אלאגבאלוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה.

מטבע זהב של אלאגבאלוס. על צד אחד דמותו של האוגוסטוס עם שמו ותאריו ומהצד השני האבן של אל השמש על גבי מרכבה והכיתוב "אל השמש הקדוש אלאגבלו" (Sanct Deo Soli Elagabal)

מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוס (בלטינית: Marcus Aurelius Antoninus Augustus) ‏ 203 בקירוב - 11 במרץ 222. היה שליט רומא בשנים 218–222. ידוע בשם אֶלַאגַבַּאלוּס (בלטינית: Elagabalus) או הֶלְיוֹגַאבַּלוּס (בלטינית: Heliogabalus), על שמו של אל שמש שמרכז הפולחן שלו היה בעיר אמסה, מקום הולדתו של אלאגבאלוס.

הוא שימש מילדות כוהן העליון לאליל השמש. בשנת 218 בגיל 14 בלבד הועלה לכס השלטון על ידי על ידי סבתו יוליה מייסה ואמו יוליה סוימיאס כחלק ממהלך להחזרת השלטון לידי שושלת הסווראנים, הוא הועלה לתפקידו על מנת שישמש כשליט-בובה, דמות ציבורית של שליט עבור סבתו ואמו שתכננו להחזיק הלכה למעשה במושכות השלטון.[1] אלאגבאלוס ישב על כיסא השלטון במשך 4 שנים בלבד, תקופה קצרה זו הייתה סוערת במיוחד, הוא פעל מיידית עם כניסתו לרומא לקדם את פולחן אליל השמש אלגבאל ובהמשך הוריד את האליל יופיטר ממרום מעמדו ושם את האליל בראש הפנתיאון הרומאי מהלך חסר תקדים שלווה בנישואים שערורייתיים לבתולה וסטלית. במהלך שלטונו הוא ניהל חיי הוללות שכללו נישואים וגירושים ממספר נשים, הוא התמקד בקידום הרפורמה הדתית בראשותו והותיר את השלטון באימפריה בידי אמו וסבתו .[2] בשנת 222 נרצחו אלאגבאלוס ואמו על ידי חיילים מהמשמר הפרטוריאני ושרביט השלטון הועבר על ידי השליטות האמיתיות לידי בן-דודתו אלכסנדר סוורוס.

המידע על חייו ותקופת שלטונו הקצרה נלקח בעיקר מכתבי היסטוריונים רומאיים בני זמנו. היסטוריונים אלו שכתביהם מכילים מידע חלקי ולעיתים סותר מגלים יחס עוין ביותר כלפי האוגוסטוס הצעיר ומתארים אותו כדוגמה לשליט הרע, אדם חלש וחסר מידות מוסריות שנכנע לדחפים שלו. תיאורים אלו השפיעו על הדרך בה כתבו על אלאגבאלוס היסטוריונים של העת החדשה שדבקו בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים ומציירים תמונה קיצונית של שליט יוצא דופן גם בקרב רשימת השליטים העריצים המטורפים ושלוחי הרסן של האימפריה הרומית.[3] למרות המוניטין המפלצתי ואולי בזכותו העניין באלאגבאלוס לא פסק, נכתבו עליו ספרים ומאמרים, שירים ומחזות נוצרו סרטים וספרי קומיקס והם מציירים את אלאגבאלוס בדרכים שונות: עריץ מטורף ואנרכיסט מסור.

מקורות היסטוריים

כפראפרזה על אמירת-הכנף של וינסטון צ'רצ'יל "ההיסטוריה תהיה אדיבה כלפיי, מכיוון שאני עומד לכתוב אותה".[4] הגורם המרכזי בחותם שהותיר שלטונו הקצר של אלאגבאלוס בהיסטוריה הם כתבי ההיסטוריונים הרומאיים קסיוס דיו והרודיאנוס שכתבו אודותיו. הם לא חוסכים מאלאגבלוס את שבט ביקורתם ועושים זאת מבלי לברור במילים. כתיבתם האכזרית ורווית הבוז לא הותירה מקום לפרשנות או לקול שקול יותר ורגשי התיעוב שבכתביהם השפיעו על המקור ההיסטורי השלישי ההיסטוריה אוגוסטה שנכתבה במרחק של למעלה ממאה שנים לאחר מותו של אלאגבלוס, ככל הנראה בתקופת קונסטנטינוס "הגדול". כתבים אחרים של היסטוריונים ביזנטיים שסיכמו ועיבדו את כתבי דיו הוסיפו גם הם פרטים צבעוניים על דמותו המבוזה של האוגוטוס הצעיר. הכותבים מתמקדים כל אחד על פי דרכו במגרעותיו האישיות, מעשיו הנפשעים ונפשו הסוטה של אלאגבאלוס ובעיקר באכזריותו, בקנאותו הדתית ובסטיותיו. מחקרים שנכתבו בתחילת המאה ה-21 חושפים את היקף הדעות הקדומות, האינטרסים הזרים והשנאה העיוורת של ההיסטוריונים הרומאיים שמעוותים את ההיסטוריוגרפיה ויוצרים דמות מפלצתית חד-ממדית. מחקרים אלו מנסים להסתמך על מעט הממצאים הארכיאולגיים שנותרו לאחר שהסנאט ציווה על "מחיקת קיומו", בראש וראשונה מטבעות שונים שנמצאו ברחבי האימפריה וכתובות שחמקו ממחיקה.

קסיוס דיו

את מרבית חייו העביר קסיוס דיו בשירות הציבורי של האימפריה הרומית. בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס שהה דיו באנטליה והיה מרוחק ומנותק מרומא והאירועים אותם הוא מתאר וככל הנראה אסף את המידע משמועות שהגיעו אליו וממידע שאסף כאשר חזר לרומא במהלך שלטונו של אלכסנדר סוורוס, שלטון שהיה עוין במופגן כנגד אלאגבאלוס.[5] ספריו הידועים בשם "ההיסטוריה הרומאית" מסתיימים בתיאור ההיסטוריה עד לשנת 229 כלומר 7 שנים אל תוך שלטונו של אלכסנדר סוורוס, הספר האחרון מספר 80 באוסף המכסה את רוב שלטונו של אלאגבאלוס שרד רק בחלקים. קסיוס דיו מצייר את אלאגבאלוס באופן השלילי ביותר ומגלם בדמותו את כל התכונות להן הוא בז.[6] באופן יוצא דופן ובניגוד למנהגו קסיוס דיו נמנע מלקרוא לו בשמו ומסתפק בכינויי גנאי שונים ובעיקר מתייחס אליו כ"אנטוניניוס מזויף"[7] על פי מחקר עדכני משנת 2016 תיעוד ההיסטוריה של שלטון אלאגבאלוס בכתבי קסיו דיו לוקה בחוסר אמינות ובמכון משתמש דיו כלים של רטוריקה כגון שימוש בסטראוטיפים ובטקסטים ספרותיים על מנת ליצור דמות מיתית של השליט הרע, על פי המחקר דמותו של אלאגבאלוס בכתבי דיו היא קריקטורה ומכלול הכתיבה הוא כל גבול הסאטירה שתפקידה הוא להדגיש את השקפת עולמו של דיו על מהות השלטון ומהותו של השליט הטוב מול השליט הרע ומשמש את דיו על מנת להזהיר את הדורות הבאים מסכנות המונרכיה והדיקטטורה לרומא.[8]

הרודיאנוס

הרודיאנוס היה היסטוריון שחי בתקופתו של אלאגבאלוס. הוא נשא במספר תפקידים במנהל האזרחי של האימפריה הרומית וחי חלק גדול מחייו ברומא. הוא נסמך במידה על כתבי קסיוס דיו, עדויות של עדי ראייה והשלמות מתוך הדמיון.[9] הרודיאנוס רואה באלאגבלוס שליט שהוא חרפה. בניגוד לדיו הוא לא כופר בלגיטימיות שלטונו של אלאגבאלוס ולא יוצא מנקודת המוצא המקדשת את שימור שיטת הממשל של האימפריה הרומית והסנאט בראשה. ההיסטוריון ההולנדי מרטין איקס קובע כי כתבי הרודיאנוס נכתבו באופן רשלני ובעיקר בהתייחס ללוחות הזמנים וכי יש בכתביו נטייה לוותר על הצמדות לעובדו על מנת להשיג אפקט דרמטי-ספרותי.[10] מחקר השוואתי קבע כי הרודיאנוס מבסס חלקים ניכרים מעבודתו על כתבי קסיוס דיו אך דבר לא מונע ממנו להוסיף או להחסיר פרטים רבים ומשמעותיים. הרודיאנוס מקמץ בפרטים על מעלליו של אלאגבאלוס, אך מפליג בפרטים על תפקידו של אלאגבאלוס ככוהן אליל-השמש אלגבל ועל פולחן האליל ברומא ועושה זאת בצבעים עזים אך לא מזכיר את נושא קורבנות האדם המוזכרים אצל דיו. ההיסטוריון הגרמני מיכאל זומר (Michael Sommer) מציין כי תיאור מעשי הפולחן בכתבי הרודיאנוס נועד בראש ובראשונה להדגיש את היות אלאגבלוס זר אוריאנטלי החותר תחת התרבות הרומאית בעוד שהדגש בכתבי דיו הוא הפולחן כחלק מהצגת אלאגבאלוס כעריץ מטורף החותר תחת החוק והסדר החברתי. החוקר מסיק כי גישתו של הרודיאנוס היא בעלת מידה של אמפתיה כלפי אלאגבלוס.[11]

היסטוריה אוגוסטה

מקור היסטורי רומאי שלישי הוא הספר "ויטה אנטוניני הליוגבאלי" (Vita Antonini Heliogabali) שנכתב לכאורה על ידי אליוס למפרידיוס (Aelius Lampridius). ספר זה הוא חלק מההיסטוריה אוגוסטה - קבוצת ביוגרפיות של קיסרי רומא מאדריאנוס עד לנומריאנוס שנכתבה לכאורה על ידי מספר סופרים, המחקר ההיסטורי מיחס את כתיבת ביוגרפיות אלו לאדם אחד, אלמוני ככל הנראה במהלך המאה הרביעית.[12] קיימת תמימת דעים כי למפרידיוס הוא שם בדוי וזהות הכותב האמיתי לא ידועה. המקור מסתמך על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס, חוקרים של ההיסטוריה הרומאית נדרשים לשאלת האמינות של ההיסטוריה אוגוסטה והקונצנזוס הוא שמדובר במקור היסטורי שמכיל ברובו המצאות דמיוניות[13] ומרטין איקס קובע כי אף על פי שייתכן ויש במקור זה פסקאות אמינות הרי שהמקור בכללותו הוא לא יותר מטקסט השייך לסוגת הסיפורת. עם זאת ההיסטוריה אוגוסטה לא נכתב לשמש כספרות זולה אלא נכתב על ידי היסטוריון אלמוני פגאני שראה בנצרות ככוח הרסני שפוגע בערכים ושלמות האימפריה הרומית, הלקח המוסרי רץ כחוט השני בספרי ההיסטוריה אוגוסטה הוא ששליט רומאי "טוב" כמו מרקוס אורליוס או אלכסנדר סוורוס יזכה לחיים ארוכים ומוות מכובד ושליט רע כמו אלאגבאלוס או קונסטנטינוס יקבל את עונשו ויזכה למוות בזוי. ההיסטוריה אוגוסטה קורא לאוגוסטוס בשם האל אותו הוא עובד ומקשר את השניים יחד.עם זאת פרטי הפולחן והאמונה של אלאגבאלוס לא תופסים את עיקר הטקסט אלא תיאורים גרפיים בסגנון ספרות אימה המתארים סגנון חיים ראוותני אכזרי ומשולח רסן. על פי ההיסטוריה אוגוסטה אלאגבאלוס היה "המטונף והבזוי מכל היצורים על שתיים או ארבע רגליים".

מקורות מאוחרים

מידע נוסף, מוגבל בחשיבותו, על חיי ושלטונו של אלאגבאלוס, רובו מבוסס על כתבי קסיוס דיו והרודיאנוס נמצא בכתבים מאוחרים של היסטוריונים ביזנטים, היסטוריונים אלו מקדישים מספר שורות או פסקה קצרה לאלאגבאלוס בכתביהם. בין ההיסטוריונים נמצאים יואנס קסיפילינוס שכתב תקציר לספרו של קסיוס דיו במחצית השנייה של המאה ה-11, ויואנס זונאראס שפעל משלהי המאה ה-11 עד אמצע המאה ה-12 מקורות נוספים המסתמכים על המקורות הרומאיים הם כתבי אורליוס ויקטור שחי בשנים 320–390 וספר ההיסטוריה "קיצור על הקיסרים", שנכתב ככל הנראה בסוף המאה הרביעית, ומקורו ומחברו לא ידועים אך משמשים לעיתים במחקר. רוב המקורות המאוחרים מקבלים את הטענה שאלאגבאלוס לא היה יורש חוקי לכתר, נמנעים מדיון בשאלת כשירותו כשליט, ברפורמות הדתיות או בראוותנות של מעשיו אלא מתמקדים במעשיו והתנהגותו בתחום המגדר תוך הרחבות על טענות קסיוס דיו והרודיאנוס.

קורות חייו

ילדותו

אלאגבאלוס נולד ככל הנראה בשנת 203 או 204 בשם סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס (לטינית: Sextus Varius Avitus Bassianus). בנו של סקסטוס וריוס מרצלוס (Sextus Varius Marcellus) סנטור רומאי ממוצא סורי,[14] ושל יוליה סוימיאס בסינה (Julia Soaemias Bassiana) בת למשפחת אצולה סורית מהעיר אמסה ואחייניתו של האוגוסטוס ספטימיוס סוורוס מייסד שושלת הקיסרים הסווראנים.[15] הזוג התחתן בתאריך לא ידוע ככל הנראה לפני שנת 200 ומלבד סקסטוס ואריוס נולד בן נוסף ששמו לא ידוע. עם עלייתו לשלטון של האוגוסטוס קרקלה קיבל אבי המשפחה תפקידים בכירים בחצר והמשפחה עברה לרומא, הוא נפטר בשנת 215.

המקורות הרומאיים בני התקופה משתמשים בשם "אלאגבלוס" או"הליוגבלוס" אך ורק בהקשר לאל השמש של אמסה ומשתמשים בשם "סקסטוס ואריוס אוויטוס בסיאנוס" ולאחר מכן בשמו המלכותי "מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוס". החלפת השם אלאגבלוס כשמו של האוגוסטוס לאורך תקופת חייו החלה באמצע המאה הרביעית ומאז כל המקורות ההיסטוריים, המחקרים והספרות מתייחסים אליו בשם אלאגבלוס.[16]

כוהן גדול לאליל השמש

באפריל 217 נרצח קרקלה בידי חייל שנשלח מטעם מקרינוס מפקד המשמר הפרטוריאני. במשך מספר ימים נותרה האימפריה הרומית ללא שליט, וב-11 באפריל הכריז מקרינוס על עצמו, בתמיכת הצבא הרומי, את התואר "אוגוסטוס" וכל התארים והסמכויות של השלטון. אף על פי שחוסר שביעות הרצון ממקרינוס הלכה והתגברה במוקדי הכוח של האימפריה הרומית הנסיבות שהביאו לנפילתו התפתחו ממקורות הקשורים לשלטון הקודם ולכשלונו של מקרינוס מלבסס את שלטונו בהחלטיות חסרת מעצורים שהייתה מחויבת עבור שליט חפץ חיים באימפריה הרומית. לאחר תפיסת השלטון מקרינוס שלח את דודתו של קרקלה, יוליה מאסה, ביחד עם בנותיה יוליה מָמָאֶיה ויוליה סוימיאס ובנה סקסטוס ואריוס בסיאנוס לגלות באמסה. ליוליה מאסה הייתה גישה חופשית למקורות העושר של משפחתה ולמקורות הכוח בעיר ובפרובינציה, גורמים שאפשרו לה לחתור תחת מקרינוס.[17]

סקסטוס ואריוס בסיאנוס הפך לכוהן ראשי לאליל השמש הפיניקי אל-ג'בל ובגין עובדה זו זכה מאוחר יותר לכינוי אלאגבאלוס, דרשותיו הסוחפות הביאו קהל רב למקדשים, ובמיוחד לוחמים של הלגיון השלישי גאליקה. פולחן אליל השמש נערך סביב אבן שחורה בצורת חרוט שהייתה ההתגשמות הארצית של האליל ולפניה נערך פולחן ששורשיו בתקופות הקדומות ביותר, פולחן זה כלל העלאת קורבנות ואולי גם טקסי סירוס וריקודים שהביאו את המשתתפים לכלל אקסטזה. במהלך הטקסים לבש סקסטוס ואריוס בסיאנוס שמלות מפוארות וניצח על הטקסים.[18]

עלייתו לשלטון

מטבע של אלאגבאלוס ממטבעת העיר צור. בגב המטבע צמד שוורים והכתובת LEG III GAL לציון תמיכתו של הלגיון השלישי גאליקה באלאגבלאלוס
כתובת קרקלה באתר כתובות נהר אל-כלב לכבוד סלילת הדרך בידי הלגיון השלישי גאליקה שמו של הלגיון נמחק מהכתובת בגלל תמיכתו באלאגבאלוס

הדחת מקרינוס

יוליה מאסה ניצלה את הפופולריות של סקסטוס ואריוס בסיאנוס בקרב חיילי הלגיון השלישי ואת הנאמנות של חיילי הלגיון לקרקלה על מנת ליצור בסיס כוח צבאי להפיכת השלטון היא התניע והנהיגה מהלך שבסיכומו עלה אלאגבאלוס לשלטון.[19] היא הפיצה את השמועה שסקסטוס ואריוס בסיאנוס הוא בנו של קרקלה מבתה ויוליה סוימיאס וככזה היורש הזכר האחרון לשושלת בית סוורוס שמועה נוספת שסייעה לרכוש את אהדת הלגיון הצביעה על עושרה המופלג של המשפחה ועל נכונותה לתגמל ביד רחבה את התומכים בה. חיילי הלגיון הזמינו את הנשים ואת סקסטוס ואריוס בסיאנוס למחנה הלגיון, הלבישו את הילד בבגדי ארגמן והכריזו עליו כאוגוסטוס.

קסיוס דיו מוסר תיאור שונה לחלוטין על נסיבות פריצת המרד. לפי כתביו גבר צעיר בשם גאניס שלא מוזכר במקרות האחרים, הפיץ את השמועה שאלאגבאלוס היה בנו של קרקלה והכניס אותו למחנה הלגיון השלישי ביום 16 במאי 218 ושכנע את חיילי הלגיון להמליך את סקסטוס ואריוס בסיאנוס ולמרוד במקרינוס. מחקרים מודרניים מטילים ספק במהימנות גרסה זו המוציאה מהתמונה את יוליה מאסה שהייתה דמות חזקה ושלטה ביד רמה בגורל המשפחה, בנותיה ונכדיה. סביר להניח שמהלך משמעותי שיעלה אותה לשלטון נעשה ללא ידיעתה המפורשת.[20]

עם קבלת הידיעה על המרידה שלח מקרינוס שככל הנראה לא העריך את חומרת האיום כוח פרשים תחת פיקודו של גנרל מנאמניו לדכא את המרד, המהלך הצבאי המהוסס נכשל, חיילי הלגיון השלישי הצליחו לשכנע את חיילי מקרינוס להרוג את מפקדם ועבור לצדו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס. עם קבלת הידיעה על הכישלון הביו מקרינוס כי המרד מהווה סכנה של ממש ופנה אל חיילי הלגיון השני פרתיקה שחנה באפאמיאה שבסוריה מול חיילי הלגיון הוא העלה את בנו הקטין דיאדומניאנוס (Diadumenianus) מדרגת קיסר לדרגת אוגוסטוס וניצל את ההזדמנות החגיגית להבטיח לחיילי הלגיון מתנות ולהבטיח תשלום עבור נאמנותם במאבק, המאמץ לא הביא לתוצאות הרצויות וחיילי הלגיון גירשו את מקרינוס שחזר לאנטיוכיה.

לפי קסיוס דיו צעד סקסטוס ואריוס בסיאנוס אל עבר אנטיוכיה בראש 2 לגיונות לצידו על מנת למנוע ממקרינוס הזדמנות לאסוף כוחות נאמנים ולדכא את המרד שהיה בחיתוליו. ביום 8 ביוני נפגשו הכוחות בסמוך לעיר אנטיוכיה. קסיוס דיו מצייר את תמונת הקרב כסיפור הרואי לפיו גאניס שלמרות חוסר ניסיונו הצבאי פיקד על הלגיונות הנאמנים בעוד אמו וסבתו של סקסטוס ואריוס בסיאנוס מעודדות את רוח החיילים בעת שמומנטום של הקרב נטה לטובת מקרינוס ומעל לכל מתאר כיצד סקסטוס ואריוס בסיאנוס אף על פי שהיה ילד בן 13 חסר כל הכשרה צבאית הסתער על קווי האויב, חרבו שלופה בידו. על פי התיאור של דיו מקרינוס נבהל וברח משדה הקרב. על פי הרודיאנוס, מקריאנוס היה בעל היוזמה בתחילת העימות וצעד עם כוחותיו מאנטיויה לכוון אמסה, הצבאות נפגשו לקרב מכריע ומקרינוס נמלט משדה הקרב כאשר היה ברור שיחידות שלמות מצבאו עורקות למחנה המורדים. כך או כך, מקרינוס נותר ללא צבא שיתמוך בו החל במסע בריחה עם בנו מתוך תקווה להגיע לרומא אך נעצר בדרך והוצא להורג.

אוגוסטוס של האימפריה הרומית

עם כניסתו לאנטיוכיה ולאחר תשלום סכום נכבד לחיילים שתמכו בו שלח סקסטוס ואריוס בסיאנוס הודעה לסנאט ברומא ובו הוא הכריז על עצמו אוגוסטוס וביסס את חוקיות המהלך על סמך היות בנו של אנטוניניוס (קרקלה) ונכדו של סווארוס, הוא נטל לעצמו את השם מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוס שהיה שמו המלכותי של קרקרלה. מהלך זה העמיד את הסנאט בפני עובדה מוגמרת, בניגוד לחוק והמסורת הרומאית לפיו הסנאט היה הגוף היחיד בעל הסמכות להעניק את שרביט השלטון והתארים לשליט המיועד. אלאגבאלוס ונשות המשפחה נשארו באנטיוכיה ולאחר מכן בניקומדיה במשך שנה על מנת לבסס את השלטון, תחילה היה עליהם להתמודד עם מספר טוענים לכתר, אלאגבאלוס התמקד בפולחן של אל השמש בעוד אמו וסבתו אחזו הלכה למעשה במושכות השלטון. בסדרת טיהורים הוצאו להורג כל מי שיכול היה להיות איום על השלטון כגון מפקד הלגיון השלישי וגראניס שניהם תחת האשמה שניסו לחתור חתחת אלאגבלוס, וייתכן שמהלכים אלו נעשו מיוזמתן של אמו וסבתו כחלק ממאבקי כוח בחצר על השאלה מי יחזיק במושכות השלטון. ובסדרת טיהורים נוספת הוצאו להורג מושלים של פרובינקיות מנאמני מקרינוס ובהם מושל מצרים, פאנוניה, סוריה, ערביה מושלי הפרובינקיות המערביות לא נכללו בטיהורים ככל הנראה מאחר שהיו מרוחקים ולא מעורבים במאבקים על כס השלטון. רשימת המוצאים להורג הלכה והתארכה ובהמשך כללה אצילים וסנטורים שהואשמו בהתנגדות לאוגוסטוס החדש אחרים הואשמו בהתנגדות למדיניות שהתווה השליט החדש אך לפי קסיוס דיו הם הוצאו להורג כי אלאגבאלוס חשק בנשותיהם[21] מנגד מונה פובליוס ולריוס קומזון (Publius Valerius Comazon) מפקד הלגיון השני פרטיקה למפקד המשמר הפרטוריאני ולאחר מכן לקונסול לצד אלאגבאלוס בשנת 220 ומושל העיר רומא, אך לפי קסיוס דיו היה כלי-שרת ובובה בידי השליטים האמיתיים - נשות משפחת הקיסר.[22]

גם גראניס, מתומכיו הנלהבים של אלאגבאלוס מצא את מותו מהר מהצפוי, במהלך ויכוח עם האוגוסטוס הצעיר. על פי ההיסטוריונים הרומאיים בני התקופה ניסה גראניס לשכנע את אלאגבאלוס למתן את דרכיו דהיינו להתלבש בבואו לרומא בבגדים כנהוג ברומא ולא בבגדי- שמלות הכהונה אותם לבש בפומבי ולמתן את הלהט הדתי שבפולחן אל השמש. אלאגבאלוס לא קיבל את ההתערבות בפנים יפות והרג או שהביא להוצאתו להורג.[23]

כניסה לרומא וביסוס השלטון

לאחר שהות בניקומדיה במהלך 218–219 והתבססות במזרח האימפריה יצאה המשפחה השלטת אל רומא, ככל הנראה בלווית האבן השחורה שסימלה את האליל אלאגבל, לתבוע את כס השלטון להלכה ואת מושכות השלטון למעשה. בכתבי קסיוס דיו בלבד מוזכרת אפיזודה לפיה על פי דרישת אלאגבלוס נתלתה בסנאט מעל הפסל של אלילת הניצחון, תמונה ענקית של אלאגבלוס, לבוש בשמלה טקסית בעת ביצוע פולחן לאליל אלאגבל לכאורה על מנת להרגיל את הרומאים לקוד הלבוש והמנהגים השונים. עם זאת היה בכך מין התחבולה, על פי המנהג כל ישיבה של הסנאט החלה במעשה פולחן ובו הסנטורים הציעו מנחות לאלילת הניצחון, עם הצבת תמונתו של אלאגבאלוס, הוצאו המנחות הלכה למעשה גם לשליט ולאליל החדש.

הפמליה הגיעה לרומא בקיץ של 219. בתאריך לא ידוע אך בסמוך לכניסת אלאגבאלוס לרומא הוא התחתן עם בת למשפחת אצולה רומאית יוליה קורנליה פאולה, ככל הנראה מתוך רצון להכניס את האוגוסטוס הצעיר שהיה נטע זר ברומא אל תוך מערכות השלטון האזרחיות של האימפריה. הנישואים עלו על שרטון במהירות, אלאגבלוס גירש את אשתו בטענה שיש בה בגופה פגם ככל הנראה הסיבה האמיתית לגירושים הייתה רצונו לשאת לאשה כוהנת של האלילה וסטה כחלק מרפורמות הדתיות. המאמץ לצבור נקודות זכות ולזכות בלגיטימציה בא לידי ביטוי במטבעות שעליהן הובטחה אספקת מזון סדירה להמוני העם וביטחון המבוסס על החוק לאליטות.[24]

תקופת שלטונו

מטבע עם דמותה של יוליה פאולה מצד אחד עם הכיתוב IVLIA PA-VLA AVG (יוליה פאולה אוגוסטה) מהצד השני מקדש האל אלגבל ובו האבן השחורה מסביב גלגל המזלות ממטבעת צידון
מטבע ועליו דמותה של יוליה אקילה סוורה הבתולה הוסטלית שהייתה אשתו השנייה והרביעית של אלאגבלוס עם הכיתוב IVLIA AQVILIA SEVERA AVG (יוליה אקילה סברה אוגוסטה)

המחקרים העוסקים בשלטון השושלת הסווארית בכלל ושלטון אלאגבלוס בפרט דנים בשאלה מי החזיק במושכות השלטון ומה היה חלקו של אלאגבאלוס בניהול ושליטה באימפריה כל המחקרים מצביעים כי אמו של אלאגבלוס יוליה סוימיאס ובמידה רבה יותר סבתו יוליה מאסה היו המתכננות והמוציאות לפועל מאחרי המלכתו של אלאגבאלוס ולמעשה שליטות האימפריה לכל דבר ועניין תוך שהן משתמשות בילד אלאגבאלוס ככלי שרת ושליט-בובה. בעוד אלאגבלוס עסוק ככוהן לאליל השמש וממלא את זמנו בפולחן שלטו אימו וסבתו באימפריה[25] ועשו זאת באופן כמעט פומבי, בכתובות המוקדשות לאלאגבאלוס שתי הנשים מופיעות ושמן מעוטר בתארים המסמלים שלטון וכוח. יוליה מאסה מופיעה כ"אוגוסטה" וכ"אם מחנות הצבא והסנאט" (Augusta, mater castrorum et senatus) ויוליה סוימיאס נושאת אף היא את התואר "אוגוסטה" ו"אם האוגוסטוס" ובמקרה אחד "אם מחנות הצבא, הסנאט וכל הבית האלוהי" (mater castrorum et senatus et totius domus divinae). שתי הנשים מופיעות על מטבעות שנושאים את התואר "אוגוסטה" (AVGVSTA) כפי שמצופה משליט האימפריה. על פי ההיסטוריה אוגוסטה, יוליה סוימיאס הוכנסה אל תוך הסנאט והורשתה בפקדת האוגוסטוס להשתתף כנציגת הכתר בישיבות ואותו מקור מציין כי יוליה סוימיאס הקימה סנאט של נשים "סנאקולום" (senaculum) שקיבל החלטות בנושאי אופנה ופרוטוקול אך טענה זו מתקבל בספקות על ידי מחקרים היסטוריים מודרני.[26]

מחקרים שונים העלו השערה כי שלטונו החלש של אלאגבאלוס היה חממה לפעילות של קבוצות שונות בתוך שדרות השלטון הרומאי כגון צבא האימפריה שבתקופת אלאגבאלוס ישב בחיבוק ידיים מאחר שהאוגוסטוס לא הביע כל עניין במהלכיים צבאיים, קבוצה אחרת הייתה, ככל הנראה, סנטרים שונים שנשאו תפקידים רשמיים ורווחיים תחת שלטון ספטימיוס סוורוס וקרקלה והמשיכו להחזיק בעמדותיהם בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס.

המקורות ההיסטוריים שכולם עוינים את אלאגבאלוס מונים את מגרעותיו כשליט ומיחסים לו התנהלות כושלת ומעוותת שבבסיסה אישיות ילדותית ונרקיסיסטית, אמנם קשה לשער שנער צעיר בן 14 יוכל לשלוט באימפריה הרומאי בשיקול דעת ובגרות אך המחקרים ההיסטוריים המודרניים נחלקים לכאלו שמקבלים את עיקר הטענות כנגד אלאגבאלוס ומציגים אותו כחדל אישים שתקופת שלטונו הייתה נקודת שפל לממשל תקין.[27] ומספר מחקרים מצביעים על האפשרות שהתיאורים על התנהגותו חסרת המעצורים והשליטה מוגזמים, מגמתיים ומשקפים רק חלק מהאמת על תקופת שלטונו.

בראש וראשונה מקוננים המקורות הרומאיים כי אלאגבאלוס כשל בבחירת הפקידים ובעלי התפקידים הן בחצר המלוכה והן בניהול המערכת האימפריאלית מחקרים מודרניים מצביעים על התפוררות הערכים החברתיים וירידת קרנה של הסמכות השלטונית.[28] על פי הרדיאנוס "האוגוסטוס נהג בשיגעון מוחלט ומינה שחקנים מהתיאטרון לתפקידים רמים בנהול האימפריה". ההיסטוריה אוגוסטה מציין שאנשים זכו בכיבודים ובתארים על סמך מאפיינים גופניים, ותפקידים ציבוריים אחרים נמכרו או אפילו נתנו על ידי האוגוסטוס לנהגי מרכבות, רקדנים ונהגי פרדות והם קיבלו משרות של מושלים, קונסולים ומפקדים של לגיונות צבא. מקסיוס דיו מציין רק שאלאגבלוס מינה לתפקידים בכירים את אלו שתמכו בו בעת עלייתו לשלטון.[29]

מאפיין נוסף לכאורה של אלאגבאלוס ותקופת שלטונו היא אכזריות לשמה, חסרת הבחנה וחסרת מטרה. קסיוס דיו הוא ההיסטוריון ששם דגש על תיאור אכזריותו של אלאגבאלוס, הוא מציין כי אלאגבאלוס פעל באופן מתוך דחף רצחני ומונה את מעשיו המוכתמים בדם ברשימת המוצאים להורג בפקודתו, רובם מתנגדים לשלטון, תומכי מקריאנוס או אלו שסר חינם מפני האוגוסטוס הצעיר. על פי קסיוס דיו חלק מהנידונים הוצאו להורג בהאשמות שווא ושיא האכזריות המתוארת היא העלאת קורבנות אדם לאלגבל.

טענה נוספת לכשלונו של אלאגבלוס כשליט נוגעת לבזבזנותו חסרת המעצורים מחד ומדיניות מוניטרית קצרת רואי. הוא החזיר למחזור את מטבע האנטוניאן ששוויו נמוך מהערך המוטבע עליו, הוכנס למחזור על ידי קרקלה במטרה למלא את אוצר הקיסרות בכל דרך אפשרית, ובוטל על ידי מקרינוס. הוא המשיך במגמת פיחות בערך המתכת היקרה במטבעות הדנאריוס, ובעוד שבתקופת קרקלה ייצרו 192 דנאריוס מליברה של כסף בתקופתו של אלאגבלוס ייצרו 228 דנאריוס מליברת כסף.[30] ההיסטוריה אוגוסטה מאשים את אלאגבלוס בבזבזנות של כספי אוצר האימפריה על מפעלי בניה מיותרים בתוך רומא מחד ומאשים אותו בהזנחת הפרובינקיות עם זאת הממצאים הארכאולוגיים ברומא מיחסים לאלאגבלוס בניית 2 מקדשים ומסלול מרוצים אחד ושיקום הקולוסיאום, ברחבי האימפריה הרומית נמצאו מספר כתובות המתעדות בניה ושיקום של מבני ציבור בפקודת אלאגבאלוס ומספר אבני מיל הנושאות את שמו, ממצאים אלו מעידים על המאמץ המתמשך אל המערכת האדמיניסטרטיבית של האימפריה תחת שלטונו לתחזק ולהרחיב את התשתית האזרחית. ההיסטוריה אוגוסטה מאשימה את אלאגבאלוס במתן "מתנות" - מענקים כספיים ללא חשבון ואירועים חגיגיים לאזרחי העיר רומא שהטילו מעמסה נוספת על אוצר אימפריה וחייבה את אוגוסטוס להטיל מיסים כבדים במיוחד על הפרובינקיות, על פי המקורות ההיסטוריים עם תום שלטונו של אלאגבאלוס היה אוצר ערי הבירה של הפרובינציות מדולדל עד כדי כך שאלכסנדר סוורוס נאלץ להימנע מלגבות את "מס ההכתרה" המסורתי. מחקרים מודרניים מצביעים שההדלדלות ברזרבות המטבע באוצר האימפריה ותהליכים אינפלציוניים הרסניים החלו למעשה בתוך תקופת כהונתו של קרקלה שנאלץ לנקוט בצעדים מוניטריים שונים ומשונים על מנת לממן הוצאות מאסיביות בעיקר על מסעות מלחמה שבסיכומו של דבר פגעו בכלכלת האימפריה.[31]

נישואים לבתולה וסטלית

על פי המקורות הרומאיים הוא התחתן עם בתולה וסטלית בשם אקיליה סוורה (Aquilia Severa) ושמה מופיע גם במטבעות של אלאגבלוס בתוספת השם "יוליה" שניתן לה לאחר הנישואים. תאריך הנישואים לא ידוע אך מניתוח תאריכי הטבעת מטבעות על שמה מצביע מחקר נוּמִיסְמָטִי על שנת 221. על פי קסיוס דיו אלאגבלוס הצהיר כי הנישואים נועדו על מנת שייולדו ילדים "אלוהיים", כלומר שאלאגבלוס ראה בעיני רוחו את עצמו כמי שממזג את הדת של רומא העתיקה עם פולחן אליל השמש הפיניקי וכמייסד של שושלת קיסרים-כוהנים.

מדובר היה במהלך יוצא דופן וקיצוני מאחר שנגד את המסורות הרומאיות הבסיסיות והמקודשות ביותר. על פי המנהג הבתולות נדרו נדר פרישות. אם הבתולה הפרה את נדרי פרישותהּ, מועצת כהנים הייתה מתכנסת בראשות הפונטיפקס מקסימוס, ואם הבתולה נמצאה אשמה גזר דינה היה מוות על ידי קבורה בעודה בחיים, מכיוון שפגיעה בתומתן של הבתולות ובטוהר מידותיהן היווה פגיעה ברומא עצמה.[32]

מינוי אלכסנדר סוורוס לקיסר

מעשיו יוצאי הדופן בכל קנה מידה של אלאגבאלוס שכוונו ישירות כנגד המסורות המכוננות של האימפריה הרומית העירו כנגדו אויבים שהמסוכנים שבהם היו הצבא וקציניו ובראשם המשמר הפרטוריאני שתמיכתם הייתה קריטית עבור כל שליט של האימפריה הרומית. תהליך הידרדרות התמיכה באלאגבאלוס והפיכתו מנכס לנטל לא נעלמו מעייני סבתו שפעלה בנחישות על מנת לשמר את הכוח שבידה ולהבטיח כי נפילתו הוודאית תיעשה תחת שליטה של המשפחה וללא סכנה לאבדן הנכסים השלטוניים שבידה. בצעד ראשון היא שכנעה, בקיץ 221 את אלאגבאלוס לאמץ כבן ויורש עתידי את בן דודו אלכסיאנוס על סמך ההבטחה כי כך יוכל להקדיש עצמו לעבודת הקודש של אליל השמש. הבן המאומץ נטל את השם מרקוס אורליוס אלכסנדר שקישר אותו גם לאלאגבאלוס וגם לקרקלה וקיבל את התואר "קיסר". על מנת לבסס את מעמדו כמי שזכאי לכס המלכות מלידה החלו אמו וסבתו להפיץ את השמועה שגם הוא, כמו אלאגבאלוס, בנו הבלתי חוקי של קרקלה. השמועה הפכה לחלק מהביוגרפיה הרשמית של מי שעתיד להיות האוגוסטוס אלכסנדר סוורוס רק עם עלייתו לכיסא המלוכה אז נאמר במפורש כי קרקלה הוא אביו ואלאגבאלוס כקרוב משפחה ואב מאמץ נמחק לחלוטין מעברו. צעד שני בניסיון לשמר את השלטון היה להביא לגרושין בין אלאגבלוס לבתולה הוסטלית אקילה סוורה, נישואין שהיו שערוריה ולצנינים בקרב אזרחי רומא ולאחר מכן התחתן עם אנניה פאוסטינה שהייתה קרובת משפחה של הקיסר מרקוס אורליוס אחד משליטי רומא הגדולים בהיסטוריה, נישואים אלו לו היו עולים יפה היו מעגנים את שלטון השושלת של אלאגבאלוס ומשפחתו אל תוך לב ההיסטוריה הרומאית.

אם הייתה תקווה להתחלה חדשה ורצון טוב היא התפוגגה במהירות. יוליה מאסה ויוליה מָמָאֶיה אמו של אלכסנדר סוורוס החלו להתרחק מאלאגבלוס ואמו יוליה סוימיאס בתהליך שבסיכומו של דבר יקרע את המשפחה השלטת. הן שמרו את אלכסנדר סוורוס במרחק מפולחן אליל השמש ומכל קשר וזיקה עם אלאגבאלוס, קשרים שהיו לצנינים בעיני האצולה הרומאית ואספו מורים רומאיים שלימדו אותו את ההליכות וההלכות של החיים הרומאיים. אלאגבאלוס גירש תוך זמן קצר את פאוסטינה ולקח לאישה, שוב, את אקילה סוורה הכוהנת הוסטלית והגלה או הוציא להורג את מוריו של אלכסנדר סוורוס. העימות הדרדר לכלל מאבק גלוי כאשר אלאגבאלוס ניסה להרוג את אלכסנדר סוורוס במספר הזדמנויות ועורר עליו את זעמם של חיילי המשמר הפרטוריאני. התסיסה הביאה את אלאגבאלוס, בלווית אמו, אל מחנה המשמר עם אלכסנדר סוורוס ולבקש את סליחת החיילים ולהבטיח כי יסלק את חבר מרעיו.

מותו של אלאגבאלוס

מצבו של אלאגבאלוס המשיך להדרדר, הוא ניסה למנוע מאלכסנדר סוורוס מלהופיע בפומבי ובמקביל ביקש מהסנאט שתואר ה"קיסר" יילקח מסווארוס. בקשתו נדחתה, הוכחה לכך שהוא הפך לחסר השפעה לחלוטין ומנותק מכל מקורות התמיכה בו. כתובות מתחילת שנת 222 מזכירות, עדיין, את אלאגבאלוס ואלכסנדר סוורוס כשליטים אך ביום 13 במרץ 222 לאחר שניסה ככל הנראה לפגוע שוב בסווארוס הופיע שוב אלאגבאלוס במחנה המשמר הפרטוריאני על מנת להרגיע את התסיסה והכעס נגדו אך נתפס כאסיר שתי האחיות יוליה מָמָאֶיה ויוליה סוימיאס שליוו את בניהם התעמתו והתחרו על תמיכת חיילי המשמר שהוציאו להורג את אלאגבאלוס ולאחר מכן את אמו. ראשיהם נכרתו הגופות הפשטו ונגררו ברחובות העיר, גופת אלאגבאלוס נזרקה לנהר הטיבר וגופת יוליה סוימיאס נקברה במקום לא ידוע. יום למחרת הוכרז אלכסנדר סוורוס לאוגוסטוס. על פי קסיוס דיו נערך טיהור בקרב נאמני אלאגבלוס והאבן השחורה הקדושה לאליל השמש הוחזרה לחומץ.

על פי ההיסטוריה אוגוסטה הוצאתו להורג של אלאגבאלוס הייתה מתוכננת, לכאורה אלאגבאלוס הורה לגרש את הסנטורים מרומא וחיילי המשמר החליטו שהגיעו מים עד נפש. הם הוציאו להורג את הפמליה של אלאגבאלוס תחילה ומצאו את האוגוסטוס מתחבא בחדר שירותים, הוא הוצא להורג לאלתר וגופתו נגררה ברחובות והושלכה לנהר הטיבר.

לאחר מותו הסנאט הורה על הכחדת זיכרונו מההיסטוריה של האימפריה על ידי מחיקת שמו ממסמכים וכתובות. בני משפחתו שנותרו שליטים של רומא לא מחו ולא ניסו למנוע את מחיקת זכרו וניסו להרחיק את עצמם ככל שיכלו מכל הקשור אליו. מינויים ציבוריים שנעשו על ידי אלאגבאלוס בוטלו וכל הרפורמות הדתיות הוחזרו לאחור: הפסלים של אלילי רומא הוחזרו למקדשיהם, אלאגבל הורד מדרגתו הרמה בראש הפנתיאון הרומאי ויופיטר חזר למקומו, האבן השחורה של אלגבל הוחזרה לעיר חומץ מרכז פולחנו המחודש של אליל השמש ומקדש אלגבל ברומא הוקדש (מחדש) ליופיטר. שלטונם ותפקידם ההיסטורי של האוגוסטוס והאל שלו בא לקיצו.[33]

רפורמות דתיות

רקע

דמותו וחייו של אלאגבאלוס קשורים באופן הדוק עם דמותו של אליל השמש של אמסה המופיע בשמות שונים בכתבים הרומאים כאלאגבאלוס או הליוגבאלוס שמו מופיע גם על גבי מטבעות מתקופת שלטונו של מרקוס אורליוס אנטוניניוס אוגוסטוס (אלאגבאלוס) כאלגבל. בשנת 1976 נמצא תבליט מהמאה הראשונה לספירה במרחק מה מהעיר חומץ ועליו מופיעים 2 דמויות של אלים מקומיים אחד מהם הוא בדמות לוחם אנושי בעוד השני הוא בצורת קונוס -אבן או הר עם נשר בראשו ושמו מצוין אלגבל דהיינו האליל של ההר.[34] מטבעות של העיר חומץ מתארים את האליל כאבן הנמצאת בתוך מקדש, מערך מסוג זה ידוע כביתאל (בלטינית: Baetulus וגם Baetylus), שמשמעותו בשפות שמיות "ביתו של האליל", והוא אבן או מערך של אבנים מקודשות הקשורות באלילות. ביתאל מופיע בכתבים החל מהתקופה האשורית ועד התקופה הביזנטית.[35] הרודיאנוס כתב: "לא היה פסל מעשה ידי אדם ליצג את האליל כמו שנהוג אצל הרומאים או היוונים אלא אבן גדולה עגולה בבסיסה מתחדדת בראשה וצורתה כקונוס וצבעה שחור".[36] החל מהמאה השלישית, במועד לא ידוע הפך אלבל מאליל של ההר לאליל שמש, הוא מופיע בכתובת של חיילים רומאיים מחומס שמתארכת ל-200–210 מוקדשת ל"אליל השמש אלאגבאלו" (Deo Soli Aelagabalo). אף על פי שאלגבל היה אל מקומי שפולחנו היה בעיר חומס בלבד פולחנו משך מאמינים מחוץ לתחומי העיר והמקדש של אל השמש משך קהל רב. שרידי המקדש לא נמצאו שרידים בחפירות ארכאולוגיות, מטבעות מחמס מתארים מקדש מוגבהה ומדרגות המובילות לחזית בעלת 6 עמודים ומעליה טימפנון בין העמודים נמצא הבתאל של האליל אלגבל. הפולחן נוהל על ידי כוהן גדול ככל הנראה התואר עבר בירושה ויש עדויות שסבא-רבא של אלאגבאלוס היה כהן גדול של אלאגבל.[37]

הרפרמות של אלאגבאלוס

המטאוריט הקוני השחור, במקדש אלאגבאלוס בעיר חומס

תקופת שלטונו של אלאגבאלוס הייתה תקופה של רפורמה דתית קצרת ימים, רפורמה זאת זוהתה לחלוטין עם דמותו ככוהן דת חתרה תחת הפנתיאון הרומאי ותחת המיתולוגיה הרומית. עיקרה היה הכנסת אליל שמש שמרכז פולחנו בסוריה אל תוך רומא ואליליה, אל זה הוצב בראש הפנתיאון והוריד את האליל יופיטר ממעמדו כראש האלילים ופטרונה של רומא העתיקה. מהלך חסר תקדים זה הפר את המנהגים והאמונות שנוצרו לאורך מאות שנים והיו חלק מהאופי התרבותי-דתי של האימפריה ונחשב לעלבון צורב לאזרחי ושועי העיר. בניגוד למהלכים אחרים ולמעשים אחרים שנקשרו לשמו של אלאגבאלוס בתקופת שלטונו הקצרה והסוערת אין ספק בטביעת אצבעותיו הבלעדיות על הרפורמה הזאת שחתרה כנגד עצם יכלתו לשלוט ואיימה על מי ששיתף איתו פעולה בשלטון על האימפריה ובסיכומו של דבר הביאה למותו.

עם עלייתו לשלטון ולאחר כניסתו לרומא הוסיף הסנאט את התואר "כוהן ראשי לאליל השמש אלאגבל" לרשימת תאריו הרשמיים, בכתובות שונות הוא מוזכר לא רק בתואר פונטיפקס מקסימוס דהיינו הכוהן העליון של הדת ברומא המופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה אלא גם בתואר "הכוהן הגדול של אלאגבל, אליל השמש הבלתי מנוצח". על גבי מטבעות הנושאים את דמותו מופיעות בדרך כלל הכתובות "כוהן של אל השמש אלאגבל" ‏SACERD(OS) DEI SOLIS ELAGAB(ALI); "הכוהן הגדול ואוגוסטוס" ‏ SVMMVS SACERDOS AVG(VSTVS) או "כוהן-אוגוסטוס בלתי מנוצח ‏ INVICTVS SACERDOS AVG(VSTVS) במקביל למינויו ככוהן ראשי, ככל הנראה בסוף שנת 220 העלה אלאגבלוס את אל-השמש לדרגת האליל העליון בפנתיאון הרומאי, מעל לאליל יופיטר והרודיאנוס מוסיף כי על פי צו שניתן עוד בניקומדיה שמו של אלאגבל היה צריך להאמר ראשון בכל שבועה או הצהרה רשמית.

ההיסטוריה אוגוסטה מציין כי אלאגבאלוס "אימץ" את פולחן האלילה קיבלה האנטלית במקור אך בעלת מעמד מיוחד ברומא שם התבסס פולחנה בדמות "האם הגדולה" (Magna Mater) ואבן שחורה שמקורה במטאוריט הייתה דמותה של האלילה. הכוהנים לבשו בגדי אישה עדו תכשיטים צימחו שיער ארוך והתאפרו.[38] סממנים של פולחן שההיסטוריונים הרומאיים מייחסים גם לאלאגבאלוס ככוהן של אליל השמש.

הקמת מקדש לאליל השמש

מפעלו הגדול ביותר של אלאגבלוס היה בניית מקדש גדול לאליל השמש על גבי גבעת פלטין, מקדש קטן יותר נבנה במרחק מה מהפורום באתר עליו עומדת בזיליקת סנטה קרוצ'ה אין ג'רוזלמה. על פי כתבי הרודיאנוס, באמצע הקיץ הועברה האבן השחורה הקדושה לאליל השמש בתהלוכה מפוארת מגבעת פלטין למקדש הקטן יותר. על פי הרודיאנוס האבן הקדושה הושמה בתוך מרכבה מקושטת זהב ואבנים יקרות, נמשכת על ידי 6 סוסים לבנים מקושטים אף הם. למרכבה לא היה נהג ואיש לא החזיק את המושכות שהוצמדו לאבן הקדושה, אלאגבלוס צעד לאחרו כאשר פניו לכוון האבן וידיו אוחזות ברסן של הסוסים וחיילי המשמר הקיסרי אוחזים בו לבל יפול. החזית התהלוכה צעדו כהנים נושאים פסלים של כל שאר אלילי הפנתיאון הרומאי, דגלי האימפריה וחפצים קדושים ומאחור רכבו פרשים. אזרחי רומא נהגו לרוץ בעקבות התהלוכה כשהם זורקים פרחים על האוגוסטוס.

במהלך חפירות שנערכו בשנות ה-30 של המאה ה-20 ולאחר מכן בשנות ה-50 של המאה ה-20 באתר הידוע כיקב ברבריני הנמצא בסמוך לקולוסיאום נשפו את יסודות מקדש האלאגבליום (Elagabalium), על פי הממצאים הארכאולוגיים המבנה היה מלבן מוקף עמודים באורך 70 מטרים על 40 מטרים. המקדש נבנה במקור על ידי הקיסר דומיטיאנוס בין השנים 81 ו 96 והיה ככל הנראה מקום פולחן לאליל יופיטר, אלאגבלוס הרחיב הגדיל ופיאר את המבנה הקיים והקדיש אותו לאל אלאגבל. על פי הרודיאנוס, מדי יום, עם עלות השחר החל אלאגבלוס בזבח פולחני של בקר וכבשים. בעוד הוא מעלה זבח תזמורת גדולה ניגנה ומסביב למזבח רקדו נשים פניקיות כשהן מנגנות בתוף מרים. קציני צבא ובעלי תפקירים אחרים, לבושים בבגדים בסגנון הכוהנים הפיניקים, נשאו את חלקי הפנים של החיות בתוך כדים מוזהבים. על פי קסיוס דיו וההיסטוריה אוגוסטה אלאגבאלוס הקריב גם קורבנות-אדם, ילדים לאלגבל. ומציין גם שהוא נמנע מלאכול בשר חזיר וכי הוא עבר מילה.

נישואי אליל השמש

על פי הרודיאנוס אלאגבלוס פעל במקביל לזווג כביכול את אליל השמש עם אלילה רומאית. תחילה עם מינרווה, אלילת החכמה, מלחמה והאסטרטגיה הצבאית במיתולוגיה הרומית. אך לאחר שהגיע למסקנה שמינרווה היא דמות "מלחמתית" זווג אליל השמש עם האלילה אוראניה שמוקד הפולחן שלה היה בקרתגו ואחד מסמלה היה הירח כך שבאופן סמלי השמש התחתן עם הירח. עם הגעת פסל האלילה בתהלוכה מפוארת מקרתגו וכל אזרחי רומא ותושבי איטליה נצטוו לחגוג את החתונה ולשאת מתנות לזוג האלילי.[39]

ההיסטוריונים הרומאיים לא נותנים הסבר למהלכיו של אלאגבלוס. המחקר המודרני מייחס לנישואים של אליל השמש תפקיד של בבואה של נישואי אלאגבלוס עם נשותיו. על פי חלק מהמחקרים הנישואים של אלאגבל למינרווה בשילוב עם הנישואים של אלאגבלוס לבתולה וסטלית גרמו למרמור בקרב אזרחי רומא שלא יכלו לשאת את חילול הקודש הכפול ואלאגבלוס נאלץ ייתכן שבהשפעת סבתו לבטל את הנישואים ולבוא בברית הנישואים עם אשתו השלישית אנניה פאוסטינה (Annia Faustina) בעוד אלגבל התחתן עם אוראניה כך תוקן זמנית הנזק שנגרם למשפחה השלטת והרפורמה הדתית של אלאגבלוס הוכתרה בהצלחה. החוקר הישראלי משה עמית מסכם את מעשיו של אלאגבלוס כ"מעשה ליצנות"[40] והחוקר ההולנדי מרטין איקס (Martijn Icks) קובע כי מעשיו ומניעיו של אלאגבלוס יישארו בגדר תעלומה.[41]

ביטול פולחן אלילי רומא

מהלך נוסף של אלאגבלוס שיצר מהומה בזמנו וספקולציות במחקר מופיע אך ורק בהיסטוריה אוגוסטה ולפי הכתוב אלאגבלוס הורה לאסוף את כל כלי הקודש מהמקדשים של אלילי רומא שעל גבעת הפלטין ובהם אש התמיד של וסטה, הפלדיום של מינרווה והמגינים של הסאליאי (Salii) ולהעביר אותם למקדש האליל אלאגבל צעד זה העביר הלכה למעשה את הפולחן הרומאי אל מקדש אליל השמש, לפי מקור זה הורה אלאגבלוס להפסיק את פולחן אלילי רומא והגדיל לעשות ודרש כי הפולחן היהודי השומרוני והנוצרי יעבור לעבוד את אלגבל. חיזוק לטענה זו נמצא בעקיפין בדברי הרודיאנוס שמציין כי לאחר מותו של אלאגבאלוס הוחזרו חפצי הקודש למקומם המקורי. לסיפור זה אין כל אזכור אצל קסיוס דיו. ההיסטריה אוגוסטה מוסיף ומציין כי אלאגבלוס ציווה כי האלילים הרומאיים יהיו משרתיו של אלגבל, אחדים קיבלו את דרגת חדרנים אחרים הפכו לעבדים. והוסיף לצוות כי כל הטקסים הדתיים בעולם הרומאי יערכו בסגידה לאלגבל בלבד.

הדעות חלוקות לגבי משמעותו של מהלך זה על כל ההשלכות מרחיקות הלכת שבו. מספר חוקרים מודרניים מייחסים לאלאגבלוס רפורמה מרחיקת לכת שמטרתה הסופית היא הפיכת דת האימפריה הרומית למונותאיסטית.[42] ומאידך חוקרים אחרים דוחים על הסף את ההנחה שניתן למצוא במעשיו של אלאגבלוס סימנים לתוכנית או מטרה להאחדת הפנתיאון הרומאי או לניצנים של מונותאיזם.[43]

מורשתו של אלאגבאלוס

פולחן אליל השמש

מותו של אלאגבאלוס ומחיקתו מדפי ההיסטוריה לא פגעה בפולחן אליל השמש שהאבן השחורה שלו הוחזרה לאמסה והוא הוחזר לדרגת אליל מקומי של העיר והאזור הסמוך בעוד פולחן אל השמש המשיך במרכזים דתיים נוספים בסוריה והמזרח הקרוב, אלגבל תחת שמו הרומאי סול אינוויקטוס, אליל השמש "הבלתי מנוצח" הוחזר למקום של כבוד בפנתיאון הרומאי על ידי הקיסר אורליאנוס בשנת 274. הסיבה העיקרית למעשה זה, העוברת כחוט השני בכל מעשי אורליאנוס הייתה רצונו באיחוד של כל האלמנטים באימפריה הרומית, בהצבת אליל השמש בראש הוא קיווה לתת לכל המאמינים באימפריה ללא הבדל מעמד או עיסוק אליל אחד בו הם יכולים להאמין ואותו הם יכולים לעבוד מבלי שיהיו חייבים לזנוח אמונות קודמות, את מרכז הפולחן החדש קבע אורליאנוס בקמפוס אגריפה במקדש מפואר שקושט בשלל שנאסף במסגרת מסעו לתדמור. פולחן האל נמשך גם לאחר מותו של אורליאנוס וקיסרים רבים אחריו השתמשו בדמותו וטבעו את דמותו על מטבעותיהם, קונסטנטינוס הידוע כשליט הרומאי שאימץ את הנצרות הרבה להשתמש בדמות האליל. הוא הציג את עצמו כשולט בחסותו של סול אינוויקטוס, ועיטר את קשת קונסטנטינוס בשלוש דמויות נושאות נס עם דמות האליל. אליל השמש סול המשיך להיות אלילות רומאית מרכזית עד לאימוץ הנצרות כדת הרשמית של האימפריה הביזנטית.

היסטוריוגרפיה

אדוארד גיבון

אלאגבאלוס נעלם כמעט לחלוטין מכתבים של היסטוריונים במהלך ימי הביניים הוא מוזכר קצרות בספרים שונים כשהבולט בהם הוא הנסיך, מַסָּה פוליטית אשר נכתבה במאה ה-16 על ידי ניקולו מקיאוולי. את הופעתו המוחדשת על במת המחקר עשה אלאגבאלוס בספר שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שנכתב על ידי אדוארד גיבון ב-1776, והיה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. גיבון הסתמך על המקורות הרומאיים ועל סמך הכתוב ומבלי להטיל ספק באמינותם כתב את ההיסטוריה של תקופת שלטונו במילים ברורות ולא חסך את שבט לשונו מהשליט הצעיר. הוא קבע [44]כי ” על פניו אפשרי כי המידות הרעות והסטיות שלאלאגבאלוס עוטרו על ידי דמיון והושחרו על ידי דעות קדומות אך אם מתמקדים במעשיו מול העם הרומאי כפי שבאים לידי ביטוי כתבי היסטוריונים של התקופה, קלונם שלא ניתן לבטא במילים עולה על כל שִׁמְצָה בכל עת ובכל ארץ”

המאה ה-19

המאה ה-19 ראתה פריחה של המחקר ההיסטורי, שימוש בכלים מדעיים ניתוח של מקורות באור ביקורתי ושימוש במדע הצעיר של ארכאולוגיה על מנת לאסוף מידע משלים מהמקורות הכתובים אך גם מתוך מיקוד על תרבויות ונושא הזר מול מוכר, שהביא את האנטישמיות אל תוך הזרם המרכזי של המדע. על רקע זה מדענים והיסטוריונים בעיקר בגרמניה נטו לתאר אנשים ותרבויות שמקורם במזרח הקרוב במונחים שליליים ואת מהלך ההיסטוריה האירופאית כזירת מאבק בין המזרח למערב. ההיסטוריון הגרמני יוהאן שילר (Johann Schiller) כתב בשנת 1883 כי החינוך האוריאנטלי של אלאגבאלוס גרם לכך שהשליט הצעיר היה "חסר חשיבות מבחינה רוחנית, חבר כל ערך ואויב לכל פעילות שיש בה ממש". החוקר הגרמני אלפרד פון דומסצקי (Alfred von Domaszewski) כתב על שלטון אלאגבאלוס בספרו "כתבים על דת הרומאית" שפורסם בשנת 1909 ותיאר אותו במונחים של מאבק בין תרבויות המערב והמזרח "הנקמה המאוחרת של הגזע השמי על התרבות היוונית-רומאית". וההיסטוריון הצרפתי ז'אן רוויל (Jean Réville) כתב בספרו "הדת הרומאית תחת שושלת הסוורנית": "למעשה לא היה יותר שום דבר רומאי או מערבי באישיותו של אלאגבאלוס או של אימו סוימיאס. בהם, הרוח העתיקה של כנען, שנגדה התקוממו נביאי ישראל, חזרה שוב בתנופה לפני שהתפוגגה מדפי ההיסטוריה".[45]

המאה העשרים

לאחר מספר עשורים של חוסר עניין בתקופת שלטונו של אלאגבאלוס פורסמו מספר ספרים ומחקרים בתחילת במאה העשרים שהבולט שבהם היה ספרו של ג'ון סטיוארט היי (John Stuart Hay) משנת 1911 "הקיסר הליוגבלוס המדהים" ( The Amazing Emperor Heliogabalus) הספר נכתב בלשון ביקורתית במידה אבל בסך הכל אוהדת כלפי אלאגבאלוס והכותב קובע שבתקופתו של אלאגבאלוס תפארת האימפריה הרומית והמוניטין של המלוכה הגיעו לשיאם. אלאגבאלוס מתואר כאדם נדיב ונותן אמון ורגשני מחד ובעל נטיית לב למעשים רעים. עם זאת המחבר מציין כי התיאורים במקורות הרומאיים העתיקים על מעשיו הם בגדר הגרוטסקה שמקורה בדודתו מי שהייתה שותפה להדחת: יוליה מָמָאֶיה. היי קובע כי הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס היו בעלות אופי ונטיה אל המונותאיזם ומשער כי מטרתו הייתה איחוד של הדתות ובתי המקדש. בהקשר זה טוען היי כי אלאגבאלוס לא היה שליט שרדף את המתנגדים לרפורמות הדתיות שלו. [46]

בשנת 1989 פרסם החוקר הגרמני מרטין פריי (Martin Frey) מחקר בשם: "מחקר על דת ומדיניות דתית של הקיסר אלאגבאלוס" (גרמנית:Untersuchungen zur Religion und zur Religionspolitik des Kaisers Elagabal) ובו בחן בדקדוק את הרפורמות הדתיות של אלאגבאלוס תוך שימוש בכלי מחקר היסטורי ובעיקר ללא דעות קדומות.

בשנת 2008 פרסם החוקר ההולנדי מרטין איקס ספר מקיף על הקיסר אלאגבאלוס, תחילה בשם "דמויות של אלאגבלוס" (Images of Elagabalus) ובהדפסה ב 2012 בשם "פשעיו של אלאגבאלוס: חייו ומורשתו של הנער-קיסר הדקדנטי של רומא" (The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor) ספר זה המהווה חלק מסדרת פרסומים של החוקר כולם סביב אלאגבלוס דמותו ההיסטורית, העיבוד שעברה תחת ידי ההיסטוריונים ודמותו בספרות ובתרבות. הטענה העיקרית במחקר היא שדמותו של אלאגבלוס כפי שהיא משתקפת במקורות ההיסטוריים הרומאיים, היא דמות מעוותת על ידי אינטרסים פוליטיים, דעות קדומות וסטריאוטיפים, מעשיו שעיקרם קידום רפורמה דתית שדרשה שינוי מהותי בדת של רומא הביאה לאיבה מצד האליטה השלטת של האימפריה ולסילוקו על ידי בנות משפחתו שהן היו הכוחות שמשלו למעשה מאחרי הקלעים בשמו.[47]

בשנת 2010 פרסם החוקר האיטלקי לאונרדו דה אריזאבלגה (Leonardo de Arrizabalaga) מחקר מקיף בשם "הקיסר אלאגבאלוס: אמת או שקר" (The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction). הספר מחולק למספר פרקים בהם בוחן החוקר את כל העדויות המתייחסות לתקופת שלטונו של אלאגבאלוס, תחילה המקורות ההיסטוריים ולאחר מכן מקורות הכוללים מחקר של כתבי יד, כתובות על פסלים, מטבעות וממצאים ארכאולוגיים שונים.[48] מסקנות המחקר הן שהמקורות ההיסטוריים "יצרו" דמות פיקטיבית בשם אלאגבאלוס על דמותו של הקיסר שהחוקר בוחר לקרוא לו ואריוס ולמעשה מוצא מקורות אלו לא-אמינים לחלוטין. המחקר מעלה את הטענה שעל פי הממצאים הארכאולוגיים ואריוס למעשה נולד באיטליה ונדד ברחבי האימפריה בעקבות הקריירה של אביו. על פי המחקר הוא הגיע לאמסה שם שימש ככוהן גדול של אלגבל רק בחלק המאוחר של ילדותו.[49] מסקנה נוספת ומרחיקת לכת היא מעשיו הנפשעים לכאורה ובעיקר הרפורמה הדתית שהנהיג היו חלק ממעשים מחושבים שמטרתם להפגין עצמאות מאלו שהשתמשו בו כבובה - בעיקר אימו וסבתו וכדרך להבטיח את נאמנותם של הלגיונות המזרחיים שהעלו אותו לשלטון ושאליל השמש אלגבל היה אלילות נערצת בין שורותיהם.[50] ואריוס-אלאגבאלוס מתואר כמי שעלה לכיסא השלטון של האימפריה הרומית כחלק ממהלך של כוחות חזקים ושימש כשליט-בובה בעוד אימו וסבתו מנהלות מאבקים על תמיכת המשמר הפרטוריני, שלטונו הגיע לקיצו מאחר שלסבתו, יוליה מאסה היו האמצעים לשחד את המשמר להסיט את תמיכתו מאלאגבאלוס לאלכסנדר סוורוס, במהלך המאבק על השלטון נרצחו הקיסר, אימו ותומכיו במסע טיהור ושמם הושחר לנצח כדמויות גרוטסקיות על ידי המנצחים וההיסטוריונים ששירתו אותם.

הגות, ספרות, ואמנות ויזואלית

במהלך המאה ה-19

העניין הספרותי באלאגבאלוס, שלטונו ומעשיו התעורר במהלך המאה ה-19 הוא הוזכר במספר יצירות כדוגמה לשליט שנתן דרור לסטיותיו בדרך כלל מתוך רמיזה לשליטים בני התקופה. ספר ראשון ה"מוקדש" לאלגבלוס Héliogabale ou esquisse morale de la dissolution romaine sous les empereurs נכתב עליי סופר אנונימי בשנת 1802 כסדרת מכתבים בין אלאגבאלוס לדמויות אחרות כולל הנשים בנות משפחתו. הוא מוצג כשליט רע ללא כבוד לחוק או לנתיניו. בספר מתוארות סצינות שערורייתיות ואנקדוטות הלקוחות מכתבי קסיוס דיו הדרינוס וההיסטוריה אוגוסטה עם הערות שוליים המפנות למקורות אלו. הספר נכתב בעקבות המהפכה הצרפתית דמותו של אלאגבאלוס משמשת כאזהרה לרעות החולות של המונרכיה והדמות ההיסטורית החיובית בספר: הקיסר מרקוס אורליוס מייצג את "החירות, הזכות העליונה של כל אדם".

בספרות התנועה הדקדנטית

בסוף המאה ה-19 פורסמו באירופה מספר ספרים על "הליוגבל" המתארים את חיי הקהילה הנוצרית לכאורה תחת הדיכוי של שלטונו האכזרי של אלאגבאלוס הבולט שבהם "ייסורים"[51] מאת הסופר זאן לומברד (Jean Lombard) פורסם בשנת 1888. לומברד שנשכח לאחר מותו היה דמות משפיעה על התנועה הדקדנטית. תנועה זו הייתה פעילה בצרפת ואנגליה בסוף המאה ה-19ועד למלחמת העולם הראשונה ומיקדה את העניין בפסימיות, חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (בצרפתית: (ennui) – מושג יסודי בחוויית הדקדנס). תחומי עניין אלו נתמכו בביטויים אמנותיים שהדגישו את המלאכותי והלא טבעי כל אלו הוצגו באופן מסוגנן מתך מטרה לחתור או להלום בערכי המוסר המסורתיים. [52]

על רקע זה פורסמו מספר רב של יצירות ספרותיות בהן מככב אלאגבאלוס המתואר במילים חיוביות כדמות המסמלת את הדקדנס - אנדרוגינוס שפועל מתוך שיממון בתרבות שסממניה הם האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". אלאגבאלס גילם את האידיאלים שהוצגו כראויים לשאיפה בתנועה הדקדנטית: הרצון לעבור את גבולות המוסכמות החברתיות או המוסריות ולנצח את ה"טבע" ולחרוג ממגבלות המציאות. הוא מככב או מופיע בתפקיד ראשי במספר גדול של ספרים ומחזות שנכתבו בהשראת זרם הדקדנס, בחלקם הוא מופיע כדמות חיובית ומתוארת בסימפתיה וברובם הוא מופיע כדמות שלילית שליט עריץ ואכזר אך בכל היצירות הוא דמות מעוררת השראה הדוחה את המציאות על מנת לממש את הפנטזיות שלהם.

בספר המתעד את תנועת הדקדנס וחוקר את הקשר התרבותי לתפיסה התרבותית של התנועה לתרבות האימפריה הרומית כותבת החוקרת מארי-פראנס דוד על דמותו של אלאלגבאלוס כפי שמשתקפת ביצירות זרם הדקדנס כגיבור מלאנכולי הסובל משעמום ומאופיין על ידי צימאון לספק נרקיססיזם חסר גבולות. [53] השתקפות זו הביאה לכך שאלאגבאלוס תואר כנער מושחת שחושיו כהים עד כדי כך שאין שום גירוי שיכול לעורר אותו מלבד מעשים קיצוניים באכזריות או שחיתות במקום לתאר אותו כדמות של נָבָל שמעשיו נעשים מתוך רוע טהור. דמות זו באה לידי ביטוי בציור "הליוגבאלוס, הכוהן הגדול של השמש" משנת 1866 של הצייר סימון סולומון (Simeon Solomon). אלאגבאלוס מצויר כאנדרוגינוס צעיר לבוש בשמלה בסגנון "מזרחי" הבוהה במבט עמום.

במהלך המאה ה-20

בשנת 1992 פרסם הסופר והאמן האנגלי ניל גיימן ספר קומיקס "קורות חייו ומותו של האימפרטור אלאגבאלוס" [54] שמבוסס על כתבי ההיסטוריה אוגוסטה. הכותב מציין כי "הליוגבאלוס עשה הרבה דברים מעניינים. לא מעשים יפים אבל ללא ספק מעניינים" . אלאגבאלוס של גיימן הוא נער מפונק שלרשותו עומד כוח ללא מגבלות.

לקריאה נוספת

  • Leonardo de Arrizabalaga y Prado The Emperor Elagabalus: Fact or Fiction? Cambridge University Press; ( 2010)
  • Ariel Garcia Corrêa THE POLITICAL AND CULTURAL PRACTICES OF THE EMPEROR ELAGABALUS. Independently published (2019)
  • Martijn Icks The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor Harvard University Press (2012)

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלאגבאלוס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Robert L. Cleve. Some Male Relatives of the Severan Women. Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 37, H. 2 (2nd Qtr., 1988), page 196
  2. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684–686
  3. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 10-11
  4. ^ אמרות כנף של צ'רציל באתר ויקיציטוט
  5. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 6
  6. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 684
  7. ^ Martijn Icks From Priest To Emperor To Priest-Emperor: The Failed Legitimation Of Elagabalus. in "Private and Public Lies" Editors: Andrew Turner. page 333 brill 2010
  8. ^ Josiah Osgood. Cassius Dio’s Secret History of Elagabalus pp 177–190 in Cassius Dio: Greek Intellectual and Roman Politician Bril 2016
  9. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 103
  10. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 pp 103–104
  11. ^ Michael Sommer, “Elagabal. Wege zur Konstruktion eines 'schlechten' Kaisers,” Scripta Classica Israelica 23 (2004) pp 107-108
  12. ^ White, P. (1967). The Authorship of the Historia Augusta. Journal of Roman Studies, 57(1-2), 115-133 doi:10.2307/299349
  13. ^ Anthony R. Birley. Rewriting second- and third-century history in late antique Rome: the Historia Augusta. Classica, Belo Horizonte, v. 19, n. 1, p. 19-29, 2006
  14. ^ Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 200
  15. ^ Cleve, Robert L., 'Some Male relatives of the Severan Women', Historia Bd 37, H.2 (2nd Qtr 1988) page 198
  16. ^ Barbara Levick Julia Domna: Syrian Empress Routledge, 2007 page 5
  17. ^ Michael Grant. The Severans: The Changed Roman Empire. Psychology Press, 1996 page 24
  18. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 p 21
  19. ^ Fik Meijer.Emperors Don't Die in Bed. Routledge, 2004 page 78
  20. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press (2012) page 22
  21. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 9
  22. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 17
  23. ^ Jasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 page 211
  24. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 18
  25. ^ Jasper Burns Great Women of Imperial Rome: Mothers and Wives of the Caesars Routledge 2006 pp-209-212
  26. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 20-22
  27. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 20–21
  28. ^ The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193–337, Edited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 page 21
  29. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 104
  30. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 23
  31. ^ Scott, Andrew . Change and Discontinuity Within the Severan Dynasty: The Case of Macrinus. Rutgers (2008). pp 123-139
  32. ^ Holt N. Parker, "Why Were the Vestals Virgins? Or the Chastity of Women and the Safety of the Roman State" The American Journal of Philology, winter 2004, Vol. 125, No. 4, pp 568.
  33. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 687
  34. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 685
  35. ^ Baetylus, המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
  36. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 49
  37. ^ Barbara Levick. Julia Domna: Syrian Empress. Routledge, 2007 pp 15-17
  38. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 113
  39. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 34
  40. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 686
  41. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 33
  42. ^ Halsberghe, Gaston H. . The Cult of Sol Invictus. Leiden: Brill (1972). p. 80.
  43. ^ משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 עמוד 686
  44. ^ Gibbon, Edward, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, Chapter VI
  45. ^ Martijn Icks. The Crimes of Elagabalus: The Life and Legacy of Rome's Decadent Boy Emperor. Harvard University Press 2012 page 203-200
  46. ^ Hay, J. Stuart. The Amazing Emperor Heliogabalus, with an introduction by J. B. Bury, London: Macmillan and Co, 1911. pp 200-242
  47. ^ 1=Okamura, Lawrence. The Historian 75, no. 3 (2013): 618-19. Accessed March 25, 2020.
  48. ^ Leonardo de Arrizabalaga y Prado: The Emperor Elagabalus
  49. ^ De Arrizabalaga y Prado (L.) The Emperor Elagabalus. Fact or Fiction? Cambridge: Cambridge University Press, 2010 pages 180-205
  50. ^ De Arrizabalaga y Prado The Emperor Elagabalus. Fact or Fiction? Cambridge: Cambridge University Press, 2010 pages 230-239
  51. ^ L’Agonie
  52. ^ Carl E. Schorske, Fin-De-Siècle Vienna: Politics and Culture, New York: Vintage Books, 1981
  53. ^ Marie-France David Latin Antiquity and Decadence National Thesis Reproduction Workshop, 1999
  54. ^ Being an Account of the Life and Death of the Emperor Heliogabolus – A 24 Hour Comic (1992), limited edition comic book by Neil Gaiman


קיסרי רומא
תקופת הפרינקיפט אוגוסטוס קיסר • טיבריוס קיסר • קליגולה • קלאודיוס קיסר • נירון קיסר • גלבה • אותו • ויטליוס • אספסיאנוס • טיטוס • דומיטיאנוס • נרווה • טראיאנוס • אדריאנוס • אנטונינוס פיוס • לוקיוס ורוס • מרקוס אורליוס • קומודוס • פרטינקס • דידיוס יוליאנוס • ספטימיוס סוורוס • קרקלה • מקרינוס • אלאגבאלוס • אלכסנדר סוורוס
Vexilloid of the Roman Empire.svg
תקופת משבר המאה השלישית מקסימינוס תראקס • גורדיאנוס הראשון עם גורדיאנוס השני • פופיאנוס ובלבינוס • גורדיאנוס השלישי • פיליפוס הערבי • דקיוס עם הרניוס אטרוסקוס • טרבוניאנוס גאלוס עם הוסטיליאנוס • טרבוניאנוס גאלוס עם וולוסיאנוס • איימליאנוס • ולריאנוס עם גליאנוס • גליאנוס • קלאודיוס השני גותיקוס • קווינטילוס • אורליאנוס • טקיטוס • פלוריאנוס • פרובוס • קארוס • קארינוס עם נומריאנוס
תקופת הדומינט דיוקלטיאנוס עם מקסימיאנוס • קונסטנטיוס כלורוס • גלריוס • פלביוס ולריוס סוורוס • מקסימינוס דאיה • מקסנטיוס • ליקיניוס • קונסטנטינוס "הגדול" • קונסטנטיוס השני עם קונסטנס ועם קונסטנטינוס השני• יוליאנוס • יוביאנוס • ולנטיניאנוס הראשון עם ואלנס • גרטיאנוס עם ולנטיניאנוס השני • תאודוסיוס הראשון
האימפריה הרומית
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אלאגבאלוס&oldid=2242952"