ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת
ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת (באנגלית: George III, ג'ורג' ויליאם פרדריק; 4 ביוני 1738 – 29 בינואר 1820) היה מלך בריטניה הגדולה ואירלנד בין השנים 1760–1820,[1] נסיך בוחר של נסיכות הבוחר מהנובר (1760–1806) ולאחר מכן מלך הנובר (1814–1820). הוא היה המלך השלישי לבית הנובר, אך שלא כמו שני קודמיו הוא נולד בבריטניה, דיבר אנגלית כשפת אם ומעולם לא ביקר בהנובר.
תקופת מלכותו, שהייתה הארוכה ביותר מכל אלו של המלכים שקדמו לו, הייתה רצופה בעימותים צבאיים שבהם היו ממלכותיו מעורבות, רובם באירופה ואחרים באפריקה, באמריקה ובאסיה. בראשית תקופת מלכותו הביסה בריטניה את צרפת במלחמת שבע השנים ונעשתה לכוח האירופאי הדומיננטי בצפון אמריקה ובהודו. עם זאת רבות ממושבותיו בצפון אמריקה אבדו במלחמת העצמאות של ארצות הברית. מלחמות נוספות נגד צרפת המהפכנית, שהחלו ב-1793 הסתיימו בתבוסתו של נפוליאון בקרב ווטרלו ב-1815.
בשארית חייו סבל ג'ורג' ממחלת נפש חוזרת ונשנית שבסופו של דבר הייתה כרונית. אף על פי שסבורים שהמחלה שממנה סבל הייתה פורפיריה, לא ידוע בוודאות הגורם למחלתו אז והיום. לאחר ההרעה הסופית במצבו ב-1810 שלט בנו הבכור, לימים ג'ורג' הרביעי, כעוצר. לאחר מותו ירש בנו את כסאו.
הניתוח ההיסטורי של דמותו של ג'ורג' זכה לנקודות מבט שונות ומגוונות. הכל בתלות בדעותיהם של הביוגרפים שלו ובמקורות שעמדו לרשותם. עד להערכה מחודשת של דמותו במחצית השנייה של המאה ה-20, הוא נתפס בארצות הברית כרודן ובבריטניה ראו בו כשעיר לעזאזל של כישלון האימפריאליזם.
ראשית חייו
ג'ורג' נולד בלונדון בבית נורפוק. הוא היה נכדו של ג'ורג' השני, מלך בריטניה ובנם של פרדריק, נסיך ויילס ושל אוגוסטה, נסיכת סקסה-גותה. בשל העובדה שהוא נולד חודשיים טרם זמנו ולא היה לו סיכוי רב לשרוד, הוא הוטבל כבר ביום לידתו. חודש לאחר מכן הוא הוטבל שוב, והפעם באופן פומבי בבית נורפוק. סנדקיו היו פרדריק הראשון, מלך שוודיה, דודו, פרידריך השלישי, דוכס סקסוניה-גותה-אלטנבורג ודודתו של אביו, סופיה דורותיאה מהנובר, מלכת פרוסיה.
ג'ורג' גדל להיות ילד בריא אך ביישן. המשפחה עברה להתגורר בכיכר לסטר שם חונכו ג'ורג' ואחיו הצעיר אדוארד על ידי מורים פרטיים. מסמכים מאותה תקופה מעידים שבגיל שמונה הוא כבר היה מסוגל לקרוא ולכתוב באנגלית ובגרמנית ולהגיב על ענייני השעה. הוא היה המונרך הבריטי הראשון שקיבל חינוך מדעי באופן שיטתי. בנוסף ללימודי כימיה ופיזיקה, הוא למד אסטרונומיה, מתמטיקה, צרפתית, לטינית, היסטוריה, גאוגרפיה, כלכלה, חקלאות, ומשפט חוקתי. זאת בנוסף לשיעורי ספורט וללימוד של מיומנויות חברתיות כמו ריקוד, סיוף ורכיבה. חינוכו הדתי היה אנגליקני. סבו של ג'ורג', המלך ג'ורג' השני, סלד מבנו, הנסיך מוויילס, אביו של ג'ורג' וגילה עניין מועט בנכדיו. ב-1751 מת הנסיך מוויילס באופן בלתי צפוי מפציעה בריאתו וג'ורג' נעשה ליורש העצר. את התואר דוכס אדינבורו הוא קיבל בירושה מאביו. שלושה שבועות לאחר מכן, העניק המלך לנכדו את התואר נסיך ויילס (התואר לא מוענק אוטומטית, אלא ניתן על ידי המלך).
באביב 1756, עם התקרב יום הולדתו ה-18, הציע המלך לג'ורג' לקבל משק בית משל עצמו בארמון סנט ג'יימס, אך בעצת אמו ואיש סודה הלורד ביוט, שמאוחר יותר שימש כראש הממשלה, סירב ג'ורג' להצעה. הנסיכה מוויילס העדיפה שג'ורג' יישאר לגור בבית, שם יכלה להחדיר לו את ערכי המוסר הקפדניים שלה.
נישואים
ב-1759 נעשו ניסיונות לשדך לג'ורג' שתי מועמדות לנישואין, אך עקב התנגדותו של הלורד לאחת והתנגדותם של ג'ורג' ושל אמו לשנייה, לא העלו המאמצים דבר. בשנה שלאחר מכן, כשהיה ג'ורג' בן 22, מת סבו והוא ירש את כס המלוכה. כעת נכנסו החיפושים אחר כלה מתאימה לקצב מהיר יותר, וב-8 בספטמבר 1761 נישאו ג'ורג' והנסיכה שארלוט ממקלנבורג-שטרליץ בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס. ג'ורג' ושרלוט הכירו זה את זה לראשונה ביום חתונתם. שבועיים לאחר מכן הוכתרו שניהם במנזר וסטמינסטר. באופן יוצא מן הכלל, לא הייתה לג'ורג' מעולם פילגש, זאת בניגוד לסבו ולבניו, וחיי הנישואים שלו היו מאושרים. הזוג הביא לעולם 15 ילדים, 9 בנים ו-6 בנות. ב-1762 רכש ג'ורג' את בית בקינגהאם, שמאוחר יותר היה לארמון בקינגהאם, כמעון למשפחתו. בתי מגוריו הנוספים היו ארמון קיו וטירת וינדזור. ארמון סנט ג'יימס שימש לצרכים רשמיים. הוא לא ניהל מסעות רבים ובילה את כל חייו בדרום אנגליה. בשנות התשעים של המאה ה-18 בילו המלך ובני משפחתו בווימות' (Weymouth), שהייתה אז מקום נופש פופולרי על שפת הים.
עלייתו למלוכה
בנאום ההמלכה שלו בפני הפרלמנט הדגיש ג'ורג' כי הוא נולד וחונך בבריטניה, ומפאר את שמה. היה לו חשוב לציין כי הוא מתנתק מאבותיו הגרמנים, שהרגישו מקורבים יותר לממלכת הנובר מאשר לבריטניה.
אף על פי שעלייתו לשלטון התקבלה בברכה על ידי הפוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית, שנת מלכותו הראשונה עמדה בסימן של חוסר יציבות פוליטית, שנבעה בעיקר על המחלוקות שנסובו על מלחמת שבע השנים. ג'ורג' גם נתפס כאוהד של המפלגה הטורית, מה שגרם לגינויו בידי הוויגים כאוטוקרט. בעת עלייתו לשלטון הניבו אדמות הכתר הכנסות מועטות בלבד. רוב הכנסות המדינה הגיעו ממסים ומהיטלים. ג'ורג' העביר את השליטה על נכסי הכתר לפרלמנט, בתמורה לכך שהם יממנו את משק הבית שלו ואת הוצאותיו. הטענות על כך שהוא השתמש בכסף לשוחד וכדי לחלק מתנות למקורביו, הופרכו על ידי ההיסטוריונים. חובותיו של המלך, שהסתכמו ב-3 מיליון ליש"ט לאורך כל תקופת מלכותו, שולמו על ידי הפרלמנט ורשימת מקבלי הקצבאות גדלה מעת לעת. ג'ורג' העניק סיוע לאקדמיה המלכותית לאמנויות מכספו הפרטי ותרם יותר ממחצית מהכנסותיו לצדקה. מבין רכישות יצירות האומנות שלו בולטים הציורים "שיעור המוזיקה" של הצייר ההולנדי יאן ורמיר וסדרת ציורים של הצייר האיטלקי קאנאלטו, אך יותר מכל היה ידוע ג'ורג' כאספן של ספרים. ספריית המלך הייתה פתוחה בפני חוקרים והייתה בסיס לספרייה לאומית חדשה.
במאי 1762 ממשלתו הוויגית של הדוכס מניוקאסל הוחלפה בממשלה טורית בראשותו של הלורד ביוט הסקוטי. מתנגדיו של ביוט פעלו נגדו על ידי הפצת השמועות נגדו, ועל ידי ניצול של דעות קדומות כנגד הסקוטים. חבר הפרלמנט ג'ון וילקס פרסם את המאמר "צפון בריטניה" (The North Briton) בו השמיץ והסית נגד ביוט ושריו. וילקס נעצר בסופו של דבר באשמת הוצאת דיבה, אך נמלט לצרפת והודח מבית הנבחרים. הוא נשפט בהיעדרו ונמצא אשם בהוצאת דיבה ובכפירה. ב-1763 לאחר שנחתם חוזה פריז שסיים את המלחמה, התפטר לורד ביוט וסלל בכך את הדרך לחזרתם של הוויגים תחת הנהגתו של ג'ורג' גרנביל (Grenville) לממשלה.
ההכרזה המלכותית של 1763 הגבילה את התפשטותן כלפי מערב של המושבות בצפון אמריקה. כוונתה של ההכרזה הייתה להפנות את ההתפשטות הקולוניאלית צפונה לנובה סקוטיה ודרומה לפלורידה, והיא הובילה לסכסוך בין המתיישבים לבין הממשלה הבריטית. הממשלה סברה, כי יהיה זה מן הראוי שהמתיישבים יממנו באמצעות מיסיהם את הגנתן של המושבות מפני האינדיאנים ומפני פלישה צרפתית אפשרית. הטענה המרכזית של המתיישבים הייתה לא גובה המיסים, אלא העיקרון הבסיסי שמבחינתם לא יכולה הממשלה להטיל עליהם מיסים כלל, כל עוד הם לא מיוצגים בפרלמנט. המתיישבים הכריזו כי כמו כל נתין בריטי יש להם את הזכות לטעון שאין מיסוי ללא ייצוג. ב-1765 גרנביל חוקק את חוק הבולים, שחייב לבייל בבולי הכנסה כל מסמך או חוזה במושבות. בינתיים, נסיונותיו של גרנביל לצמצם את סמכויותיו של המלך לא צלחו, והעלו את זעמו של ג'ורג. הוא ניסה, ללא הצלחה, לשכנע את ויליאם פיט האב לקבל על עצמו את תפקיד ראש הממשלה. לאחר תקופת מחלה קצרה, שכנראה בישרה את הבאות, הצליח ג'ורג' להסדיר את הקמת הממשלה בראשותו של הלורד רוקינגהאם ופיטר את גרנביל.
הלורד רוקינגהאם בתמיכתם של פיט ושל המלך, ביטל את חוק הבולים הבלתי פופולרי, אך ממשלתו הייתה חלשה והוחלפה ב-1766 על ידי פיט. מעשיהם של פיט ושל המלך היו כה פופולריים בצפון אמריקה שמעמדם בניו יורק עלה. ממשלתו של פיט נפלה ב-1767 ובמקומו עלתה ממשלה בראשותו של הדוכס מגרפטון. שנה לאחר מכן שב וילקס לאנגליה, העמיד את עצמו לבחירה לפרלמנט ולאחר מכן הודח ונבחר לפרלמנט פעמיים. ממשלתו של גרפטון התפרקה ב-1770 וממשלה מטעם המפלגה הטורית בראשותו של לורד נורת' עלתה לשלטון.
ג'ורג' היה אדוק בדתו ובילה שעות בתפילה, אך אדיקותו לא הייתה מנת חלקם של אחיו. הוא הזדעזע מאובדן המוסר שלהם. ב-1770 נחשף מעשה ניאוף של אחיו של המלך, הנרי, דוכס קמברלנד ושנה לאחר מכן הוא התחתן עם אלמנה צעירה בשם אן הורטון. המלך ראה בה כאישה לא מתאימה להיות כלה למשפחת המלוכה, עקב היותה ממעמד חברתי נמוך. ג'ורג' ביקש שייחקק חוק, שיאסור על בני המשפחה המלכותית להינשא ללא התייעצות מוקדמת עם הריבון. הצעת החוק לא הייתה פופולרית בפרלמנט וכן בקרב שרי הממשלה, אך היא עברה כחוק הנישואים המלכותיים 1772. זמן קצר לאחר מכן חשף אח אחר של ג'ורג', הנסיך ויליאם הנרי, דוכס גלוסטר ואדינבורו, את העובדה שהוא נישא בחשאי למריה, בתו הבלתי חוקית של אדוארד וולפול, בנו של רוברט וולפול.
ממשלתו של לורד נורת' הייתה מודאגת מאי שביעות הרצון ששררה במושבות בצפון אמריקה. כדי להרגיע את הרוחות בוטלו רוב המכסים, למעט המכס על התה. ב-1773 עלו בני החירות על סיפוניהן של ספינות להובלת תה שעגנו בנמל בוסטון והשליכו את מלאי התה למים, אירוע הידוע בשם מסיבת התה של בוסטון. הדעות בבריטניה סערו כנגד המתיישבים והוסכם שזו פעולה נפשעת. בתמיכת הפרלמנט נקט הלורד נורת' בצעדים שכונו בשם חוקי הכפייה על ידי המתיישבים. נמל בוסטון נסגר וחוקת מסצ'וסטס בוטלה, כך שחברי בית המחוקקים העליון של המושבה מונו על ידי הכתר במקום להיבחר על ידי חברי הבית התחתון. עד לנקודת זמן זו קיווה המלך כי המשבר ייפתר בדרכים מדיניות, וברוח זו גם הנחה את שריו, אף על פי שהם היו ספקנים בקשר להצלחת צעדים אלה. ניתן לומר שהאחריות לפרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית לא מוטלת על ג'ורג' השלישי. אף על פי שהאמריקנים מתארים אותו כרודן, הוא פעל באותן שנים כמונרך חוקתי על פי עצת שריו.
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
ערך מורחב – מלחמת העצמאות של ארצות הברית
מלחמת העצמאות של ארצות הברית הייתה שיאה של התנועה האזרחית והפוליטית של המהפכה האמריקאית. אירועים אלה התרחשו עקב חוסר הייצוג של תושבי המושבות בפרלמנט הבריטי. בהקימם מחוזות בשלטון עצמאי ב-1774, הם עקפו את מנגנון הממשל הבריטי. לאחר שהעצומות שהגישו תושבי המושבות לקבלת ייצוג נדחו, הוכרזו מנהיגי המרד כמורדים במלך והלחימה החלה. המושבות הכריזו על עצמאותן ב-4 ביולי 1776. פסלו של ג'ורג' בניו יורק נהרס והבריטים כבשו את העיר, אך איבדו את השליטה בבוסטון. פלישה רבתי מקנדה שאמורה הייתה לנתק את ניו אינגלנד נכשלה עם כניעתו של המפקד הבריטי בקרב סרטוגה.
לעיתים קרובות מואשם ג'ורג' השלישי בעקשנות שהשאירה את בריטניה במלחמה עם המהפכנים האמריקאים בניגוד לעצת שריו. מחקרים היסטוריים מודרניים מגינים על ג'ורג' מתוך גישה, שבהקשר של אותה התקופה, הוא פעל באופן שכל מלך היה פועל ולא היה מוותר על טריטוריה בסדר גודל כזה. יתר על כן, ג'ורג' פעל באופן מתון יחסית למלכים מקבילים בתקופתו. לאחר קרב סרטוגה, דעת הקהל והפרלמנט היו בעד המשך המלחמה. הגיוס התנהל בקצב מהיר ומתנגדי המלחמה, אף על פי שהיו קולניים, נשארו במיעוט. לאחר הכישלונות בצפון אמריקה ביקש הלורד נורת' להעביר את תפקידו לויליאם פיט האב, שלדעתו היה האיש המתאים יותר להתמודד עם המצב, אך המלך סירב להיעתר לבקשתו. תחת זאת הוא הציע שפיט יכהן כתת-שר בממשלתו של נורת', אך פיט סירב לשתף פעולה ומאוחר יותר באותה שנה הוא מת. בראשית שנת 1778 צרפת, שהייתה יריבתה המרה של בריטניה, חתמה על ברית עם ארצות הברית וכתוצאה מכך החלה הסלמה במלחמה. עד מהרה הצטרפו לארצות הברית ולצרפת גם ספרד והרפובליקה ההולנדית, ומנגד לא הייתה לבריטניה כל בעלת ברית ראויה לשמה. גל של התפטרויות של שרי ממשלת בריטניה החל והלורד נורת' ביקש שוב להשתחרר מתפקידו, אך המלך התעקש ועמד על כך שהוא ימשיך לכהן. כוחה של האופוזיציה כנגד המלחמה היקרה גדל, וביוני 1780 פרצו בלונדון כתוצאה מכך מהומות הידועות בשם מהומות גורדון.
בעת המצור על צ'ארלסטון עוד האמינו הלויאליסטים בניצחונם, כאשר הבריטים הנחילו לפטריוטים שורה של תבוסות כבדות בקרב קמדן ובקרב על בית המשפט של גילפורד. בסוף שנת 1781 החדשות על כניעת הכוחות הבריטים בקרב יורקטאון הגיעו ללונדון. התמיכה הפרלמנטרית בלורד נורת' קרסה לחלוטין ובשנה שלאחר מכן הוא התפטר מתפקידו. המלך הכין טיוטת כתב התפטרות שמעולם לא הוגשה ולבסוף הכיר בתבוסה בצפון אמריקה והורה על תחילתם של דיונים לקראת הסכם שלום. במסגרת שלום פריז ב-1783 הכירה בריטניה בעצמאותה של ארצות הברית והחזירה את פלורידה לספרד. כאשר הגיש ג'ון אדמס את כתב האמנתו כשגריר ארצות הברית בלונדון ב-1785, הכיר ג'ורג' בכך שעליו להתרגל למערכת היחסים החדשה בין ארצו לבין מושבותיו לשעבר.
מאבק חוקתי
לאחר נפילתה של ממשלתו של הלורד נורת' ב-1782 הוקמה ממשלה וויגית בראשותו של הלורד רוקינגהאם בפעם השנייה, אך הוא מת תוך חודשים ספורים. תחתיו מינה המלך את ויליאם פטי, הרוזן משלבורן (William Petty). צ'ארלס ג'יימס פוקס סירב לשרת תחתיו ודרש את מינוי של ויליאם קבנדיש-בנטינק, הדוכס מפורטלנד (William Cavendish-Bentinck). ב-1783 אילץ בית הנבחרים את הלורד שלבורן לפרוש מתפקידו וממשלתו הוחלפה בקואליציה של נורת' ופוקס. הדוכס מפורטלנד מונה כראש הממשלה, פוקס מונה כשר החוץ ונורת' לשר הפנים.
המלך לא חיבב את פוקס בשל דעותיו ובשל דמותו. הוא סבר שפוקס הוא חסר מצפון ומושפע מהנסיך מוויילס. ג'ורג' השלישי לא אהב למנות שרים שהוא לא חיבב, אך לממשלתו של פורטלנד היה רוב בבית הנבחרים ולא ניתן היה להחליפה בקלות. הוא חשש מאוד כאשר חוקקה הממשלה חוק, שלפיו השליטה בהודו תעבור מחברת הודו המזרחית הבריטית לנציבים שימונו על ידי הפרלמנט. אף על פי שלמלך היה חשוב שתהיה שליטה הדוקה יותר על החברה, האישים שהיו מועמדים לתפקידי הנציבים היו כולם בעלי ברית פוליטיים של פוקס. מיד לאחר שבית הנבחרים אישר את החוק ביקש המלך ליידע את חברי בית הלורדים כי כל מי שיצביע בעד החוק יחשב לאויבו. בית הלורדים דחה את אישור החוק ושלושה ימים לאחר מכן התפטרה ממשלתו של פורטלנד. וויליאם פיט הבן מונה כראש ממשלה וג'ורג' טמפל כשר החוץ שלו. ב-17 בדצמבר 1783 הצביע הפרלמנט על הצעת החלטה המגנה את השפעתו של המלך על החלטות הפרלמנט וטמפל נאלץ להתפטר. הדבר גרם לאי יציבות של הממשלה ושלושה חודשים מאוחר יותר איבדה הממשלה את הרוב שלה בפרלמנט והתפטרה. בבחירות שנערכו ניצח פיט.
מבחינתו של ג'ורג' השלישי מינויו של ויליאם פיט היה ניצחון. הוא הוכיח שהוא יכול למנות ראשי ממשלה על בסיס הפירוש שלו לדעת הקהל, מבלי לקבל הכתבות מהרוב בבית הנבחרים. במהלך כהונתו של פיט תמך המלך ברבים מיעדיו הפוליטיים של פיט והעניק תוארי אצולה רבים, כך שייווצר לפיט רוב של תומכים בבית הלורדים. במהלך כהונתו של פיט ואחריה, עלתה האהדה הציבורית כלפי המלך בבריטניה. העם הבריטי העריץ אותו בשל אדיקותו הדתית ובשל העובדה שהוא נשאר נאמן לאשתו. הוא היה אהוב על ידי ילדיו וקיבל קשה את מותם של שניים מילדיו בינקותם. עם זאת, הוא חינך את ילדיו חינוך קפדני. הוא ציפה מהם לשקוד על לימודיהם מהשעות המוקדמות של הבוקר ולחיות חיי אמונה דתית. כאשר ילדיו סטו מהחינוך שהקנה להם, כפי שבניו עשו בבגרותם, הדבר גרם לו לאכזבה מרובה.
מחלתו הראשונה ומשבר העוצרות
באותה תקופה התערערה שפיותו של ג'ורג' עקב מחלה לא ידועה. מחקר שפורסם בשנת 2005 על דוגמאות משיערו של המלך חשף ערכים גבוהים של ארסן, שהוא הגורם המשוער למחלה. מקורו של הארסן לא ידוע, אך ייתכן שהוא היה מרכיב של תרופות או מוצרי קוסמטיקה שהמלך השתמש בהם. ייתכן גם שג'ורג' סבל לזמן קצר מהמחלה כבר ב-1765, אך הוא לקה בה לזמן ארוך יותר בקיץ 1788. בסופו של מושב הפרלמנט הוא יצא לנפוש במעיינות החמים של צ'לטנהאם כדי להחלים. הייתה זו הנסיעה הארוכה ביותר שהמלך עשה מחוץ ללונדון, 150 ק"מ, אך מצבו החמיר. בנובמבר הוא החל להשתגע, דיבר לעיתים שעות ללא הפסקה, העלה קצף מפיו וקולו נעשה צרוד. מחוסר יכולתם של רופאיו לקבוע את הסיבה למחלתו, נפוצו שמועות על מצבו, כמו הסיפור שהוא לחץ יד עם עץ בחשבו שזהו מלך פרוסיה. הטיפול במחלות נפש באותה תקופה היה פרימיטיבי במושגים של ימינו ורופאיו של ג'ורג' טיפלו בו על ידי ריסונו בכוח עד שהיה נרגע, או על ידי שימוש באמצעים שיוציאו ממנו לחה.
עם כינוסו של הפרלמנט, התנצחו ביניהם פיט ופוקס על התנאים לכינון עוצרות במהלך מחלתו של המלך. בעוד ששניהם הסכימו שהמועמד המתאים ביותר לתפקיד עוצר יהיה בנו הבכור של המלך, הנסיך מוויילס, הם היו חלוקים בדעותיהם על היקף סמכויותיו של הנסיך כעוצר בהשוואה לסמכויותיו של המלך. לפיט היה חשש שהוא יודח מתפקידו אם הנסיך ימונה לעוצר והוא טען כי רק בסמכותו של הפרלמנט למנות את העוצר וביקש להגביל את סמכויותיו. בפברואר 1789 חוקק חוק העוצרות שאישר לנסיך לפעול כעוצר, אך לפני שהיה סיפק בידו של בית הלורדים לאשר את החוק, קם המלך ממיטת חוליו.
המאבק בצרפת והמשבר הקתולי
.jpg)
לאחר החלמתו של ג'ורג' עלתה האהדה הציבורית כלפיו וכלפי פיט על חשבונם של הנסיך מוויילס ושל פוקס. טיפולו האנושי בשני חולי נפש שתקפו אותו ב-1786 וב-1790 תרמו גם הם לדעה החיובית בציבור כלפיו. הניסיון להתנקש בחייו ב-1800 בוצע לא על רקע פוליטי, אלא על רקע הזיות אפוקליפטיות של המתנקשים. נראה היה שהמלך לא היה מוטרד מהתקרית, והוא אף הלך לישון מיד לאחריה.
המהפכה הצרפתית ב-1789 שהורידה מהשלטון את בית המלוכה הצרפתי הדאיגה מאוד את אצולת הקרקע בבריטניה. כאשר צרפת הכריזה מלחמה על בריטניה ב-1793 ג'ורג' התיר לפיט להגדיל מיסים, לגייס צבא והגביל את תקפותו של חוק הביאס קורפוס. הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה, שכללה את אוסטריה, את פרוסיה ואת ספרד, התפרקה ב-1795 כאשר פרוסיה וספרד חתמו על הסכמי שלום נפרדים עם צרפת. הקואליציה האנטי-צרפתית השנייה, שכללה את רוסיה ואת האימפריה העות'מאנית הובסה ב-1800. רק בריטניה לבדה נותרה במאבק נגד נפוליאון.
הפוגה קצרה במעשי האיבה אפשרה לפיט לרכז את מאמציו באירלנד, שם אירעו התקוממות וניסיון לנחיתה צרפתית ב-1798. ב-1800 אישרו הפרלמנטים של בריטניה ושל אירלנד את חוק האיחוד, שאיחד את בריטניה הגדולה ואת אירלנד למדינה אחת הידועה בשם הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. ג'ורג' ניצל את ההזדמנות כדי לוותר על התואר "מלך צרפת" שמלכי אנגליה ובריטניה החזיקו מאז תקופת מלכותו של אדוארד השלישי. הרעיון שג'ורג' יישא בתואר "קיסר האיים הבריטיים" לא צלח. כחלק ממדיניותו בנושא אירלנד, תכנן פיט לבטל כמה מגבלות חוקיות על קתולים. המלך טען שתמיכתו בשוויון זכויות לקתולים תעמוד בניגוד לשבועה שנשא בעת הכתרתו, שלפיה הוא מתחייב להגן על האמונה הפרוטסטנטית. בעמדו בפני התנגדות המלך מצד אחד והתנגדות הציבור מצד שני, איים פיט להתפטר מתפקידו. באותה תקופה החלה שוב הרעה במצבו הבריאותי של המלך, שהעמידה בסכנה את המהלך לאישור שוויון הזכויות לקתולים. ב-14 במרץ 1801 הוחלף פיט בהנרי אדינגטון, שהתנגד למתן שוויון הזכויות לקתולים, ביטל את מס ההכנסה והחל בתהליך של צמצום ממדי הצבא. באוקטובר 1801 הוא חתם על הסכם שלום עם צרפת.
ג'ורג' לא ראה בשלום עם צרפת דבר ממשי, ומבחינתו היה ההסכם רק ניסוי. ב-1803 התחדשה המלחמה אך דעת הקהל לא נתנה באדינגטון אמון כמנהיג שיכול להוביל את המדינה במצב כזה והעדיפה את פיט במקומו. האפשרות של פלישה לבריטניה על ידי נפוליאון נראתה ממשית יותר מתמיד ותנועת מתנדבים המונית קמה כדי להגן על הממלכה מפני צרפת. בסוף אוקטובר, בשיאו של הפחד מפני פלישה, סקר ג'ורג' מסדר של 27,000 מתנדבים בהייד פארק שצעדו במשך שני ימים וצפה בהם קהל של כ-500,000 צופים בכל יום. לאחר ניצחונו של האדמירל הוריישו נלסון בקרב טרפלגר האפשרות של פלישה צרפתית ירדה מעל הפרק.
ב-1804 לקה ג'ורג' שוב במחלתו. לאחר החלמתו התפטר אדינגטון ופיט מונה כראש ממשלה במקומו. פיט רצה למנות את פוקס כשר בממשלתו, אך המלך התנגד. ויליאם גרנוויל ראה בכך עוול שנעשה לפוקס וסירב להצטרף לממשלה החדשה. פיט התרכז בהקמתה של הקואליציה האנטי-צרפתית השלישית שכללה את אוסטריה, רוסיה ושוודיה. גורלה של קואליציה זו לא היה שונה משתי קודמותיה והיא התמוטטה ב-1805. הכישלונות באירופה גבו מחיר מבריאותו של פיט והוא מת ב-1806. במקומו מונתה ממשלה בראשותו של ויליאם גרנוויל שאחד מחבריה היה פוקס, שאת מינויו קיבל המלך בלית ברירה. לאחר מותו של פוקס בספטמבר 1806 נקלעו המלך והממשלה לעימות. כדי להרחיב את הגיוס הציעה הממשלה בפברואר 1807 לבטל את ההגבלות על גיוס קתולים כך שאלה יוכלו לשרת בכל דרגי הצבא. המלך הורה לממשלה להוריד את ההצעה מעל סדר היום ולא להעלות אותה לעולם. השרים הסכימו לבטל את הצעד הזה אך סירבו להתחייב בקשר למצבים עתידיים. הממשלה פוזרה ובמקומה הוקמה ממשלה בראשות הדוכס מפורטלנד כשההנהגה האמיתית שלה הייתה בידיו של שר האוצר ספנסר פרסיבל. הפרלמנט פוזר ובבחירות שהתקיימו זכתה הממשלה לרוב בפרלמנט שתמך בה.
בסך הכול לא ביצע ג'ורג' השלישי החלטות פוליטיות משמעותיות במהלך תקופת מלכותו. החלפתו של פורטלנד בפרסיבל ב-1809 הייתה שולית בחשיבותה.
סוף חייו
בסוף שנת 1810, בשיאה של האהדה הציבורית כלפיו, אך כשהוא כבר עיוור כמעט לחלוטין וסובל משיגרון, היה מצבו הבריאותי של המלך קשה. לדעתו, המחלה נגרמה בשל מצוקתו שנגרמה בשל מותה של בתו הצעירה האהובה, הנסיכה אמיליה. הוא קיבל את הצורך בחקיקתו של חוק העוצרות של 1811 והנסיך מוויילס מונה כעוצר. למרות סימני החלמה שנראו במאי אותה שנה, בילה ג'ורג' השלישי את שארית חייו בבידוד בטירת וינדזור ומוחזק כבלתי שפוי.
ב-1812 נרצח ראש הממשלה ספנסר פרסיבל (ראש הממשלה הבריטי היחידי שכהונתו הסתיימה בנסיבות כאלה) ותחתיו מונה הלורד ליברפול, שכיהן בעת הניצחון הבריטי במלחמות הנפוליאוניות. קונגרס וינה הוביל לכמה שינויים טריטוריאליים משמעותיים מבחינתה של נסיכות הנובר שהפכה לממלכת הנובר.
בינתיים התדרדרה בריאותו של המלך. הוא סבל משיטיון ונעשה עיוור לחלוטין ושמיעתו אבדה כמעט לחלוטין. הוא לא היה מסוגל לדעת או להבין שהוא הוכתר כמלך הנובר ב-1814 או שאשתו מתה ב-1818. במהלך חג המולד של 1819 הוא דיבר הבלים במשך 58 שעות ברציפות ובשבועות האחרונים לחייו הוא לא היה מסוגל ללכת. הוא מת בטירת וינדזור בערבו של ה-29 בינואר 1820, שישה ימים לאחר מותו של בנו הרביעי הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן. הבן המועדף עליו, הנסיך פרדריק, דוכס יורק, היה איתו בשעת מותו. ג'ורג' השלישי נקבר ב-16 בפברואר בקפלת סנט ג'ורג' בטירת וינדזור.
לאחר מותו של ג'ורג' השלישי, מלך אחריו בנו הבכור ג'ורג' הרביעי, שמת עשר שנים לאחר מכן מבלי להשאיר אחריו צאצאים חוקיים. אחריו מלך אחיו, ויליאם הרביעי, שגם הוא לא העמיד צאצאים חוקיים. אחריהם מלכה המלכה ויקטוריה, בתו היחידה של דוכס קנט, שהייתה האחרונה לבית הנובר.
מורשתו
ג'ורג' השלישי חי 81 שנים ו-239 ימים ומלך במשך 59 שנים ו-96 ימים, יותר מכל קודמיו. רק המלכה ויקטוריה והמלכה אליזבת השנייה חיו ומלכו יותר שנים ממנו.
ג'ורג' כונה על ידי הסטיריקנים "ג'ורג' האיכר" (Farmer George), בתחילה כלעג על העניין שגילה בעניינים חקלאיים יותר מאשר בפוליטיקה, אך בהמשך רמז הכינוי על קרבתו לעם, שהייתה משמעותית יותר באופן יחסי לבנו שהיה מרוחק ומתנשא. בתקופתו של ג'ורג' השלישי, שהתעניין בחקלאות, הגיעה המהפכה החקלאית בבריטניה לשיאה, ותחומי המדע והתעשייה התקדמו מאוד. גידול חסר תקדים נרשם בגודלה של האוכלוסייה הכפרית, שלאחר מכן הגיע ממנה רוב רובו של כוח האדם שהניע את גלגלי המהפכה התעשייתית. אוסף המכשירים המדעיים של ג'ורג' מוצג כיום במוזיאון המדע שבלונדון. הוא יזם את בנייתו ותחזוקתו של הטלסקופ שבנה האסטרונום ויליאם הרשל שהיה הגדול ביותר שנבנה בזמנו. הרשל גילה ב-1781 את כוכב הלכת אורנוס ובתחילה קרא לו בשם Georgium Sidus (כוכב ג'ורג') על שמו של המלך.
בדעת הקהל זכה ג'ורג' השלישי הן לדמוניזציה והן לתשבחות. בשנים הראשונות למלכותו הוא זכה לאהדה רבה, שירדה לאחר אובדן המושבות במלחמת העצמאות של ארצות הברית. דעותיהם של ההיסטוריונים בהערכת דמותו היו חלוקות. היו כאלה שראו בו כאחראי לאובדן המושבות והאמריקנים שביניהם ראו בו רודן. הערכה מחודשת של דמותו במחצית השנייה של המאה ה-20 ראתה בו קורבן של מחלתו ושל הנסיבות. רובם של ההיסטוריונים רואים בתקופתו את המשך התהליך של אובדן כוחה של המלוכה.
תאריו
- 4 ביוני 1738 – 31 במרץ 1751: הוד מעלתו המלכותית הנסיך ג'ורג'
- 31 במרץ 1751 – 20 באפריל 1751: הוד מעלתו המלכותית הדוכס מאדינבורו
- 20 באפריל 1751 – 25 באוקטובר 1760: הוד מעלתו המלכותית, נסיך ויילס
- 25 באוקטובר 1760 – 29 בינואר 1820: הוד מלכותו המלך.
בבריטניה היה תוארו כמלך: "ג'ורג' השלישי, בחסד האל, מלך בריטניה הגדולה, צרפת ואירלנד, מגן האמונה" ב-1801 כאשר התאחדה בריטניה עם אירלנד, הוא השמיט את תוארו כמלך צרפת שהיה בשימושם של כל מלכי אנגליה מאז תביעתו של אדוארד השלישי על צרפת בימי הביניים. תוארו מאז היה: "ג'ורג' השלישי, בחסד האל, מלך הממלכה המאוחדת ואירלנד, מגן האמונה".
בגרמניה היה תוארו: "דוכס בראונשווייג ולינבורג, הנסיך הבוחר של האימפריה הרומית ה"קדושה"" עד לנפילתה של זו ב-1806. הוא המשיך לשאת בתוארו כדוכס עד אשר קונגרס וינה הכריז עליו ב-1814 כ"מלך הנובר".
שלטי האצולה
-
הנסיך מויילס
(1751–1760) -
מלך הממלכה המאוחדת (1760–1801) -
מלך הממלכה המאוחדת (1801–1816) -
מלך הממלכה המאוחדת (1816–1820)
.svg)
.svg)
.svg)
.svg)
צאצאיו
- ג'ורג' הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (1762—1830)
- הנסיך פרדריק, דוכס יורק ואלבני (1763–1827)
- ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת (1765–1837)
- שארלוט, הנסיכה המלכותית (1766–1828)
- הנסיך אדוארד אוגוסטוס, דוכס קנט וסטראת'רן (1767–1820)
- אוגוסטה סופיה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1768–1840)
- אליזבת, נסיכת הממלכה המאוחדת (1770–1840)
- ארנסט אוגוסט הראשון, מלך הנובר (1771–1851)
- הנסיך אוגוסטוס פרדריק, דוכס סאסקס (1773–1843)
- הנסיך אדולפוס, דוכס קיימברידג' (1774–1850)
- הנסיכה מרי, דוכסית גלוסטר ואדינבורו (1776–1857)
- סופיה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1777–1848)
- אוקטביוס, נסיך הממלכה המאוחדת (1779–1783)
- אלפרד, נסיך הממלכה המאוחדת (1780–1782)
- אמיליה, נסיכת הממלכה המאוחדת (1783–1810)
אילן יוחסין
| ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה | סופיה דורותיאה, דוכסית בראונשווייג-צלה | יוהאן פרידריך, מרקיז ברנדנבורג-אנסבך | אלאונורה, נסיכת סקסוניה-אייזנך | פרידריך הראשון, דוכס סקסוניה-גותה-אלטנבורג | מגדלנה זיבילה מסקסוניה-וייסנפלס | קרל וילהלם, נסיך אנהלט-צרבסט | סופיה, דוכסית סקסוניה-וייסנפלס | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ג'ורג' השני, מלך בריטניה | קרולינה, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך | פרידריך השני, דוכס סקסוניה-גותה-אלטנבורג | מגדלנה אוגוסטה, נסיכת אנהלט-צרבסט | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| פרדריק, נסיך ויילס | אוגוסטה, נסיכת סקסוניה-גותה-אלטנבורג | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מידע על ג'ורג' השלישי באתר בית המלוכה הבריטי
- מידע על ג'ורג' השלישי באתר www.bbc.co.uk
- "What was the truth about the madness of George III?", www.bbc.com, 15 April 2013
- ביוגרפיה של ג'ורג' השלישי מתוך אתר www.spartacus.schoolnet.co.uk
- מידע על ג'ורג' השלישי מתוך אתר www.nndb.com
- ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ החל מ-1801, כמלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד.
| מלכי אנגליה ומלכי הממלכה המאוחדת | ||
|---|---|---|
| ההפטרכיה (שבע הממלכות) | ||
| מלכי שבע הממלכות | מזרח אנגליה • אסקס • קנט • מרסיה • נורת'מבריה • סאסקס • וסקס | |
| ממלכת אנגליה | ||
| בית וסקס | אגברט • אתלוולף • אתלבאלד • אתלברט • אתלרד הראשון • אלפרד • אדוארד הראשון • אלפווארד • אתלסטאן • אדמונד הראשון • אדרד • אדוויג • אדגר • אדוארד השני • אתלרד השני • סוון (מדנמרק) • אתלרד השני • אדמונד השני • קנוט (מדנמרק) • הרולד הראשון (מדנמרק) • הארדיקאנוט (מדנמרק) • אדוארד השלישי • הרולד השני • אדגר אתלינג | |
| המלכים הנורמנים | ויליאם הראשון • ויליאם השני • הנרי הראשון • מתילדה • סטיבן | |
| בית פלנטג'נט | הנרי השני • ריצ'רד הראשון ("לב הארי") • ג'ון • הנרי השלישי • אדוארד הראשון • אדוארד השני • אדוארד השלישי • ריצ'רד השני | |
| בית לנקסטר | הנרי הרביעי • הנרי החמישי • הנרי השישי | |
| בית יורק | אדוארד הרביעי • אדוארד החמישי • ריצ'רד השלישי | |
| בית טיודור | הנרי השביעי • הנרי השמיני • אדוארד השישי • ג'יין גריי • מרי הראשונה • אליזבת הראשונה | |
| בית סטיוארט | ג'יימס הראשון • צ'ארלס הראשון • צ'ארלס השני • ג'יימס השני • מרי השנייה וויליאם השלישי (בית אוראנז'-סטיוארט) • אן | |
| הממלכה המאוחדת | ||
| בית הנובר | ג'ורג' הראשון • ג'ורג' השני • ג'ורג' השלישי • ג'ורג' הרביעי • ויליאם הרביעי • ויקטוריה | |
| בית סקסה-קובורג-גותה | אדוארד השביעי • ג'ורג' החמישי | |
| בית וינדזור | ג'ורג' החמישי • אדוארד השמיני • ג'ורג' השישי • אליזבת השנייה • צ'ארלס השלישי | |
| דוכסי אדינבורו | ||
|---|---|---|
| בית הנובר | הנסיך פרדריק (1726–1751) • ג'ורג' השלישי (1751–1760) • הנסיך ויליאם הנרי (1764–1805) • הנסיך ויליאם פרדריק (1805–1834) | |
| בית סקסה-קובורג-גותה | הנסיך אלפרד (1805–1834) | |
| בית מאונטבאטן | הנסיך פיליפ (1947–2021) | |
| בית וינדזור | הנסיך צ'ארלס (2021–2022) • הנסיך אדוארד (2023–היום) | |
| הקודם: ג'ורג' השני |
מלך בריטניה הגדולה ואירלנד 1760–1800 |
חוק האיחוד של 1800: הפיכתו למלך הממלכה המאוחדת |
| אין: הוא עצמו כמלך בריטניה הגדולה ואירלנד |
מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד 1801–1820 |
הבא: ג'ורג' הרביעי |
| הקודם: גאורג השני |
נסיך בוחר מהנובר 1760–1807 |
אין: הנסיכות אוחדה לממלכת וסטפאליה |
| אין: התפרקות ממלכת וספאליה והקמת ממלכת הנובר |
מלך הנובר 1814–1820 |
הבא: גאורג הרביעי |
34965611ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת
- מלכי אנגליה
- דוכסי אדינבורו
- ריבוני מסדר הבירית
- ריבוני מסדר הדרדר
- ריבוני מסדר פטריק ה"קדוש"
- ריבוני מסדר האמבט
- ריבוני מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש"
- בריטים במלחמות הנפוליאוניות
- בריטים ממוצא גרמני
- בית הנובר
- נסיכים בוחרים באימפריה הרומית ה"קדושה"
- אישים הקבורים בקפלת ג'ורג' ה"קדוש" בטירת וינדזור
- בריטים שנולדו ב-1738
- בריטים שנפטרו ב-1820