המחתרת הדנית
תנועת המחתרת הדנית (בדנית: Modstandsbevægelsen) הייתה ארגון מרי מחתרתי שהתנגד לכיבוש הגרמני בדנמרק במהלך מלחמת העולם השנייה. בעקבות התנאים הנוחים בצורה בלתי רגילה שזכתה להם דנמרק מרשויות הכיבוש הנאצי, התנועה הייתה איטית יותר בתגובותיה הטקטיות ובפעולותיה יחסית לתנועות במדינות אחרות ברחבי אירופה. למרות זאת, בשנת 1943, דנים רבים היו מעורבים בפעילות מחתרתית, החל מפרסומים לא-חוקיים ועד ריגול ופעולות אלימות.
הרקע לכיבוש דנמרק במלחמת העולם השנייה
במציאות הפוליטית שנתהוותה עוד מסוף המאה ה-19 באירופה, דגלו מרבית מדינות סקנדינביה במדיניות של נייטרליות מדינית. זאת לאור התעצמותן של המעצמות הגדולות, וההבנה שאין בכוחן של מדינות קטנות כמדינות סקנדינביה ליצור כוח צבאי שיאפשר להן התמודדות מול איומי מעצמות גדולות כברית המועצות וגרמניה. מתוך תפיסה זו נותרה דנמרק נייטרלית במלחמת העולם הראשונה. ממשלות דנמרק בסוף שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 דגלו במדיניות של צימצום תקציב הביטחון הלאומי והקטנת הצבא וכמות הנשק במדינה. בשנת 1937 עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, החליטה הממשלה הדנית על הגדלת תקציב הביטחון. ראש ממשלת דנמרק, סטאונינג, הבהיר כי אין בכוונת דנמרק להקים כוח צבאי דני משמעותי העשוי לאיים על מדינות אחרות, כי אם להקים כוח צבאי שיהיה באפשרותו להתגונן מפני מרידה או תקיפה של קבוצות נאציות שיקומו בשטחי המדינה עצמה, גם אם יקבלו סיוע גרמני. למדיניות נייטרלית זו הייתה תמיכה רחבה בעם הדני, שכללה גם את מרבית האופוזיציה. באותן שנים נעשה ניסיון מצד שר החוץ השוודי סנדלר לכונן ברית הגנה סקנדינבית, אולם לאור מיקומה הגאוגרפי של דנמרק החוצצת בין הגוש הסקנדינבי לבין גרמניה, הסתייגה הממשלה הדנית מהסכם ברית ההגנה, עליה אמר ראש הממשלה סטאונינג "דנמרק לא תקבל על עצמה את תפקיד כלב השמירה של הגוש הסקנדינבי". בשנת 1939 הייתה דנמרק היחידה מבין "גוש מדינות אוסלו" (המדינות הסקנדינביות ובנלוקס) שנעתרה להצעה גרמנית וחתמה על הסכם אי-התקפה ב-31 במאי, זאת למרות שגרמניה כבר הפרה הסכמים דומים עם אוסטריה וצ'כיה.
מדיניות זו העידה על השלמה של ההנהגה הדנית עם חוסר יכולתה לבלום את עוצמתו של הרייך השלישי, וניסיון לצמצם את הנזקים שיגרמו על ידי מדיניות של שיתוף פעולה. בתוך מפלגת השלטון הסוציאל-דמוקרטית נשמעו גם קולות בודדים של התנגדות לקו מדיני תבוסתני זה. בולט מתוכם קולו של ההיסטוריון פרופ' הארטוויג פריש שכיהן באותה התקופה כראש הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה, אשר כתב ספר, עוד בשנת 1934, המבקר את מדיניות הממשלה הנייטרלית ואת הנאציזם תחת הכותרת "מגפה מעל אירופה".[1]
עם פרוץ מלחמת העולם בספטמבר 1939, חידשה הממשלה הדנית את הצהרת הנייטרליות שלה, וכך נמנעה מלסייע במלחמת החורף בין פינלנד לרוסיה.[1]
ב-8 באפריל 1940 גברו הידיעות על תנועת צבא גרמני בגבולות דנמרק והוחלט בממשלה על גיוס כללי של הצבא הקטן. אולם התערבותו של הציר הגרמני מוּנך, שטען שמעשה כזה ייתפס כפעולה בלתי ידידותית על ידי גרמניה, שאינה מתכוונת להפר את הסכם אי ההתקפה, ולכן בוטל הגיוס. שעות מספר לאחר מכן חזר הציר מונך אל לשכת שר החוץ והודיע לו כי "הצבא הגרמני נאלץ לתפוס את שטחה של דנמרק כדי להגן עליה מפני סכנת פלישה בריטית", בלוויית אולטימטום המכריז כי כל התנגדות לצבא הגרמני תדוכא באגרסיביות. עם זאת הבטיחו הגרמנים כי לא יפגעו בעצמאותה הפנימית של דנמרק ויאפשרו לה לנהל את ענייניה. באותה השעה הונחתו חיילים גרמניים מצוידים היטב על רציפי ערי הנמל הדניות, ומפציצים גרמניים הפציצו את מטוסי חיל האוויר הדני המקורקעים. הממשלה בהתייעצות עם המלך נכנעה לאולטימטום הגרמני, ועוד באותו לילה נסתיים כיבוש דנמרק.
התנגדות לא-אלימה: 1940 - 1943
אחרי הפלישה לדנמרק ב-9 באפריל 1940 (מבצע ווסרובורג) הרשויות הגרמניות אישרו לממשלה הדנית להישאר בשלטון. היה להם מספר סיבות לכך, אבל התוצאה הסופית הייתה שהגרמנים שאפו להשתמש בדנמרק כדוגמה "לארץ חסות". כיוון שהממשלה הדנית שנבחרה באופן דמוקרטי נשארה בשלטון, המוטיבציה של אזרחי דנמרק להילחם בכיבוש הייתה קטנה באופן ניכר יחסית למדינות שונות כמו נורווגיה, צרפת ופולין. יהודים נשארו תחת חסותה והגנתה של הממשלה הדנית, הפוליטיקאים הדנים, שגם נבחרו באופן דמוקרטי, נשארו בשלטון, ואפילו המשטרה הדנית נשארה בידי הממשל. חיי היום יום בדנמרק נשארו כמעט כמו לפני הכיבוש, למרות שהגרמנים הכניסו מספר שינויים: צנזורה רשמית, איסור על מסחר עם מדינות בעלות הברית, והצבתם של חיילים גרמנים במדינה. הממשלה הדנית דחתה באופן רשמי התנגדות אלימה עקב חששה מתגובה קשה של הרשויות הגרמניות.
אף על פי כן, במשך התקדמות המלחמה, מספר רב של דנים החלו להקים קבוצות התנגדות לכיבוש הנאצי. מספרם של הדנים הנאצים מעולם לא היה גדול, ולמעשה היה יותר קטן אחרי הפלישה הנאצית לדנמרק מאשר לפניה. חוסר הפופולריות של הנאצים בדנמרק מוכח בעובדה שקצין האס אס הבכיר ורנר בסט לא הציב אף פעם את פריץ קלאוסן, ראש המפלגה הדנית הנאצית בשלטון, והפטרלנד (Fatherland), העיתון הדני הנאצי, פשט את הרגל. העיתון יכל להתקיים רק באמצעות מימון נאצי. כאשר הנאצים הכריחו את הממשלה הדנית, שבראשה עמד אריק סקבניוס, לחתום על הסכם אנטי-קומינטרן, הייתה הפגנה המונית בקופנהגן. הפרופסור המוערך לתאולוגיה האל קוֹך החל לקרוא בהרצאותיו בפני סטודנטים ותנועות נוער להחייאת מורשתו הדמוקרטית של ניקולאי גרונטוויג ולתחיית בתי החינוך העממיים. על אף שקוך עצמו לא השתתף בהמשך בפעילות המחתרת עצמה - הייתה לקריאתו זו חשיבות בהתגבשות הכוחות החברתיים שחוללו מאוחר יותר את המחתרת.[2]
תנועת ההתנגדות הדנית צמחה מהתארגנויות רבות ושונות, אך 4 מקורות בולטים היו לה[2]:
א. תנועת חוגי הלימוד, שנודע גם בשם "החוג" (Ringen). מקים התנועה היה הפילולוג הסוציאליסט פרוֹדה יעקבסן, והיא קיימה עוד לפני הכיבוש מגעים עם ארגוני מחתרת בגרמניה הנאצית. בשנת 1941 פתח יעקבסן בארגון חוגים של בעלי מקצועות חופשיים, סטודנטים, ותאים של איגודים מקצועיים. התאים עסקו בפעילויות שונות כולל הפצת מידע ותעמולה, עזרה הדדית וסיוע למשפחות אסירים. תנועת חוגי הלימוד היוותה המשך למסורת חינוך המבוגרים הדנית מימי ניקולאי גרונטוויג, קריסטיאן קולד, ותנועת "בתי החינוך העממיים".
ב. קבוצת "דנמרק החופשית" שהייתה מורכבת מנציגי מפלגות שונות שעסקו בהוצאת עיתונות לא-חוקית, ואף הפעילו שירות ידיעות ששימש גם את העיתונות החוקית.
ג. חברי מפלגה קטנה, דתית-לאומית, בשם "ליכוד דני" (Dansk Smaling), שהוקמה בשנות ה-30. לפני הכיבוש הנאצי הייתה למפלגיה זו נטייה לאומנית ואנטי-דמוקרטית מסוימת, אולם בתקופת הכיבוש התגברה בה הרוח הפטריוטית על שאר הנטיות.
ד. המפלגה הקומוניסטית הדנית, בהנהגת הפרופסור לרפואה מוֹגנס פוֹג, שהוצאה אל מחוץ לחוק בקיץ 1941 ונאלצה לרדת ולפעול במחתרת. אחרי פלישת ברית המועצות בשנת 1941, קומוניסטים החלו לקחת חלק פעיל באלימות מול הנאצים.
מספר קבוצות מחתרתיות יצרו קשרים עם הרשויות הבריטיות והחלו לקבל הצנחות של ציוד שונה. המחסור בהצנחות ציוד עד אוגוסט 1944 גרמו למחאה של האספסוף הדני, אבל הן היו בעקבות התעלמות מכוונותיה של ההתנגדות הדנית. ווינסטון צ'רצ'יל קרא פעם לדנמרק, "קנרית המחמד של היטלר", ולגבי דנמרק היה זעם רב של תושבי אירופה, בגלל שבמהלך מרבית המלחמה, הדנים אכלו כראוי והיה להם מספיק ציוד יחסית לשאר אירופה.
התנגדות אלימה: 1943 - עד סוף המלחמה
בהמשך המלחמה התגברו מעשי האלימות וההתנגדות הדנית מול הכובש הנאצי. בסתיו 1942 נתגלע משבר דיפלומטי עם הגרמנים בעקבות תשובה לקונית שהשיב מלך דנמרק לאגרת ברכה ליום הולדתו שנשלחה על ידי היטלר. הגרמנים דרשו את סילוקו של ראש הממשלה בוּל, שר האוצר אנדרסן ושר הדתות פיבגר (ואליהם הצטרף לאות סולידריות שר הפנים קנוּד קריסטנסן). ראש הממשלה המחליף סירב אף הוא לצירוף נציגי המפלגה הנאצית לממשלה, והגרמנים מינו אף לו מחליף.[2] על אף ההרעה ביחסי דנמרק-גרמניה, התירו הגרמנים קיומן של בחירות כלליות במרץ 1943, כדי לשמור על תדמית "מדינת החסות". הבחירות הפכו להפגנה כנגד הכיבוש ובעד הדמוקרטיה הדנית. שיעור ההשתתפות בבחירות עמד על 90% מבעלי זכות ההצבעה - השיעור הגבוהה ביותר בתולדות דנמרק. הגוש הפרו-פשיסטי נחלש אף יותר ממה שהיה בממשלה שקדמה לבחירות, ואילו הגוש הדמוקרטי הגדיל את כוחו.[2]
בשנת 1943, קצב התגברות מעשי האלימות גדל משמעותית. בהשוואה לשנת 1942 בה ביצעה המחתרת כ-122 פעולות חבלה - בוצאו בחודשים יולי-אוגוסט 1943 בלבד 282 פעולות חבלה.[2] עד לשלב שהרשויות הגרמניות היו בלתי מסופקות מהשלטון הדני ושליטתו במצב. ב-28 באוגוסט 1943 נמסר על ידי הרייך אולטימטום לממשלה, שנדרשה להכריז על מצב חירום שפירושו היה איסור על התאספויות ושביתות, הנהגת עוצר-לילה, צנזורה גבוהה על העיתונות בשיתוף עם השלטון הגרמני, הקמת בתי דין משמעתיים לשיפוט מהיר והטלת עונש מוות על מעשי חבלה, פגיעה בצבא הגרמני והחזקת נשק. דרישות אלו לא נתקבלו על דעת הממשלה, והוכרז ב-29 באוגוסט על משטר צבאי גרמני שכלל את כל סעיפי האולטימטום. הממשלה והפרלמנט פוזרו (באופן רשמי הגישה הממשלה את התפטרותה למלך, אולם זה סירב לקבלה עד יום שחרורה של דנמרק), והתנפץ דימוי ה"ארץ חסות למופת" עליה ניסו הגרמנים לשמור. המשטר הצבאי איפשר לגרמנים להתמודד עם האוכלוסייה כמו שחפצו. השיטור היה קל יותר לנאצים, וכך יותר ויותר תושבים הצטרפו להתנגדות כיוון שכבר ראו שאין שלטון שיידאג להם. השלטון המקומי שהוסיף לפעול בהיקף מצומצם ובשיתוף פעולה עם מוסדות הכיבוש הוסיף לספק סיוע למשפחות האסורים.[2]
"מועצת חירות" בת 7 חברים שהוקמה כבר בספטמבר 1943 לריכוז פעולות המחאה והמחתרת, קיבלה לאחר הנהגת המשטר הצבאי מעמד של הנהגה כמו-ממשלתית בפועל. היא ריכזה את עיתונות המחתרת שמנתה בשנת 1943 כ-2.6 מיליון גליונות ובשנה שלאחריה 11 מיליון גליונות, ולמעלה מ-10 מיליון גליונות בחודשיים הראשונים של 1945.[2]
פעולות
כל עוד הייתה לדנמרק מידה של עצמאות, התנגדה הממשלה בתוקף להטלת כל סנקציות אנטי-שמיות. הגרמנים העדיפו את שיתוף הפעולה, והצגת "מדינת החסות" על פני עימות על עניין זה. אולם עם כינון המשטר הצבאי ב-1943, התפנו הגרמנים ל"טיפול בשאלה היהודית". תוכניות לגירוש היהודים למחנות ריכוז נתגבשו, והתאריך להוצאתן לפועל תוכנן לשבוע הראשון של חודש אוקטובר אותה שנה. אולם התוכנית הודלפה על ידי הנספח הגרמני לענייני ספנות, פוֹן דוּקוויץ[3] לראשי התנועה הסוציאל-דמוקרטית, ואלו הזהירו את היהודים. בסיוע המחתרת הועברו והוצלו 6,500 מתוך האוכלוסייה הכוללת של 7,000 יהודי דנמרק, לשוודיה הנייטרלית. 500 היהודים שנתפסו על ידי הנאצים נשלחו למחנה ריכוז טרזינשטט, אולם תודות ללחץ דני, לא נשלחו משם למחנות השמדה.[2]
מאוחר יותר, ישראל העניקה לחברי התנועה שארגנו את ההצלה את התואר חסיד אומות העולם. לבקשתם האישית, המצילים מזוהים כיום רשמית כקבוצה כללית. (ראו: הצלת יהודי דנמרק).
בסוף יוני 1944 נתקיימה הפגנת המונים של הפרה של עוצר הלילה הגרמני. נפתחו קרבות רחוב בין גרמנים לדנים והוכרזה שביתה כללית. המאבק נמשך 5 ימים, ובמהלכו נהרגו 88 דנים ונפצעו כ-700. פיקדה על המאבק "מועצת החירות", אשר קבעה אולטימטום להפסקת האש - סילוקה של חטיבת שאלבורג וביטול העוצר הגרמני על דנמרק, וכן הימנעות מפעולת תגמול גרמנית. הצבא הגרמני נאלץ להיכנע לדרישות המועצה. בספטמבר 1944 החליטו הגרמנים על חיסול המשטרה הדנית, שסייעה ב-1943 במבצע הצלת היהודים. ב-19 בספטמבר השתלטו הגרמנים על תחנות המשטרה והובילו כ-2000 שוטרים דניים למחנות ריכוז. כ-700 שוטרים הצליחו להימלט והצטרפו לכוחות המחתרת. כמחאה התפטרו המנהלים הכלליים של משרדי הממשלה.[2]
הצלחה נוספת שהמחתרת רשמה היה הריסת רשת מסילות הרכבת במדינה בימים שלאחר פלישת בעלות הברית, וכך דחו את העברת החיילים הגרמנים מדנמרק לצרפת. הפילדמרשל הבריטי ברנרד לו מונטגומרי ציין ש"אין שני" למתחרת הדנית. ב-4 במאי 1945 נכנעו הגרמנים בדנמרק בפני הצבא הבריטי המשחרר, אולם באותו היום עוד נהרגו כ-59 לוחמי מחתרת דניים בקרבות רחוב.[2]
עד סוף המלחמה בצעה המחתרת הדנית 2674 פעולות חבלה במתקני תעשייה, 1810 פעולות חבלה כנגד רכבות ומסילות ופעולות נוספות כנגד מתקני צבא ואוניות.[2] בשנת 1944 מנה צבא המחתרת כ-25 אלף איש, ועד סוף המלחמה גדל לכדי 45 אלף איש. כמו כן הוקמה בריגדה דנית בת 3500 איש שהתאמנה בשוודיה.[2]
בסופה של המלחמה התנועה המחתרתית המאורגנת בדנמרק רשמה לזכותה הצלחות רבות, למרות שקצת למעלה מ-850 מחבריה נהרגו במהלך בשל חברותם, או תוך כדי פעולות, או בכלא או במחנות ריכוז.
המוזיאון הלאומי הדני מכיל בתוכו את מוזיאון ההתנגדות הדנית בקופנהגן.
בשנת 2008 יצא לאקרנים סרט המתאר את פעילות המחתרת דרך חייהם של שניים מגיבוריה, פלמן וצינטרון.[4]
התנגדות דנית מחוץ לגבולות דנמרק
השירות הדיפלומטי הדני ביצע מרידה בקו שיתוף הפעולה שנכפה על הממשלה על ידי הנאצים. בין מנהיגי תנועה זו בלט ציר דנמרק בוושינגטון, הנריק קאופמן, שהכריז ביום כיבושה של דנמרק כי הוא "ממשיך לייצג את המלך ואת ארצו, ויפעל לשחרורה". ב-9 באפריל 1941, בדיוק שנה לאחר כיבוש דנמרק, חתם הנריק על חוזה עם ממשלת ארצות הברית, בו התחייבה ארצות הברית להגן על שטח גרינלנד אשר תחת מרות ממלכת דנמרק, עד לשחרורה של דנמרק. הסכם זה איפשר לארצות הברית הקמת בסיס צבאי באי שהיה בעל חשיבות אסטרטגית. מרבית הצירים הדניים הלכו בעקבותיו של קאופמן, ביניהם הציר בלונדון - הרוזן ראבנטלוב, והציר באיסלנד, אשר הכריזה על ביטול איחוד הכתר עם הכתר הדני, ועל כינונה כמדינה ריבונית.[2] מלבד הפעולה הדיפלומטית, הוקמה ביוזמת העיתונאי אֶבּה מוּנק רשת מודיעין חשאית, שמרכזה היה בסטוקהולם אשר סיפקה מודיעין עבור הבריטים.[2] הפעולה ההתנגדותית החשובה ביותר שנעשתה על ידי דנים מחוץ לגבולות דנמרק, היא הצטרפות הצי-המסחרי של דנמרק למאמץ המלחמתי של בעלות הברית. 90% מציה המסחרי של דנמרק, שעמד לפני המלחמה על 200 ספינות בעלות קיבולת משותפת של למעלה ממיליון טון, הפליגו עם 5000 מלחים לנמלי בעלות הברית. במהלך המלחמה טובעו כ-60% מספינות אלו, ולמעלה מ-600 יורדי-ים דניים מצאו את מותם בשירות בעלות הברית.[2] באביב 1942 ברח כריסטמאס מלר, מנהיג המפלגה השמרנית הדנית לבריטניה, והקים שם את "המועצה הדנית", שלא הייתה בעלת מעמד של ממשלה גולה, אולם מונתה על הפצת שידורים בשפה הדנית, וקיימה קשר עם המחתרת בדנמרק עצמה.[2]
חברים פעילים בארגון
- כריסטר ליסט האנסן
- מוגנס פוג
- פלמינג מוס
- מוניקה ווישפלד
- אובה קאמפמן
- פאול ברנדט רהברג
- פאול ברון
- מריוס פיל
- נילס פיל
- יורגן קילר
- קורט חנן בלונדר
- הנרי תומסן
HANS &BRITTA THORNING JENSEN
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הברחת יהודים מדנמרק לשוודיה, באתר יד ושם
"פלמן וציטרונן", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 חיים יחיל, הסוציאליזם הסקנדינבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966, פרק דאניה-הסוציאליסטים לשלטון, עמ' 153-151
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 חיים יחיל, הסוציאליזם הסקנדינבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1966, פרק: דאניה - כיבוש ומאבק, עמ' 155-164
- ^ לימים השגריר הראשון של גרמניה המערבית בדנמרק
- ^ "Flammen & Citronen", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
