מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר

מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר

מערכה: מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית
תאריכים	10 בינואר 49 לפנה"ס – 17 במרץ 45 לפנה"ס (4 שנים ו־9 שבועות)
מלחמה לפני	קשר קטילינה
מלחמה אחרי	מלחמת אזרחים של מתנקשי יוליוס קיסר
מקום	הרפובליקה הרומית, בעיקר בחצי האי האפניני, היספניה, חצי האי הבלקני, מצרים, אפריקה
עילה	דרישת הסנאט מקיסר לוותר על הפיקוד על צבאו
תוצאה	ניצחונו של יוליוס קיסר
שינויים בטריטוריות	ללא שינויים טריטוריאליים גדולים, מלבד נומידיה שהפכה לפרובינקיה רומית
הצדדים הלוחמים יוליוס קיסר ופופולרים בעלי ברית: מאוריטניה אופטימאטים בעלי ברית: נומידיה מפקדים יוליוס קיסר בעלי ברית: קלאופטרה בוככוס השני, מלך מאוריטניה בוגוד מיתרידטס 49 לפנה"ס - 48 לפנה"ס: גנאיוס פומפיוס מאגנוס 46 לפנה"ס: מטלוס סקיפיו מרקוס פטריוס טיטוס לאביינוס 45 לפנה"ס: טיטוס לאביינוס פובליוס אטיוס וארוס בעלי ברית: יובה הראשון, מלך נומידיה דיוטארוס, מלך גלאטיה מתנגדים נוספים ליוליוס קיסר: פרנקס השני, מלך פונטוס תלמי השלושה עשר ארסינואי הרביעית כוחות בתחילת המלחמה 10 לגיונות אביב- קיץ 49 לפנה"ס 3 לגיונות (כוח הפלישה לאפריקה) לגיון בסרדיניה 3 לגיונות במאסיליה 6 לגיונות, 6,900 פרשים ו6,000 רגלים מחיל העזר בצבא הפלישה לספרד אביב - קיץ 48 לפנה"ס סתיו 48 - 47 לפנה"ס 46 לפנה"ס 45 לפנה"ס בתחילת המלחמה 9 לגיונות אביב-קיץ 49 לפנה"ס 3 לגיונות בצפון איטליה 7 לגיונות בספרד ועוד 80 קוהורטות בחיל העזר (כ-28,000 - 30,000 לגיונרים וכ-30,000 - 35,000 רגלים בחיל העזר), 5,000 פרשים אביב - קיץ 48 לפנה"ס 46 לפנה"ס 45 לפנה"ס אבדות לא ידוע לא ידוע, אך כבדות בהרבה

כרונולוגיה של מלחמת האזרחים
תאריך	אירועים
ינואר 49 לפנה"ס	יוליוס קיסר חוצה את הרוביקון וכובש את ארימינום, את אנקונה ואת ארטיום, ועולה על רומא בשני ראשים: האחד לאורך חוף הים האדריאטי והשני דרך פנים הארץ. פומפיוס מבין מיד כי לא יוכל להגן על רומא ומחליט לעזוב את איטליה ולהתארגן לקרב בים בעזרת בני חסותו הנאמנים במזרח. רבים מהסנאטורים נסוגים עמו.
פברואר 49	קיסר משתלט על פיקנום, האזור שבו גדל פומפיוס, ומכניע את קורפינום בה התבצרו נאמניו של פומפיוס בפיקודו של לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס.
אפריל 49	קיסר מפקיד את רומא בידי מרקוס לפידוס, את הצבא בשאר חלקי איטליה בידי מרקוס אנטוניוס, את דולאבלה משגר עם צי לים האדריאטי, את גאיוס אנטוניוס לאלג'יריה, ואת גאיוס סקריבוניוס קוריו לאפריקה.
19 באפריל 49	קיסר מגיע למאסיליה (מרסיי המודרנית) ומתחיל לצור על העיר; הוא מפקיד את המצור בידי גאיוס טרבוניוס וממהר לספרד.
אוגוסט 49	בקרב שנערך באילרדה (בספרד) מביס קיסר את צבאות לוקיוס אפרניוס ומרקוס פטריוס. ברומא, אמיליוס לפידוס מכנס את אספת העם ברומא ומקבל רשות מיוחדת למנות את קיסר דיקטטור בעל סמכות לכנס אספת בחירות. לאחר הניצחון באילרדה יוצא קיסר לרומא, אך בדרך נאלץ לטפל במרידת חיילים במחנהו.
נובמבר-דצמבר 49	קיסר שב לרומא שם מונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ונבחר קונסול לשנת 49. הוא מטפל בבעיית החובות, אספקת התבואה ובעניינים נוספים. לידיו מגיעות ידיעות מן החזית בדבר תבוסתם של דולאבלה ואנטוניוס על ידי הצי של פומפיוס, ונפילת קוריו באפריקה. פומפיוס החל מגייס צבא אדיר ביוון לקראת המערכה הסופית נגדו. קיסר ממהר ליוון, להתמודד עם פומפיוס.
יולי 48	בקרב דיראכיום (כיום דורס, אלבניה) ידו של פומפיוס על העליונה.
אוגוסט 48	בקרב פרסלוס המכריע מביס קיסר את צבאותיו של פומפיוס. פומפיוס נמלט למצרים שם נרצח במצוות יועצי המלך תלמי השלושה עשר.
ספטמבר 48	קיסר רודף אחר שרידי צבאו של פומפיוס במזרח; מתמנה לדיקטטור בשנית.
אוקטובר 48	קיסר מגיע לחופי אלכסנדריה עם 35 אוניות, 3,200 חיילים ו-800 פרשים. מצא עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה, עמה ניהל רומן שהביא ללידת בנו קיסריון.
2 באוגוסט 47	בקרב זלה מנצח קיסר את פארנאקס השני, מלך פונטוס. קרב זה סוכם על ידי קיסר במשפט המפורסם: "באתי, ראיתי, ניצחתי".
21 בספטמבר 47	קיסר שב לאיטליה ונוחת בטארנטום (כיום טארנטו).
אפריל 46	קיסר מנצח את צבאות הרפובליקנים בקרב תאפסוס בצפון אפריקה. קאטו, שצידד בפומפיוס, והתבצר באוטיקה מתאבד לשמע המפלה. בניו של פומפיוס, גנאיוס פומפאיוס וסקסטוס פומפיוס, מצליחים להימלט לספרד ומקימים שם את מרכז ההתנגדות האחרון לקיסר. לאחר שהייה קצרה באיטליה, קיסר יוצא מהר לספרד.
17 במרס 45	קרב מונדה - קיסר מביס את אחרוני האופטימאטים.
אוקטובר 45	קיסר חוזר לרומא ומתמנה דיקטטור לכל ימי חייו.
15 במרס 44	בישיבת סנאט נרצח קיסר על ידי מתנגדיו, קבוצת סנאטורים שבראשה עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס.

מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר התחוללה בתקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת בין 49 לפנה"ס ל-45 לפנה"ס. בדומה למלחמות אזרחים קודמות בשלהי תקופת הרפובליקה ברומא, גם במקרה זה ניצבו האופטימאטים, תומכי הסנאט והמסורת, נגד שאיפות השינוי שאותן ייצג גאיוס יוליוס קיסר שנתמך על ידי הפופולרים.

המלחמה החלה בסדרה של ניצחונות בזק של יוליוס קיסר שהצליח להכניע צבאות אופטימאטים כמעט ללא שפיכות דמים בעזרת שימוש נבון בתעמולה ובמדיניות פשרנית. יחידות שלמות ערקו משורות האופטימאטים, נכנעו ורבות מהן אפילו עברו לשרת תחת דגלו. בהמשך, נתקל יוליוס קיסר בהתנגדות עיקשת של האופטימאטים ונלחם במספר קרבות שבהם נהרגו כמה עשרות אלפי חיילים.

מלחמת אזרחים זו הייתה אחד העימותים המזוינים הגדולים בתולדותיה של הרפובליקה הרומית המאוחרת. היא התפשטה לכל רוחבה ואורכה של הרפובליקה. המלחמה הסתיימה בניצחונו של יוליוס קיסר, אך רציחתו שנה לאחר סיום המלחמה, מנעה ממנו את האפשרות לבסס את שלטונו. הניצחון הסופי על האופטימאטים התרחש רק כמה שנים מאוחר יותר בקרב פיליפי שבו ניצחו חברי הטריומווירט השני את רוצחיו של יוליוס קיסר.

בסופו של דבר הייתה מלחמה זו אחד השלבים החשובים בחורבנו של המשטר הרפובליקני ברומא. כמה עשרות שנים לאחר מכן כונן משטר הפרינפיקאט על ידי אוגוסטוס ברומא העתיקה והסתימה תקופת הרפובליקה והתחילה התקופה הקיסרית בתולדותיה של רומא כשבמקום משטר נבחר שלט ברומא אדם יחיד.

רקע

הרפובליקה הרומית המאוחרת

בתקופת מלחמת האזרחים הייתה הרפובליקה הרומית האימפריה השלטת באגן הים התיכון. בתחילת המאה ה-3 לפנה"ס השלימה רומי את כיבושו של חצי האי האפניני; בהמשך המאה ה-3 הכניעה את קרתגו בשתי מלחמות קשות וממושכות ובשנת 146 לפנה"ס החריבה אותה כליל; במאה ה-2 והראשונה לפנה"ס כבשה את יוון וכמעט את כל הממלכות ההלניסטיות באסיה הקטנה ובמזרח התיכון. רומא כבשה גם חלקים נרחבים של חצי האי האיברי, חלקים מאפריקה הצפונית ואזורים נוספים.

כיבוש שטחים היה אחד הכוחות המניעים המרכזיים בפוליטיקה הרומית, והיה חיוני לכלכלה של האימפריה, שנשענה במידה רבה על עבודת עבדים. כיבוש שטחים חדשים וסיפוחם לתחומי האימפריה הביא הון רב לקופת האימפריה, שפע של עבדים ויוקרה פוליטית למצביאים הרומיים, שעמדו בראש מסעות הכיבוש. מצביאים מנצחים זכו לכבוד רב, שהיה חיוני לצבירת הון פוליטי ברומא. מצביאים שנחלו ניצחונות גדולים על האויב, או הביאו לסיפוח שטחים חדשים לתחומי האימפריה הרומית, היו זכאים לערוך טריומף - מצעד ניצחון רב רושם.

הרפובליקה הייתה מחולקת לפרובינקיות ולאיטליה גופה. בגלל קשרי פטרון-קליינט ברומא העתיקה לכל אחד מהאריסטוקרטים הבכירים היו מוקדי כוח שמהם יכול היה לשאוב תמיכה ואף כוח אדם לצבאו. כך בסיס כוחו העיקרי של פומפיוס היה במזרח. הקשרים הטובים בין המחוזות המזרחיים ופומפיוס נוצרו בשנות ה-60 עת נלחם בפיראטים, במיתרידטס וערך מסע מלחמה גדול שהגיע מאסיה הקטנה עד שערי ירושלים. יתרה מכך, חלק ניכר מהווטרנים של פומפיוס קיבלו חלקות אדמה באזור זה והוא יכול היה להסתמך עליהם בעת הרחבת שורות צבאו.

מלחמות אזרחים ברפובליקה הרומית

ערך מורחב – מלחמות האזרחים ברפובליקה הרומית

מלחמת אזרחים לא הייתה המצאה של יוליוס קיסר. עימותים מזוינים בין אזרחים לא היו זרים לרומא משחר קיומה. עם זאת, תופעת מצביא שעולה עם צבאו על רומא הייתה חדשה יחסית והחלה רק דור אחד לפני פעילותו של יוליוס קיסר. הראשון שעשה זאת היה לוקיוס קורנליוס סולה - מראשי האופטימאטים. הוא עלה עם צבאו על רומא כדי להפיל את השלטון החוקי, שסטה לדידו מדרך הישר. בסדרה של מאבקים שהתרחשו בשנות ה-80 של המאה הראשונה לפנה"ס הביס סולה את גאיוס מאריוס ואת תומכיו וכונן דיקטטורה. קיסר שאב השראה מדוגמה זו ופעל בדרך זהה.

תופעה זו התאפשרה בגלל הרפורמה בצבא הרומי שהעביר גאיוס מאריוס בשלהי המאה ה-2 לפנה"ס. לפני הרפורמה הצבא הרומי התבסס על אזרחים חופשיים שהיה להם ממון שהספיק לקניית כלי נשק. הקושי לגייס חיילים לצבא גרם לכך שמאריוס פתח את השורות גם לאזרחים חסרי רכוש. אזרחים אלה קיבלו את הנשק מהמדינה ועוד יותר מכך - שכר עבור שירותם. השכר שקיבלו החיילים הרומים היה נמוך יחסית ואת עיקר ההון צברו כשסיימו את שירותם הצבאי. בעת זו מקובל היה שהמצביא ידאג לחייליו - למשל על ידי חלוקת קרקעות לווטרנים שלו. כתוצאה מכך, נוצר קשר אמיץ בין החיילים למצביאם. כעת הם היו בראש ובראשונה החיילים שלו ולא חייליה של רומא. אילו מצביאם רצה, הם הצטרפו אליו במאבק הפוליטי, אפילו אם מאבק פוליטי זה היה בלתי חוקי בעליל וגרר מלחמת אזרחים עקובה מדם.

אף על פי שסולה היה מראשי האופטימאטים וחיזק מאוד את מעמדו של הסנאט - מעוז כוחם של האופטימאטים, הדוגמה שלו הייתה גורם מתמיד לחשש ממלחמת אזרחים חדשה. חשש זה היה אחד הצירים החשובים בפוליטיקה הרומית. כתוצאה ממנו התנגדו הסנאטורים למצביאים פופולריים, ללא קשר למוצאם. כך למשל הצרו את צעדיו של פומפיוס כשחזר ממסעותיו במזרח בסוף שנות ה-60 של המאה הראשונה לפנה"ס.

הטריומווירט הראשון והקרע בין פומפיוס ליוליוס קיסר

הרפובליקה הרומית בעת מלחמת האזרחים; שטחי גאליה שנכבשו על ידי יוליוס קיסר בשנות ה-50 של המאה ה-1 לפנה"ס מסומנים בשטח מקווקו

ערך מורחב – הטריומווירט הראשון

הטריומווירט הראשון היה ברית פוליטית (amicitia) בין שלושה פוליטיקאים: גנאיוס פומפיוס מאגנוס, המצביא החשוב ביותר ברומא בעת כינון הטריומווירט, מרקוס ליקיניוס קראסוס, האיש העשיר ביותר ברפובליקה ויוליוס קיסר, הפוליטיקאי הצעיר והשותף הזוטר בטריומווירט בעת כינונו. ברית זו אפשרה לקיסר לצאת למסע כיבושיו בגאליה בזמן ששני שותפיו לברית הבטיחו את עורפו הפוליטי ברומא.

מלחמת האזרחים לא הייתה פורצת בין קיסר לסנאט אלמלא הקרע בין קיסר לפומפיוס, שותפו לברית הטריומווירט. הטריומווירט התפרק עם מותו של קראסוס באמצע שנת 53 לאחר שנהרג בקרב חרן נגד האימפריה הפרתית. קשריו של קיסר עם פומפיוס היו טובים, אך האופטימאטים החלו למשוך את פומפיוס, שאותו תקפו בצורה הקשה ביותר עד לאותה התקופה, אל הצד שלהם. כך למשל ביבולוס, אופטימט עד לשד עצמותיו, הציע שפומפיוס יהיה קונסול יחיד בשנת 52 וקאטו הצעיר, מראשי הסיעה האופטימאטית תמך בכך.

האופטימאטים ידעו שאם ברצונם להתנגד לקיסר, עליהם להסתמך בין היתר על גנרל נודע. בתקופה זו לא היו ברפובליקה גנרלים מפורסמים נוספים זולת קיסר ופומפיוס. הקריירה של פומפיוס הייתה רצופה הצלחות והוא אף זכה לערוך שלושה טריומפים, דבר נדיר ביותר בדברי ימי הרפובליקה הרומית. פומפיוס נהנה מסטטוס גבוה מאוד בעיני הרומאים ותמיכתו באופטימאטים במקרה של עימות הייתה חשובה. יתרה מכך, פומפיוס היה יכול לעמוד בראש צבאותיהם של האופטימאטים במקרה של עימות מזוין, שאכן פרץ בסופו של דבר.

ההתקפות על קיסר חודשו במלוא העוצמה בשנת 51 לפנה"ס עת מרקוס קלאודיוס מרקלוס היה קונסול. מרקלוס ביקש לבטל את מינויו של קיסר, אך נבלם על ידי פומפיוס, ששמר בשלב זה על נאמנות לקיסר. הקרע בין קיסר לפומפיוס החל להיווצר בשנת 50 לפנה"ס כשפומפיוס תמך בדרישות הסנאט לבטל את הפיקוד שניתן לקיסר. הברית עם פומפיוס הייתה חיונית לאופטימאטים. פומפיוס היה המצביא היחיד בתקופה זו ברפובליקה שהיו תחת פיקודו כוחות צבא משמעותיים. פומפיוס נהנה מחיזורי שני הצדדים ולא מיהר לתמוך באף צד באופן מפורש.

המצב הפוליטי ברומא בסוף שנות ה-50 היה נפיץ. היריבות בין קיסר לאופטימאטים הגיעה לשיא. קיסר הגיב בחלוקת שוחד נדיבה, בין היתר לגאיוס סקריבוניוס קוריו, שהיה טריבון הפלבס. תמיכתו של קוריו הבטיחה שלא יעונה לו רע במהלך השנה הזאת, אך שנת 49 לא הייתה בטוחה כלל. בנוסף לכך, הרומאים תכננו מסע מלחמה גדול נגד הפרתים לנקום על מפלתו של קראסוס בשנת 53 לפנה"ס. לצורך העניין הוחלט לשלוח 2 לגיונות לפרובינקיות המזרחיות, לגיון אחד מצבאו של קיסר ולגיון אחד מצבאו של פומפיוס. פומפיוס החליט לשלוח דווקא את הלגיון שהשאיל לקיסר למען מלחמתו בגאליה וכך יצא שקיסר איבד שני לגיונות מתוך 12 שהיו לו. בסופו של דבר, שני הלגיונות האלה נותרו באיטליה ולא נשלחו מזרחה.

למרות הקרע ההולך ומתרחב לא הכל היה אבוד. רבים הן במחנה האופטימאטי והן במחנהו של קיסר ניסו להימנע מאימות מזוין. כך למשל מרקוס טוליוס קיקרו, שעשה מאמצים כבירים להשכין שלום בין שני הצדדים. וקוריו שניסה לקדם הצעת חוק לפיה שני המצביאים הן קיסר והן פומפיוס יוותרו על פיקודיהם וכך ינטרלו את האווירה המאיימת ברפובליקה. הצעתו לא התקבלה והדרך לעימות גלוי הייתה סלולה, אף על פי שמרבית הסנטורים לא רצו בה. מתנגדיו העיקשים של יוליוס קיסר דוגמת קאטו הצעיר התחפרו בעמדותיהם. שנאתם העזה ליוליוס קיסר עיוורה אותם וזה היה אחד הגורמים החשובים לפרוץ מעשי האיבה.

הצדדים הלוחמים

יוליוס קיסר

יוליוס קיסר ותומכיו

יוליוס קיסר

ערך מורחב – יוליוס קיסר

בפרוץ מלחמת האזרחים היה יוליוס קיסר בשיא כוחו הפוליטי. הוא היה אחד הפוליטיקאים החשובים ביותר ברפובליקה הרומית. ניצחונו בגאליה הביא לו ממון עצום, בעיקר משוד של השטחים הגאליים ומכירת הגאלים לעבדות. כמות השבויים שנמכרו לעבדות הייתה כל כך גדולה שהם שברו את שוק העבדים ברומא.

בשנת 51 לפנה"ס סיים יוליוס קיסר את כיבושה של גאליה. שנת 50 הוקדשה לשני מהלכים מקבילים. מצד אחד השקיע קיסר ממון רב לתעמולה וטובות הנאה להמון בתוך רומא ולמתן שוחד בהיקף עצום לפוליטיקאים. מצד שני, פעל באופן נמרץ לבסס את מעמדו בגאליה. פעולות האיבה במלחמת גאליה נגמרו ברובן במהלך שנת 51 לפנה"ס ושנת 50 הוקדשה למאמץ דיפלומטי שנועד להבטיח את הפרובינקיה החדשה בזמן שקיסר יעדר ממנה. בכל אותו זמן, שמר על הפיקוד על הצבא שאיתו כבש את גאליה.

יוליוס קיסר לא פעל בחלל ריק. הוא נהנה מתמיכה פוליטית רבה שהורכבה משני חלקים עיקריים. החלק הראשון היה פוליטיקאים מושחתים שהוא שיחד בממון רב והחלק השני היו שרידי סיעת הפופולרים ששרדו את הפרוסקריפציות של סולה שהתרחשו דור אחד לפני פרוץ מלחמת האזרחים. בנוסף אליהם, שימוש מושכל בתעמולה ויתרה מכך חלוקת טובות ההנאה להמון הקנו לו את תמיכתו. עיקר תומכיו באו מדלת העם והוא כשל בהשגת תמיכה רשמית ממרבית הסנאטורים הבכירים{{הערה|Adrian Goldsworthy (2002), p. 9 }.

קיסר עשה שימוש מושכל מהאירועים שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים. גירוש הטריבונים של הפלבס על ידי האופטימאטים והפגיעה בהם - אמיתית או מדומה - העניקו לו ניצחון תעמולתי רב ערך. קיסר השתמש באהדה הרבה שרכשו המוני העם לטריבונים של הפלבס שהגנו על האינטרסים שלהם וטען שמעשיו הם החוקיים היות שהוא מגן על הטריבונים ואילו האופטימאטים ניצלו לרעה את כוחם הפוליטי כדי להוציא צו סנאט לא חוקי.

קיסר המשיך עם הקו הזה ולא פירק את מוסדות הרפובליקה, אלא השתדל לפעול במסגרת החוקית הקיימת, גם אם כופף אותה מעט. כך למשל כשהתברר שמרקוס לפידוס, הפראיטור היחיד שנותר ברומא לא יכול מבחינה חוקית לפקח על הבחירות, דאג לכך שלפידוס העביר חוק על פיו קיסר התמנה לדיקטטור לימים ספורים כדי שיוכל לפקח על בחירות, שבהן ניצח והיה לקונסול ביחד עם פובליוס סרוויליוס ואטיה איסאוריקוס (Publius Servilius Vatia Isauricus), שהיה בן למשפחה מכובדת ושירת יחד עם קיסר בצעירותו. פעולות אלה, אף שהיו שקופות בחוסר ההגינות שלהן, בכל זאת שמרו על המסגרת החוקית. הדבר הרגיע את האוכלוסייה הרומית שראתה שפניו של קיסר אינן לטרור מהסוג שהיה מנת חלקו של סולה.

צבאו של יוליוס קיסר

מטבע שהוטבע כהוקרה ללגיון השביעי קלאודיה ומציג את סמלו - הפר. הפר היה סמלם של לגיונות רבים בצבאו של קיסר במלחמת האזרחים

סד"כ צבאו של יוליוס קיסר (לפי סדר כרונולוגי של הגיוס לצבא)
שם הלגיון ומספרו	קרבות (כשהמידע ידוע)	היסטוריה קרבית
הלגיון השביעי קלאודיה (Claudia)	קרב אילרדה קרב דיראכיום קרב פרסלוס קרב תפסוס	גויס על ידי פומפיוס בשנת 65. בעת מלחמת גאליה היה בין הלגיונות הנאמנים ביותר והשתתף בכל הקרבות החשובים לצדו של הלגיון העשירי. בהמשך, בעת מלחמת האזרחים, נלחם לצדו של יוליוס קיסר והשתתף בקרב פרסלוס. המשיך לשרת בצבא הרומי, השתתף במלחמות רבות, בין היתר בדיכוי מרד בר כוכבא ביהודה; נותר בשורות הצבא הרומי עד 400 לספירה.
הלגיון השמיני אוגוסטה (Augusta)	קרב דיראכיום קרב פרסלוס קרב תפסוס	גויס על ידי פומפיוס בשנת 65. לגיון זה נלחם לצדו של קיסר לכל אורך המלחמה בגאליה וגם צידד בו בעת מלחמת האזרחים. בהמשך, הווטרנים של הלגיון גויסו מחדש על ידי אוגוסטוס. לאחר תום המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית, שירת בצבא הרומי עד המאה ה-4 ולקח חלק במלחמות רבות. אחרי המאה ה-4 אבדו עקבותיו ברישום ההיסטורי.
הלגיון התשיעי היספנה (Hispana - ספרדי)	קרב דיראכיום קרב פרסלוס קרב תפסוס	לגיון נאמן של יוליוס קיסר אשר צידד בו גם בעת מלחמת האזרחים נגד פומפיוס. בהמשך, צידד באוגוסטוס. בלט במערכה בספרד בשנת 24 לספירה. שירת בצבא הרומי עד המאה ה-2 והוצב באי הבריטי. עקבותיו אבדו באמצע המאה ה-2. גורלו לא נודע. ייתכן שהושמד בעת מרד בר כוכבא או במאבק נגד הגרמאנים בדנובה, אך אין לכך עדויות חותכות. הלגיון הונצח בספרים, בסדרות טלוויזיה ובסרטים רבים.
הלגיון העשירי אקווסטריס (Equesteris - רכוב)	קרב אילרדה קרב דיראכיום קרב פרסלוס קרב תפסוס קרב מונדה	גויס על ידי יוליוס קיסר בשנת 61 והיה הלגיון הנאמן ביותר בצבאו. קיסר לקח אותו לכל מערכה חשובה שבה נטל חלק. במלחמת האזרחים לקח חלק בכל הקרבות החשובים של יוליוס קיסר. בעת המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית שירת בצבאו של אנטוניוס ולאחר קרב אקטיום עבר לאוגוסטוס. בעת שירותו תחת אוגוסטוס, מרד ושמו שונה לגמינה (תאום). לאחר מכן, הוצב הלגיון בעיקר באזור דנובה, אך הועבר פעמים רבות לאזורים אחרים כדי לקחת חלק במסעי המלחמה השונים. הלגיון שלח יחידה שהשתתפה בדיכוי מרד בר כוכבא. הלגיון שירת בצבא הרומי עד שנת 400.
הלגיון האחד-עשר קלאודיה	קרב אילרדה קרב דיראכיום קרב פרסלוס	גויס על ידי יוליוס קיסר בשנת 58 ושירת בצבאו במהלך כל המלחמה. לאחר סיום המלחמה השתתף במלחמת אזרחים בין קיסר לפומפיוס ולקח חלק בקרב פרסלוס (48 לפנה"ס). בהמשך שירת תחת אוגוסטוס ולקח חלק בקרב פיליפי (42 לפנה"ס). לקח חלק בדיכוי מרד בר כוכבא (132 - 135 לספירה). המשיך לשרת בצבא הרומי עד תחילת המאה ה-5, עת הוצב בדורוסטורום (Durostorum; כיום סיליסטרה, בולגריה).
הלגיון השנים עשר פולמינטה (fulminata, נגזר מ-fulmen - ברק; ידוע גם בכינוי ויקטריס [Victrix] - המנצח)	קרב דיראכיום קרב פרסלוס	שירת תחת יוליוס קיסר במשך כל מלחמת גאליה. בהמשך השתתף במלחמת האזרחים ונכח בקרב פרסלוס וכן בקרב פיליפי לצדו של אוגוסטוס. בהמשך הוצב בפרובינקיות המזרחיות ולקח חלק בדיכוי המרד הגדול ומרד בר כוכבא. הלגיון המשיך לשרת במזרח ומוזכר ברשומות עד המאה ה-5 לספירה.
הלגיון השלושה עשר גמינה (Gemina - תאום)	קרב דיראכיום קרב פרסלוס קרב תפסוס קרב מונדה	לגיון שגויס בשנת 57 לקראת הפלישה לאדמות הבלגים. המשיך לשרת במשך כל מלחמת גאליה ונותר נאמן לקיסר במהלך מלחמת האזרחים. השתתף בקרב פרסלוס ובמסעי המלחמה באפריקה. בהמשך הוצב באזור צ'כיה והשתתף במסע עונשין נגד השבטים הגרמאנים לאחר תבוסת הרומאים בקרב יער טויטובורג. השתתף בפלישתו של טראיאנוס לדאקיה ונותר לשרת באזור זה. עקבותיו ברישום ההיסטורי נעלמו בסוף המאה ה-3 לספירה.
הלגיון הארבעה עשר הלגיון הארבעה עשר גמינה	קרב אילרדה קרב דיראכיום קרב פרסלוס קרב תפסוס	גויס יחד עם הלגיון השלוש עשרה בשנת 57 לקראת הפלישה לאדמות הבלגים. נפל למארב שטמן לו אמביוריקס בקרב אטואטוקה בשנת 54 והושמד לחלוטין. כונן מחדש בשם גמינה (Gemina - תאום). המשיך לשרת בצבא הרומי לאחר מלחמת גאליה והשתתף במלחמות האזרחים של קיסר ואוגוסטוס. לאחר מכן הוצב באזור הגבול שבין צ'כיה וגרמניה המודרניות. נשלח לדכא מרד בגאליה בשנת 21 לספירה. בהמשך הוצב על הדנובה והשתתף במלחמות נגד הדאקים. נעלם מהרישום ההיסטורי במחצית הראשונה של המאה ה-5.
הלגיון החמישה עשר	פלישה לאיטליה קרב נהר ברדגס	לגיון שגויס על ידי פומפיוס בשנת 53 לפנה"ס ונמסר ליוליוס קיסר והשתתף במלחמת גאליה. בהמשך, על פי הוראת הסנאט הוחזר לפיקודו של פומפיוס בשנת 50 לפנה"ס. האופטימאטים ניסו להשתמש בו בעת מלחמת האזרחים נגד יוליוס קיסר, אך הלגיון ערק למפקדו הישן וצידד בקיסר. בהמשך השתתף לצדו במלחמת האזרחים והושמד באפריקה תחת פיקודו של גאיוס סקריבוניוס קוריו בקרב נהר ברדגס.
הלגיון החמישי אלודאי (Alaudae - העפרוני)	קרב דיראכיום קרב תפסוס קרב מונדה	לגיון שגויס מקרב הגאלים ומכאן מגיע כינויו הקלטי (בניגוד לכינוי בלטינית, כמקובל). בעת המלחמה האחרונה של הרפובליקה הרומית צידד באנטוניוס ולאחר מכן הוצב בגבול גרמאניה. הושמד בעת מרד הבאטאווים במאה הראשונה לספירה.
הלגיון השישי פראטה (Ferata - עוטה הברזל)	קרב אילרדה קרב דיראכיום קרב פרסלוס מלחמת אלכסנדריה קרב זלה קרב תפסוס קרב מונדה.	סביר להניח שגויס על ידי קיסר באביב או בקיץ שנת 52. לאחר מלחמותיו של יוליוס קיסר שירת לרוב במזרח התיכון. נעלם מהרישום ההיסטורי במאה השלישית לספירה וייתכן שהושמד על ידי הסאסאנים
הלגיון הראשון גרמניקה (Legio I Germanica)	קרב דיראכיום	גויס על ידי יוליוס קיסר בשנת 48

בסוף המערכה בגאליה היו לקיסר 10 לגיונות (מספרים 5 עד 14). אף על פי שהתקן הרשמי של החיילים בקוהורטה עמד על 480, הקוהורטות של קיסר היו מדולדלות ומספר חייליהם היה בערך חצי מזה. בנוסף ללגיונות רומיים השתמש קיסר גם בשירותיהם של פרשים גרמאנים וגאלים מעולים ששירתו בצבאו במסגרת חיל העזר במהלך מלחמת גאליה ומספריהם הגיעו לכמה אלפי חיילים. חיל העזר כלל גם כוחות חיל רגלים שנלחמו בסגנון המסורתי שלהם. שני לגיונות נוספים (הלגיון הראשון גרמניקה והלגיון החמישה עשר) ששירתו בצבאו במהלך מלחמת גאליה נלקחו ממנו על ידי הסנאט, אך חזרו עד מהרה לשרת תחת דגלו. נראה שסך הכל שירתו בצבאו של קיסר בתחילת המלחמה 30,000 - 35,000 לגיונרים.

יחסו של קיסר לחייליו היה טוב והוא הכיר רבים מהם בשמם הפרטי. מצד אחד דרש משמעת חסרת פשרות בשדה הקרב ובתמרון, אך איפשר אורח חיים נינוח יחסית בזמן שהחיילים לא עסקו בפעילות קרבית. קידם רבים מהם בסולם הדרגות ומינה רבים לקנטוריונים הן כדי להשלים את אבדותיו בקרבות והן כדי למלא את השורות בלגיונות החדשים שגייס. יתרה מכך, קיסר חלק עמם את השלל שנתפס והתיר להם ליהנות מהכסף שנתקבל מממכר העבדים בשוק. עם זאת, לא ויתר לחייליו ודאג לאימונים מפרכים שכללו צעדות ארוכות בציוד מלא כדי להביאם למצב של חיילות טובה.

בנוסף, דאג קיסר לטפח את רוח היחידה בצבאו. הפיח בחייליו גאווה על שירותם ביחידה מסוימת ואף העניק להם אותות הצטיינות רבים, בדרך כלל בדמות כלי נשק מעוטרים במתכות יקרות ובאבני חן. היחס הטוב שהפגין לחייליו, הדאגה המתמדת לרווחתם ואותות ההוקרה שהעניק להם גרמו לכך שעם הזמן פיתחו החיילים בצבאו הערצה כלפיו והיו נאמנים לו אישית, בצורה פנאטית כמעט.

פיקוד צבאו של יוליוס קיסר

מרקוס אנטוניוס, אחד הקצינים הנאמנים של יוליוס קיסר

פרטי הקצינים של יוליוס קיסר (לפי סדר אלפביתי) ובעלי בריתו
שם ותעתיק ללטינית	השתתפות בקרבות	פרטים ביוגרפיים
מרקוס אנטוניוס (Marcus Antonius)	קרב פרסלוס	מרקוס אנטוניוס (83 - 30) היה מתומכיו הנאמנים של יוליוס קיסר. התחיל את שירותו במלחמת גאליה בדרגת קווסטור. לאחר סיום המלחמה כיהן בטריבון הפלבס ברומא והיה בין תומכיו הנאמנים של קיסר במהלך השנה שהובילה לפרוץ מעשי האיבה. במהלך מלחמת האזרחים בלט בשירותו בקרב פרסלוס. בתקדם גם בשדה הפוליטי ומונה למגיסטר אקוויטום (תוארו של סגנו של הדיקטטור) בעת שקיסר היה דיקטטור. לאחר רציחתו של יוליוס קיסר היה חלק מהטריומווירט השני. לאחר פירוקו של הטריומווירט נלחם נגד אוגוסטוס על השליטה ברומא, אך הפסיד לו בקרב אקטיום (31 לפנה"ס). התאבד בשנת 30 במצרים בעקבות תבוסתו לאוגוסטוס.
דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס (Decimus Junius Brutus Albinus)	המצור על מאסיליה	שירת בצבאו של קיסר במלחמת גאליה בדרגת לגאטוס, התבלט כמפקד הצי. במלחמת האזרחים המשיך לפקד על הצי של יוליוס קיסר. השתתף במצור על מאסיליה. לאחר סיום מלחמת האזרחים, בגד ביוליוס קיסר והיה בין קושרי הקשר לרציחתו.
גנאיוס דומיטיוס קלווינוס (Gnaeus Domitius Calvinus)	קרב פרסלוס קרב ניקופוליס
גאיוס דידיוס (Gaius Didius)	המצור על מונדה קרב ימי נגד קווינטוס אטיוס וארוס
גאיוס טריבוניוס (Gaius Trebonius)	המצור על מאסיליה
גאיוס סקריבוניוס קוריו (Gaius Scribonius Curio)	קרב אוטיקה קרב נהר ברגדס
גאיוס פביוס (Gaius Fabius)	קרב אילרדה
קווינטוס פביוס מקסימוס (Quintus Fabius Maximus)
קווינטוס פדיוס (Quintus Pedius)
גאיוס קניניוס רבילוס (Gaius Caninius Rebilus)	קרב אוטיקה קרב נהר ברגדס

יוליוס קיסר ובעלי בריתו הפופולרים נהנו מאחידות בפיקוד. הפיקוד העליון נמסר ליוליוס קיסר עצמו שפיקד על צבאו בכל המערכות החשובות. בנוסף, טיפח יוליוס קיסר במהלך המלחמה הארוכה בגאליה שדרת פיקוד איתנה שהתבססה על קצינים טובים שהוכיחו עצמם בקרבות.

בכל שנה נבחרו ברומא 24 טריבונים, אך רק חלק מהם יועדו לתפקידים צבאיים. לכן, סביר להניח שרוב (או אפילו כל) הטריבונים מונו על ידי קיסר עצמו. בנוסף, היו בלגיון בעלי תפקידים נוספים.

חנינה כתעמולה בידיו של יוליוס קיסר

דנריוס ציור של מקדש לקלמנטיה (אלת הרחמים) וכיתוב שפירושו "(הקדשה) לרחמנותו של קיסר"

יוליוס קיסר עשה שימוש רב בפנייה אל הרגש והציג עצמו כרחום. קיסר נהג במידת הרחמים כלפי הגאלים שנכנעו לו וכעת עשה שימוש תעמולתי רב בהתנהגותו במהלך המלחמה בגאליה. קיסר הציג את היחס הנוח שקיבלו הגאלים שנכנעו לו לעומת אלה שהתנגדו. קיסר נהג לסלוח לאויביו ולקבלם לשירותו לאחר שאלה נכנעו לו. החנינה לא הוגבלה לקצינים הבכירים בלבד, אלא הוענקה גם לחיילים הפשוטים שנלחמו נגדו. אלה שביקשו להתגייס לצבאו התקבלו בברכה ולא ניזוקו.

פעולות אלה נועדו להרגיע בראש ובראשנה את הציבור הרומי שחשש מחזרה לטרור שהפעילו סולה ותומכיו האופטימאטים רק דור אחד לפני כן. ההפרוסקריפציות (רשימות ראווה של נידונים למוות שהוצגו בפומבי) הזכורות לרעה הטילו פחד ומורא בלב האוכלוסייה. הגישה הרחומה הציגה את קיסר כהיפך הגמור לסולה, כרחום וחנון.

תעמולה זו השיגה את מטרתה ונחלה הצלחה מסחררת בקרב החיילים של צבאות האופטימאטים. עם זאת, למרות משיכתה, גישה זו לא הייתה מקובלת על כולם. הענקת החנינה מנעה מתומכיו של קיסר את אוצרות היריבים המובסים ולא הייתה פופולרית בקרבם. יתרה מכך, יריבים מובסים רבים סירבו לקבל את מידת הרחמים מידיו של קיסר כאילו היו הברברים הנחותים הזקוקים לרחמי האיש הגדול. רבים מהם ראו בכך השפלה רבתי וחלקם אף נטלו את חייהם ובלבד שלא לבקש את החנינה מידיו של יוליוס קיסר. אחרים, אמיצים פחות ובעלי נפש כנועה יותר, חששו שמידת הרחמים שיוליוס קיסר הפגין בעת מלחמה תתהפך ברגע שהוא ינצח במלחמה.

אופטימאטים

הסיעה האופטימאטית

ערך מורחב – אופטימאטים

אופטימאטים (בלטינית הטובים ביותר optimates) או הבוני (boni - 'אנשים טובים') היו סיעה אריסטוקרטית בעלת השקפות מסורתיות בפוליטיקה הרומית. מרבית חברי סיעה זו, שהגיעו מקרב המשפחות המיוחסות ביותר ברפובליקה הרומית, ביקשו לשמר את כוחה של האוליגרכיה הפוליטית הוותיקה. חברי קבוצת עלית זו נהנו ממנעמי השלטון ובדרך כלל סגרו את השורות בפני ה"אנשים חדשים" (novi homines), אלא אם אותם חדשים הצטרפו בכל לבם אל שורותיהם.

האופטימאטים התנגדו בתוקף לכוחם הפוליטי ההולך והגובר של המצביאים המוכשרים שביקשו לנצל את ניצחונותיהם בשדות הקרב לצבירת הון פוליטי ברומא האופטימאטים חששו שמצביאים אלה ינצלו את האהדה הציבורית כדי לכונן דיקטטורה. במקרה כזה, חלוקת השלל ממלחמות הכיבוש המוצלחות היו מתרכזות בידי הדיקטטור ולא בידי ולא בידי קבוצה שלמה. יתרה מכך, התבססו האופטימאטים על סלידה מסורתית וארוכת ימים של הרפובליקה הרומית מהמלוכה.

האופטימאטים ביקשו ליישם את מדיניותם על ידי ניסיונות להגביל את העוצמה הפוליטית של אסיפות העם ושל הטריבונים הפלבאים ולהגדיל את כוחו של הסנאט הרומי. הניצחון האופטימאטי הגדול בראשות סולה בשנות ה-80 של המאה ה-1 לפנה"ס ביסס שליטתם בסנאט ובפוליטיקה הרומית, אך לקראת שנות ה-50 התערער שלטונה של קבוצה זו על ידי כינון הטראיומווירט הראשון. האופטימאטים התנגדו לטריומווירט ובמיוחד לפומפיוס וליוליוס קיסר שבהם הם ראו את היריבים המסוכנים ביותר לסדר הקיים.

הברית בין חברי הטריומווירט ספגה מכה קשה בעקבות מותו של מרקוס ליקיניוס קראסוס בקרב חרן בשנת 53 לפנה"ס. הטריז שהובקע ביחסיהם של פומפיוס ויוליוס קיסר בעקבות מותה של יוליה, אשתו האהובה השל פומפיוס בשנת 54 לפנה"ס הורחב לכדי קרע של ממש בין שני הפוליטיקאים הבכירים לקראת סוף העשור. האופטיאמטים שלא היה להם מועמד בולט להנהגה היו זקוקים לפומפיוס שנהנה מיוקרה ציבורית רבה והיה מצביא מוכשר עם רקורד מוכח במטריה הצבאית כדי להנהיג את צבאם.

האופטימאטים ניצלו באופן ציני את הקרע בין יוליוס קיסר ופומפיוס ועשו רבות כדי לפייס את פומפיוס, יריבם המושבע אך מלפני שנים אחדות כדי להציב חזית אחידה נגד יוליוס קיסר. הם שיחקו על תחושת הגאווה של פומפיוס שנתלוותה למעמדו הרם בציבור כדי לקרב אותו אליהם על מנת שיהיה להם מצביא בעל שיעור קומה שיוכל לעמוד בראש צבאותיהם במלחמת האזרחים המשמשת ובאה. פומפיוס עצמו, למרות הדיווחים על מוראל ירוד כביכול בצבאו של יוליוס קיסר (שהתבררו בדיעבד ככוזבים) היסס. בסופו של דבר, החנופה של השכבה החברתית אליה ניסה להתקבל כל חייו שכנעה אותו והוא חבר אליהם.

אופטימאטים רבים בלטו בקנאותם. הם דיברו בגלוי על ענישה קבוצתית לא רק לקיסר ולתומכיו המוצהרים, אלא גם לסנאטורים שנותרו נייטרליים. התנהגות זו בלטה בקיצוניותה במיוחד נוכח המדיניות הרחומה שבה נהג קיסר. קיסר ניצל היטב את הלך הרוח הקיצוני במחנה האופטימאטי והציג אותם כצמאי דם.

צבא האופטימאטים

לצדו של פומפיוס ניצבו בתחילת המערכה 7 לגיונות בספרד ועוד 2 באיטליה, אך שני הלגיונות האיטלקים (1 ו-15) שירתו בצבאו של קיסר בעת המערכה בגאליה ונאמונתם הייתה מוטלת בספק. בנוסף, פומפיוס שלט בתחילת המערכה באיטליה ויכול היה לגייס בה כוחות רבים. פומפיוס אכן ניצל את שליטתו באיטליה וגייס צבא גדול. עם זאת, חלק הארי של הצבא שגויס באיטליה ומנה כ-30 קנטוריות אבד בשלבים הראשונים של המערכה לאחר שקיסר הטיל עליהם מצור ולקח אותם בשבי.

מקור חשוב נוסף לגיוס לצבאו של פומפיוס היה בהיספניה (ספרד), פרובינקיות המזרחיות וצפון אפריקה היו נאמנות לו מאז מסע המלחמה שלו באזורים אלה בשנות ה-70 וה-60. בנוסף, חלשו האופטימאטים על אוצר גדול שאפשר להם לגייס כוחות גדולים מאוד ולהעמיד צבאות שמנו עשרות אלפי חיילים.

מצבת הכוחות בצבאו של פומפיוס הייתה מלאה יותר מאשר בצבאו של יוליוס קיסר. המספר הממוצע של החיילים בקוהורטה הגיע כמעט לתקן מלא בפרוץ המערכה - כ-400 חיילים בממוצע (תקן מלא הוא 480).

פיקודו של צבא האופטימאטים

גנאיוס פומפיוס מגנוס המפקד העליון של האופטימאטים עד תבוסתו בקרב פרסלוס ב-48 לפנה"ס

פרטי הקצינים האופטימאטים (לפי סדר אלפביתי) ובעלי בריתם
שם ותעתיק ללטינית	השתתפות בקרבות	פרטים ביוגרפיים
לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס (Lucius Domitius Ahenobarbus)	המצור על מאסיליה קרב פרסלוס	פוליטיקאי רומאי חשוב, מראשי הסיעה האופטימאטית. היה בין מחוללי הקרע בין פומפיוס וקיסר. פעל באופן נמהר בתחילת מלחמת האזרחים וצבא שהיה תחת פיקודו ספג מפלה מידיו של יוליוס קיסר. התבלט בקרב פרסלוס שבמהלו פיקד על האגף השמאלי של הצבא האופטימאטי. נהרג זמן קצר לאחר ההפסד בקרב.
לוקיוס אפרניוס (Lucius Afranius)	קרב אילרדה קרב תפסוס	פוליטיקאי רומי חשוב, מתומכיו הנאמנים של פומפיוס. התחיל את הקריירה תחת פיקודו של פומפיוס בעת מלחמת סרטוריוס (שנות ה-70 של המאה ה-1 לפנה"ס). לאחר ניצחונו של פומפיוס במלחמה זו, הצטרף לפומפיוס במלחמת מיתרידטס השלישית. בתמיכתו של פומפיוס נבחר לקונסול בשנת 60 לפנה"ס. במלחמת האזרחים. היה מושל היספניה קיטריור. הובס על ידי קיסר בקרב אילרדה יחד עם מרקוס פטריוס. לאחר מכן השתתף בקרב תפסוס שגם בו הפסיד הצד האופטימאטי. נפל בשבי זמן קצר לאחר התבוסה בקרב תפסוס והוצא להורג על ידי חייליו של יוליוס קיסר.
מרקוס טרנטיוס וארו (Marcus Terentius Varro)	קרב אילרדה
פובליוס אטיוס וארוס (Publius Attius Varus)	קרב אוטיקה קרב בגרדס קרב מונדה
יובה הראשון, מלך נומידיה	קרב תפסוס
טיטוס לאביינוס (Titus Labienus)	קרב פרסלוס קרב רוספינה	טיטוס לאביינוס (בערך 100 לפנה"ס - 17 במרץ 45) היה אריסטוקרט רומי ממעמד הפרשים, אם כי משפחתו לא הייתה ממוצא מיוחס במיוחד. התחיל את הקריירה הפוליטית בשנת 63 והצטרף לקיסר בתחילת המערכה בגאליה. היה גנרל מוצלח מאוד תחת הנהגתו של קיסר ואף מונה לנציב גאליה קיסאלפינה על ידי קיסר. בסופו של דבר בגד בקיסר, ערק ליריבו פומפיוס בזמן מלחמת האזרחים ומונה למפקד הפרשים של פומפיוס. בניגוד לקריירה המוצלחת תחת קיסר, תחת הנהגתו של פומפיוס לא נחל הצלחה מיוחדת. סופו היה בקרב מונדה בשנת 45 כשנלחם לצד בניו של פומפיוס נגד קיסר.
מטלוס סקיפיו	קרב פרסלוס קרב תפסוס	פיקד על מרכז המערך בקרב פרסלוס
גנאיוס פומפיוס מגנוס	קרב דיראכיום (Dyrrhachium) קרב פרסלוס	פוליטיקאי רומי חשוב ובמצביא מהולל. בהתחלה היה בעל ברית של יוליוס קיסר, אך ערק למחנה מתנגדיו. הנהיג את הצבא של הסיעה האופטימאטית עד ההפסד בקרב פרסלוס (אוגוסט 48 לפנה"ס). לאחר התבוסה בקרב ברח למצרים, שם נרצח בפקודת השלטונות וראשו הוצג לקיסר.
גנאיוס פומפיוס (Gnaeus Pompeius)	קרב מונדה	בנו הבכור של גנאיוס פומפיוס מגנוס
מרקוס פטריוס (Marcus Petreius)	קרב אילרדה קרב תפסוס

בתחילת המערכה המפקד העליון של האופטימאטים היה גנאיוס פומפיוס מגנוס. פומפיוס היה מצביא מפורסם ומוערך מאוד. כשרונו בלט במיוחד ביכולת הארגון הטובה שלו וההבנה העמוקה בלוגיסטיקה. פעילותו הצבאית העיקרית הייתה בשנות ה-70 וה-60 לפנה"ס כשנלחם בראש צבאותיו בכל המערכות החשובות. זכה לשלושה טריומפים על ניצחונותיו (אירוע נדיר ביותר היות שאפילו טריומף אחד היה כבוד יוצא דופן למצביא מוצלח במיוחד).

מצביא חשוב נוסף ששירת תחת הדגל האופטימאטי היה טיטוס לאביינוס (Titus Labienus) שהיה סגנו של יוליוס קיסר במלחמת גאליה. לאביינוס החליט לערוק משורות צבאו של קיסר והיה הקצין הבכיר ביותר של קיסר שערק לצד השני. הסיבות לעריקתו אינן ברורות די הצורך. ייתכן שעריקתו התבססה על נאמנות קודמת לפומפיוס, היות שלאביינוס גדל באזור פיקנאום, מעוז משפחתו של פומפיוס וייתכן שנטר טינה לקיסר על כך שלא העריך מספיק את כשרונו.

למרות קבלת הפיקוד, פומפיוס לא נהנה משליטה בלעדית על צבאו. אופטימאטים רבים הרגישו חופשיים להתערב ולייעץ לו בענייני צבא. האופטימאטים הקיצוניים לא בחלו אפילו באיומים כדי להשיג את מבוקשם. לשיטת פיקוד כזאת והעדר אחדות בפיקוד היו תוצאות הרות גורל מבחינת האופטימאטים. כל אחד משך את הצבא לכיוון אחר, בלי שתהיה דרך אחת מוסכת לנהל את המערכה. בתוך כך נאלץ פומפיוס לצאת לקרב גדול נגד יוליוס קיסר בניגוד לדעתו ובמצב שבו המתנה הייתה עשויה להביא לניצחון ללא צורך בעימות מזוין. בסופו של דבר הובס פומפיוס בקרב ונהרג זמן קצר לאחר מכן במצרים.

לאחר תבוסתו של פומפיוס ומותו במצרים איבדו האופטיאמטים לא רק את המצביא המוכשר ביותר שהיה להם, אלא גם את אחדות הפיקוד שעוד הייתה להם. לאחר מותו התחלק הפיקוד בצורה אקראית בין האופטימאטים הבולטים בלי שלאיש מהם תהיה סמכות מלאה על הצבא או על ניהול המערכה. כתוצאה מכך, המאמץ המבוזר היה בעוכרי המאמץ האופטימאטי. עם זאת, ריבוי הטוענים לפיקוד העליון אפשר לאופטימאטים להקים שני צבאות נוספים לאחר התבוסה של הצבא הראשון בקרב פרסלוס ובכך להאריך את המלחמה.

מדינות נוספות שהיו מעורבות במלחמה

מצרים התלמיית

ערך מורחב – מצרים התלמיית

מצרים הייתה אחת המעצמות החשובות בעולם ההלניסטי שנוצרה בעקבות כיבושיו של אלכסנדר הגדול במחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס. מצרים נחלשה במהלך המאה השנייה לפנה"ס ובעת מלחמת האזרחים הרומית הייתה חסרת השפעה מדינית של ממש. יתרה מכך, מאבק פנים שושלתי ארוך שקדם בהרבה למלחמת האזרחים מנע כל סיכוי לשיקום. גרוע מכך, רומא בחשה בפוליטיקה הפנימית שלה כבתוך שלה, ואף קרעה ממנה את קפריסין ללא סיבה מוצדקת כלשהי. חרף חולשתה המדינית, הייתה מצרים אחת המדינות העשירות באזור והיה לה פוטנציאל צבאי רב בזכות עושרה.

מאבק הפנים שושלתי שהתחיל הרבה לפני פרוץ מלחמת האזרחים הרומית הגיע לאחד משיאיו בעת המלחמה. המאבק על השלטון התחולל בין קלאופטרה לאחיה, תלמי השלושה עשר. מצרים לא תמכה באופן רשמי באף צד במלחמת האזרחים הרומית והמלחמה הגיע אליה באופן מקרי כאשר פומפיוס בחר לברוח אליה לאחר תבוסתו בקרב פרסלוס. קיסר שרדף אחריו הגיע למצרים, גילה שפומפיוס נרצח והשתהה במצרים במשך כמה חודשים. במהלך שהותו במצרים ניהל קשר אישי עם קלאופטרה וצידד בה במהלך מלחמת האזרחים הפנימית בתוך מצרים. בזכות תמיכתו הצבאית ביססה קלאופטרה את שלטונה.

פונטוס וממלכת בוספורוס

ערך מורחב – פונטוס

גבולות ממלכת פוטוס מסומנים בסגול

פונטוס הייתה ממלכה בצפון - מזרח אסיה הקטנה. עלתה לגדולה במחצית הראשונה של המאה ה-1 לפנה"ס בעת שלטונו של מיתרידטס השישי. מיתרידטס הוכרע בסדרת מלחמות שניהל נגד הרפובליקה הרומית. ממלכתו ירדה מגדולתה והפכה למדינת חסות רומאית. ממלכת בוספורוס אוחדה עם פונטוס עוד בימיו של מיתרידטס השלישי. איחוד זה קיבל גושפנקא רומית רשמית כאשר פומפיוס העניק לפרנקס השני, בנו של מיתרידטס, שליטה על בוספורוס כפרס על תמיכתו ברומאים במהלך מלחמת מיתרידטס השלישית.

פרנקס השני שלט בפונטוס גם במהלך מלחמת האזרחים הרומית. כעת, ביקש לנצל את מלחמת האזרחים הרומית לטובתו ולהחזיר לארצו את המעמד שאבד לה. הוא פלש לממלכות שכנות באסיה ואף הצליח להביס את גנאיוס דומיטיוס קלווינוס בקרב ניקופוליס. התערבותו של קיסר החזירה את המצב לקדמותו לאחר תבוסתו של פרנקס בקרב זלה. לאחר תבסותו עברה השליטה בממלכת בוספורוס למיתרידטס הראשון, שתמך בקיסר במהלך שהותו במצרים ואף שלח צבא לעזרתו.

נומידיה ומאוריטניה

ערכים מורחבים – נומידיה, מאוריטניה

נומידיה ומאוריטניה היו שתי ממלכות ברבריות. הן לא בלטו עד המאה ה-3 כי קרתגו, המעצמה הפיניקית הגדולה של צפון אפריקה האפילה עליהם. תבוסתה של קרתגו במלחמות הפוניות (האחרונה באמצע המאה ה-2 לפנה"ס) הסירה את החסם העיקרי להתחזקותן של הממלכות האלה. אף על פי שרומא השתלטה על אדמות קרתגו, היא הקימה פרובינקיה בשם אפריקה (146 לפנה"ס) רק על חלק מהשטח הכבוש כך שהממלכות הברבריות היו חופשיות להתפתח. יוגורתה ניסה לנצל את המצב להתפשטותה של נומידיה, אך הרומאים לא ראו זאת בעין יפה. יוגורתה הובס במלחמה גדולה (112 לפנה"ס - 104 לפנה"ס) בשטחה של נומידיה. למרות הניצחון במלחמה לא סיפחו הרומאים את שטחה של נומידיה, אך מעמדה נפגע מאוד.

יובה הראשון, מלך נומידיה ניסה לנצל את מלחמת האזרחים הרומים כדי לשקם את מעמדה הפגוע של ממלכתו והימר על האופטימאטים. הוא גייס צבא גדול מאוד שכלל עשרות אלפי חיילים, מהם כ-15,000 מאומנים להלחם כלגיונרים ועוד 30 פילי מלחמה.

שני מלכיה של מאוריטניה האחים בוגוד ובוככוס השני תמכו בקיסר.

הלוחמה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת

הצבא הרומי

לגיונר רומאי בציוד מלא

ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת

בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל. להלכה רק אזרחים רומים שירתו בלגיונות, אך הלכה למעשה במלחמה זו, גם תושבי הרפובליקה שלא היו אזרחיה גויסו ללגיונות.

הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50–65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד - פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש.

בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.

כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר.

פיקודו של הצבא הרומי

קנטוריון רומאי בציוד מלא. קנטוריונים היו עמוד השדרה של הפיקוד הזוטר בצבא הרומי

הפיקוד העליון על הצבא נמסר לפוליטיקאי, לרוב בעל מאגיסטרטורה של פראיטור או קונסול או פרומגיסטורט (פרופראיטור ופרוקנוסול בהתאמה). לכן, פעמים רבות המצביא העליון היה חסר ניסיון פיקודי משמעותי, אם כי שירת בצבא במסגרת גיוס חובה. המצביא היה מאבד את האימפריום עם תום תקופת כהונתו. אף על פי שניסיון פיקודי לא היה תנאי הכרחי, פעמים רבות מגיסטראים רומאים בכירים היו בעלי ניסיון צבאי ניכר. בדרך כלל הכהונה הייתה מוגבלת לשנה אחת (בתקופת היותו פראיטור או קונסול) ולשנה אחת נוספת (במסגרת פרופראיטורה או פרוקונסולט) אך לעיתים המינוי הוארך לכמה שנים. כך למשל כיהן יוליוס קיסר במשך עשר שנים כמפקד העליון של כוחות הרפובליקה בגאליה תחת האימפריום של פרוקונסול.

על הלגיון, שהוא היחידה הצבאית העיקרית של הצבא הרומי, פיקדו במשותף שישה טריבונים, חלקם לא היו אנשי צבא מקצועיים והיו צעירים בתחילת דרכם הפוליטית, אך חלקם היו בני מעמד הפרשים והיו קצינים מנוסים ששירתו בלגיון זמן רב. עם זאת, אף טריבון לא מונה למפקד עליון של הלגיון. על כל קנטוריה פיקד קנטוריון, שהיה קצין מקצועי. הקנטוריונים היוו את עמוד השדרה של הצבא הרומי; תפקידם לא הוגבל רק לפיקוד על הקנטוריה, אלא גם לאימון החיילים ולפיקוח על המשמעת בקנטוריה.

בנוסף לקצינים האינטגרליים של הלגיונות שרתו בצבא הרומי מספר לגאטים וקצינים נוספים כמו הקווסטורים. לגאטים אלו יכלו לקבל על עצמם מגוון תפקידים, החל מפיקוד עצמאי על לגיון או אפילו על כוח גדול, וכלה במשימות דיפלומטיות ולוגיסטיות מורכבות{{הערה|Adrian Goldsworthy (2006), p. 191 }. שרשרת הפיקוד המסודרת אפשרה מקצועיות רבה וביצוע יעיל של הפקודות שניתנו על ידי הפיקוד הגבוה. יתרה מכך, הקצונה המקצועית בדמותם של הקנטוריונים אפשרה לגייס לגיונות חדשים ולאמנם תוך כדי המלחמה ובכך לדאוג להזרמה מתמדת של כוח אדם איכותי לצבא שהתדלדל בקרבות.

טקטיקת השדה הרומית

פריסת לגיון בקרב מודגמת בתרשים זה עם קנטוריות. במציאות הפריסה היא על בסיס קוהורטות, כאשר כל קוהרטה כוללת 6 קנטוריות.

חיל הרגלים הכבד היה עמוד השדרה של הצבא הרומי והיה חיוני להצלחתו הטקטית בקרב. הצבא הרומי פיתח טקטיקות מתוחכמות רבות שהיו המתקדמות ביותר בחלק זה של העולם. החלוקה של הצבא ליחידות משנה גדולות - הלגיונות, וחלוקת הלגיונות ליחידות משנה קטנות יותר - הקוהורטות, איפשרה גמישות טקטית רבה. כל אחד מהלגיונות ומהקוהורטות הללו היה מסוגל לפעול באופן עצמאי, הן במנותק מהצבא העיקרי והן בתוך הקרב כיחידות משנה שאפשרו למפקד להעביר כוחות בין האגפים וליצור עתודה בת קיימא.

בקרב התפרס הצבא הרומי בדרך כלל במבנה מסורתי של שלושה קווים על פי תבנית שחמט (ראו איור). במידת הצורך הקווים היו יכולים לשנות את המבנה לטריז משונן שהיה מסוגל לשבור את קווי האויב. נגד התקפת פרשים נהגו הרומאים להסתדר בריבועים כשהם מכוונים את כידוניהם אל מחוץ לריבוע. כלי הארטילריה הרבים של הצבא הרומי היו יעילים לטווח של כמה מאות מטרים - פי כמה מהטווח של הקשת. כלי נשק אלה שימשו לצליפה באריסטוקרטים ובמפקדים של הצד השני, שהיו קלים לזיהוי בגלל השריון הטוב שעטו לגופם.

הקרב התחיל בדרך כלל במטח כידוני הפילום, מטווח קצר מאוד - 30 עד 15 מטרים, ולאחר מכן הסתערות מיידית תוך כדי צעקת קרב, בלי לתת לאויב שהות להתאושש. מיד עם המגע עם האויב, הלגיונרים בקוהורטות של השורה הראשונה נתנו מכה עם המגן בפניו של היריב ושלפו את חרב הגלאדיוס ששימשה בעיקר לדקירה. אם ההסתערות הראשונה לא הצליחה, היה המפקד משלב את הקו השני והשלישי או מנסה לאגף את האויב. אם דבר מזה לא עזר, הייתה מופעלת העתודה כדי ליצור נקודת כובד ולפרוץ בעזרתה את קווי האויב.

בעת חנייה, בנה הצבא מחנה מבוצר עם חומה, עם מגדלי שמירה ועם חפיר. המחנה הרומאי היה למעשה מבצר עשוי עץ וכך היה קשה מאוד להפתיעו בלילה.

טקטיקת מצור

שחזור מודרני של טסטודו

לתקיפת יעד מבוצר הפעילו הרומאים שתי טקטיקות עיקריות: הסתערות עם סולמות, מגדלי מצור ואילי ניגוח. הלגיונרים הסתדרו במבנה טסטודו צפוף שהגן עליהם מפני החצים וכלי ההטלה של האויב, ובצורה זו התקרבו לחומות העיר. בנוסף, הופעלו כלי ארטילריה כבדים שלא היו פרוסים בדרך כלל בשדה הקרב - הקטפולטות. כלי ארטילרי זה היה מסוגל להטיל סלעים כבדים שהיה באפשרותם לפגוע בחומות העיר. בנוסף, ירי מכלי ארטילריה קטנים יותר - סקורפיונים ובליסטראות, סילק את האויב מהחומות ולא אפשר למגנים להתגונן באופן יעיל.

אם ההסתערות נכשלה או לא התאפשר לבצעה, הטילו הרומאים מצור. במקרים מסוימים בנו חומה מבוצרת סביב היעד או מנעו גישה לעיר. המהנדסים הרומאים היו מסוגלים לבנות סוללות עפר גדולות שאיפשרו גם את כיבושם של היעדים הקשים ביותר.

מהלך המלחמה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

המערכה בחצי האי האפניני

חציית הרוביקון

מיקום רוביקון בצפון איטליה; התוואי הנהר המדויק בעת חצייתו על ידי יוליוס קיסר אינו ידוע

קיסר לא הסתיר את כוונתו לרוץ לכהונת הקונסול, בחירות שמהן היה קרוב לוודאי יוצא מנצח. עם זאת, על פי החוק שחידש סולה, היה עליו להמתין תקופת צינון בת עשר שנים בין סיום כהונתו כקונסול בשנת 59 לפנה"ס עד שיוכל לרוץ לכהונה נוספת. תקופת הצינון הייתה אמורה להסתיים בסוף שנת 49 כך שהוא יכול היה לרוץ לבחירות של שנת 48. החוק לא נאכף תמיד, כמו במקרה של פומפיוס, שנבחר בשנת 55 לפנה"ס וגם בשנת 52 לפנה"ס אך קיסר חשש שבמקרה שלו החוק ימוצה עד תום. יתרה מכך, קיסר שחשש שבמהלך השנה שבה לא ישא משרה רשמית יהיה נתון להליכים משפטיים מצד מתנגדיו ובמיוחד מצדו של קאטו הצעיר. טענה זו מקובלת מאוד במחקר, אך עם זאת, יש המתנגדים לה וטוענים שהסיבות הן אישיות ובעיקר רצונו של קיסר להגן על כבודו (dignitas).

כדי להימנע מכניסה לעיר, כשהוא מנותק מצבאו, עשה לעצמו נפשות בשנת 52, וכל עשרת טריבוני הפלבס תמכו בחקיקה (הידועה בשם "חוק עשרת הטריבונים" על שום תמיכתם הגורפת), שאפשרה לו לרוץ לכהונת הקונסול בלי להיות נוכח פיזית בעיר. כך קיווה שיוכל להישאר במקום בטוח במחיצת צבאו בלי הצורך לעמוד למשפט.

הסנאט דרש מיוליוס קיסר לוותר על צבאו ולהגיע לרומא ללא ליווי צבאי. קיסר סירב. היו לכך סיבות רבות כמו עקשנות של שני הצדדים, טינה אישית, חשדנות ותקוות שווא שהצד השני יסוג בפני הדרישות. המלחמה שפרצה בין קיסר לסנאט לא התחוללה על רקע של קרע אידאולוגי חריף או ניסיונות להעביר רפורמות חשובות בממשל. הסיבות הן שאיפותיו האישיות של קיסר וכבודו של קיסר.

ב-1 בינואר הקונסולים החדשים נכנסו לתפקידם ובהצבעה מכרעת ב-7 בינואר הוציא הסנאט הרומי סנאטוס קונסולטום המורה לכל המגיסטראטים הרומאים לפעול בכוח על מנת להגן על הרפובליקה. שמו של קיסר לא הוזכר, אך היה ברור לכל מי הכוונה. הידיעה הגיעה לקיסר בסביבות 10 בינואר.

רוביקון הוא נהר שהיה גבול בין שטח איטליה עצמה לבין הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה. על פי החוק הרומי אסור היה לצבא הרומי לחצות את הנהר. חציית הנהר הייתה קאזוס בלי ומרידה גלויה בסמכות המדינה. בחציית הנהר השתמש קיסר במטבע לשון שהפך למפורסם "הפור נפל". תוך שהוא מתכוון לכך שהוא קיבל את החלטתו ומוכן למלחמה. קיסר חצה את הנהר בראש הלגיון ה-13 וגדוד הפרשים המסופח אליו ב-10 בינואר.

קיסר עשה מאמצים רבים כדי להראות שהוא פעל במסגרת החוק. כדי להרחיק מעצמו את האשמה בפתיחת מלחמת האזרחים, הוא לא פקד באופן ישיר על חציית הרוביקון, אלא יצא לפני חייליו ונאם להם, כשהוא מדגיש את הפגיעה בטריבונים ואת הפגיעה בכבודו. כך נראה מהצד שהוא שלהב את הצבא ונגרר אחרי להט החיילים למערכה.

למעשה, הוא החל לתכנן את המערכה זמן רב לפני כן. עוד בחורף שנת 50 לפנה"ס הורה לכל הלגיונות של צבאו להתקרב לגבולות איטליה. כך למשל בדצמבר שנת 50 לפנה"ס, או אולי אפילו מוקדם יותר, פקד על הלגיון השביעי והלגיון ה-12 לצאת ממחנות החורף שלהם בגאליה טרנס אלפינה ולהצטרף אליו בצפון איטליה מדרום לאלפים. גם יתר היחידות קיבלו הוראה לנוע דרומה. קיסר לא הזכיר את התמרון הזה בספרו, ודיווח רק על לגיון אחד שהיה תחת פיקודו המידי - הלגיון השלושה עשר גמינה. הכל במטרה להאפיל על תכנונו המקורי ולהיראות באור חיובי עד כמה שאפשר בעיני הציבור ברומא.

פלישה לאיטליה

המערכה שניהל יוליוס קיסר על אדמת חצי האי האפיניני הייתה מהירה מאוד. הוא לא המתין לכינוס צבאו, אלא השתמש בלגיון השלושה עשר גמינה, הלגיון היחיד שהיה תחת פיקודו הישיר באותה העת. קיסר חילק את הלגיון למספר שדרות וכבש במערכת בזק את הנקודות האסטרטגיות, תוך שהוא מפתיע את האופטימאטים שלא הספיקו עדיין להתארגן כראוי כי ציפו שההתקפה לא תבוא לפני בוא האביב.

למרות החשש הכבד בקרב הרומאים ממלחמת אזרחים, בזוכרם את החורבן העצום שנלווה למלחמות האזרחים הקודמות, המלחמה על אדמת איטליה התנהלה ללא אלימות רבה. קיסר ניסה בכל מאודו להימנע משפיכות דמים ומהרס רכוש וכך גם האופטימאטים שניסו להימנע מהתנגשות רבתי בשלב זה. שני הצדדים ניסו להגיע לפשרה ומשא ומתן נמרץ התנהל ביניהם, אך ללא תוצאות מעשיות.

המצביא העליון של הכוחות האופטימאטים, גנאיוס פומפיוס, עזב את רומא במחצית השנייה של ינואר והחל לרכז את צבאו בברונדיסיום כדי להעבירו ליוון בטענה שהיא לא ניתנת להגנה. מרבית המגיסטראטים, כולל שני הקונסולים הנבחרים של שנת 49 לפנה"ס, עזבו יחד איתו.

ההתנגשות הרצינית הראשונה התרחשה בקורפינום (כיום קורפיניו באיטליה). דומיטיוס אהנובארבוס לא ציית להוראתו של פומפיוס ויצא עם כוחותיו שמנו כ-30 קוהורטות (סדר גודל של 3 לגיונות). בינתיים הלגיון השנים עשר פולמינטה הצטרף ליוליוס קיסר וכוחותיו עלו לכדי שני לגיונות וכוח פרשים. דומיטיוס אהנובארבוס הסתגר בתוך חומות העיר וקיסר הטיל עליה מצור. כשנודע לדומיטיוס אהנובארבוס, שפומפיוס לא מתכוון לבוא לעזרתו, הוא נתקף בהלה וניסה לברוח, תוך שהוא נוטש את חייליו לגורלם. הדבר נודע לצבאו ואלה מרדו בו ונכנעו ליוליוס קיסר.

קיסר השתמש בכניעת הצבא היריב להשגת ניצחון תעמולתי חשוב וחנן את כל החיילים, בניגוד למקובל במלחמות האזרחים הרומיות. על פי המסורת, נטבחו בדרך כלל חיילי הצד היריב או לכל הפחות ספגו פגיעה כלכלית ניכרת. יוליוס קיסר החליט לפעול בדרך שונה בניסיון לרכוש אהדה בציבור ובעיקר בקרב החיילים. מרבית החיילים של דומיטיוס אהנובארבוס נשבעו אמונים לקיסר והתגייסו לצבאו. רובם נשלחו לאחר מכן לשמש חיל מצב בסיציליה כדי להבטיח את הספקת הדגן לרומא. לגיון נוסף נשלח לסרדיניה תחת פיקודו של מרקוס ולריוס מסלה רופוס (Marcus Valerius Messalla Rufus) בהמשך השתתפו לגיונות אלה בפלישה לאפריקה תחת פיקודו של קוריו והובסו בקרב נהר ברגדס.

נסיגת הכוחות האופטימאטים מאיטליה

פומפיוס ניסה לבצר את איטליה, אך ללא הועיל. מהירותו של קיסר מנעה כל אפשרות להתגונן בצורה יעילה על אדמת איטליה. פומפיוס גמר כבר, ככל הנראה, אומר לפנות את איטליה ואם לא אז תבוסתו של דומיטיוס אהנובארבוס שכנעה אותו סופית בדבר נחיצות הפעולה הזאת. הצבא שהיה תחת פיקודו הורכב מחיילים ששירתו בצבאו של יוליוס קיסר והיו נאמנים לו ולא לפומפיוס. בסיס כוחו הגדול ביותר היה במזרח, שם ניהל פומפיוס מערכה מוצלחת בשנות ה-60 לפנה"ס. בנוסף לכך, שאב פומפיוס השראה מסולה שחזר מהמזרח בראש לגיונותיו וכבש את רומא. מבחינה צבאית הייתה זו תוכנית טובה, אך היו לה השלכות פוליטיות קשות - נטישת הבירה נוצלה על ידי יוליוס קיסר לצבירת נקודות במגרש התעמולה הפוליטית.

פומפיוס נסוג יחד עם כוחות שנותרו נאמנים לו, בליווי סנטורים רבים, לברונדיסיום (כיום ברינדיזי, איטליה) בקצה הדרום-מזרחי של חצי האי האפניני. בעיר זו היה אחד הנמלים החשובים של הרבפוליקה והוא ביקש לנצל אותו לפינוי כוחותיו. פומפיוס הצליח להעביר מחצית מהאנשים ליוון עד שכוחותיו של קיסר הדביקו אותו והטילו מצור על העיר. קיסר ניסה למנוע את העברת הכוחות וביקש ללכוד את פומפיוס ביבשה לפני שיחזרו הספינות שהעבירו את צבאות האופטימאטים ליוון. היות שלא היה לקיסר צי ראוי לשמו, הוא החל בבניית סוללה שנועדה לחסום את הנמל. בסופו של דבר, צי האופטימאטים חזר בזמן והספיק לפנות את המחצית השנייה של הצבא ליוון בלי שקיסר יכול היה להפריע לו בכך.

אף על פי שפומפיוס ועיקר הצבא האופטימאטי חמק ליוון, הצליח קיסר להשתלט על איטליה כולה כמעט ללא שפיכות דמים. מלבד ההישג התעמולתי הרב שנגזר מכך, הצליח קיסר לשים ידו גם על אוצר המדינה הרומי שנותר שלם. כסף זה שימש אותו למימון מערכות הבאות במלחמה.

המלחמה נגד פומפיוס ופקודיו

המערכה הראשונה בחצי האי האיברי

בתחילת המלחמה, עיקר הצבא האופטימאיטי רוכז בהיספניה (ספרד). צבא זה כלל 7 לגיונות ו-80 קוהורטות בחיל העזר (כ-60,000 רגלים) ו-5,000 פרשים. כוח זה נהנה מעדיפות מספרית גדולה על צבאו של קיסר שכלל 6 לגיונות (כ-25,000 רגלים; הלגיונות של קיסר היו מדוללים עקב האבדות במלחמת גאליה), ו-6,900 - 6,000 פרשים, אך היה מפוזר בין מספר בסיסים. 3 לגיונות עמדו בהיספניה קיטריור עוד 2 בהיספניה אולטריור ועוד 2 בלוסיטניה. יתרה מכך, גם בהיספניה הפיקוד היה מופרד וכל מצביא שלט על הכוחות שניצבו בפרובינקיה שלו.

קיסר הכין את צבאו ושלח את הלגאטוס גאיוס פלאביוס עם עיקר הצבא להיספניה ואילו הוא עצמו יצא עם שלושה לגיונות למאסיליה שתושביה סירבו להיכנע לדרישותיו. הגעתו של קיסר לא השפיעה על הנחישות של בני מאסיליה והוא הטיל עליה מצור שנמשך כחצי שנה.

האופטימאטים הצליחו לאחד שניים מתוך שלושת הצבאות ופגשו את צבאו של קיסר באילרדה (כיום ליידה) אילרדה נמצאה על גדה המערבית של נהר סיקוריס (כיום סגרה - Segre, אחד היובלים של האברו). גאיוס פאביוס, הלגאטוס של קיסר, שהגיע זמן מה לפני קיסר להיפסניה עם עיקר הצבא חנה בגדה המזרחית ובנה שני גשרים כדי לאפשר מעבר לגדה השנייה. קיסר הגיע בעצמו ביוני 49 לפנה"ס להיספניה ולקח את הפיקוד לידיו. קיסר לא התמהמה והורה להשתלט על גבעה שלטת בסמוך למחנה האופטימאטים. אלה הגיבו והתפתח קרב שבסופו נהרגו 70 לוחמים מצבאו של קיסר ועוד כ-200 מצבא האופטימאטים.

גשמים עזים גרמו לשיטפון שסחף את הגשרים, אך חייליו של קיסר השתמשו בסירות לאיסוף אספקה וניצחו בכמה תקריות קטנות. הצלחות אלה עודדו את התושבים המקומיים לחבור לקיסר ואילו האופטימאטים התחילו לסגת. בינתיים, החיילים בצבא האופטימאטים החלו להתיידד עם חייליו של קיסר. המצביאים האופטימאטים ניסו למנוע זאת בכל דרך, כולל הוצאות המוניות להורג של שבוייו של קיסר, אך ללא הועיל. עד מהרה הצבא האופטימאטי החל להתפזר כשחיילים רבים חברו לצבאו של קיסר. נוכח העריקה הרבתי, לא נותרה לאופטימאטים ברירה, אלא להיכנע. גם שני הלגיונות שחנו בלוסיטניה נכנעו עד מהרה ברגע שצבאו של קיסר התקרב אליהם. כך הובס הצבא האופטימאטי הגדול בהיספניה בלי אבדות משמעותיות לאף אחד מהצדדים.

המערכה הראשונה באפריקה

בזמן שקיסר נלחם בהיספניה, נשלחו שלושת הלגיונות שנכנעו לו בקורפינום להשתלט על סיציליה. לגיון נוסף נשלח לסרדיניה. הפיקוד על לגיונות אלה נמסר לקוריו, שהיה חסר ניסיון פיקודי. כדי לסייע לו בניהול המערכה צירף אליו קיסר לגאטוס מוכשר בשם גאיוס קניניוס רבילוס. מתוך צבא זה שכלל 3 לגיונות נשלחו 2 לאפריקה יחד עם 500 פרשים.

המערכה ביוון

מפת המערכה

פרסלוס (כיום פרסלה, יוון)

מלחמה נגד אחרוני האופטימאטים

המערכה השנייה באפריקה

מפת המערכה

המערכה השנייה בחצי האי האיברי וסיום המלחמה

מפת המערכה

תוצאות המלחמה

ניצחונו של יוליוס קיסר במלחמה לא סיים את המחלוקת בין תומכי האופטימאטים לפופולרים, שעליהם נמנה יוליוס קיסר. קיסר נרצח על ידי מתנקשים בשנת 44 לפנה"ס, כשנה לאחר כינון שלטון היחיד. כתוצאה מהרצח, פרצה מלחמת אזרחים חדשה ברפובליקה הרומית, בסופה יצאו יורשיו של יוליוס קיסר עם ידם על העליונה לאחר ניצחונם בקרב פיליפי (42 לפנה"ס).

עם זאת, המערכת הפוליטית הרפובליקנית ספגה מהלומה שהיא לא יכולה להתאושש ממנה. רציחתו של קיסר לא פתרה דבר. המערכת הרפובליקנית לא הייתה מסוגלת לתפקד בצורה יעילה ותוך עשור לאחר קרב פיליפי עלה יורשו של יוליוס קיסר, אוקטביאנוס, שקיבל על עצמו בהמשך את השם אוגוסטוס שבו הוא מוכר יותר כיום. הוא הצליח להביס את מרקוס אנטוניוס, גם הוא מתומכיו המובהקים של קיסר בקרב אקטיום וכונן שלטון יחיד המכונה פרינפיקט ופתח בכך את הדרך לסיום תקופת הרפובליקה וכינון הקיסרות ברומא העתיקה.

המלחמה בספרות, באמנות ובתרבות הפופולרית

העת העתיקה

היצירה הספרותית הגדולה הראשונה שהוקדשה למלחמה היא הפואמה האפית של מרקוס אנאוס לוקאנוס, פרסליה. יצירה זו שכוללת עשרה ספרים סוקרת את תולדותיה של רומא החל מימי מלחמת האזרחים בין מאריוס לסולה, ומתמקדת, כפי שמרמז שמה במלחמת האזרחים של יוליוס קיסר ובעיקר במאבק בין יוליוס קיסר לפומפיוס. היצירה מושפעת ממסורת השירה הרומית ובמיוחד מטמורפוזות של אובידיוס ואינאיס של ורגיליוס.

רנסאנס

המלטותו של פומפיוס מאת אמן הרנסאנס הצרפתי ז'אן פוקה

המלחמה זכתה להתייחסות של אמני הרנסאנס האיטלקי דוגמת הצייר הנודע אנדראה מנטניה, שצייר ציור הידוע בשם הטריומפים של קיסר.

העת החדשה

עלילת הסדרה רומא של רשת HBO מתרחשת על רקע מלחמת האזרחים.

יחסיהם של קיסר וקלאופטרה שהתרחשו בזמן שהותו של קיסר במצרים זכתה לתיאורים רבים בספרות, בתיאטרון ובעשרות סרטים שנעשו במאה ה-20.

כך למשל מחזהו של ג'ורג' ברנרד שואו קיסר וקלאופטרה

הסופרת האוסטרלית, קולין מקאלוג הקדישה שני ספרים לתיאור מלחמת האזרחים: קיסר (Caesar; ‏ 1998) וסוס אוקטובר (The October Horse; ‏ 2002)

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

• אפיאנוס, רומאיקה, ספר 14 גרסה דיגיטלית של הספר מצוינת כאן כספר שני מתוך סדרת הספרים על מלחמות האזרחים (באנגלית)
• גאיוס סוויטוניוס טרנקווילוס. חיי שנים-עשר הקיסרים, יוליוס הא-לוהי, תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור. תל אביב, הוצאת מסדה, תשי"ט.
• פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: חייו של יוליוס קיסר, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
• פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: חייו של מרקוס טוליוס קיקרו, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
• פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: חייו של גנאיוס פומפיוס מגנוס, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
• פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: חייו של מרקוס אנטוניוס, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
• פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי רומי: מרקוס יוניוס ברוטוס, תרגם מהמקור היווני והוסיף מבוא והערות: יוסף ג. ליבס. ירושלים, מוסד ביאליק, 1954.
• גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת האזרחים, מלחמת אלכסנדריה, מלחמת אפריקה, מלחמת ספרד. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ג (2013). טקסט מלא באתר קורטיוס (באנגלית)
• דיו קסיוס, היסטוריה, ספרים 41, 42, 43
• מרקוס טוליוס קיקרו, מכתבים לאטיקוס

מקורות מודרניים

• Richard A. Billows, Julius The Collossus of Rome. Routledge, 2009
• P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
• Melissa Dowling, Clemency and cruelty in the roman world, Michigan university press, 2006
• Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
• M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921).
• Adrian Goldsworthy, The complete Roman Army. Thames & Hadson, 2003.
• Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus. Yale university press, 2006
• Adrian Goldsworthy, Caeser's Civil War 49 - 44 BC. Osprey, 2002
• Erich S. Gruen, The last generation of the Roman Republic, California university press, first ed. 1974; paper back ed. 1994
• William V. Harris in: Walter Sheidel, Ian Morris and Richard Saller (editors), The Cambridge Economic History of the Greco-Roman World. Cambridge university press, 2008.
• Ramon L. Jimenez, Caesar against Rome : the great Roman civil war, Praeger, 2000
• Anthony Kamm, Julius Ceaser a life. Routledge, 2006
• Lawrence Keppie, The Making of the Roman Army. Routledge, 1988.
• T. Mommsen, History of Rome, vol 5, 1894 (יצא במקור בשפה הגרמנית מחצית השנייה של המאה ה-19, תורגם לעברית. בערך זה נעשה שימוש בתרגום האנגלי של הספר).
• Robert Morstein-Marx, Caesar's Alleged Fear of Prosecution and His "Ratio Absentis" in the Approach to the Civil War, Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 56, H. 2 (2007), pp. 159-178
• John T. Ramsey, "The Poconsular years: Politics at a Distanse", In Miriam Griffin (ed.), A Companion to Julius Caesar, Blackwell Publishing, 2009.
• Robin Seagar, Pompey the Great: a political biography, Blackwell Publishing, second ed 2002.
• David Shotter, The fall of the Roman Republic, Routledge, 1994.
• G. R. Stanton and B. A. Marshall, The Coalition between Pompeius and Crassus 60-59 B.C., Historia: Zeitschrift für Alte Geschichte, Bd. 24, H. 2 (2nd Qtr., 1975), pp. 205-219.
• W. Jeffrey Tatum in: Nathan Rosenstein, Robert Morstein-Marx (editors), A Companion to the Roman Republic, Blackwell Publishing, 2006.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר בוויקישיתוף

• תולדות מלחמת האזרחים באתר המוקדש לרומא העתיקה (באנגלית)
• רקע ותקציר ספר מלחמת האזרחים (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25970917מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר