פְּרוֹקוֹפְּיוּס מקיסריה היה היסטוריוןביזנטי בן המאה השישית, כתביו ובראשם "היסטוריה של המלחמות" הם מקור המידע העיקרי על תקופת קיסרותו של יוסטיניאנוס הראשון ובהם תיעד והילל את מפעלי הקיסר, מלחמותיו רבות התהילה ומבניו המפוארים. לצד ההיסטוריה הגלויה והרשמית של עידן יוסטיניאנוס, הוא כתב בסתר חיבור בשם "אנקדוטה", המהווה את ה"היסטוריה הסודית" של אותה תקופה. ב-1623 התגלה בספריית הוותיקן עותק של הספר ובו מבקר פרוקופיוס בשפה חריפה את יוסטיניאנוס כאכזר ותאוותן; ואת כל הסובבים אותו כמושחתים, טפשים ובעלי כל מידה רעה אחרת. בהקדמה לחיבור כתב פרוקופיוס שהספר מציג ללא כחל ושרק את כל האמת, שלא היה חופשי לכתוב בספריו הגלויים לעיני הכל. שם הספר "אנקדוטה" הפך למושג שגור ופירושו סיפור קצרצר, לעיתים מבדח או בעל עוקץ או מוסר השכל, שמוסיף צבע ועניין בתיאורן של עובדות יבשות.
בשנת 1883 הודיע סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא כי רכש אוסף של מגילות מתקופת הבית השני שהתגלו במערות באזור ים המלח. שפירא כמעט ומכר את המגילות למוזיאון הבריטי עבור מיליון לירות שטרלינג, אך ארכאולוגים שבדקו את המגילות, בראשם שארל קלרמון-גנו, טירפדו את העִסקה, וטענו כי המגילות מזויפות. שפירא עזב את לונדון בבושת פנים, כשהוא ממורמר ומושפל. במהלך החודשים הבאים נדד ללא מטרה בערי אירופה, כשהוא הולך ומאבד את צלילות דעתו. ב-9 במרץ1884 הגיע למלון קטן ברוטרדם והסתגר בחדרו. כעבור יומיים שם קץ לחייו בחדרו שבמלון, ביריית אקדח. המגילות נמכרו בסכום זעום לאספן פרטי, ונראה שאבדו בשרפה. לאחר גילוי מגילות ים המלח במערות בקומראן יש התוהים אם לא הייתה פרשיית המגילות אחת ההחמצות הגדולות בתולדות הארכאולוגיה. היות שהמגילות אינן עוד בנמצא, ככל הנראה לא תיוודע התשובה לעולם.
ב-27 במאי 2014, בעקבות הירי באיסלה ויסטה פרסם העיתון The Onion כתבה תחת השם "אין דרך למנוע את זה," אומרת המדינה היחידה שבה דברים כאלה קורים לעיתים קרובות. הכותרת מתייחסת לתדירות של מקרי ירי המוני בארצות הברית] ולמאמצים המועטים שננקטים כדי למנוע מקרים כאלה.
מאז הפרסום הראשון פרסם העיתון מחדש את אותה כתבה 18 פעמים נוספות (נכון למאי 2021), אורכה של כל אחת מהכתבות בסדרה הוא כ-200 מילים, וכולן זהות לחלוטין בנוסח שלהן, מלבד מקום הירי, מספר הקורבנות, וסיומת הכתבה. תושב פיקטיבי של מדינה שבה לא התרחש הירי מצוטט כאומר שהירי היה "טרגדיה נוראה", אבל "אין שום דבר שמישהו יכול לעשות כדי לעצור מקרים כאלה". המאמר מסתיים בהדגשת העובדה שארצות הברית היא "המדינה המפותחת היחידה בעולם שבה התרחשו כשני מקרי ירי המוניים מדי חודש ב-X השנים האחרונות", וכי האמריקאים מתארים את עצמם ואת מצבם כ"חסרי אונים". לאחר ש-The Onion פרסם מחדש את המאמר ב-14 בפברואר 2018, בעקבות הירי בתיכון סטונמן דאגלס, ג'ייסון רודר, כותב המאמר המקורי משנת 2014, צייץ בטוויטר כי "לא היה לו מושג שהכתבה תוחל גם על התיכון שנמצא במרחק של מייל מהבית שלו"
בשנת 1992 פורסם בארצות הברית הספר "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון" מאת הפרופסור לכלכלה פוליטיתפרנסיס פוקויאמה, ובו העלה הפרופסור את האפשרות כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות וצורות משטר, אלא סימנה את קצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם, מבלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים. כתוצאה ממאמר זה השתנה עולמו של פוקויאמה בן לילה והוא הפך למרצה מבוקש. למאמר הייתה השפעה עצומה, הוא עורר מחלוקות ודיונים והדים לאין סוף. מתקפות הטרור של ספטמבר 2001 והמשברים הכלכליים של סוף העשור הראשון של המאה ה-21 הביאו את פוקויאמה, תומכיו ושאר אזרחי העולם להכרה כי ההיסטוריה ממשיכה להיכתב ללא הפסקה.
סר וינסטון צ'רצ'יל (30 בנובמבר1874 - 24 בינואר1965) היה מגדולי המדינאים במאה ה-20 וגם כותב פורה כל ימי חייו, עיקר תהילתו שהקנתה לו את פרס נובל לספרות בשנת 1953 נשענת על ספרי ההיסטוריה שכתב. הראשון על מלחמת העולם הראשונה, בן ששת הכרכים, הנקרא "המשבר העולמי". השני על מלחמת העולם השנייה והשלישי הוא "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית", תיאור ההיסטוריה של בריטניה ומושבותיה. הספרים על מלחמות העולם נכתבו מנקודת מבט ייחודית של אדם שעמד במרכזם אל האירועים, שצ'רצ'יל הרחיב את תחומם מעבר לפעילותו האישית, תוך שהוא מציב את בריטניה, ואת עצמו, במרכז הסיפור, על דרכו כהיסטוריון הוא אמר "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה". ארתור בלפור תיאר את ספריו על מלחמת העולם כ"ביוגרפיה המבריקה של וינסטון, המוסווית כהיסטוריה של היקום".
הספרייה הגדולה של אלכסנדריה הייתה בעת העתיקה הספרייה הגדולה והמפורסמת בעולם. מניחים כי נוסדה בערך בתחילת המאה השלישית לפנה"ס, מקורות בני התקופה מציינים כי הספרייה אחסנה בשיאה בין ארבע מאות לשבע מאות אלף (לדעות מסוימות אפילו מיליון), מגילותפפירוס, ובתוכן עותקים של חלק גדול מתרבות היוונית הקדומה. הספרייה גדלה בצורה שיטתית, בשיטה הבאה: כל עובר-אורח נדרש להפקיד את הספרים והכתבים שברשותו בספריה, הללו הועתקו במהירות בידי לבלרים מומחים, אשר מסרו את ההעתק לעובר האורח ושמרו את המקור בספרייה. לפי אגדה אחת, חורבנה הסופי של הספרייה התרחש עם הכיבוש המוסלמי בראשות הח'ליףעומר בן אל-ח'טאב, לו מיוחסת האימרה: "אם מה שכתוב סותר את הקוראן, אז דינו להישרף, ואם הכתוב מתאים לכתוב בקוראן, אז הוא מיותר, וראוי להישרף".
ויליאם מצור (1130 - 29 בספטמבר1186) היה הארכיבישוף של העיר צור וההיסטוריון החשוב ביותר בתקופת מסעי הצלב המוקדמת. הוא החל את כתיבת תולדות ממלכת ירושלים על פי מינוי מטעם אמלריך הראשון מלך ירושלים. והספר נודע בשם היסטוריה של האירועים שקרו מעבר לים. כתיבתו נסתיימה בחטף בשנת 1184 משהחלה הממלכה להתפורר מבפנים, 3 שנים בטרם חרבה הממלכה. ההיסטוריון שהיה עד לאירועים ולעיתים משתתף פעיל, לא מצא כוח להמשיך בכתיבה, אחוז יאוש הוא כתב: "מָאׂס מָאַסְתִּי בַּקַּיָּם, נָבוֹךְ מִן הַחֹמֶר הַנָּגֹל לִפְנֵי עֵינַי וּמַגִּיעַ לְאָזְנַי. חָסֵר אֲנִי אֶת הָאֹמֶץ לְהַמְשִׁיךְ. אֵין בְּמַעֲשֵׂי מַנְהִיגֵי הָעָם מַעֲשֶׂה רָאוּי לְשִׁמּוּר בְּאוֹצַר הַזִּכָּרוֹן, אֵין דָּבָר שֶׁיּוּכַל לְרַעֲנֵן אֶת הַקּוֹרֵא אוֹ לְהָבִיא כָּבוֹד לְכוֹתֵב."
בשנת 1983, פרסם מגזין החדשות הגרמנישטרן קטעים מכתבים שנטען שהם יומניו של אדולף היטלר, שנודעו אחר-כך בשם יומני היטלר. המגזין שילם 10 מיליון מרק גרמני (שווה ערך לכ-6 מיליון דולר באותו זמן) עבור שישים ספרונים ושתי "מחברות מיוחדות" על טיסתו של רודולף הס לבריטניה, שכיסו את התקופה שבין שנת 1932 עד 1945. בתוך שבועיים מהפרסום התגלה שהיומנים הם "זיוף מגושם וגרוטסקי" שנכתבו על נייר מודרני בעזרת דיו מודרנית וכללו אי דיוקים היסטוריים רבים, התוכן הועתק ברובו מספר של נאומים של היטלר שנוספו להם הערות 'אישיות'. היומנים נכתבו למעשה על ידי קונרד קוּיָאוּ (Kujau), זייפן משטוטגרט שביחד עם שותפו לדבר העבירה נשפטו בשנת 1985 ונדונו, כל אחד, ל-42 חודשי מאסר.
מרקוס טוליוס קיקרו (3 בינואר106 לפנה"ס - 7 בדצמבר43 לפנה"ס) היה נואם, מדינאי, סופר ופילוסוף ברומא העתיקה, כתביו של קיקרו, הכוללים את אוסף נאומיו, כתביו, אמרותיו והגותו הפילוסופית הם אוצר בלום להיסטוריונים החוקרים את התקופה הסוערת של רומא בה הוא חי. יתרון גדול נודע לכתביו, כיוון שרבים מהם נשתמרו, דבר יוצא דופן בהתחשב בתקופה. הוא ניחן בחדות לשון, תחכום וחריפות. עובדת היותו "אבי הרטוריקה" באה לביטוי בכתביו השונים. את דעתו על מקומה של האמת במחקר ההיסטורי הוא הבהיר במכתב שמוען לחברו ההיסטוריון לוסיוס לוקאיוס, בו הוא מבקש ממנו לכתוב מונוגרמה על תקופת שירותו כקונסול ומורה לו לפאר ולשבח אותו יותר ממה שראוי, באומרו כי: "הנייר אינו יכול להסמיק".
התעמולה במשטרו של סדאם חוסיין בעיראק ניסתה ליצור קשר בינו ובין מנהיגים ידועים בעבר, כגון צלאח א-דין או נבוכדנצר. בכניסה לאתר העתיקות בבבל הוצב ציור גדול ממדים של סדאם ולצידו נבוכדנצר. סדאם גם בנה מחדש חלק מהשרידים, לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצאר. כתובת מצויה אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצאר, לתפארת עיראק". רעיון זה דומה לזיגוראת באור, שם כל לבנה מוחתמת בכתובת, "אור-נאמו, מלך אור, שבנה את המקדש לנאנה". לאחר נפילתו של סדאם נעשו הלבנים הללו לפריט אספנות מבוקש.
היסטוריה חלופית היא תת-סוגה בסוגת הספרות הספקולטיבית, הסיפור מתקיים בעולם בו ההיסטוריה סטתה ממסלולה המוכר לנו במציאות. יש הרואים בתת-הסוגה סוג של מדע בדיוני, בהציגה מציאות שונה מזו המוכרת לנו. ספרות ההיסטוריה החלופית שואלת את השאלה "מה היה קורה לו ההיסטוריה הייתה מתפתחת בצורה שונה?". המאפיין המבחין של סוגה זו הוא הסטייה שלה מהעבר המוכר לנו בנקודת מפנה משמעותית, ממנה מתפתחת האנושות באופן אחר מזה שהתרחש בפועל, בעקבות שינוי חברתי, פוליטי, תעשייתי או אידאולוגי. גישה דומה משמשת את המחקר ההיסטורי וענף מחקר ייחודי זה קרוי היסטוריה אנטי-עובדתית המשתמש בשערות מבוססות מחקר, המנסות לענות על השאלה "מה היה קורה אילו", ככלי אקדמי במחקר היסטורי.
דילוגי אותיות בתורה היא טכניקה לגילוי מילים או משפטים בעלי משמעות בחמשה חומשי תורה (או בתנ"ך בכללותו ואף בתרגומיו) באמצעות דילוגים קבועים בין האותיות. השיטה מוכרת גם בשם הצופן התנכ"י, בעקבות ספר פופולרי בשם זה מאת מייקל דרוזנין, המציג את השיטה וייחס את ההצפנה לחוצנים בעלי יכולת טכנולוגית מתקדמת. בעוד שניתן למצוא בכל טקסט, ואף טקסט אקראי, דילוגים בעלי משמעות, יש הטוענים שהחריגות הסטטיסטית של הממצאים בספר בראשית היא מעבר לגדר הסביר, ויש בכך כדי להסיק שהמידע הוצפן במכוון בטקסט המקראי על ידי כותביו כדי לגלות את העתיד לבוא או כדי ללמד או להורות על נושאים שונים, והם מייחסים משקל רב למסרים המתגלים במקרא בגרסתו העברית הנוכחית.
צירוף המקרים של לינקולן וקנדי הוא אגדה אורבנית, שלפיה קיימים קווי דמיון רבים ומפתיעים בין חייהם של אברהם לינקולן וג'ון פיצג'רלד קנדי, שניים מהנשיאים הבולטים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, שסיימו את תקופת כהונתם ואת חייהם בצורה זהה וטרגית - התנקשות, ואף בין נסיבותיהן של שתי ההתנקשויות. לאמיתו של דבר, חלק מקווי הדמיון המדווחים ברשימה, בדויים לחלוטין, או מתאימים רק בדוחק, ואחרים אינם אלא צירופי מקרים. אגדה זו היא שכלול של קללת טיפקאנו לפיה כל נשיאי ארצות הברית שנבחרו לתפקידם בשנים העגולות עד 1960, מתו במהלך כהונתם. מותם של הנשיאים מוסבר בקללה מסתורית שהטיל, כביכול, בן שבט השוניטנסקואטאוה, על הנשיא ויליאם הנרי הריסון, הידוע בכינויו "טיפקאנו".
נוסטרדמוס, היה אסטרולוג ורופאצרפתי ממוצא יהודי. מ-1547 החל נוסטרדמוס לכתוב נבואות ב-1555 הוציא נוסטרדמוס את המהדורה הראשונה של ספרו, שנקרא "נבואות", וכונה גם "מאות". הנבואות חולקו ל"בתים" וכל בית היה אמור לייצג אירוע מסוים שיקרה בעתיד, עד לשנה 3797. עוד בימיו, נבואותיו של נוסטרדמוס זכו לאהדה רבה. האגדות עליו עזרו מאוד למוניטין שלו, בנוסף לסיפורים על יכולות הריפוי הפלאיות שלו. רבים מייחסים לו את ניבוי המהפכה הצרפתית, נפוליאון, שתי מלחמות העולם והיטלר בפרט, פיגועי 11 בספטמבר, ועוד. המדע המודרני גורס כי יש ליחס את נבואותיו של נוסטרדמוס לדמיונו ואת הצלחתו לכריזמה שלו. יחד עם זאת, ניסוחם המעורפל מאפשר, כמובן, לפרש אותם לכאן ולכאן.
לאחר סריקת כל הרשומות הכוללות 300 מליון עובדות שנדלו מידיעות ומידע על אנשים, אישים, מקומות ואירועים שנרשמו בהיסטוריה הודיע מדען בריטי העומד בראש פרויקט מנוע חיפוש הידוע בשם "ידע אמיתי" כי נמצא "היום המשעמם ביותר בהיסטוריה" (או לפחות ב 110 השנים האחרונות). תוך שימוש באלגוריתם חיפוש "מורכב" שחישב את מספר האירועים הקשורים לאירועים ספציפיים קבעה התוכנה כי יום ראשון ה-11 באפריל1954 הוא המשעמם ביותר ובכך נתנה ליום חסר ייחוד זה משמעות מיוחדת. המדען ציין כי בניגוד ליום טיפוסי של המאה ה-20 בו נרשמו לידות ופטירות של מספר רב של יְדוּעָנים מתחומים רבים ומגוונים, ביום זה מדען טורקי נולד, כדורגלן בריטי נפטר ונערכו בחירות כלליות בבלגיה.
אדוארד גיבון (1737 –1794) היה אחד ההיסטוריונים המודרניים החשובים, חיבורו החשוב "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על מסקנות מחקרו אמר גיבון: "ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות". עם פרסום הכרך הראשון של מחקר המונומנטלי הביא גיבון עותק מתנה לדוכס גלוסטר אחיו של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת. עם הופעת הכרך השני בשנת 1786 חזר גיבון לביתו של האציל עם עותק מתנה, על כך הגיב הדוכס: "עוד ספר עבה מרובע וארור! אתה תמיד כותב, כותב, כותב, אה? מר גיבון?".
יוליאנוס הכופר היה קיסר רומא בין השנים 361 ל-363. יוליאנוס, הקיסר הרומאי הפגאני האחרון, וביסס את מורשתו כדמות ייחודית בהיסטוריה של הקיסרות הרומית, רפורמטור שניסה לשנות את מהלך ההיסטוריה של רומא הנוצרית ושל מערכות השלטון הרומאיות. איש אשכולות, פילוסוף וסופר. מקום מיוחד שמור לו בהיסטוריה היהודית כמי שפעל לבנות את בית המקדש מהריסותיו. הרפורמות שיזם והספיק לממש נעשו מתוך אמונה עמוקה, כי התלאות ומלחמות האזרחים, שאפיינו את האימפריה מאז המאה השלישית, נבעו מאבדן דרך וזניחת המסורת הרומאית העתיקה.
ההיסטוריון ג'ון גראוויל פוקוק קובע בספרו "ברברים וכנסייה" כי בפרספקטיבה היסטורית ובמבט מפוקח, תקופת שלטונו הקצרה של יוליאנוס הכופר הייתה למעשה חריגה מהנרטיב ההיסטורי של האימפריה הרומית והכנסייה הנוצרית, ומגדיר אותה כאירוע נדיר של הופעת היסטוריה נוגדת-עובדות בעולם הממשי, היסטוריה של מה שעשוי היה לקרות אך לא קרה: יוליאנוס עשוי היה לשנות את מבנה השלטון האימפריאלי, הוא עשוי היה לפרק את הכנסייה הנוצרית ולבסס את האימפריה על דת פגאנית-פילוסופית והוא עשוי היה לסלק את האימפריה הפרסית מאחיזתה במסופוטמיה אך בתום שלטונו חזר מהלך ההיסטוריה למשבצת הראשונה, וכל שיכול היה לקרות לא קרה.
ההיסטוריוןבריטיארנולד ג'וזף טוֹיְנְבִּי (1889 – 1975) לא זכה לרוות נחת כהיסטוריון פורץ דרך, למרות שבספרו "מחקר של ההיסטוריה" הוא ניסח תאוריה כללית של היסטוריה ותרבות, אותה תיבל במנה גדושה של אנטישמיות קיצונית. בכתביו הוא יצא כנגד הומניזם היווני, ורעיונות הלאומיות המודרנית. באופו בלתי צפוי זכה שמו להיות מונצח באמנות רחוב כתופעת אריחי טוינבי המכילים הודעות ממקור מסתורי שנמצאו משובצות בתוך מדרכותאספלט, בערים גדולות בארצות הברית, האריחים מכילים מספר גרסאות לכתובת בעלת הקשרים לאפוקליפסה ולתאוריית קשר: "רעיון טוינבי, ב-2001 של קובריק, תחיית המתים, בכוכב צדק".
מסע אחורה בזמן, גם אם הוא אפשרי מבחינה פיזיקלית, עלול להביא למספר פרדוקסים. כך למשל, לפי פרדוקס הסבא: אדם נוסע לאחור בזמן והורג את סבו קודם שיפגוש את סבתו של הנוסע. כתוצאה מכך לא אמור הנוסע להיוולד. אחת הדרכים להתמודד עם פרדוקסים של מסע בזמן מתבססת על אחד הפירושים של תורת הקוונטים. על פי פירוש זה, ההיסטוריה יכולה להתפצל. כך למשל, ייתכן שאותו אדם שחוזר אחורה בזמן והורג את סבו ומנקודה זו ממשיך בהיסטוריה אחרת, ההיסטוריה החדשה שלו מתרחשת במקביל להיסטוריה המקורית שממנה הוא יצא, כלומר היא מצויה בעולם מקביל. מצב המחקר הנוכחי בכלל, וחוסר קיומה של תורת כבידה קוונטית בפרט, מונעים מהפיזיקאים וההיסטוריונים מלהוכיח תאוריה זו.
בשנת 1979פרסם הסופר הבריטיסטיבן פיילספרהיסטוריה ובו אנקדוטות מבדחות, ותיאור של כישלונות "מפוארים" לאורך ההיסטוריה האנושית. הספר נשא את השם ספר הכישלונות ההרואיים, ואליו צורף טופס הרשמה למועדון הלא יוצלחים של בריטניה. זמן קצר לאחר פרסומו הפך הספר לרב מכר בבריטניה. בעקבות ההצלחה גורש פייל מהמועדון, בטענה כי הוא הביא קלון על שאר החברים. לאחר שנשלחו למעלה מ 30,000 טפסי הרשמה - פורק המועדון בנימוק, כי הוא נכשל בתפקידו להיות סמל לאי-הצלחה. למרות זאת, הספר לא היה הצלחה מוחלטת. בארצות הברית נמכרו רק עותקים בודדים של המהדורה המקורית, וגם זו סבלה מטעות דפוס, שהעלימה חלק ניכר מההקדמה והוסיפה מימד של מסתורין לספר. על כך אמר פייל "הספר הוא אחד הספרים הכושלים שפורסמו אי-פעם בארצות הברית, ומי ייתן וכך יישאר".
פרנסואה הראשון, מלך צרפת היה נוהג להתייעץ ולהקשות בשאלות לגיום בידה ההיסטוריון ומייסד ספרייה הלאומית של צרפת, הוא רכש ידע כה רב עד כי ארסמוס כינה אותו "הפלא של צרפת". למרות זאת, לעיתים קרובות נאלץ המלך להסתפק בתשובה הלאקונית "אדוני המלך, אני לא יודע". באחת הפעמים פנה אחד מאנשי החצר להיסטוריון המלומד ואמר לו "המלך משלם לך על מנת שתדע" על כך ענה ההיסטוריון המלכותי: " המלך משלם לי על מה שאני יודע, אם הוא היה צריך לשלם לי על מה שאני לא יודע כל אוצרות הממלכה לא היו מספיקים".
תנועת המחאה וזכויות האדם אפרו-אמריקאית נהנתה מתמיכה של ארגונים יהודים הן בלוגיסטיקה אך גם בסיוע מוסרי ותקשורתי. אנשי רוח יהודים היו פעילים באירועי מצעדי המחאה וההפגנות בכלל וכיועצים ותומכים של מרטין לותר קינג, המפורסם שבהם היה הרב הקונסרבטיבי אברהם יהושע השל שפעל למען השגת שוויון לשחורים בארצות הברית. על רקע זה היה יחסו של קינג כלפי יהדות יהודים ומדינת ישראל חיובי ואוהד. מקרה מיוחד הוא מכתב לידיד אנטי ציוני המיוחס למרטין לותר קינג ובו מובאת בשמו מסה לפיה אנטי ציונות ואנטישמיות הן גישות המשיקות אחת לשנייה וכי אנטי ציונות היא אנטישמיות במסווה. קטעים מטקסט זה צוטטו מספר פעמים על ידי פוליטיקאים ישראלים ופרו ציונים. ההיסטוריון אריק סנדקוויסט שחקר את תולדות הקשר בין ארגונים יהודים לבין תנועת המחאה האפרו-אמריקאית בכלל ומרטין לותר קינג הגיע למסקנה כי מדובר בטקסט שלא נכתב ולא נאמר על ידי מרטין לותר קינג, אך יש בו הד לאירוע מתועד בו קטע מרטין לותר קינג סטודנט אנטישמי ואמר לו "אל תאמר דברים אלו, כאשר אנשים מותחים ביקורת על ציונים הם מתכוונים ליהודים, דבריך הם אנטישמיים".
ישראל בר (באמצע) מלווה בשני שוטרים וממתין לתחילת משפטו, אפריל 1961
ישראל בר היה דמות צבעונית שרקח סיפורים בדויים על עברו העשיר והצליח למצוא מקום מרכזי בצמרת צה"ל ומערכת הביטחון במהלך שנות החמישים של המאה ה-20. בינואר 1959 נפתחה הקתדרה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל אביב, ובר נתמנה לעמוד בראשה. בשנת 1955 מונה בר על ידי דוד בן-גוריון לכתוב את ההיסטוריה הרשמית של מלחמת העצמאות מכיוון שהיה (לכאורה) דוקטור בהיסטוריה. בשנת 1961 התהפך מזלו של בר והוא נעצר כחשוד בריגול למען ברית המועצות. בתקופת מעצרו עבר חקירות ממושכות על ידי חוקרי השב"כ, עד שנשבר והודה כי הביוגרפיה שלו הייתה בדויה, כי הוא לא בעל תואר בהיסטוריה וכי קיים מגע עם סוכני ברית המועצות ומסר להם חומר מסווג. למרות שנחשף כחסר השכלה אקדמית רלוונטית מציין ההיסטוריון מרדכי בר-און כי בר היה ההיסטוריון הצבאי החשוב ביותר של תקופת המלחמה וכמי שקיבע, למעשה, בתודעה, את האופן שבו רואה המחקר כיום את המלחמה.
הכוהן הבבלי "בֶּל - רֵאוּ - שוּ" - (בל רועהו) נולד על פי המשוער מעט לפני או במהלך תקופת שלטונו של אלכסנדר מוקדון על בבל (323-330 לפנה"ס). כמי שאימץ את התרבות ההלניסטית הוא אימץ שם יווני - ברוסוס והקדיש את כישרונו וזמנו לכתיבת ספר היסטוריה ביוונית, ונתן לו את השם "בבילוניאקה" ("ההיסטוריה של בבילוניה"). הספר סוקר בשלושה כרכים את תולדות בבל, מסיפור הבריאה ועד לזמנו של המחבר. את הספר הקדיש למלך הסלאוקיאנטיוכוס הראשון. כפי שמנתון המצרי שאף להחליף את הרודוטוס היווני כסמכות העליונה להיסטוריה של מצרים בשביל היוונים, כך ברוסוס רצה להפוך את העבר המפואר של בבל לנגיש ליוונים, על ידי פרסום חיבור היסטורי המבוסס על מסורת מקומית. אולם תקוות אלו נתבדו, משום שסופרים יווניים ציטטו רק לעיתים נדירות את הכהן הבבלי, וחיבורו היה בשימוש רק אצל סופרים יהודים-הלניסטים אפולוגטיים, שחיפשו אחר עדות בלתי תלויה לקדמוניות היהודים. מהספר נשתמרו אך קטעים בודדים המצוטטים בעיקר בספרים של יוסף בן מתתיהו.
"הליוגבלוס כוהן גדול של השמש" ציור משנת 1866 של הצייר סימון סולומון
ההקיסר הרומאיאֶלַאגַבַּאלוּס הועלה לכס השלטון בגיל 14 על ידי על ידי סבתו ואמו שליט שתכננו להחזיק הלכה למעשה במושכות השלטון. הוא ישב על כיסא השלטון במשך ארבע שנים בלבד, תקופה קצרה זו הייתה סוערת במיוחד. המידע על חייו ותקופת שלטונו הקצרה נלקח בעיקר מכתבי היסטוריוניםרומאיים בני זמנו שמגלים יחס עוין ביותר כלפי האוגוסטוס הצעיר ומתארים אותו כמפלצת נרקיסיסטית וכשליט מהגרועים בתולדות רומא. תיאורים אלו השפיעו על הדרך בה כתבו על אלאגבאלוס היסטוריונים של העת החדשה המציירים תמונה קיצונית של שליט יוצא דופן גם בקרב רשימת השליטים העריצים המטורפים ושלוחי הרסן של האימפריה הרומית. למרות המוניטין המפלצתי ואולי בזכותו העניין באלאגבאלוס לא פסק, נכתבו עליו ספרים ומאמרים, שירים ומחזות נוצרו סרטים וספרי קומיקס. במהלך המאה ה-21 החל אלאגבלוס להנות משיקום חלקי של המוניטין שלו ומחקרים היסטוריים מנסים לאזן את ההיסטוריוגרפיה. הטענה העיקרית במחקר העדכני היא שדמותו כפי שהיא משתקפת במקורות ההיסטוריים הרומאיים, היא דמות מעוותת שנוצרה בתום מאבק הכוח על השלטון באימפריה. לאחר מותו, שמו של אלאגבאלוס הושחר לנצח כדמות גרוטסקית על ידי המנצחים וההיסטוריונים ששירתו אותם.
מפעל חייו של כריסטופר קולומבוס, הנחשב לאחד מגדולי מגלי הארצות בכל הדורות, היה נתון למחלוקת בין היסטוריונים לאורך הדורות כל אחד מטעמיו הוא, כל אחד מתוך השקפת עולמו. תחילה ניסו הבריטים להמעיט בחשיבותו של קולומבוס ובמקומו לטפח את ג'ון קבוט שבשליחות מלך אנגליה היה אחד האירופאים הראשונים שהגיעו לאמריקה. וזמן קצר לאחר המהפכה האמריקאית החלו בארצות הברית לראות בקולומבוס את הדמות המייסדת של העולם החדש. שמו של קולומבוס זכה לעדנה עם חגיגות 400 שנים לגילוי אמריקה בארצות הברית, עת קהילת המהגרים האיטלקיים העלו את זכרו על נס כמקור סולידריות והזדהות. בראשית המאה ה-20 הוחלט בארצות הברית לרומם את שמו בחג לאומי, יום קולומבוס. בשנת 1990 פרסם ההיסטוריון קירקפטריק סאל ספר רוויזיוניזם היסטורי המתאר את קולומבוס כארכיטיפ של הקולוניאליזם, כובש, מדכא, תאב בצע וחדל-אישים בכלל וכרב חובל בפרט. בתגובה כתב ההיסטוריון וויליאם מקניל כי בכתיבה ההיסטורית על קולומבוס מתגלים פגמי המחקר ההיסטורי המקיש מתוך מקורות היסטוריים הסובלים מעירפול את הפרשנות המתאימה למטרות של החוקר המודרני. מקניל מסכם המלעיזים והמעריצים על קולומבוס מפרסמים מחקרים היסטוריים שמציירים קריקטורה של המציאות המורכבת בכך שהם הופכים את קולומבוס למפלצת צמאת דם או דמות של קדוש על פי נטיית ליבם.
המשורר וההיסטוריון הרומאי מרקוס אנאוס לוקאנוס (נולד 39 מת 65) היה אחיינו של הפילוסוף והמדינאי סנקה ודרכו התוודע לנירון קיסר -אחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. תחילה היה לוקאנוס מחביבי הקיסר שאף מינה אותו לקוואיסטור לשנת 59. בשנה שלאחריה כתב לוקאנוס את הפואמה "בשבחו של נירון" וזכה בפרס השירה בפסטיבל שאורגן על ידי הקיסר שהחשיב את עצמו לאמן דגול ופטרון של אמנים. הצלחתו הספרותית של לוקאנוס עוררה את קנאתו של נירון, שציווה עליו לחדול מלפרסם את יצירותיו בציבור. לוקאנוס, מפוקח ומאוכזב ממיטיבו בעבר הצטרף לקשר פיסו שמטרתו הייתה רצח נירון. הקשר התגלה ונירון ציווה על הקושרים ובהם לוקאנוס להתאבד. לוקאנוס אזר עוז בנפשו, הזמין את חבריו למשתה, סעד את לבו אתם יחדיו, ולבסוף חתך את עורקיו, נשא את דבריו נגד עריצות ומת. הפואמה ההיסטורית שכתב "פרסאליה" שבה תיאר את מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר שרדה את שלטונו של נירון ומבחן הזמן, והיא הייתה בעלת השפעה חשובה על התיאטרון ועל השירה של המאה ה-17, כתביו של נירון נעלמו ללא זכר.
בשנת 1258 פלשו צבאות מונגולית לח'ליפות העבאסית, אורדות של הולגו ח'אן ובעלי בריתו הטילו מצור על בגדד, ולאחר 11 ימי מצור בלבד נפרצו חומותיה. מיד עם כניסתם לעיר החלו כוחות המונגולים במסע שיטתי של רצח וטבחו את כל תושבי העיר, ביזה והרס. המסגדים, הארמונות, הספריות ובתי החולים - מונומנטים תרבותיים וארכיטקטוניים שנבנו במשך מאות שנים של שלטון עבאסי - נבזזו ונהרסו עד היסוד. ספריות העיר ובראשן בית אל-חכמה ("בית החוכמה") נשרפו על מאות אלפי כתבי היד והתעודות ההיסטוריות, המדעיות, הדתיות והספרותיות שבהן. מסופר שמי החידקל השחירו מדיו של הספרים שהושלכו הנהרה ומדם המלומדים שגופותיהם המבותרות היו שותפות לגורלם. היסטוריון ערבי-מוסלמי בן המאה ה-13 כתב "לא היה חורבן דומה לחורבן בגדד שהאסלאם הצליח לשרוד" מספר מאות לאחר מכן כתב ההיסטריון האמריקאי ויל דוראנט כתב בספרו המונומנטלי תולדות התרבות "אין בהיסטוריה האנושית אסון מפתיע יותר והרסני יותר לתרבות האנושית" תיאורים אלה של הרס וביזה מוחלטים של בגדאד ה"תרבותית" על ידי המונגולים ה"ברברים" הודגשו בעיקר על ידי היסטוריונים ערבים בני המאה ה-20 ואוריינטליסטים אירופאים, כהסבר לדעיכתה של הציוויליזציה המוסלמית לעומת אירופה.
חקר ההיסטוריה והדיסציפלינות הנסמכות על מחקר היסטורי משתמשים בכלי מחקר במקובלים בשיטה מדעית אך נהוג לומר כי מדעי הרוח בכללם אינם מדע במובנו המקובל, ניתן לטעון כי מדעי הרוח מחייבים את העוסק בהם להיות הסובייקט והאובייקט שלהם, כך למרות הניסיון למחקר היסטורי אובייקטיבי מתגלים מקרים של הטיה ותחת השפעה של דעות מוקדמות. הספר אוריינטליזם, שפרסם ב-1978 חוקר הספרות הפלסטיני-אמריקאיאדוארד סעיד כתוב במסורת סוגת הכתיבה הידועה כהיסטוריה של הרעיונות. הספר עוסק בהתקפה על תחום המחקר ההיסטורי-סוציולוגי אוריינטליזם. הספר טוען כי תחום "מדעי" זה הוא למעשה מקבץ של הנחות שווא העומדות ביסוד הגישה המערבית כלפי חקר המזרח התיכון. לפי סעיד מזרחנות מאופיינת "בדעה קדומה אירוצנטרית, מתוחכמת ועקבית, כנגד העמים הערבים-אסלאמיים ותרבותם". סעיד טוען שמסורת ארוכה של דימויים רומנטיים של אסיה והמזרח התיכון בתרבות המערבית, נתנה באופן עקיף הצדקה לשאיפות האימפריאליות האירופיות והאמריקאיות במזרח. האנתרופולוג טלאל אסד מסכם "הדימוי המקודש של האוריינטליסט כדמות קפדנית שלא מתחשבת בעולם הסובב אותה ושקועה כל כולה בכתבים בשפות זרות ומסתוריות נצבעה בגוון כהה עת התברר היאך העסק האפל של שליטה בעמים אחרים היווה רקע לאותו מחקר". מאידך טוענים מבקרי סעיד כי גישתו אינה מחקרית וכי היא מבוססת על זהותו כפלסטיני ועל תפישתו המגמתית את הסכסוך במזרח התיכון.
הוגי הדעות חלוקים באשר לתשובה לשאלה "האם ניתן ללמוד לקח מלימוד ההיסטוריה. תשובה חלקית לכך התקבלה בשנת 1962 אז פרסמה ההיסטוריונית, סופרת ועיתונאיתיהודיה-אמריקאית, ברברה טוכמן את ספרה - זוכה פרס פוליצר, רב המכר אוגוסט 1914 (באנגלית: August 1914 וגם The Guns of August) אודות החודש הראשון של מלחמת העולם הראשונה והאירועים שהובילו למלחמה. סוקר הספר מטעם הוצאת מערכות כתב: "מתוך יריעתו הרחבה של הספר נשקפת שרשרת המצבים, הגורמים והמאורעות - סתירות של שאיפות ממשלות, ניגודים של רצונות עמים, ועוד יותר מזה אי-ידיעה ושטחיות תהומית, תערובת של שאננות ומזימות ועיוורון לגבי משמעות הדברים הנעשים והבלתי-נעשים, אותה שרשרת גורלית אשר הוליכה את אירופה אל שדה-קטל שטרם היה עד כמותו בהיסטוריה להיקף ולזוועת-השמד". נשיא ארצות הבריתג'ון פיצג'רלד קנדי התרשם עמוקות מהספר והעניק עותקים ממנו למזכירי הקבינט ובכירי הצבא. הנשיא אף ביקש שכל קצין בצבא יקרא את הספר ועותקים ממנו נשלחו לבסיסי הצבא האמריקאי ברחבי העולם. קנדי ציין שתובנותיו מהספר סייעו לו בשעת משבר הטילים בקובה. המשבר חיזק את מעמדו של קנדי כנשיא ארצות הברית, והוכיח כי על אף גילו הצעיר הוא ניחן בשיקול דעת בהתמודדות עם מצבים מסובכים. משבר הטילים תרם לתחילת ההפשרה ביחסי ארצות הברית וברית המועצות, שכן מנהיגיהן הבינו כמה קרובה עלולה להיות התלקחות גרעינית שתוצאותיה קטסטרופליות.
לעיתים משלב ההיסטוריון משפטים מנהמת ליבו בספריו, ומנסה לזרוע מסרים, לקח לקוראים. כך עשה פרופסורארנסט גומבריך בספרו היסטוריה של העולם לצעירים מכל הגילים. הספר נכתב משסיים גומבריך, בגיל 26, הדוקטורט שלו ולא מצא עבודה עקב המצב הכלכלי הקשה ערב מלחמת העולם השנייה, אז ביקש ממנו חברו לחוות דעה על ספר היסטוריה לילדים באנגלית ואולי אף לתרגמו לגרמנית. גומבריך שלא התרשם מהספר המליץ שלא לתרגם את הספר והוסיף כי לדעתו יוכל לכתוב ספר מוצלח טוב יותר. משיצא הספר לאור הוא התקבל באהדה רבה ותוך זמן קצר תורגם לחמש שפות. באותה התקופה הנאצים הגרמנים אסרו את הפצת הספר מכיוון שהיה פציפיסט מידי לטעמם. גומבריך כתב: "הספר הזה לא אמור לבוא במקומו של ספר היסטוריה כלשהו, המשרת בבית הספר מטרות אחרות לגמרי. הייתי רוצה שהקוראים שלי יקראו בו להנאתם, ויעקבו אחר סיפור ההיסטוריה בלי להיות מחויבים להכין סיכומים ולרשום שמות ותאריכים. אני מבטיח שלעולם לא אבחן אותם". בסיום הספר בגרסתו משנת 1936 כתב גומבריך ש"כולנו מקווים לעתיד טוב יותר - הוא חייב להיות טוב יותר!". בסוף הפרק שהוסיף בשלהי המאה ה-20, הוא מצא לנכון להתנסח ביתר זהירות. גומבריך, אחרי שתיאר את המלחמות, האסונות והאיומים שהביאה עמה המאה העשרים, סיים במילים: "עדיין מותר לנו להמשיך לקוות לעתיד טוב יותר".
ה-9 בנובמבר הוא תאריך שבו התרחשו מספר אירועי מפתח בהיסטוריה של גרמניה. המונח הגרמני לציון יום זה נקרא "Schicksalstag" (שיקזאלסטאג; "יום הגורל"), בו נעשה שימוש זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה בידי מספר היסטוריונים ועיתונאים ושימוש נרחב בידי כלי התקשורת הגרמנים לאחר נפילת חומת ברלין ב-1989. מבין האירועים הרבים שפקדו את גרמניה בתאריך זה, ניתן למנות חמישה אירועים מכוננים לאורך ההיסטוריה: ב-1848 הוצא להורג המנהיג הליברלי רוברט בלום, פעולה שנתפסה לעיתים קרובות כאירוע הסמלי לכישלון האולטימטיבי של מהפכות 1848; ב-1918 הרייך השני קרס במהלך המהפכה הגרמנית ובמקומו עלתה רפובליקת ויימאר; ב-1923 נכשל ניסיון המהפכה של היטלר לעלות לשלטון (הפוטש במרתף הבירה), אך העלה את היטלר למעמד של דמות מרכזית בפוליטיקה הגרמנית; ב-1938 התרחש ליל הבדולח שהיה הטבח הגדול הראשון ביהודי גרמניה; ב-1989 הופלה חומת ברלין שהחלה סדרה של אירועים שבעטיהם אוחדה גרמניה בשנית.
