סטרומה
.jpg)
סטרומה הייתה אוניית מעפילים שנשאה על סיפונה 768 (המספר המדויק שנוי במחלוקת) יהודים שניסו להימלט מרומניה הפשיסטית שבהנהגת יון אנטונסקו, והוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית ביום ז' באדר תש"ב, 24 בפברואר 1942. ההפלגה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה אף על פי של האצ"ל. טביעת כל מעפיליה ואנשי צוותה למעט אחד נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה לארץ ישראל ולאחד האסונות הגדולים ביותר בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בזמן מלחמת העולם השנייה.
תולדותיה
.jpg)
ב-1940 רכש ארגון ההגנה את הספינה דאריאן 2 והיא שמשה לבסוף לעליית יהודים מאירופה לארץ ישראל. האוניה הגיעה ליעדה והצלחה זו הובילה את היוזמים לעשות את הניסיון עם סטרומה.
'סטרומה' (MV Struma) הייתה ספינה קטנה, שעברה מספר שינויי שימוש ושינויי שם רבים. היא נבנתה בשנת 1867 כיאכטת קיטור מפוארת של מרקיז בריטי והסתיימה 75 שנים מאוחר יותר כספינת דיזל. היא הושקתה בשם Xantha, אך לאחר מכן נשאה את השמות Sölyst, Sea Maid, Kafireus, Esperos, Makedoniya ולבסוף Struma[1].
בשנת 1871 נרשמה בשם Xantha, בקולצ'סטר. בשנת 1873 היא נרכשה על ידי תומאס צ'יוורס. בשנת 1875 היא נרכשה על ידי ויקונט מקדאף והוגבהה לגובה של 40.8 מטר. בשנת 1877 היא נרכשה על ידי ויליאם בארנבי. בשנת 1887 היא נרכשה על ידי הארי אדוארדס. ב-1888 שונה שמה ל-Sölyst והיא נרשמה בסאות' שילדס. באותה שנה הוחלף מנוע הקיטור המורכב המקורי שלה במנוע קיטור 49 NHP Ernest Scott & Co. בשנת 1892 היא נרכשה על ידי צ'ארמס מקייבר, ששינה את שמה ל"Sea Maid" ורשם אותה בליברפול. בשנת 1895 היא נרכשה על ידי ג'ון פיפס. בשנת 1901 היא נרכשה על ידי חאג'י קונסטנטי ואחים מסירוס, ששינו את שמה ל-Kafireus. הם האריכו אותה ל-45.2 מטר (148.4 רגל) והפכו אותה לספינת משא. מקור אחד טוען כי בשנת 1913, במהלך מלחמות הבלקן, ממלכת יוון החרימה אותה והשתמשה בה כאוניית חיילים כדי לקחת חיילים מחאלקידיקי לאמפיפוליס. בשנת 1916 רכשה אותה Thrakiki Atmoploia ("ספינות קיטור תראקיות") והשתמשה בה כספינת סחר חופית. בתאריך לא ידוע היא עברה לסוקראטיס גומאריס ולחברת סלוניקי, ששינתה את שמה ל-Esperos. בשנת 1930 היא נרכשה על ידי ג'ורג'יוס מילונאס, שרשם אותה בסלוניקי. בשנת 1933 היא נמכרה לבעלים בולגרי, דימיטר קנקוב, ששינה את שמה ל-Makedoniya, ביסס אותה בנמל ורנה והשתמש בה להובלת בקר על נהר הדנובה. פנקס הספנות של לויד אינו מציין אותה כמקדוניה, והיא מופיעה לאחרונה בשם אספרוס במהדורת 1934. מקור אחד טוען כי מקדוניה לא הייתה בשירות אחרי 1937. בשנת 1941 מכר אותה קנקוב לחברת Compañía Mediterránea de Vapores Limitada, שנשלטה על ידי סוכן ספנות יווני, ז'אן פנדליס. הוא שינה את שמה לסטרומה ורשם אותה תחת דגל הנוחות של פנמה.
בשנת 1941 ארגנו אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ברומניה, את הפלגת האונייה כדי לברוח מרומניה הפשיסטית, לאיסטנבול מרחק 14 שעות הפלגה. ב־11 בדצמבר 1941 עלו על סיפון האונייה, שעגנה בנמל קונסטנצה שברומניה, 103 ילדים, 272 נשים ו-393 גברים מבין יהודי רומניה. באונייה היו עשרה אנשי צוות, חלקם יהודים. חלק ניכר מהספינה היה במצב תחזוקה ירוד ויועד לעד 400 נוסעים בלבד[2]. ההפלגה של 'סטרומה' שיצאה לדרכה עם דגל פנמה, התארכה בשל תקלות במנוע המיושן, ורק לאחר ארבעה ימים, הספינה, שמנועה התקלקל בים השחור, נגררה לנמל איסטנבול. המארגנים קיוו לקבל בטורקיה סרטיפיקטים ולהגיע באמצעותם לארץ ישראל. בין הנוסעים היו שישה בעלי סרטיפיקטים שהורשו לעלות לחוף ולהמשיך בדרך היבשה לארץ ישראל[3].
סטרומה עגנה באיסטנבול במשך כעשרה שבועות. ממשלת טורקיה התנתה את שהות האונייה בחופיה בכך שמדינה אחרת תסכים לקלוט את הפליטים, אך מדינה כזו לא נמצאה, למרות השהות הארוכה של האונייה בנמל. הסוכנות היהודית ביקשה משלטונות המנדט הבריטי להכניס את הפליטים לארץ ישראל, ואף הציעה כי למעפילי האונייה יועברו סרטיפיקטים על חשבון מכסות העלייה הקבועות מדי שנה, אך הבקשות הושבו ריקם[4]. הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, התערב אישית כדי למנוע הקלה במדיניות הבריטית לטובת הפליטים שעל סטרומה[5].
הנוסעים הושארו בהסגר ונאסר עליהם לרדת מהאונייה, פרט לשמונה מעפילים. המעפילים שנותרו על הספינה חיו על אספקה שקיבלו מהקהילה היהודית באיסטנבול, עד שגם אספקה זו אזלה. בתוך האונייה הנתונה בתת-תנאים פרצה מחלת הדיזנטריה והנוסעים סבלו מקור, מצפיפות, מזוהמה ומרעב. הבריטים לחצו על הטורקים להחזיר את הנוסעים לארץ המוצא של ההפלגה, רומניה. ניסיונות של הג'וינט לפעול בדרכים אחרות מול השלטון הטורקי להתיר לנוסעים לרדת לחוף ולשהות בינתיים במחנה זמני, כשלו אף הם. השלטון הבריטי בארץ ישראל חשש מפריצת הסכר ומגל של פליטים יהודים שינהר בדרך האחורית לחופי ארץ ישראל וביקשו לחסום את דרך העלייה מארצות הבלקן דרך טורקיה. לאחר משא ומתן הסכימו הבריטים להתיר לילדים ונערים בספינה בגילאים 11–16 את הכניסה לארץ ישראל[6] (ההנחה הייתה שילדים רכים יותר בשנים יתקשו להיפרד מהוריהם). אך חילוקי דעות על דרך מעברם לארץ ישראל עיכבו את ביצוע ההחלטה.
כדי למנוע את שילוחם חזרה לרומניה חבלו הנוסעים במכונות האונייה[7]. לבסוף החליטו הטורקים להיפטר מהבעיה בכל מחיר. בליל 23 בפברואר 1942 עלו על סיפון 'סטרומה' חיילים טורקים, שחתכו את שרשרת העוגן. סטרומה עם מנוע מקולקל ובלי עוגן, נקשרה לספינת גרר טורקית שגררה אותה למרחק של חמישה מיילים ימיים, אל מחוץ למים הטריטוריאליים הטורקיים, והותירה אותה שם בלא מזון ומים, על מאות האנשים שהצטופפו על סיפונה[8].
אסון סטרומה
ערך מורחב – אסון סטרומה
למחרת, בבוקר 24 בפברואר 1942, הוטבעה סטרומה על ידי טורפדו במי הים השחור, סמוך לחופי בולגריה. פגיעת הטורפדו גרמה לנזק עצום לספינה הישנה והרקובה. קוער האונייה התחתון שקע מיד והאונייה ירדה אחריו במהירות למצולות. ממאות האנשים שהיו על הסיפון שרדו שניים בלבד: המעפיל הצעיר דוד סטוליאר ואחד מקציני האונייה, שהצליחו לטפס על קורה והיו סנטימטרים ספורים מעל קו המים. במשך הזמן ניסו שני הניצולים לעודד אחד את השני כדי לשרוד ובמשך הלילה הקר שבא שרו, דיברו וצעקו. הם חששו שאם יפסיקו - לא יחזיקו מעמד בקור העז ששרר במים וגופם יקפא. לפנות בוקר התברר לסטוליאר שהקצין לא החזיק מעמד ומת, והוא נותר הניצול היחיד מן האונייה. דייגים טורקים גילו במקרה את הניצול והעלו אותו לספינתם. דוד סטוליאר נכלא בידי הטורקים ולאחר מאמצים של הקהילה היהודית במקום שוחרר ועלה לארץ ישראל בדרך היבשה. לאחר מכן התגייס לצבא הבריטי עד לסוף מלחמת העולם השנייה. עם שחרורו הצטרף להגנה ובמלחמת העצמאות לחם כמקלען. מספר שנים לאחר הקמת מדינת ישראל עבר ליפן במסגרת עסקיו ומשם היגר לבסוף לארצות הברית[9], שם גם נפטר ב-2014 בגיל 91[10].
תגובות
טביעת האונייה עוררה סערת רוחות ביישוב. הוכרז על יום אבל וחצי יום של שביתה ממלאכה ועוצר. דגלים שחורים הונפו והתקיימו עצרות אבל[11].
בעקבות פרשה זו פרסמו המחתרות את הכרוז הבא, הנושא את תמונתו של הרולד מקמייקל, הנציב העליון באותה עת, בנוסח כרוזי ה"מבוקש" שפורסמו באשר ללוחמי המחתרות עצמם וקבעו בלשון חריפה: "רצח! סיר הארולד מק מייכל, הידוע כנציב העליון לפלשתינה (א"י), מבוקש עבור רצח 800 פליטים יהודים במימי הים השחור באוניה "סטרומה". ב־8 באוגוסט 1944 ערכו אנשי הלח"י ניסיון התנקשות בחייו של מקמייקל שראו בו את האחראי הישיר לסירוב לתת למעפילי ה'סטרומה' להיכנס לארץ ישראל, אך הוא הצליח לשרוד. רצח הלורד מוין נומק גם הוא בסירוב שלו לקלוט את פליטי סטרומה[5].
השם 'סטרומה' הפך לסמל למדיניות הקשוחה ואטומת הלב של ממשל המנדט הבריטי בארץ ישראל כלפי אלו שהצליחו להינצל מן השואה שהתרחשה באירופה וחיזקה את התביעה הציונית לגבי הנחיצות שבהקמת מדינה יהודית, כדי שמקרה כזה לא יישנה. במשפטו של מתתיהו שמואלביץ, כשביקש להעלות על נס את אטימות ורשעות "השלטון הזר", צעק בנאומו ”סטרומה, רבותי! סטרומה!”
זהות המטביעים
לאחר האסון נטען ברדיו רומא שסטרומה טובעה על ידי צוללת רוסית. הרוסים לעומת זאת טענו שההטבעה בוצעה בידי צוללת גרמנית. הבריטים פרסמו שמדובר בצוללת גרמנית או במוקש ימי[12].
במשך כעשרים שנה, ההנחה הייתה שסטרומה, כמו המפקורה, טובעה על ידי כלי שיט גרמני. היו גם שמועות שהאנגלים הם שטיבעו את האונייה[13].
בשנת 1965 פרסם חוקר גרמני מחקר על פיו סטרומה, וגם המפקורה, טובעו בידי הסובייטים. על פי המחקר, האונייה הוטבעה על ידי צוללת סובייטית, שסברה שמדובר ב"אוניית אויב", שיגרה אליה טורפדו, על פי הוראה של הצי הסובייטי לפגוע בכל אונייה לא מזוהה שנכנסת לים השחור. בין השאר הביא החוקר עדות של הסובייטים שהם טיבעו ב-24 בפברואר אונייה בלתי מזוהה. כן טען החוקר שאוניות גרמניות כלל לא היו בים השחור בעת הטבעת סטרומה[14]. יצחק ארצי הגיב בפקפוק על מחקר זה[15]. אולם בשנת 1978 נמצא מסמך סובייטי שדיווח על טיבוע סטרומה וציין לשבח את צוות הצוללנים תוך ציון שמותיהם, על ההטבעה המוצלחת[16].
הנצחה
- ערך מורחב – מוזיאון סטרומה
ברומניה הוקמה אנדרטה לזכר הנספים בבית הקברות בבוקרשט. האנדרטה שופצה לקראת יום השנה ה-30 לאסון[17].
באחדות מערי ישראל נקראו רחובות על שם "סטרומה". בירושלים קיים רחוב בשם "קדושי סטרומה"[18], בחולון נקראה כיכר מרכזית בשם "כיכר סטרומה", ובשנת 1968 נחנכה בה אנדרטה לניספים[19].
בשכונה א' בבאר שבע הוקם בית כנסת אשכנזי ע"ש סטרומה. בקומתו העליונה של בית הכנסת הקים יו"ר ועד בית הכנסת, אריה רייטר, מוזיאון לזכר הפליטים ובו נערך מדי שנה טקס אזכרה לזכר נספי הספינה בהשתתפות נציג השגרירות הרומנית והתאחדות עולי רומניה בישראל. בית כנסת אשכנזי נוסף בשם זה פועל בשכונת גיורא ברמלה.
כ־60 שנה לאחר האסון, ביקש מוזיאון השואה האמריקאי לברר שאלות שנגעו לטביעתה של 'סטרומה' ובשיתוף מוזיאון יד ושם אורגנה משלחת למציאתה. צוללנים טורקיים הודיעו ביולי 2000, שבוע לפני יציאת המשלחת, כי מצאו שרידי אונייה לאחר מחקר של כ־3.5 שנים לאיתור מקום הטביעה. עם זאת קיימת מחלוקת אם השרידים שנמצאו הם אכן של האנייה סטרומה. ב-3 בספטמבר 2000 נערך טקס קרוב למקום הטביעה המשוער של האנייה ובו השתתפו שישים נציגים של משפחות הניספים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- מרדכי נאור (עורך), 'פטריה' וסטרומה', "עלייה ב", סדרת עידן, 1, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ג, עמ' 44–46.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
- סטרומה בארכיון הציוני
- רשימה מלאה של שמות הניספים באנייה
- סטרומה באתר יד ושם
- תערוכת אינטרנט על סטרומה באתר יד ושם
- סטרומה - תשדיר דוקומנטרי של Antena 1 ושל Intact Advertising ברומנית
- זאב גלילי, טיבוע "סטרומה" ההתנקשות במק מייכל וחיסול הלורד מוין, באתר "היגיון בשיגעון"
- עופר אדרת, זוכרים את אוניית המעפילים "סטרומה", באתר הארץ, 24 בפברואר 2012
- עופר אדרת, איך חמקו מעפילי "סטרומה" מהנאצים?, באתר "הארץ", 7 במאי 2014
- רשומת האונייה ותולדותיה באתר TYNE BUILT SHIPS.
- תמר וולף-מונזון, אִם הֻפַּלְנוּ, שירו של יעקב אורלנד, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, ינואר 2021
- Singurul om scăpat din naufragiul în care au pierit 800 de evrei: „Nimeni n-a venit să vadă dacă sunt supravieţuitori“ (ברומנית)
הערות שוליים
- ^ MV Struma (Струма) (+1942) Read more at wrecksite: https://www.wrecksite.eu/wreck.aspx?139209 (באנגלית)
- ^ נוסע מסטרומה ליהודי ארצישראלי: מגפות, מחלות מידבקות וכליה צפויות לנו - אם לא תצילונו לאלתר, המשקיף, 17 בפברואר 1942; המשך
- ^ פליטים מרומניה הגיעו בסירת מפרש רעועה לנמל קושטה, המשקיף, 13 בפברואר 1942
- ^ הפעולות שנעשו לפני האסון להציל אנשי "סטרומה" ולהביאם לארץ, דבר, 6 במרץ 1942
- ^ 5.0 5.1 ברנרד וסרשטיין, אור חדש על רצח הלורד מוין, זמנים, 1982.
- ^ מבין המעונים בסטרומה יורשו לעלות רק בני 11–16, דבר, 18 בפברואר 1942
- ^ ב"כ הצ"ח אצל הקונסול האמריקני, המשקיף, 15 בפברואר 1942
- ^ הסוכנות הטורקית על עניין "סטרומה", דבר, 23 במרץ 1942
- ^ מ. ז., סיפורו של עד-הזוועה היחיד שניצול מ"סטרומה", דבר, 30 באפריל 1942
- ^
עופר אדרת, מת הניצול היחיד מטביעת אוניית המעפילים "סטרומה", באתר הארץ, 4 במאי 2014
- ^ אבל כבד בארץ - עוצר ושביתה, דבר, 27 בפברואר 1942
- ^ חיים לזר, הניצול היחיד של סטרומה מספר, חרות, 11 במרץ 1962
- ^ רפאל בשן, ארבעים הימים של האנייה סטרומה, מעריב, 14 במאי 1965
- ^ ספינות המעפילים סטרומה ומפקורה טובעו על ידי צוללות סובייטיות, מעריב, 10 במאי 1965
- ^ מ. מייזלס, מחקרו של ההיסטוריון הגרמני על טיבוע ספינות המעפילים - מעורר חשד, מעריב, 12 במאי 1965
- ^ European Studies Foundation Publishing House ,Efraim Ofir, With No Way Out, 2003, pages 171-174
- ^ נערכה אזכרה בבוקרשט, מעריב, 6 במרץ 1972
- ^ קדושי סטרומה באתר עיריית ירושלים
- ^ נחנכה אנדרטת "סטרומה" בחולון, דבר, 22 באוגוסט 1968
_1939.jpg)
38795809סטרומה