רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה

רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה (1225–1295) היה פילוסוף, משורר ומתרגם יהודי שחי בספרד. תולדות חייו אינן ידועות, ושנות לידתו ופטירתו משוערות על סמך כתביו.

תולדות חייו

פלקירה הירבה לכתוב. בימי נעוריו, כתב שירים ופיוטים, אך בהגיעו לגיל 40 החליט לעזוב את השירה ולעסוק בפילוסופיה ובמדעים. היה בעל ידע רב בפילוסופיה העברית והיוונית ובקיא בכתבי הפילוסופים היוונים והערבים. כתב ספרים רבים שכולם מכוונים להראות את חשיבות הפילוסופיה להבנת התורה. היה מהתומכים הגדולים ברמב"ם. בכתביו רצה להוכיח כי אין סתירה בין הפילוסופיה להלכה. בין השאר צידד בעמדות הרמב"ם אל מול טענות מתנגדיו.

יצירתו

אבן פלקירה כתב אגרות להגנה בפולמוס על כתביו, וכתב גם פירוש חשוב ('מורה המורה') על קטעים נבחרים מ"מורה נבוכים". בעקבות מורו הרוחני הרמב"ם, ביקש אף פלקירה לפשר בין התורה לבין הפילוסופיה, ובמקום שדברי מקרא ואגדות חז"ל עמדו בסתירה לתפישות פילוסופיות, פירש אותם בדרך אלגורית. פלקירה חשב והאמין כי דעות הפילוסופים אפלטון ואריסטו ויתר הפילוסופים שווים הם בלי שום הבדל, וכי הן תואמות את דעות התורה והאמונה. פלקירה השתדל להוכיח בספר "אגרת הוויכוח", כי חובה על כל תופש תורה, ללמוד גם פילוסופיה. שלט בערבית ותירגם לעברית חיבורים רבים של חכמים ערבים.

‫פלקירה כתב בסוגות ספרותיות שונות:‬ ‫פירושים למקרא ולאגדות חז"ל, פרשנות למורה הנבוכים, וחיבורים פילוסופיים עצמאיים. בעוד שרוב הפילוסופים היהודיים בני זמנו נהגו לשקף את דעותיהם האישיות והרדיקליות בחיבוריהם הפילוסופיים, ובחיבוריהם העוסקים בפרשנות המקרא ואגדות חז"ל הם הציגו דעות מתונות יותר, אבן פלקירא נהג להפך, ופירושיו למקרא משקפים דעות פילוסופיות קיצוניות בהרבה מאלו שבכתביו הפילוסופיים. עשרות בודדות של שנים אחרי כתיבת הפירוש למקרא, התייחס אליו ר' שלמה אלקונסטנטין בפירושו לאגדות‬ ‫חז"ל לפי סדר פרשיות התורה, וכתב: ”וכדי שיהיו [האגדות] מסודרים ונמצאים למי שיבקשם, אביא קצתם על‬ ‫דרך מקצת פרשיות שאמצא שהם מסכימים עם זה הדעת‬ ‫הפילוסופי. ומצאתי לר' שם טוב ן' פלקירא שלקח זה הסדר, ועשה כמו‬ ‫כן קצת פרשיות. וכשתעיין בספרו ותמצא כי הוא העלים יותר ממה‬ ‫שגלה, והיה מגלה טפח ומכסה עשרה, מפחד שמא יגנוהו יושבי עירו,‬ ‫לפי שהיה זה הדעת בזמנם זר בעיניהם מצד ההרגל ומסבה אחרת, איני‬ ‫רשאי לזוכרה”.

לדעתו של אבן פלקירה, לימוד התורה של היהודי אמור להיות דרך ספרי פסיקת ההלכה של הרי"ף והרמב"ם ואילו לעיסוק הלמדני בעיוני הלכה מיוחס מקום משני בלבד: ”‫בתחלה יתעסק בתורה שבכתב ואחר כך בתורה שבעל פה שהיא פירושה.‬ ‫ודי לאדם שבזמן הזה בקראו הלכות רב אלפסי זכרונו לברכה, ויקרא‬ ‫עמהם ספרי רבינו משה זכרונו לברכה, שהם נקראים משנה תורה, כי‬ ‫הם דברים נכוחים, גם פירוש המשניות ספר מועיל מאד, והרוצה לעמוד‬ ‫על הפסק די בדבריו. ואם יפנה טוב הוא שישנה במשניות ובגמרא שהיא‬ ‫פירושם, כדי ליגע המחשבה ולחדד אותה, כי זה הכרחי בלמוד, כי היגיעה‬ ‫בה תקל על האדם הידיעה וההבנה ושיזכור אותם הענינים. אבל אגיד‬ ‫לך דבר: כי אין ראוי לבלות כל הימים בקושיות ודחיות כמו שעושים רבים,‬ ‫ומיגעים נפשם כל הלילה בקריאת הלכה ובבוקר אם ישאל השואל ענין‬ ‫מענינה אין מענה”.

ספר המבקש

ספר שכתב פלקירה בהגיעו לגיל 40. שם הספר בא מערבית (היגוי: טאלב אלעלם) תלמיד מבקש החכמה שהוא בעצם הפילוסוף.

עלילת הספר

הספר עוסק באיש צעיר הנלהב ללימודים ומבקש את דרך האמת, ולשם כך הוא פונה אל שישה-עשר בעלי מקצועות שונים כדי לשמוע מפיהם דברים על אומנותם. האנשים שפגש אותם הם:

עשיר גיבור חרש רופא חסיד מדקדק משורר חכם תורני (חכם בתורה ובחכמה)

חשבוני תשבורי חכם החכמת המראות תוכן חכם בחכמת הניגון בעל חכמת הדיבור מומחה במדעי הטבע פילוסוף

המבקש הולך מבעל מקצוע אחד למשנהו ופוגש כל אחד ושואל אותו מה המטרה של המקצוע ומה הכיוון במקצועו ואיך הוא מצליח? השאלות שלו אינן שאילות תם שנובעות מחוסר כוח הבנה וחוש ביקורת. להפך, הוא חושף נקודות חולשה בדברי בני שיחו והוא מגלה מי מהם מרגיש נבוך על ידי שאלה קשה ואף מכריח אותו להודות שאין לו תשובה עליה. לאחר שהוא מקבל אינפורמציה ראויה בנושא שעל הפרק, הוא נשאר אצל בעל המקצוע כתלמיד להשתלם במקצועו, לימודיו נמשכים פרק זמן קצוב, שבועות, חודשים או שנים ואחר כך הוא פונה לתחנתו הבאה. מסעו הגדול של המבקש מסתיים אצל הפילוסוף, כלומר אצל חכם העוסק במה שלמעלה מן הטבע, במטאפיזיקה, חכם זה אינו מוכן להשיב על שאלותיו, הוא מציע לו במקום זה ללמוד לבדו ובצנעה את החכמה הא-לוהית.

מגמתו הברורה של פלקירה היא אפוא להראות כי החכמה הא-לוהית עולה על יתר החכמות, לפי סדר הזמנים של "ספר המבקש" לומד הגיבור את כל מקצועות החכמה בלא פחות מעשרים ושתיים שנים, ועדיין איננו יודעים כמה שהה בתחנה האחרונה של מסעו. רצונו של פלקירה למסור לקוראיו ידיעות מועילות בתחומים שונים, ושאיפה זו גרמה לו להקדיש חלקים רבים בספרו לסקירות מרוכזות ויבשות על מדעים שונים.

סגנון הספר

ספר המבקש מחולק לפרקים הוא כתוב בסגנון פרוזה חרוזה ושירים עד שער 7, וממנו ואילך כתוב בפרוזה רגילה. מעבר זה מתרחש בהתאם מוחלט לתוכן, עד שהמבקש פוגש את המשורר שהוא בעצם המקצוע השביעי שמגיע אליו, אבל אחרי שמגלה המבקש שהמשורר מזייף את האמת בשירים ואין טעם לשירה הוא מיישג את זה מייד ועובר לכתוב בפרוזה רגילה. אין הרבה זיקה בין ספר זה למקאמה.

ביקורת וסאטירה

בספר המבקש מגיעה הסאטירה בספרות העברית להישג חשוב. קודמיו של פלקירה התקיפו לפעמים את סביבתם העוינת באופן כללי, ולפעמים תקפו יחידים מסוימים שהיו שנואים עליהם במיוחד. בספר זה מסתכל פלקירה מקרוב בנציגים של מעמדות או מקצועות שונים, ניצנים של ביקורת חברתית שלא ידענו כמותה לפני כן עולים לפנינו בספר זה. כבר פגישתו הראשונה של המבקש מעוררת תשומת לב, פלקירה מצייר כאן את דיוקנו של איל כספים יהודי, שר נכבד, שאל כיוצא בו הפנו משוררי ספרד את שירי התהילה שלהם. אין ספק שמדובר בטיפוס שהיה מוכר לפלקירה, והוא צייר אותו כפי שידעו במציאות. נכבדים אלה, ראשי קהילה, חלפנים, חוכרי מיסים וכדומה, דאגו לעיתים קרובות אך ורק לעצמם, התנכרותם לקהילותיהם עוררה עליהם שנאה כללית, בתקופה שאנו מדברים בה התרחבה התהום הפעורה בין המשוררים לאנשי הממון. העשיר בתיאורו של פלקירה מורם מעם, מלכים ורוזנים מבקשים את קרבתו. הוא מסתובב בבגדי פאר, אך מסורו פגום, הוא משוכנע כי הכסף יענה את הכל וכי בן חורין הוא לעשות מה שלבו חפץ. לדבריו מגמתו העיקרית היא לאסוף כסף ולהלוותו בריבית. הוא אף מוכן לתת למבקש עצה טובה איך להצליח בעסקים: לדעתו טוב לאדם שישקיע שליש מכספו במקרקעין, שליש בחפצי ערך, ושליש ישמור במזומנים. המבקש משתדל להשפיע עליו שיעודד את פיתוח החכמות, אך דבריו נתקלים באוזניים אטומות. העשיר צוחק על העניות וגם על אנשי הרוח הסובלים תמיד מחסרון כיס. לשווא מתאמץ המבקש לעורר את רגישותו ברומזו למצבם העלוב של היהודים בדורו. לחינם הוא מדגיש כי הונם של ישראל בגולה בחזקת עראי. דברי האזהרה של המבקש נאמרים תחילה במתינות, אך לבסוף הם הופכים לשיר רב צער ותבונה:

”הישמח היהודי האמלל, / וחלקו בין בני אדם מקלל! ואם היום יהי עשרו כחול ים / למחר יהלך ערום ושולל. ומה יצדק ילוד יעקב ויזכה,/ העוד אויבו ידינהו ופלל? ואיך ירים לראשו ישראל / והנה הוא בדם מכות מגולל! א-לוהים, עמך הושע, אשר אז / תקדש את שמך המחלל”

שיר זה מכניסנו אל האווירה ששררה בקטלוניה זמן מועטה אחרי הוויכוח של הרמב"ן עם פבלו כריסטיאני: שנאת היהודים הלכה וגברה, והמלך סחט את כספם של היהודים בדרכים שונות.

הפגישה השנייה של המבקש עשויה בוודאי להפליאנו גם היא. מארחו השני מוגדר כ"גיבור", ובדין נשאלת השאלה מה המעמד או המקצוע שמייצג איש זה. פלקירה מספר שהגיבור יפה מראה, בעל גוף חזק ובריא. הוא מעריך את הכוח הפיסי בלבד, ומבטל את הרוחניות. אמנם ידועים לנו מן התקופה ההיא קצת יהודים שהיו מאומנים בלחימה ואפילו יחידים שיצא להם שם של בריונים ופורעי פרעות. אבל טיפוסים כאלה בוודאי לא היו שכיחים, וקשה לדעת מה ראה פלקירה לתאר דמות כזאת בספרו. אולי ביקש ליצור ניגוד חריף בין הדמויות השונות ששרטט ולגוון כך את התמונה. מכל מקום אנו עומדים שוב על הקרקע המוצקה של המציאות באחת הפגישות הבאות, כשאנו נכנסים לביתו של הרופא. בימי הביניים הרבו היהודים לעסוק במקצוע הרפואה. פלקירה עצמו התייחס בכבוד רב לרפואה, וראה בה אחת מן החכמות האצילות ביותר. אך נראה שהערכתו לא הייתה גורפת. הוא נהג במי שעשו את הרפואה קרדום לחפור בו לפי הכלל של "כבדהו וחשדהו". דרך אגב, הלעג לרופאים נפוץ מאוד בספרות העולם, מימי קדם עד זמננו. קל להבין שזו הייתה הדרך היחידה שנשארה פתוחה לפני חולים שרצו להתנקם במעניהם. על הקשר הדוק בין הרופא לקברן כבר עמד מרטיאליס הרומי במכתם שנון שלשונו כך: (אתמול היה דיאולוס רופא, כעת הוא קברן. מה שהוא עושה כקברן עשה גם כרופא).

רעיון דומה מאוד מובע גם במכתם עברי המובא ב "ספר המבקש", אלא שאין הוא של פלקירה: הוא נמצא כלשונו כבר ב ספר שעשועים ליוסף אבן זבארה. לשון המכתם הזה כך הוא:

”אמר זמן לכסיל: היה רופא / תמית בני אדם בעד הונם
יתרון לך על מלאכי מות / כי הם ימיתון האנוש חנם”

לשיאה מגיעה הסטירה על הרופא, שותפו של מלאך המוות.

בשירה ובפרוזה העברית, למן ימי הביניים ועד העת החדשה, מרובים הטקסטים בגנות הרופאים, ואפשר להרכיב מהם אנתולוגיה רבת היקף. אין פלא אפוא שאבן פלקירה ניצל את ההזדמנות וצירף עצמו לרשימה הנכבדת הזאת. תרומתו לנושא לא תישאר בודדת בספרות העברית של ספרד הנוצרית, כפי שעוד נראה להלן.

בתיאורו שך פלקירה פועל הרופא בביטחון עצמי מפליא כל כך עד שהמבקש הסתכל בו לוקה בהלם: מה שמתרחש אצל איש זה בשעות קבלת חולים מזכיר לו מעשי כישוף. הרופא מאשר את התרשמות המבקש:

”יש מי שאמר כאשר אלו התחבולות ראה / שלא נשאר מהכשוף בין בני אדם אלא מלאכת הרפואה.”

המבקש מתייחס אמנם הכבוד ובהוקרה לחכמת הרפואה, ושואל מנציגה הניצב לפניו ידיעות מפורטות על טיב מקצועו, ואולם למרבה הפלא אין הוא מביע כלל רצון להתקבל אצלו כתלמיד, כמעשהו בשאר המפגשים. ייתכן שהתנהגותו הלא-מוסרית של הרופא, המתוארת בספר באריכות, פסלה אותו בעיני המבקש מלשמש לו מורה. אכן בסוף השיחה מודה הרופא בגילוי לב ציני במעשי תרמית שלו, אם כי הוא תולה את הקולר גם העניין זה בראש ובראשונה חוליו האווילים:

”שאל המבקש: "ומה צורך לעשות אלו התחבולות בתחלואים/ ולהטעות אלו השומעים והרואים?" / השיב הרופא: כדי להוקיר זאת המלאכה מעיני ההמון/ ולולא זה לא היה משיג הרופא אל הממון/ ולא היו מבקשים לו אפילו שירפא חינם.”

מטעמים מובנים יש לנו עניין מיוחד בשיחת המבקש עם המשורר, היינו עם חברו למקצוע של פלקירה. עלינו לזכור כי בשעה שפלקירה חיבר את השיחה הזו הייתה לו דעה קדומה על השירה, שהרי אז כבר החליט לפנות לה עורף. הפגישה עם המשורר מאלפת מפני שהיא מביאה לפנינו כמה מן הדעות על השירה שנפוצו בימי הביניים. המבקש אינו מתייחס בכבוד רב למקצוע הזה. מיד עם ראשית דבריו הוא מודיע שמוטב היה למשורר עצמו להתמסר ללימוד החכמות. לחיזוק דבריו הוא מביא את הטענה הנושנה על הכזב שבשיר: "ראיתי והנה הפכפך דרך ומשורר וזר/ נכרי לחכמי לב ולאנשי אמת מוזר/ כי לכילי יאמר שוע ונדיב אל נבלים/ דבר בליעל יצוק בו ועמו התולים"

המשורר, הנמנה עם המצליחים מבני מקצועו, מגיב בזעם. לדעתו יש למשורר תפקיד מכובד בחברה דווקא בזכות דברי התהילה והגנאי שהוא כותב, וכן בזכות שירי הקודש שלו, שבהם הוא נותן ביטוי נשגב לאמונת האדם, ביטוי שגם המקרא לא נמנע ממנו. הוא מזכיר את שמותיהם של כמה משוררים טובים, ומודיע שהם פעלו בספרד (מסתבר שכוונתו לאנדלוס). אמנם יש מהם שפעלו בקטלוניה ובפרובנס, אלא שאת אלה אין להשוות אל עמיתיהם הספרדים. תשובותיו של המשורר לשאלות ספציפיות של המבקש מעידות על רמה פרימיטיווית למדי של תפיסה אסתטית. בעיניו המשקלים משמשים כקישוטים לשירה, וניתן לדמותם אל הצבעים והזהב שבהם מקשטים ציורים. המבקש שואל:

”ומה הטעם שיהיו המלות אשר ידברו בהם המשוררים שקולות?”

המשורר משיב:

”מפני שזאת תהיינה יותר שלמות בדמוי ומפוארות אצל הנפש המדמה, המתאוה לראות הדבר המפואר והיפוי, כמו שיתאר האמן הצלם במחוגה ומיפה אותו במיני הצבעים והזהב.”

החומר המדעי בספר המבקש

רצונו של פלקירה למסור לקוראיו ידיעות מועילות בתחומים שונים, ושאיפה זו גרמה לו להקדיש חלקים רבים בספרו לסקירות מרוכזות ויבשות על מדעים שונים.

חשיבות בפני עצמה נועדת לחומר המדעי הרב הכלול בספר המבקש. והוא עדיין צריך לימוד. כבר נאמר לעיל שמעין הדברים הללו הביא אבן פלקירה בספר "ראשית חכמה" שכתב בנעוריו.

החומר המדעי שבשני הספרים ערבי במקורו. בעת הזאת ניזונו כל מדעני אירופה מחכמת הערבים, שהייתה בעצם שאילה, ולעיתים הרחבה, של המורשת המדעית של העולם ההלניסטי. בשני החיבורים שהוזכרו שאב פלקירה עמוקות העיקר מן האנציקלופדיה הערבית הגדולה "רסאיל אכ`ואן אלצפא" ("איגרות אחי הטהרה"), ספר מונומנטלי הדן באריכות, בלשון ספרותית נמלצת, בכל החכמות שהיו ידועות במזרח בימי הביניים הקדומים. ספר זה, שהשפעתו העזה ניכרת בכמה וכמה חיבורים עבריים במזרח ובספרד, הושלם סביב שנת 970 בבצרה: עקבותיו בולטים בספרותנו כבר ב"חובות הלבבות" של ר' בחיי אבן פקודה ואולי גם בכתבי רבי שלמה אבן גבירול.

שילוב חומרים מדעיים בחיבור בלטריסטי אינו צריך להתמיה באופן מיוחד בתקופה הזאת: למן המאה הי"ב ואילך הביאה הסקרנות הכללית של קהל הקוראים את המחברים לתבל את ספריהם בדברי מדע שונים. התופעה ידועה בספרות המשעשעת של המאה הי"ב ושל המאות שלאחריה באירופה המערבית, והיא בולטת מאוד למשל ב"ספורי קנטרברי" של צ'וסר. גם בספרותנו הקדים בעניין הזה כאמור יוסף אבן זבארה בעל ספר שעשועים את פלקירה.

אבל בכל החיבורים שהתופעה ניכרת בהם נלקחים החומרים המדעיים מן התחומים שעוררו בימי הביניים עניין מיוחד, כגון רפואה, מדעי הטבע, אסטרולוגיה וה"מדעים" האוקולטיים, גם יוסף זבארה מילא את ספרו בעיקר ידיעות מתחום הרפואה, אבל הביא באחד המקומות, כפי שצוין, גם עניינים מ"חכמת" הפרצוף. כוונת הסופרים בשיבוץ החומר המדעי הייתה קישוטית, לא דידקטית: לפי טעם הקוראים ראוי היה שחומרים מסוג זה יבואו בכל ספר שנועד לקריאה משעשעת. מה שעומד לפנינו בספר המבקש שונה מזה: פלקירה אמנם סמך על הקונוונציה הספרותית הזאת, אבל גייס אותה למטרות דידקטיות ופולמוסיות - החומר המדעי שבספר המבקש הוא חלק מן ה"תחמושת" שהמחבר מפעיל כדי לכבוש את לב קוראיו.

הידיעות המדעיות הנערמות בספר אכן בונות לקורא, אם כי לא באופן סיסטמטי ממש וגם לא ביעילות גדולה, תשתית של ידע מדעי, שעליה יכלה להיבנות השכלתו הפילוסופית. אמנם דברי המדע של ספר המבקש כתובים בלי חן ולעיתים קרובות אין הם מובנים לתלמיד המתחיל, אבל היא הנותנת: דרך יומרנית זו של הוראה אלמנטרית מכוונת הייתה בימי הביניים להרים את קרנם של מקצועות המדע בעיני הקוראים ולעורר בהם תשוקת לימוד נמרצת. השיטה מורגשת בכמה מקומות גם ב"בן המלך והנזיר" בעיקר לקראת סוף הספר. אבן פלקירה גם פורש קשת רחבה מאוד, בלתי שגורה בגיוונה, של מקצועות מדע, ומטעים את הקורא, ולו מעט, מכל החכמות כמעט. גם בעניין זה יש ייחוד מפורש בספר המבקש.

בתי הנהגת גוף הבריא

מוצר מובהק של הקו הפופולריזטורי ביצירתו הפורה של אבן פלקירה הוא גם השיר הדידקטי ה"כפול" שלו "בתי הנהגת גוף הבריא" ו"בתי הנהגת הנפש".

בחיבור הזה הולך אבן פלקירה בעקבות ר' יוסף אבן זבארה, בעל "בתי הנפש", ויהודה אלחריזי, בעל "רפואות הגווייה", שכתבו שירי לימוד על נושאים מחכמת הרפואה. שלושתם ממשיכים ביצירתם את מסורת השירים הלימודיים שייסד בספרד הנוצרית רבי אברהם אבן עזרא. בדומה לשני קודמיו גם אבן פלקירה הולך בחיבורו בעקבות ספרי הרפואה של הרמב"ם, וגם הוא, כמותם, בונה את שירו, על שני חלקיו, בצורת המדויג' כלומר בבתים שקולים במשקל כמותי קלאסי (המרובה) הנחרזים בחרוז שמצמיד בכל בית את הדלת אל הסוגר ומשתנה מבית לבית. בדרך הזאת בנה ראב"ע כזכור את שירו המפורסם על "צחוק" השחמט. אבל ראוי לומר שמבחינת טיב החיבור ורמתו אבן פלקירה עולה על קודמיו: שירו מועיד בו שלא לחינם התפאר בכישרונו הפיוטי בראש "ספר המבקש". חיבורו כתוב בלשון צחה וחלקה מאוד: ברור ממנו שאומנות השקילה הייתה טבעית אצלו והוא ידע להשתמש בה בלי קושי. גם היקף השיר גדול יותר משל קודמיו והוא אף שיטתי יותר מצד הנושאים הנדונים בו.

חלקו השני, "בתי הנהגת הנפש", קובע כמובן ברכה לעצמו בהקשר הזה, והוא חידוש של אבן פלקירה. בחלק הזה מייעץ המשורר לקוראיו עצות מוסריות הגונות כדי שגופם הבריא יהא אכסניה לנפש בריאה. בלשון יפה ובכוח שידול ושכנוע לא מבוטל. אף כאן מורגשים ועיונותיו של הרמב"ם: הדרך הממוצעת היא המומלצת למי שבקש לקיים את בריאות נפשו. הוא מוזמן "לקנות" ראשית כול "יושר ותומה", אבל מיד אחר כך ללכת "בדרכי התבונה" כדי להיות נמשל מכוח זה "עם הגבוהים / ומתדמה כמלאך הא-לוהים". כדי להשיג חכמה ראוי לו לעמול קשה: אין חכמה נקנית בלי מאמץ רב.

בריא הנפש מתעלם מתענוגות הגוף ומן התאורה, מתרחק מן הכסילים, דבק בחכמים, קונה לעצמו חבר ומשקיע בטיפוחו את כל מרצו. הוא מקפיד על מוצא פיו ומרגיל עצמו אל הענווה, אל השתיקה ואל ההצטנעות. את סודו לא יגלה לאחרים, גם לא לחברים קרובים, ויתחכם ליריביו : הוא לא יבטח בהם, ויישמר פן יפרשו לו "פח ומוקשים". בדרך כלל ינהג כמנהג הבריות, וישתדל שלא לסטות מן המקובל. הוא יקבל את האמת ממי שאמרה ויחלוק כבוד לבריות כפי חכמתם ושכלם. יהיה נדיב אבל לא יפזר את הונו, יסתפק במועט ולא יצטרף למתנת בשר ודם. וכשיגיע לגיל חמישים: ”והיא כשנת דרור אל היקושים /בפח יצרם ורשת תאותם / ויעורו ישנים משנתם /ויחלפו ימי ילדות ושחרות /ותצא משבי נוער לחרות” ינטוש "הבלי הזמן ותעתועיו", יתן ליציריו ספר כריתות, ויימכר ליוצרו לצמיתות.

איגרת המוסר

זה חיבור קטן שעיקרו באוסף עשיר למדי של משלי חכמה שונים. סביב האוסף הזה בנה המחבר עלילה צנומה. גם כאן מופיע מעין ה"מבקש" הוא נער בן עשר בשם כלכול, המתבודד במדבר ולומד שם מפי חכם זקן, שמו הימן האזרחי, חכמה ובינה ותוכחות מוסר. דברי חכמה נוספים הם מלקטים גם מפי שני גברים שמוצאם מערב ומהודו. ערכה של היצירה הזאת כשלעצמה אינו רב, אבל יש בה חומר למחקר ספרותי משווה. אין ספק שפלקירה הכניס לחיבור הזה הרבה עניינים שמצא במקורות ערביים.

דרך אבן פלקירה בתרגום

דברי הפילוסופים היוונים וההלניסטיים הגיעו לימי הביניים בשפה ערבית, וכך הן הערבים הן הערביסטים מבין הוגי הדעות היהודים, אשר פלקירה היה אחד מהם, יכלו להתוודע אליהם מקרוב, פלקירה תרגם באופן עצמאי טקסטים לעברית של גדולי הפילוסופיה, היה אחד החלוצים במפעל היסטורי זה, אם רבי יהודה ורבי שמואל אבן תיבון הם מראשוני המתרגמים של טקסטים שחיברו גדולי הפילוסופיה היהודים, אז משה אבן תיבון ושם טוב אבן פלקירה הם מחלוצי המתרגמים של כתבי הפילוסופים הערביים. פלקירה מתרגם לעברית אף את הטקסטים שהוא מפרש מתוך מורה נבוכים, אף על פי המצויים לפניו הן תרגומו של רבי שמואל אבן תיבון, הן גם תרגומו של רבי יהודה אלחריזי, ולא עוד אלא שב'מורה המורה' מייחד פלקירה פרק שלם לביקורת על תרגומו של אבן תיבון ולעיתים אף על תרגום אלחריזי למורה נבוכים. מסתבר שהתרגומים אשר עמדו לפניו נראו לו ראויים לעיון ולתיקון.

מחיבוריו של אבן פלקירה

• "אגרת הנהגת הגוף והנפש"
• "אגרת הוויכוח", קושטא של"ז.
• "ראשית חכמה", ברלין תרס"ב.
• "ספר המעלות", ונציה תרנ"א.
• "ספר המבקש", קראקא רס"ו.
• "מורה המורה" - פירוש ל"מורה נבוכים" של הרמב"ם. החיבור נדפס על ידי מרדכי לייב בן משה ביסליכיס בפרסבורג בשנת 1837, ושנית, במהדורה מדעית והשוואתית, על ידי יאיר שיפמן, בהוצאת מאגנס, ירושלים 2002.
• תקציר "מקור חיים" של רבי שלמה אבן גבירול
• "דעות הפילוסופים"
• "אגרת המוסר", ירושלים תרצ"ו, בתוך: קובץ על יד ספר א (יא) עמ' מה-פח.
• "מגילת הזיכרון"
• "אגרת החלום"
• "צרי היגון"

לקריאה נוספת

• חיים שירמן (הערות עזרא פליישר), תולדות השירה העברית בספרד הנוצרית ובדרום צרפת.
• ביקורתו של שם טוב אבן פלקירה על השירה, מתוך: דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות, 1989.
• יאיר שיפמן, דרך אבן פלקירה בתרגום, לשוננו, 1992.
• מנחם קלנר, עיון, 1989.
• קולט סיראט, "שם טוב אבן פלקירה", בתוך: הגות פילוסופית בימי הביניים, הוצאת כתר, 1975, עמ' 312-300.
• רפאל ישפה, עיקרי היהדות של שם טוב אבן פלקירא, בתוך: מחקרים בהגות יהודית (עורכים: שרה אורה הלר וילנסקי, משה אידל), הוצאת מאגנס, תשמ"ט, עמ' 301-291.

קישורים חיצוניים

• מרדכי מרגליות (עורך כללי), "רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה", אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, תל אביב: י' צ'צ'יק, תש"ו, עמ' 1314-1312, באתר HebrewBooks
• רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, מורה המורה, באתר "דעת"
• שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, אגרת הוויכוח, באתר "דעת"
• דוגמאות לשיריו וסקירה קצרה אודותיו, באתר "דעת"
• שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, באנציקלופדיית סטנפורד לפילוסופיה (באנגלית)
• כתבי אבן פלקירה (באנגלית ועברית): פריטים 24-29(הקישור אינו פעיל) בקטלוג "ספרים אונליין" - אגרת החלום, ספר המעלות, ספר הנפש, אגרת הוויכוח, ראשית חכמה, ספר המבקש
• רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתב יד, מורה המורה, פריס, מאה 14, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• כתב יד, ראשית חכמה, מינכן, מאה 13, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
• ספר צרי היגון, קרימונה, שנת ה'שי"ז, מתוך אוצר הספרים הסרוקים של הספריה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31196514שם טוב בן יוסף אבן פלקירה