היסטוריה של גרמניה

ההיסטוריה של גרמניה תלויה במידה רבה באופן שבו מוגדרת "גרמניה". גרמניה לא התקיימה כמדינת לאום עד 1871. לפני המאה ה-19, גרמניה היא בבחינת אזור תרבותי במרכז אירופה הכולל טריטוריות רבות, המחזיקות כל אחת ברמות שונות של עצמאות כמו גם במורשת היסטורית שונה. עובדה זו מקשה על הקביעה האם טריטוריה מסוימת כלל השתייכה ל"גרמניה".

אחת הסוגיות המורכבות בהקשר זה היא שאלת מעמדה של אוסטריה, מדינה דוברת גרמנית שהיא חלק מהמרחב התרבותי של גרמניה. מדינה זו הייתה דומיננטית במסגרת האימפריה הרומית ה"קדושה", הנחשבת לעיתים כמקבילתה הקדומה של "גרמניה" או הרייך הראשון; עם זאת, אוסטריה לא נכללה במסגרת איחוד המדינות הגרמניות ב-1871, וסופחה ל"גרמניה" רק למשך תקופה קצרה של שמונה שנים (1938–1945). (למידע נוסף ר' היסטוריה של אוסטריה).

ערך זה משרטט בקצרה תקופות עיקריות בהיסטוריה הגרמנית בלבד; מידע נוסף מופיע לרוב בערכים נפרדים.

פרהיסטוריה מאוחרת

ערך מורחב – שבטים גרמאניים

כאשר פגשו העמים הגרמאנים לראשונה בתרבויות כותבות (ואגב כך הופיעו לראשונה בהיסטוריה), תרבות-האב הגרמאנית כבר הייתה מפולגת לשלוש תת-קבוצות מוכרות; הצפונית, המזרחית והמערבית, אשר עדיין חלקו במידה רבה מאפיינים לשוניים ודתיים זהים. הגרמנים בני זמננו הם צאצאי התרבות המערב-גרמאנית (בדומה למספר קבוצות אתניות מודרניות אחרות במרכז אירופה ובצפון מערבה). שלוש תתי-התרבויות הללו עברו התפלגות נוספת לכדי מספר רב של שבטים, אשר עברו שינויים פוליטיים ודמוגרפיים מורכבים בתקופות הבאות, באופן שהופך את זיהוים עם קבוצות אתניות מודרניות לכמעט בלתי אפשרי.

הגרמאנים והרומאים

ערך מורחב – שבטים גרמאניים

הקרב החשוב ביותר בהיסטוריה הגרמאנית בתקופה הרומאית, קרב יער טויטובורג, נערך ביער טויטובורג בשנת 9 לספירה, שבמהלכו ארבו השבטים הגרמאנים בראשות ארמיניוס לכוח הרומאי והשמידו שלושה לגיונות. לאחר קרב זה לא נעשו עוד ניסיונות ממשיים להרחיב את גבול האימפריה הרומית מעבר לנהר הריין.

קרוב לארבע-מאות שנים מאוחר יותר, ב-407, השבטים הגרמאנים שחיו לאורך נהר הריין (הונדלים, הבורגונדים, האלאנים והשוואבים) חצוהו והקימו מספר ממלכות באזורים שבהן שוכנות היום צרפת וספרד. יחד עם זאת, הממלכות הללו לא שרדו זמן רב.

ואולם, ממלכת הפרנקים (אשר הוקמה זמן קצר לאחר מכן), שרדה מאות אחדות תחת שושלת השליטים המרובינגים והקרולינגים. בזמנו של קרל הגדול, אשר הוכתר קיסר בשנת 800, הממלכה הפרנקית כבר כללה את רוב השטח עליו יושבות כיום צרפת וגרמניה.

האימפריה הרומית ה"קדושה" (843–1806)

ערך מורחב – האימפריה הרומית ה"קדושה"

לאחר מותו של המלך הפרנקי לואי הצדיק, חולקו האדמות הפרנקיות על פי הסכם ורדן משנת 843 לחלק מערבי, שבו תקום מאוחר יותר צרפת, לחלק מזרחי, האימפריה הרומית ה"קדושה" העתידית, ולאזור מרכזי (צפון איטליה, ארצות השפלה ובורגונדיה), שהיה לאחד ממוקדי המחלוקת ההיסטורית בין צרפת וגרמניה.

עם מותו של שליטה הקרולינגי האחרון של הממלכה הפרנקית המזרחית בשנת 911, הועברה המלוכה לקונראד הראשון. הממלכה הייתה מחולקת בין חמישה דוכסים מצאצאי האצולה המקומית והם אלו שתמכו במלך הקרולינגי ואפשרו את שלטונו. בשנת 919 בחרו חמשת הדוכסים את הדוכס מסכסוניה, היינריך הצייד כמלך על הממלכה.

בנו של היינריך, אוטו הראשון (לימים: אוטו הגדול) עלה לשלטון ב-932 והוכתר על ידי האפיפיור יוחנן השנים עשר כקיסר בשנת 962. אוטו ייסד שושלת קיסרים הקרויה השושלת האוטונית.

בראש הקיסרות שתיקרא מאוחר יותר "האימפריה הרומית ה"קדושה" של האומה הגרמנית" (Heiliges Römisches Reich deutscher Nation) עמד קייזר (Kaiser, קיסר) עד להתפוררותה בשנת 1806.

בשונה מממלכות צרפת או אנגליה, האימפריה הרומית ה"קדושה" לא התפתחה לכדי מדינת לאום ריכוזית, אלא נותרה בבחינת ישות-על המורכבת ממספר טריטוריות אוטונומיות למדי, חלקן בשליטת נסיכים, חלקן בשליטת אנשי דת, חלקן בשליטתו הישירה של הקייזר ומקצתן אף התקיימו כרפובליקות, כדוגמת הקונפדרציה השווייצרית העתיקה, אשר נותרה באופן רשמי חלק מהאימפריה עד החתימה על הסכמי וסטפליה (1648).

עד המאה ה-13 שלטה בגרמניה אדריכלות הרומנסק (ראו למשל את קתדרלת במברג). במחצית המאה ה-13 החלה להיקלט בגרמניה האדריכלות הגותית שיובאה מצרפת. האדריכלות התמודדה עם מסורת הבנייה הקרולינגית של כנסיות וסטוורק (Westwerk) בעלות שני מוקדי פולחן: מזרחי ומערבי. הקתדרלות בגרמניה הושפעו גם מכנסיות מסדרי העוני, שכללו חלל אחיד או אגפים שווי-גובה והיו פשוטות בקישוטיהן, בחלונות הוויטראז', בכותרות ובתוכנית הפיסולית. כתוצאה מכך לקתדרלות גרמניות יש בדרך כלל שני אזורי קיר במקום שלושה והחלונות והעמודים פשוטים יחסית. בעוד שקתדרלות כגון קתדרלת רגנסבורג (1273–1872), קתדרלת פרייבורג (1260–1320) וקתדרלת קלן (1248–1880) נבנו על טהרת הסגנון הצרפתי קתדרלות כמו קתדרלת במברג (בעלת 4 מגדלים) וקתדרלת נאומבורג (בעלת שני בתי מקהלה, במזרח ומערב) שילבו בין הסגנון הגותי לסגנון הרומנסקי הקרולינגי וריבוי מגדלים עם צריחים האופייניים למזרח אירופה. יש לציין את קתדרלת שטרסבורג (1176–1439) וקתדרלת אולם (1377–1890) שנחשבות לקתדרלות גותיות מפוארות וחשובות ביותר. בניגוד לצרפת, בגרמניה בהרבה קתדרלות הושלמו הצריחים שעל ראש המגדלים (גם אם במאה ה-19), לרוב בסגנון תחרה גרמני או בסגנון שווייצרי שהקנה לקתדרלה מראה מחודד השואף כלפי מעלה.

מ-1438 ואילך, כל קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה", להוציא אחד, היו בני משפחת הבסבורג (גם ההפסקה הקצרה בין 1742–1745 נבעה ממחסור זמני בהבסבורגים זכרים). יחד עם זאת, במקום לנסות וליצור סמכות ריכוזית בודדת (כמו בצרפת, לדוגמה), העדיפו השליטים ההבסבורגים להתמקד בחיזוק אדמותיהם הפרטיות (Hausmacht), הכוללות את השטחים בהם שוכנת כיום אוסטריה, ומשנת 1526 ואילך גם את בוהמיה ואת מורבייה. נוסף על כך, הקיסרים השיגו יותר ויותר טריטוריות מעבר לתחומי האימפריה הרומית ה"קדושה". לנוכח הנטיות הצנטריפוגליות שחוללה הרפורמציה בקרב תושבי האימפריה, ולאור ממדי ההרס שחוללה מלחמת שלושים השנים (1618–1648), הפכה הריכוזיות לבלתי אפשרית, במה שהעניק לנסיכויותיה ולמדינותיה של האימפריה ריבונות דה פקטו. זאת ועוד, שטח האימפריה, שבראשיתה כללה את ארצות השפלה, את מזרח צרפת ואת צפון איטליה, הלך והצטמק בחלוף המאות.

עם ההצלחות הצבאיות של נפוליאון וארגונן מחדש של רבות ממדינות האימפריה, הכריז הקיסר פרנץ השני, ככל הנראה מתוך חשש פן יורשו לא יהיה הבסבורגי, על סופה של האימפריה הרומית ה"קדושה" בשנת 1806. עבור ההבסבורגים, לא הייתה זו הורדה בדרגה, שכן פרנץ כבר הכריז על עצמו קיסר אוסטריה בשנת 1804; ואולם עבור גרמניה הסתיימה תקופה היסטורית כבת אלף שנים.

הקונפדרציה הגרמנית (1815–1866) ועלייתה של פרוסיה

ערך מורחב – הקונפדרציה הגרמנית

לאחר התפוררות האימפריה, כונן נפוליאון את הקונפדרציה של הריין בשנת 1806, אשר כללה שש-עשרה מדינות גרמניות קטנות (בעתיד יתווספו 19 נוספות, אך לא פרוסיה או אוסטריה). קונפדרציה זו התקיימה עד לשנת 1813, כאשר נכשל מסעו של נפוליאון לרוסיה וכמה מהחברות בקונפדרציה הפנו לו עורף.

בשנת 1815, כתוצאה מקונגרס וינה, המדינות הגרמניות הריבוניות כוננו קונפדרציה רופפת, הקונפדרציה הגרמנית, אשר כללה שתי מעצמות מתחרות: אוסטריה ופרוסיה. גורם מסייע לאיחוד המדיני העתידי של גרמניה בראשות פרוסיה וללא אוסטרו-הונגריה היה איחוד המכס הגרמני ("צולפריין") אשר נחתם על ידי רוב מדינות גרמניה בשנת 1833.

ב-1848 ו-1849, פרצה סדרת מהפכות לאומיות בגרמניה, כביטוי מקומי של "אביב העמים" שהתחולל באותה תקופה באירופה כולה. המהומות שפרצו בברלין בשנת 1848, אשר תבעו כינון של מדינת לאום גרמנית בנוסף לרפורמות ליברליות שונות, אילצו את המלך הפרוסי פרידריך וילהלם הרביעי להבטיח מונרכיה חוקתית. אספת מדינות הקונפדרציה, שהתכנסה בפרנקפורט, אף החליטה על חוקה למדינה החדשה. ואולם לכשפורסמה החוקה סירב המלך פרידריך וילהלם ליטול את כתר המדינה הגרמנית המאוחדת. לאחר מכן, גרמניה תאוחד רק בשל הלחץ שהפעילו מנהיגיה הצבאיים של פרוסיה.

הקונפדרציה הצפון-גרמנית התקיימה בתקופה שבין פירוק הקונפדרציה הגרמנית (1866) לבין יסוד האימפריה הגרמנית (1871); פרוסיה שלטה בצפון גרמניה, ובאמצעות איחוד המכסים שנוצר שלושים שנים קודם לכן, שלטה גם בדרומה.

האימפריה הגרמנית (1871–1918)

ההכרזה על הרייך השני בארמון ורסאי, 1871. ביסמרק מופיע בלבן.

ערך מורחב – האימפריה הגרמנית

פרוסיה נהנתה מהצלחות צבאיות מרובות, כמו בקרב קוניגראץ שנערך מול אוסטריה ב-1866 או במלחמה הפרנקו-פרוסית ארבע שנים אחר כך. ניצחונות אלה הביאו ליצירתה של גרמניה כמדינת לאום תחת דומיננטיות פרוסית בולטת. האימפריה הגרמנית, או הרייך השני, הוקמה ב-18 בינואר 1871. אף שהיה לה פרלמנט, קנצלר גרמניה נבחר על ידי הקייזר.

חזית קתדרלת קלן, בגובה 157 מטרים

עידן האימפריה עמד בסימן פריחה כלכלית אדירה באמצעות תיעוש הולך וגובר של גרמניה, אך גם בעלייה ניכרת בלאומיות ובמיליטריזם. במסגרת טיפוח הלאומיות הרומנטית, החלה תחייה גותית למרות שהסגנון הגותי יובא מצרפת. החל מהמאה ה-18 היסטוריונים גרמנים כגון האנס יאנצן ראו בו "[היצירות הגותיות הן] הביטוי החזק ביותר לרוח הנוצרית של ימי הביניים ולרוח הגרמנית" . ואכן, במאה ה-19 התרחשה תחייה גותית גם בגרמניה ונשלמה בנייתן של קתדרלות רבות בסגנון הגותי, ביניהן קתדרלת רגנסבורג, קתדרלת קלן וקתדרלת אולם (שתי האחרונות החזיקו בתואר הבניין הגבוה ביותר בעולם).

הסכם ורסאי (1919), אשר סיים את מלחמת העולם הראשונה, ראה בגרמניה אחראית לפריצתה, וקרע ממנה שטחים נרחבים – במזרח ובמערב – אשר הועברו לשכנותיה. גם מושבותיה הקולוניאליות של גרמניה נלקחו ממנה.

רפובליקת ויימאר (1919–1933)

ערך מורחב – רפובליקת ויימאר

רפובליקת ויימאר (1919–1933), אשר נוסדה בתום המלחמה, הייתה ניסיון ליצור משטר דמוקרטי, ליברלי ושוחר שלום בגרמניה. מקום מושבו של משטר זה היה בעיר ויימאר, ומכאן שמה של תקופה זו. יחד עם זאת, ממשלות ויימאר סבלו מקשיים רבים, אשר הביאו בסופו של דבר לקריסתן: בעיות כלכליות גוברות מזה, וחולשתה הארגונית המושרשת של חוקת ויימאר מזה.

בשנותיה המוקדמות, נאלצה להתמודד עם הפגנות מוצלחות של השמאל והימין כאחד (1919–1923), ועם היפר-אינפלציה שפקדה את המדינה ב-1923. בשנים הבאות השתפרו התנאים עם ההקלות בתשלומי פיצויי המלחמה ובשיפור יחסיה של גרמניה עם אויבותיה לשעבר. שורה של ממשלות קואליציונית השיבו מידה רבה של סדר ושגשוג לגרמניה, עד לראשיתו של השפל הגדול ב-1929.

השפל הכלכלי החדש, מלווה בזכרונות ההיפר-אינפלציה של 1923 ובאופוזיציה לאומנית אשר התנגדה לתנאים הדרקוניים של חוזה ורסאי, פגעו קשות בממשלת ויימאר. אדולף היטלר ומפלגתו, "מפלגת הפועלים הגרמנים הנאציונל-סוציאליסטית", השתמשו במשבר הכלכלי והמדיני ובאבטלה הגוברת לטובתם. בהדגישם נושאים לאומנים וגזעיים ובהבטיחם למגר את בעיית האבטלה, הנאצים האשימו את היהודים ומזימותיהם כאחראים לרבים מתחלואי גרמניה, ואף טענו כי ההפסד במלחמת העולם הראשונה נבע מבגידתם.

עלייתו ונפילתו של הנאציזם (1933–1945)

ערך מורחב – גרמניה הנאצית

לאחר שהשיגה המפלגה הנאצית רוב יחסי בשתי מערכות הבחירות שנערכו ב-1932, מונה אדולף היטלר לרייכסקנצלר (קנצלר) על ידי הנשיא פאול פון הינדנבורג ב-30 בינואר 1933, בסיוע מלוכנים, תעשיינים ושמרנים נוספים בקשת הפוליטית. לאחר מותו של הינדנבורג (אוגוסט 1934), היטלר איחד את משרת הנשיא עם משרת הקנצלר והיה לפיהרר (מנהיג) גרמניה. עתה, כשהשלטון היה בידיו, קיצצו היטלר ומפלגתו במוסדות הדמוקרטיים ובמפלגות האופוזיציה בגרמניה עד לביטולם המוחלט (ראה: גלייכשאלטונג). הרייך השלישי הוקם.

בשש שנים, המשטר הנאצי הכין את גרמניה למלחמת העולם השנייה וכפה חוקים מפלים על יהודים ועל קבוצות אתניות נוספות שאינן ממוצא גרמני (לרבות צוענים). ההנהגה הנאצית ניסתה לסלק את האוכלוסייה היהודית מגרמניה ומאוחר יותר ממדינות אחרות שכבשה, ובסופו של דבר לבצע בהם רצח עם הידוע בתור שואת יהודי אירופה.

לאחר סיפוחה של אוסטריה (מרץ 1938) ולאחר מכן את חבל הסודטים ואת צ'כוסלובקיה (אוקטובר (1938 – מרץ 1939), פלשו גרמניה וברית המועצות לפולין בספטמבר 1939, על פי הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. היה זה האירוע שהצית את מלחמת העולם השנייה.

עד 1945, גרמניה ובנות בריתה (איטליה והאימפריה היפנית) נוצחו, בעיקר על ידי כוחותיהן המאוחדים של ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות. חלקים ניכרים מאירופה נחרבו, עשרות מיליונים נהרגו (רובם אזרחים), לרבות שישה מיליון יהודים שנרצחו בשואה ומיליונים רבים במדינות הכבושות. מלחמת העולם השנייה הביאה להרס תשתיתה הכלכלית והמדינית של גרמניה, הביאה לחלוקתה, לאובדן שטחים רבים במזרח ולהשפלה לאומית שתיזכר לאורך שנים.

ראו גם: התנגדות גרמנית לנאציזם

גרמניה מאז 1945

ערך מורחב – גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה, היסטוריה של גרמניה המזרחית, איחוד גרמניה (המאה ה-20), גרמניה אחרי האיחוד

גרמנים רבים מתייחסים לשנת 1945 בתור Stunde Null (שעת האפס) על מנת לתאר את חורבנה הכמעט-מוחלט של מדינתם. בעלות הברית חילקו את גרמניה לארבעה אזורי כיבוש; שלושת האזורים המערביים (בשליטה אמריקנית, צרפתית ובריטית) היו לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (הידועה בתור מערב גרמניה), ואילו חלק מאזור הכיבוש הסובייטי היה לרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (הידועה בתור מזרח גרמניה). שתי המדינות נוסדו בשנת 1949, במה שהיווה ביטוי ראשוני למלחמה הקרה שתפרוץ בין המערב הדמוקרטי למזרח הקומוניסטי. בנוסף, בעלות הברית החליטו שהפרובינציות שממזרח לנהרות האודר והנייסה (קו אודר-נייסה) יועברו לפולין ולרוסיה (קלינינגרד). הוסכם אף על ביטולה של פרוסיה.

וילי בראנדט נעשה קנצלר מערב גרמניה בשנת 1969, ופעל רבות לקירוב היחסים בין מזרח ומערב גרמניה. פלג הצבא האדום ביצע שורת פיגועי טרור במערב גרמניה בשנות השבעים.

לאחר קריסת הגוש הסובייטי באירופה, הוכרז על איחוד גרמניה ב-3 באוקטובר 1990; יחד עם צרפת ומדינות אירופיות האחרות, גרמניה החדשה, מהחזקות שבמדינות אירופה, מדינית וכלכלית, היא מהשחקנים המובילים באיחוד האירופי. גרמניה עומדת בראש המדינות המבקשות להביא לאיחוד מדיני, צבאי וביטחוני של אירופה, תוך ניצול המומנטום הנובע מהצעדים הכלכליים ששיאם באיחוד המטבע האירופי. הקנצלר הגרמני הביע עניין במושב קבע גרמני במועצת הביטחון של האו"ם, תוך שהוא זוכה לתמיכתן של מדינות כמו צרפת, רוסיה ויפן.

החינוך הפוסט-מלחמתי (ראה: דה-נאציפיקציה) הפך את גרמניה לאחת המדינות האירופיות בעלות המיעוט הפרו-נאצי הקטן ביותר.

ראו גם

עיינו גם בפורטל פורטל גרמניה הוא שער לכל הנושאים הקשורים למדינת גרמניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הגרמנית על כל רבדיה: היסטוריה, גאוגרפיה, תרבות, כלכלה, חברה, ספורט ועוד.

• הדרך הגרמנית המיוחדת

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של גרמניה בוויקישיתוף

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32114074היסטוריה של גרמניה