנוּ
בְּטֶרֶם יַעֲלֶה שַׁחַר דְּגָלָיו / וְהַשֶּׁמֶשׁ כְּנָפוֹ יִפְרְשֵׂהוּ	וְעֵת כִּי הֶעֱלָה שַׁחַר דְּגָלָיו / וְהֵרִים כּוֹכְבֵי בֹקֶר כְּנִסִּים
יָגוּר בַּאְשֶׁר / יִבְחַר בֵּינוֹת / צַלְעוֹתַי לוֹ / מוֹשְׁבוֹת שַׁלְוָה	לְךָ שָׁלוֹם שְׁכֹן צָפוֹן וְיָמִין - / בְּמָקוֹם נֶאֱמָן תִּשְׁכֹּן בְּחֻבִּי
הֲכִי תֵבֵל כְּמוֹ מַעְבָר וְשַׁחַת / כְּצוּלַת יָם וְנַחְנוּ הָאֳנִיָּה וְעוֹלַם הַגְּוִיּוֹת שָׂם לְנַסּוֹת / וְעוֹלַם הַנְּשָׁמוֹת שָׂם לְמִחְיָה	לְךָ שְׁנֵי הָעוֹלָמִים אֲשֶׁר נָתַתָּ בֵּינֵיהֶם גְּבוּל / הָרִאשׁון לְמַעֲשִׂים וְהַשֵּׁנִי לִגְמוּל.
וְאֵיךְ יַעְמֹד בְּלִי יוֹסֵף לְבָבִי / הֲיִחְיֶה גוּף אֱנוֹשׁ מֵאֵין נְשָׁמָה	הֲיִחְיֶה אֱנוֹשׁ מֵאֵין נְשָׁמָה וְיִשָּׁאֵר - / הֲכִי נִשְׁאֲרָה מֵאֵין נְשָׁמָה גְּוִיָּתִי,
שְׁפַל לֵב עִם־בְּנֵי תֵבֵל וְהָיוּ / לְיָדָיו עַל־בְּנֵי־עַיִשׁ תְּשׂוּמוֹת	מְעִידוֹת כִּי לְיָדָךָ הַנְּשׂוּאָה / בְּרוּם עַל כּוֹכְבֵי שַׁחַק תְּשׂוּמוֹת.
בָּאתִי בְאַחְרִית הַזְּמָן עֵת גָּֽמְרוּ / כָל־הַחֲסִידִים וֶאֱמוּנִים פָּסּוּ	מָה אַאֲרִיךְ שִׂיחִי וְתֵבֵל הָיְתָה / טוֹבָה אֲבָל בָּאֲחֲרוֹנָה בָּאתִי

ידידותם של רבי משה אבן עזרא ורבי יהודה הלוי

בימי אושרו של רמב"ע בגרנדה, הגיע לעיר רבי יהודה הלוי הצעיר על מנת להשלים את לימודיו, ולשמע שמעו של רבי משה אבן עזרא, שלח לכבודו שיר מלא חן והדר, הפותח בשורות "הֲרֵיחַ מֹר וְאִם רֵיחַ עֲסִיסִים, / וְאִם רוּחַ מְנוֹפֶפֶת הֲדַסִּים, / וְאִם דִּמְעַת עֳפָרִים עַל לְחֵיהֶם, / וְאִם עַל הַוְּרָדִים הָרְסִיסִים?". רמב"ע, בקוראו את השיר של ריה"ל, הכיר את מעלתו הגדולה של מחברו, והשיב לריה"ל בשיר "יַלְדֵי יָמִים חָשׁוּ לִצְבֹּא", בו כתב עליו בהשתוממות: "אֵיךְ בֵּן נָעִים וּצְעִיר שָׁנִים / יַעְמֹס הָרֵי בִּין עַל גַּבּוֹ / אוֹ עוֹל יָמִים יֶהְדֹּף רָמִים / וּבְעוֹד נֹעַר הוּא וּבְאִבּוֹ". כך שני המשוררים התיידדו. רמב"ע עמד לימין המשורר הצעיר ותמך בו בנדבת לבו, גם אצל עליו מרוחו ומחכמתו.

לאחר שרמב"ע עזב את גרנדה, שלח לו ריה"ל את שיר הידידות הבא:

אֵיךְ אַחֲרֶיךָ אֶמְצְאָה מַרְגּוֹעַ? / תָּנַע וְהַלֵּב עִמְּךָ יִנּוֹעַ.
לוּלֵי לְבָבוֹת יִחֲלוּ יוֹם שׁוּבְךָ / אָז יוֹם פְּרִידָה תַּמְנוּ לִגְוֹעַ.
הֵן הַרֲרֵי בֶתֶר יְעִידוּן כִּי מְטַר / שַׁחַק מְאֹד כִּילַי, וְדִמְעִי שׁוֹעַ.
נֵר מַעֲרָבִי, שׁוּב לְמַעֲרָבָךְ, הֱיֵה/ חוֹתָם עֲלֵי כָל‑לֵב וְכָל‑אֶזְרוֹעַ,
שָׂפָה בְרוּרָה, מַה לְךָ אֶל עִלְּגִים? / אוֹ מַה לְטַל חֶרְמוֹן אֱלֵי גִלְבּוֹעַ?

רמב"ע השיב לריה"ל מנאבארה, כמקיים דברי חכמים: דאגה בלב איש ישחנה - ישיחנה לאחרים (משתמש בכל החרוזים שבשירו של ריה"ל ומוסיף עליהם):

עֵינֵי סְלָעִים דָֽמְעוּ דָמֹעַ / עָלַי וְכִמְעַט נִקְרְעוּ קָרֹעַ
וַיְאַמְּצוּ לִבָּם בְּנֵי אִמִּי בְּיוֹם / לִבּוֹת מְשַׂנְאַי נִבְקְעוּ בָקֹעַ
וַיְנַצְּלוּ בִידֵי פְתַיּוּתָם צְבִי / עֶדְיָם וְהֵם לֹא־יָֽדְעוּ יָדֹעַ
עַם לֹא־יְדַעְתִּים מִהֲרוּ עָדַי בְּשׁוּר / כִּי בִי יְלָדַי פָּּֽשְׁעוּ פָשֹׁעַ
וַיְדַבְּרוּ עַל־לֵב וְסָרוּ לַחֲבֹשׁ / מַכִּים אֲשֶׁר הֵם פָּֽצְעוּ פָצֹעַ
אֵיךְ יַעֲמֹד לִבִּי וְיֶלֶד הַזְּמָן / אֹתִי בְּשֵׁבֶט הַנְּדֹד יָרֹעַ
בֹּקֶר אֲכֹל רֹתֶם וְלָעֶרֶב שְׁתוֹת / מֵי־רֹאשׁ לְרַוּוֹת זֶה וְזֶה לִשְׂבֹּעַ
אֶל מַעֲמַקֵּי הַֽיְגוֹנִים יוֹם לְיוֹם / יָרֹד וְאֶל־הָרֵי תְלָאוֹת שׁוֹעַ
חָלַק לְעֵינַי הַנְּדֹד בֶּכֶה וְאֶל / קִרבִּי הֲמוֹת יַמִּים וְלַלֵּב נוֹעַ
בֵּינוֹת זְאֵבִים שָֽׁכְנוּ עֶרֶב עֲדֵי / שֵׁם הָאֱנוֹשׁ לֹא־שָֽׁמְעוּ שָׁמֹעַ
פָּגֹשׁ בְּדֹב שַׁכּוּל וְחֶבְרָה עִם־אֲרִי / טוֹב מִפְּגֹשׁ אֹתָם וּבָם לִפְגֹּעַ
שָׂמִים לְחֹשֶׁךְ אוֹר וְכִילַי אֵיךְ יְהִי / נִכָּר בְּעֵינֵיהֶם לְנֶגֶד שׁוֹעַ
שַׂחְתִּי לְלִבִּי צֵא וְאוּלַי תִּֽהְיֶה / מוֹצֵא בְאַלְפֵי הַזְּמָן מַרְגּוֹעַ
וַיַּעֲנֶה נוֹזְלִים לְחֶסֶד חָֽרְבוּ / כִּי כַל־רְבִיבָיו נִמְנְעוּ מָנֹעַ
וּנְאוֹת יְדִידֹת יָֽבְשׁוּ כִּי־נֶעְצְרוּ / גִשְׁמֵי אֱמֶת עַד־עָֽרְכוּ גִלְבֹּעַ
הָהּ לַשְּׂרִידִים מִיְּדִידַי נָדֲדוּ / כִּי רֹב הֲמוֹנָם שָֽׁלְמוּ לִגְוֹעַ
הֵם אָהֳלֵי חֶסֶד אֲשֶׁר יוֹם צָעֲנוּ / בֵּין לֵב וְכָבֵד נִתְקְעוּ תָקֹעַ
שָׁלוֹם עֲלֵיהֶם כִּי מְאֹד הִתְרַחֲקוּ / אַךְ אֶל־לְבָבִי נָֽגְעוּ נָגֹעַ
כָּזֹה וְכָזֶה בִּעֲתוּ נַפְשִׁי בְּנֵי / יָמִים וְאַךְ הִיא מֵאֲנָה לִנְגֹּעַ
עוֹלָם מְאֹד צַר בִּי עֲדֵי כִי־נֶחְשְׁבָה / תֵבֵל כְּצָמִיד וַאֲנִי אֶזְרוֹעַ.

שני המשוררים המשיכו לשלוח זה לזה מכתבים ושירי ידידות. חברותם הקרובה נמשכה כל ימי חיי רמב"ע.

לקריאה נוספת

כתביו, פירושים

• משה אבן עזרא, ספר הענק הוא התרשיש, בעריכת דוד גינצבורג, מקיצי נרדמים: ברלין, תרמ"ו.
• שאול בן עבדללה יוסף, משבצת התרשיש, פירוש מספיק לספר התרשיש של ר' משה אבן עזרא, וינה. תרפ"ו.
• משה אבן עזרא, שירי החול, יוצאים לאור על ידי חיים בראדי, הוצאת שוקן, ספר ראשון: ברלין תרצ"ח, ספר שני (ביאור לדיואן): ירושלים תש"ב, ספר שלישי (המשך הביאור, מפתח כללי לביאור מאת דן פגיס): ירושלים תשל"ח.
• שירי משה בן יעקב אבן עזרא, מקובצים על פי ספרים וכתבי יד, סדורים, מוגהים ומבוארים על ידי ח. נ. ביאליק, י. ח. רבניצקי, הוצאת דביר תל אביב, ירושלים תרפ"ח
• משה אבן עזרא, שירי קודש, יוצאים לאור על ידי שמעון ברנשטיין, מסדה, 1957
• ישראל לוין, טובה רוזן, שירי הקודש של משה אבן עזרא, תל אביב, אוניברסיטת תל אביב, 2012
• משה אבן עזרא, שירים, בעריכת חביבה שי, אוניברסיטת תל אביב תש"ע.
• ר' משה בן יעקב אבן עזרא, שירת ישראל, מתורגם לעברית עם מבוא והערות מאת בן-ציון הלפר, הוצאת שטיבל, ליפסיה, תרפ"ד.
• משה בן יעקב אבן עזרא, ספר העיונים והדיונים, ערך, הגיה ותרגם בצירוף הערות אברהם שלמה הלקין, ירושלים: מקיצי נרדמים, תשל"ה.

מחקרים ומאמרים

תולדות חייו ורקע היסטורי

• דוד כהנא, רבי משה בן עזרא, ב-"השילוח" 2 בינואר 1904, 1 בפברואר 1904.
• דוד ילין, משה בן עזרא ושירתו, ב-"תרביץ", ניסן-תמוז תרצ"ו, ע' 319–334.
• חיים ברודי, משה אבן עזרא: אירועים בחייו, בתוך "הרבעון היהודי לביקורת", 24 מס' 4 (אפריל 1934), ע' 309–320 (באנגלית).
• יהודה ליב (לאופולד) דוקעס, משה בן עזרא: תולדות חייו ויצירתו הספרותית, גברודר: בון 1839 (בגרמנית).
• חיים שירמן, תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית, מאגנס: ירושלים 1995.
• אהרון בן-אור, תולדות השירה העברית בימי הבינים, ספר א, מסדה: תל אביב 1945.

שיריו וספריו

• י. נ. שמחוני, שירת ישראל, ב-"התקופה", ספר עשרים ושלשה, שטיבל: תל אביב תרצ"ד.
• יעקב שטיינברג, שירת ישראל, ב-"מאזנים" ה' תש"ה, ע' 299–301.
• דן פגיס, שירת החול ותורת השיר למשה אבן-עזרא ובני דורו, מוסד ביאליק: ירושלים 1970.
• א. מ. הברמן, משורר בן-ימינו על שירתו של משורר מימי הביניים, בתוך "מאזנים", סיון תש"ל, ע' 76–78.
• יוסף דנה, הפואטיקה של השירה העברית בספרד בימי הביניים עפ״י ר׳ משה אבן עזרא ומקורותיה, ירושלים: דביר תשמ"ג (1982).
• יוסף דנה, הסתייעות באבות האומה בפיוט ר' משה אבן עזרא, בתוך "בית מקרא", תמוז-אלול תשמ"ה, כרך ל, חוברת ד, ע' 514–522.
• מנחם זהרי, ר' משה אבן עזרא כחוקר המקרא, בתוך "בית מקרא", ניסן תשכ"א, כרך ו, חוברת א-ב, ע' 32–38.
• מאשה יצחקי, אביב הגיע - פסח בא? (עיון בשירו של משה אבן-עזרא "כתנות פסים"), בתוך "מאזנים", אדר ב' תשמ"ד, ע' 52–53.
• מאשה יצחקי, עיון בשיר 'כל מדברי תבל לבניה כזב' - הערות מספר על לשונו הפיגורטיבית של משה אבן עזרא, ב-"דפים למחקר ספרות", כרך רביעי (1988), ע' 45–50.
• יוסף יובל טובי, זהר אלריאץ' (פרחי הגן) הוא ספר הענק: בין מציאות לדמיון, בתוך: "שירת דבורה, מתנת ידידות והוקרה לפרופסור דבורה ברגמן", באר שבע תשע"ט, ע' 133–166.
• יוסף ינון פנטון (פול פנטון), פילוסופיה ופרשנות בגן המטאפורה של משה אבן-עזרא, ליידן, ניו-יורק, קלן: בריל 1997 (בצרפתית).
• מרדכי כהן, דמיון והגיון, אמת ושקר: גישותיהם של רמב"ע ורמב"ם למטפורה המקראית לאור הפואטיקה והפילוסופיה הערבית, תרביץ, ניסן-סיון תשס"ד, ע' 417–458.

קישורים חיצוניים

• מפיוטיו של ר' משה אבן עזרא באתר הזמנה לפיוט - מילים, באורים, לחנים, ביצועים ומאמרים מלווים
• מרדכי מרגליות (עורך כללי), "רבי משה אבן עזרא", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1143-1139, באתר HebrewBooks
• "אבן עזרא, משה בן יעקב", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק א, עמודים 61–64, באתר HebrewBooks
• כתבי משה אבן עזרא בפרויקט בן-יהודה
• מחברת משירי משה בן יעקב אבן עזרא, מוגהים ומבוארים על ידי חיים בראדי, עם תרגום אנגלי מאת שלמה דא סילוא סוליס-כהן, פילדלפיא, 1945, באתר "דעת"
• שמואל הרוי, ‏תרומתו הפילוסופית של ר' משה אבן עזרא, פעמים 73, סתיו תשנ"ח, עמ' 147–152, על ספר מאת יוסף ינון פנטון
• מתוך הספר משה אבן עזרא - שירים בעריכת חביבה ישי
• רבי משה אבן עזרא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, ספר הענק, מאה 13, מינכן, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• כתב יד, בקשות, מאה 15, אמשטרדם, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית

הערות שוליים

תקופת חייו של רבי משה אבן עזרא על ציר הזמן
ציר הזמן

‏

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33938889משה אבן עזרא