ז'ול מישלה

תצלום של ז'ול מישלה מאת פליקס נדאר

ז'ול מישלה (צרפתית: Jules Michelet; ‏21 באוגוסט 1798 – 9 בפברואר 1874 ) היה היסטוריון, פילוסוף וסופר צרפתי. מישלה נחשב לאחד מגדולי ההיסטוריונים של המאה ה-19. כיום הוא שנוי במחלוקת בגלל יצירתו באמצעות עבודתו ההיסטוריונית של חלק גדול מ"הרומן הלאומי" אותו מנסה לערער ההתפתחות ההיסטוריוגרפית משלהי המאה ה-20. מישלה כתב גם מסות וספרי מוסר שונים, מהם כאלה שעימתו אותו עם הכנסייה ועם השלטון הפוליטי. עם ספריו הידועים ביותר נמנים "ההיסטוריה של צרפת" ו"ההיסטוריה של המהפיכה".

ביוגרפיה

נולד בפריז, בן למשפחה בעלת מסורת הוגונוטית. אביו היה מדפיס, לא עשיר במיוחד, וז'ול עזר לו בעבודות הדפוס. הוצעה לו משרה במשרדי ההדפסה המלכותיים, אך אביו הצליח לשלוח אותו לתיכון "שרלמאן" המפורסם, שם הוא התבלט. עבר את הבחינות האוניברסיטאיות ב-1821, וקיבל משרת פרופסור להיסטוריה במכללת רולן. זמן קצר לאחר מכן, ב-1824, הוא התחתן.

תקופה זו הייתה מוצלחת מאוד למלומדים ואנשי ספר בצרפת, ולמישלה היו פטרונים בעלי עוצמה – אבל-פרנסואה וילמן וויקטור קוזן, בין השאר. אף על פי שהוא היה פוליטיקאי משופשף (ומילדותו הוא אימץ רפובליקאניזם ומגוון מיוחד של מחשבה חופשית רומנטית), היה קודם כל איש ספר והיסטוריון. חיבוריו המוקדמים ביותר היו ספרי לימוד. בין 1825 ל-1827 הוציא לאור לוחות כרונולוגיים וסיכומים שונים בהיסטוריה מודרנית. הספר שכתב על הנושא ב-1827 היה ספר זהיר וכתוב בקפידה. באותה שנה הוא מונה למרצה בכיר להיסטוריה עתיקה ב"אקול נורמל סופרייר". ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1831, ב"הקדמה להיסטוריה העולמית" (Introduction à l'histoire universelle) הוא משתמש בסגנון שונה מאד, ומציג את ייחודו וכוחו הספרותי באופן עז יותר, אך גם את האיכויות של איש חזון שעשו אותו להיסטוריון מרתק אך לא מספיק אובייקטיבי.

אירועי שנת 1830 הביאו אותו לעמדה טובה יותר למחקר בכך שקיבל משרה במשרדי גנזך המדינה, וכפרופסור זוטר תחת פרנסואה גיזו בפקולטה לספרות באוניברסיטה. זמן קצר אחר כך התחיל לעבוד על חיבורו המרכזי והמונומנטלי, "ההיסטוריה של צרפת", שאותו כתב במשך שלושים שנה. אך הוא ליווה ספר זה ברבים אחרים, בעיקר למדניים, כמו "הבחירה של ויקו", "הזכרונות שלותר רשם לעצמו" (Mémoires de Luther écrits par lui-même), "מקורות החוק הצרפתי" (Origines du droit français), ו"משפט הטמפלרים" (le Procès des Templiers).

שנת 1838 הייתה שנה חשובה בחייו של מישלה. הוא היה בשיא כוחותיו, מחקריו הזינו את הדחיה הטבעית שלו מעקרונות של סמכות ממוסדת וכנסייה, ובתקופה שבה הפעולה המחודשת של הישועים הביאה לדאגה בציבור הוא מונה לקתדרה להיסטוריה בקולז' דה פראנס. הוא החל בפולמוס אלים כנגד המסדר הלא פופולרי והעקרונות שהוא ייצג, בעזרת חברו אדגר קינה. פולמוס זה גרם לכך שההרצאות שלהם היו אחד מהבילויים הפופולריים ביותר באותה תקופה. הוא פרסם ב-1839 את ספרו "היסטוריה הרומאית", שהיה בסגנון הרציני והמוקדם יותר שלו. תוכן הרצאות אלו הופיע בכרכים "על הכומר, האשה והמשפחה" (Du prêtre, de la femme et de la famille), ו"העם" (Le peuple). ספרים אלה אינם מציגים את הסגנון האפוקליפטי שניתן לראות בכתביו המאוחרים, אך הם הכילו כמעט את כל האמונות האתיות והפוליטיות שלו – תערובת מגוונת של סנטימנטליזם, קומוניזם, ואנטי-כנסייתיות, נתמכים בידי הטענות האקסצנטריות ביותר.

המהפכה של 1848 כבר הייתה באוויר, ומישלה היה אחד מאלה שפיתח את עקרונותיה: ההרצאות המקוריות שלו היו כה מסיתות, שהפסיקו את הקורס שלו. אך כאשר המהפכה אכן פרצה, מישלה, בניגוד לאנשי ספר רבים אחרים, לא ניסה להיכנס לפוליטיקה, ופשוט הקדיש עצמו במרץ רב יותר לעבודתו הספרותית. חוץ מכתיבת ההיסטוריה הגדולה שלו, הוא כתב בשנים אלה את ה"היסטוריה של המהפכה הצרפתית".

כישלון המהפכה עלה לו במשרתו בגנזך, שכן הוא סירב להשבע אמונים לאימפריה. אך השלטון החדש רק הצית את הלהט הרפובליקאי שלו, וגם נישואיו השניים (לאדל מלרה, אישה בעלת כישרון ספרותי ועם דעות רפובליקאיות) המריצו אותו. אף שההיסטוריה הגדולה שלו עדיין הייתה העיסוק העיקרי, כמות גדולה של ספרים קטנים ליוו וגיוונו את היצירה הגדולה יותר. לפעמים הם היו גרסאות מורחבות של פרקים מהספר הגדול, ולפעמים פירושים שלו או נספחים. הראשון מבין אלה הוא "נשות המהפכה" (Les Femmes de la revolution), שבו כישרון הכתיבה הטבעי של מישלה מפנה את מקומו לארגומנטציה והטפה. בספר הבא, "הציפור" (L'Oiseau), הוא עבר לנושא שונה לגמרי. כעת הנושא היה טבע, לא מנקודת המבט של המדע, או של הסנטימנטליות, אלא מהפאנתאיזם הדמוקרטי המיוחד של המחבר.

אחריו בא "החרק" (L'Insecte), אחריו "האהבה" (L'Amour), אחד מספריו הפופולריים ביותר. ספרים אלה יצאו פעם בשנה בערך במשך 5 או 6 שנים. לאחר "האהבה" בא "האשה" (La Femme), ספר שבו ניתן למצוא ביקורת כללית על הספרות והאופי הצרפתי. אחריו בא "הים" (La Mer), ובשנה שלאחר מכן "המכשפה" (La Sorcière). ספר זה, שפותח מתוך פרק מההיסטוריה, מכיל את כל מוזריותיו של מחברו. הספרים הבאים בסדרה זו הם: "התנ"ך של האנושות" (Bible de l'humanité), סיכום היסטורי של הדתות; "ההר" ('’La Montagne’’), האחרון בסדרת הטבע; ו"בנינו" (Nos Fils), חיבור על חינוך.

מישלה חי בצרפת ובאיטליה, והיה רגיל לעבוד בחורף בריביירה, בעיקר באייר (Hyeres). לבסוף, ב-1867, הוא סיים את חיבורו הגדול, "ההיסטוריה של צרפת". המהדורה הרגילה היא בת 19 כרכים. הכרך הראשון עוסק בהיסטוריה עד זמנו של קרל הגדול, השני בתקופת הפריחה של צרפת הפיאודלית, השלישי במאה ה-13, הרביעי עד השישי במלחמת מאה השנים, השביעי והשמיני בהתבססות הכוח הכפרי תחת שארל השביעי ולואי האחד עשר. למאות ה-16 וה-17 הוקדשו ארבעה כרכים לכל אחת, שהרבה מהם לא קשורים כל כך להיסטוריה הצרפתית ממש, בעיקר בכרכים שכותרתם "רנסאנס" ו"רפורמציה". שלושת הכרכים האחרונים ממשיכים את ההיסטוריה מהמאה ה-18 ועד לפרוץ המהפכה.

מישלה היה אולי ההיסטוריון הראשון שניסה לכתוב היסטוריה ציורית של ימי הביניים, והתיאור שלו הוא עדיין החי ביותר שקיים. המחקר שלו בכתבי יד ובספרים מודפסים היה מפרך ביותר, אך דמיונו הערני, והנטיות הדתיות והפוליטיות הברורות שלו, גרמו לכך שהוא ראה כל דבר מנקודת מבט מסוימת ביותר, ולא כל האירועים ההיסטוריים נבחנים באופן שווה.

הנפילה של האימפריה השנייה והאסונות שזו הביאה לצרפת עוררה אותו שוב לכתיבה. הוא כתב מכתבים ופמפלטים, וכן התכוון להשלים את ההיסטוריה שלו עד למאה ה-19. אך הוא הצליח להשלים אותה רק עד לקרב ווטרלו. הרפובליקה החדשה לא הייתה שיקום של ממש עבור מישלה, ומשרת הפרופסור שלו בקולז' דה פראנס מעולם לא הוחזרה לו.

לאחר מותו ב-יר ב-1874, נקבר מישלה בבית הקברות פר לשז בפריז.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ז'ול מישלה בוויקישיתוף

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:Find a Grave
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
  פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29474962ז'ול מישלה