מרד ורשה
 | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 1 באוגוסט 1944 – 2 באוקטובר 1944 (9 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מרד וילנה | |||||||||||||||||
| מקום | ורשה, פולין | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון גרמני | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מרד ורשה היה התקוממות כושלת של המחתרת הפולנית נגד צבא הכיבוש הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. דיכוי המרד על ידי הצבא הנאצי היה אכזרי ביותר, ובמהלכו נהרגו לפחות 200 אלף אזרחים פולנים והעיר ורשה נחרבה כמעט כליל.
המרד החל ב־1 באוגוסט 1944 כחלק מהתקוממות כוללת של צבא המחתרת הפולני, שקיבלה את שם הקוד "מבצע סופה". במהלך המרד ניסה צבא המולדת (Armia Krajowa) הפולני, לשחרר את בירת פולין, ורשה, מהכיבוש הנאצי, לפני הגעת כוחות הצבא האדום אל העיר. הכוחות הפולניים בוורשה נכשלו בניסיונם להשתלט על נקודות מפתח בעיר ועל הגשרים על נהר הויסלה, וניהלו קרב נואש נגד כוחות נאציים עדיפים עד שהוכרעו סופית ב-2 באוקטובר, לאחר 63 ימים של לחימה. לאחר כניעת המורדים גרשו הגרמנים את רוב האוכלוסייה האזרחית שנותרה בוורשה, ופתחו בהרס שיטתי של המבנים בעיר, שלא חרבו במהלך הלחימה. מקורות פולניים האשימו את סטלין וההנהגה הסובייטית בכך, שהם נמנעו בכוונה מהגשת סיוע למורדים בוורשה, והניחו לגרמנים לדכא ללא מפריע את המרד ממניעים פוליטיים, והמחלוקת ההיסטורית סביב טענות אלו נמשכת עד ימינו.
סמל המרד - האותיות PW - הן ראשי התיבות בפולנית של "פולין לוחמת".
ערב הקרב
מבצע סופה
זמן קצר לאחר הקמתו תכנן פיקוד צבא המולדת (ארמייה קריובה), ארגון המחתרת הפולנית הראשי, מרד לאומי כולל נגד הכוחות הגרמנים. תוכניות ראשוניות, שנעשו בשנת 1942 על ידי הממשלה הפולנית הגולה, התבססו על ההנחה שפלישה של בעלות הברית המערביות (ארצות הברית ובריטניה) לאירופה תגרום לפיקוד הגרמני להסיג כוחות משמעותיים מהחזית המזרחית כדי להגן על הרייך השלישי, ושצבאות ארצות הברית ובריטניה הם שישחררו את פולין מהכיבוש הנאצי. צבא המולדת תכנן לפתוח במרד מיד לאחר פתיחת החזית המערבית כדי למנוע את העברת הכוחות הגרמניים מברית המועצות למערב דרך פולין.
לאחר שהתברר להנהגה הפולנית, שפלישת בעלות הברית המערביות לאירופה אינה צפויה בעתיד הקרוב, ושרבים הסיכויים שהצבא האדום, לאחר ניצחונו בקרב סטלינגרד, יגיע לגבולות פולין לפני צבאות בעלות הברית המערביות, העלה גנרל סטפן רובצקי (Rowecki) בפברואר 1943 תוכנית חדשה.
לפי התוכנית החדשה, המרד היה אמור להתנהל בשלושה שלבים. בשלב הראשון יפתח המרד באזורים המזרחיים של פולין, שסופחו על ידי ברית המועצות ב-1939, ויתמקד בהשתלטות על הערים לבוב ווילנה, לפני הגעת כוחות הצבא האדום. השלב השני היה אמור לכלול התקוממות באזורים שבין קו קרזון לנהר הוויסלה, והשלב השלישי תוכנן להיות מרד כלל־ארצי בחלקים הנותרים של פולין. תוכנית ההתקוממות לא יצאה לפועל בסופו של דבר, אלא בצורה חלקית וכושלת.
היחסים בין ברית המועצות ובין הממשלה הפולנית הגולה נותקו ב־25 באפריל 1943, בעקבות חשיפת טבח יער קאטין על ידי הגרמנים. מכאן ואילך היה ברור להנהגה הפולנית, שהצבא האדום עלול להגיע לפולין לא כמשחרר, אלא, כפי שניסח זאת הגנרל רובצקי, "כבעל הברית של בעלי הברית שלנו". ב־26 בנובמבר 1943 הוציאה הממשלה הפולנית הגולה הוראה, שהניחה שאם היחסים הדיפלומטיים עם רוסיה הסובייטית לא יתחדשו לפני כניסת הצבא הסובייטי לשטח פולין, על צבא המולדת להישאר במחתרת עד לקבלת החלטות נוספות. אף־על־פי־כן נקט המפקד החדש של "צבא המולדת", תדיאוש בור קומורובסקי, גישה שונה וב־30 בנובמבר 1943 קיבל החלטה לבצע התקוממות כללית כאשר הצבא הסובייטי יגיע לשטחים שהשתייכו לפולין לפני ספטמבר 1939. תוכנית המרד הסופית קיבלה את שם הקוד "מבצע סופה".
ההתקדמות הסובייטית
החל מראשית 1944 נכנסו יחידות הצבא האדום לשטחים שהשתייכו בעבר לפולין (גבולות פולין לפני ספטמבר 1939), במסגרת המערכה נגד הצבא הנאצי בחזית המזרחית.
להנהגה הפולנית ולפיקוד "צבא המולדת" היה ברור שהצבא האדום הוא שישחרר את פולין, ושברית המועצות אינה מתכוונת להכיר בממשלה הפולנית הגולה הפרו-מערבית. הפחד היה שאחרי המלחמה בעלות הברית יתעלמו מהממשלה החוקית שמקום מושבה באותה עת היה בלונדון. בתחילה, לאחר שכוחות הצבא האדום חצו את גבולות פולין מלפני המלחמה, פעלו יחידות צבא המולדת בשיתוף פעולה עם הצבא הסובייטי, ושחררו ביחד איתו מספר עיירות וערים. אולם ברוב המקרים, לאחר תום הקרבות, נתפסו המפקדים המקומיים של "צבא המולדת" ופעילים בשלטון המקומי על ידי הנ.ק.ו.ד. ונורו או נשלחו לגולאגים ובתי כלא בברית המועצות. רוב לוחמי המחתרת שנתפסו על ידי הסובייטים, קיבלו אפשרות להצטרף לארמייה לודובה ("צבא העם"), ארגון מחתרת פולני שנתמך על ידי הסובייטים, או ליחידות הצבא הפולני שלחמו במסגרת הצבא האדום. מי שסירב זכה לגורל דומה לזה של הקצינים הפולניים. למרות זאת, פיקוד צבא המחתרת הפולנית לא ראה ברירה, אלא להמשיך במאבקו נגד הצבא הנאצי, ולתמוך בהתקדמות הצבא הסובייטי.
ב-22 ביוני 1944 פתחו שלוש "חזיתות" (קבוצות ארמיות) סובייטיות במבצע בגרטיון, מתקפה גדולה נגד הכוחות הגרמניים, שהחזיקו בשטח בלארוסיה. תוך פחות משבועיים נפער בחזית הגרמנית פער ברוחב 350 ק"מ, וחלק גדול מכוחות קבוצת ארמיות מרכז הגרמנית הושמד. כוחות הצבא האדום פתחו במרדף מהיר אחרי הכוחות הנאציים הנסוגים מערבה והתקדמו מאות ק"מ. באמצע יולי חצו יחידות החלוץ הסובייטיות את גבולות ברית המועצות ערב פרוץ מבצע ברברוסה (22 ביוני 1941) וחדרו לליבה של פולין. ב-18 ביולי פתח האגף השמאלי (הדרומי) של החזית הבלארוסית הראשונה, בפיקוד קונסטנטין רוקוסובסקי, במתקפה לכיוון ורשה. כוחות החזית הבקיעו את החזית הגרמנית והתקדמו במהירות מערבה. ב-23 ביולי נכבשה העיר לובלין, וב-26 בחודש נפלה ברסט-ליטובסק. ב-25 ביולי הגיעו יחידות החלוץ הסובייטיות לנהר הוויסלה מדרום לוורשה, ותוך זמן קצר הקימו שני ראשי גשר קטנים בגדה המערבית של הנהר (במגנוסז'יו ובפולאווי).
בשלב זה הורה הפיקוד הסובייטי לארמיית הטנקים ה-2, שהשתייכה לחזית של רוקוסובסקי, בסיוע הארמייה ה-47, לפנות צפונה ולהתקדם לכיוון ורשה במקביל לנהר הוויסלה במטרה לנתק את הכוחות הנסוגים של "קבוצת ארמיות מרכז" מעורפם. ב-29 ביולי הגיע קורפוס הטנקים ה-3, כוח החלוץ של ארמיית הטנקים ה-2, לאזור וולומין, כ-15 ק"מ בלבד מצפון-מזרח לוורשה. פיקוד "צבא המולדת" הפולני ראה בכך אות לפתיחת ההתקוממות המתוכננת של כוחותיו בוורשה, מתוך הנחה שתוך מספר ימים כוחות הצבא האדום יגיעו אל העיר. התעמולה הסובייטית טענה כי המחתרת הפולנית "ממתינה בשילוב ידיים" ואינה משתתפת בלחימה נגד הנאצים. ככל שקרבו הכוחות הסובייטים לוורשה כך גברו הקריאות בתחנות הרדיו הסובייטיות למרד של האוכלוסייה הפולנית בוורשה, שיקטע את קווי התחבורה של הכוחות הנאציים, שלחמו ממערב לנהר ויסלה. פיקוד "צבא המולדת" חשש, שאם לא יורה לפתוח באופן מיידי בהתקוממות בוורשה, הוא יאחר את המועד, ויאפשר להנהגה הסובייטית לטעון, שהצבא הסובייטי שחרר את ורשה ואת פולין, ללא סיוע מצד המחתרת הפולנית. הוא ייחס חשיבות סמלית רבה לשחרור בירת פולין על ידי המחתרת הפולנית ולא על ידי הצבא האדום, וחשב שיהיו לכך השלכות חשובות לגבי עתידה של פולין לאחר תום המלחמה. מאחר שהמרד כוון בראש ובראשונה נגד האינטרסים הסובייטיים בפולין, פיקוד "צבא המולדת" לא ניסה ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי, ולתאם עמו את מועד פרוץ ההתקוממות בוורשה, תיאום שהיה חיוני להצלחת המרד. סביר להניח, שגם אם הייתה נעשית פניה כזאת מצד הנהגת צבא המחתרת הפולני, הפיקוד הסובייטי לא היה מוכן לשתף עימה פעולה.
לרוע מזלם של הפולנים, בראשית אוגוסט חל מהפך במצב הצבאי באזור ורשה. הפיקוד הגרמני החליט שהגיע העת להנחית מתקפת נגד גדולה נגד כוחות החלוץ הסובייטיים, במטרה לייצב מחדש את החזית הגרמנית בפולין, ולמנוע מהצבא האדום להמשיך להתקדם מערבה, בנתיב הקצר ביותר ללבה של גרמניה (ציר ורשה-ברלין). הוא הזרים עתודות משוריינות חזקות לאזור ורשה, וב-31 ביולי פתחו 4 דיוויזיות פאנצר, שכללו כ-300 טנקים ותותחי סער, מקורפוס הפאנצר אס אס ה-4 ומקורפוס הפאנצר ה-39 במתקפה מתמקדת על קורפוס הטנקים ה-3. ב-1 באוגוסט השלימו הגרמנים את כיתור כוחות הקורפוס ועד ל-5 בחודש השמידו אותו כמעט לחלוטין. שני הקורפוסים הנותרים של ארמיית הטנקים ה-2, שניסו ללא הצלחה לפרוץ את טבעת הכיתור הגרמנית, ספגו אף הם אבדות ניכרות במהלך הקרב ונאלצו לסגת דרומה. הארמייה ה-47, שהייתה אמורה להגן על האגף הימני של ארמיית הטנקים ה-2, פיגרה מאחור, ולכן לא יכלה לסייע לה. רק ב-5 באוגוסט הגיעו הכוחות העיקריים של הארמייה ה-47 לאזור, והחליפו את ארמיית הטנקים ה-2. הארמייה הוצאה מקו החזית לצורך התארגנות מחדש והשלמת אבדות, לאחר שאיבדה כשני שלישים מכוח הטנקים שלה בין ה-22 ביולי ל-10 באוגוסט 1944.
התקפת הנגד הגרמנית הייתה הגורם העיקרי לכך, שהצבא האדום לא הצליח לכבוש את ורשה בסערה בראשית אוגוסט 1944, וחרצה למעשה את גורל ההתקוממות הפולנית בוורשה. עד 20 באוגוסט נותרה הארמייה ה-47 הכוח הסובייטי היחיד במרחב ורשה. ללא סיוע כוחות שריון משמעותיים לא היה בכוחה לחדש את המתקפה, ולאלץ את הכוחות הגרמניים, שהגנו על דרכי הגישה לוורשה, לסגת לגדה המערבית של נהר ויסלה. ארמיית המשמר ה-8 והארמייה ה-69 החזיקו בראשי הגשר מעבר לוויסלה מדרום לוורשה, מול התקפות נגד גרמניות עזות, בעוד שאר כוחותיו של רוקוסובסקי התקדמו לכיוון הנהרות בוג ונרבה מצפון-מזרח לוורשה, במטרה לבסס ראשי גשר ממערב להם, כהכנה לחידוש המתקפה הסובייטית בפולין. ב-20 באוגוסט הצטרפו כוחות החלוץ של הארמייה הפולנית ה-1, בפיקוד גנרל זיגמונט ברלינג, לארמייה ה-47, ורק אז יכלו כוחות הצבא האדום לחדש את התקדמותם לעבר הפרבר המזרחי של ורשה, פראגה. הנאצים הקימו מערך הגנה מבוצר במרחק 12–18 ק"מ מורשה, והתקדמות הכוחות הסובייטיים הייתה איטית ועלתה להם במחיר אבדות ניכרות.
ניתן לטעון, שאילו הפיקוד הסובייטי היה מייחס חשיבות עליונה לכיבושה של ורשה, ולהצלת כוחות המחתרת הפולנית שלחמו בעיר, ייתכן שהצבא האדום היה יכול לכבוש את העיר באוגוסט או בספטמבר 1944. אולם הדבר היה כרוך בהעברת כוחות גדולים מגזרות אחרות לאזור וורשה ובשיבוש התוכניות האסטרטגיות של הפיקוד הסובייטי.
ההכנות
לקראת סוף יולי 1944 הכריזו הגרמנים על ורשה כאל אזור צבאי סגור. הם החליטו להגן על העיר בכל מחיר, ולמנוע מהצבא האדום להשתלט עליה. תבוסת "קבוצת ארמיות מרכז" וההתקדמות המהירה של כוחות הצבא האדום, גרמו לכך שיחידות גרמניות רבות נסוגו מערבה דרך ורשה במחצית השנייה של יולי. עובדה שנתפסה על ידי פיקוד המחתרת הפולנית כהוכחה לתבוסה הגרמנית, וכאות לפתיחה בהתקוממות נגד הנאצים. לפי עדויות שונות, עד ראשית אוגוסט חיל המצב הגרמני והפקידות הנאצית בוורשה היו בפאניקה, ועשו הכנות לנטוש את העיר, אך הגעת שני קורפוסי פאנצר לתגבר את הכוחות הנאציים באזור ורשה שינתה מצב זה, והגבירה את נחישות הפיקוד הגרמני המקומי להחזיק בעיר בכל מחיר.
כאשר החלו להגיע ידיעות מהאזורים המזרחיים של פולין על פירוק בכוח של יחידות "צבא המולדת", ועל מאסרים והוצאות להורג של מפקדים מקומיים במחתרת הפולנית בידי הנ.ק.וו.ד הסובייטי, החליט ב־21 ביולי מפקד "צבא המולדת", הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי (אשר החליף את רובצקי שנתפס בידי הגסטפו והוצא להורג עוד ב־1943) להרחיב את היקף "מבצע סופה" כך שיכלול גם את העיר ורשה. התאריך שניתן לתחילת המרד בוורשה היה ה־1 באוגוסט.
ב־27 ביולי קרא ראש הגנרלגוברנמן ("הממשל הכללי" הכינוי הנאצי לאזורי פולין שלא סופחו לגרמניה), הנס פרנק, לכ־100,000 גברים פולנים מגיל 17 עד 65 להתאסף במספר מקומות ריכוז ברחבי העיר ורשה ביום שלמחרת. הם היו אמורים להיות מועסקים בבניית ביצורים עבור הורמאכט, בתוך ומחוץ לעיר. צעד זה נתפש על ידי פיקוד "צבא המולדת" כניסיון לחבל ביכולת הפעולה של כוחות המחתרת בעיר ולמנוע מהאוכלוסייה האזרחית להצטרף להתקוממות נגד השלטון הנאצי.
הכוחות היריבים
כוחות "צבא המולדת" במחוז ורשה מנו כ־50,000 לוחמים, מתוכם רק 23,000 היו מצוידים בנשק. חלקם אומנו במשך מספר שנים בלוחמה זעירה ובלוחמת גרילה עירונית, אך היו חסרי ניסיון בלחימה במסגרות גדולות, ובלחימה לאור היום נגד צבא סדיר המצויד בנשק כבד. החימוש שעמד לרשותם היה דל, בין השאר מכיוון שההחלטה לכלול את ורשה ב"מבצע סופה" התקבלה ברגע האחרון, ולפני כן ניתנה עדיפות למשלוח נשק וציוד לאזורים המזרחיים של פולין.
ב-1 באוגוסט עמדו לרשות כוחות "צבא המולדת" בוורשה :
- 1,000 רובים.
- 1,700 אקדחים.
- 300 תת-מקלעים.
- 60 רובי סער.
- 7 מקלעים כבדים.
- 35 רובים נגד טנקים.
- 25,000 רימונים.
מפקד כוחות המחתרת הפולנית בוורשה היה הגנרל אנטוני חרושצ'ל (Antoni Chruściel), שנודע בכינוי המחתרתי "מונטר".
במהלך ההתקוממות בוורשה קיבלו המורדים אמצעי לחימה נוספים באמצעות הצנחות מן האוויר של חילות האוויר המערביים וחיל האוויר הסובייטי, וכן מהשתלטות על נשק וציוד של האויב (בדרך זו הצליחו הפולנים להשיג גם מספר כלי רכב משוריינים). נוסף על כך, בתי המלאכה המחתרתיים ייצרו עבור המורדים הפולניים 300 תת-מקלעים, 150 להביורים, 40,000 רימונים, מספר מטולי נ"ט ואף מכונית משוריינת.
ערב פרוץ המרד כלל חיל המצב הגרמני בוורשה ובסביבתה הקרובה כ־11,000 חיילים תחת פיקודו של ריינר שטהל, מתוכם כ-5,000 חיילים של צבא היבשה, כ-4,000 איש ביחידות קרקע של הלופטוואפה (בשדות התעופה בקרבת העיר וביחידות נ"מ) וכ-2,000 חיילים מרגימנט חיל המצב של ורשה. לכוח זה יש להוסיף כ-5,700 איש מיחידות משטרה ואפן אס אס, ומספר לא ידוע של אנשים ביחידות עזר שונות שהוצבו בתוך העיר. הכוחות הגרמניים בוורשה היו מצוידים היטב והיו בכוננות להגנה על נקודות מפתח בעיר כבר חודשים ארוכים. כמה מאות בונקרים מבטון מוקפים גדרות תיל הגנו על הבניינים והאזורים שהוחזקו על ידי הגרמנים. לפחות 90,000 חיילים גרמנים נוספים נמצאו ביחידות צבא באזורים הסמוכים לוורשה, בשתי גדות הוויסלה, ולפחות חלקם יכלו לתגבר את הכוחות הנאציים בתוך העיר תוך פרק זמן קצר.
שעת ה־W
ב-31 ביולי בשעה 17:00 החליט פיקוד "צבא המולדת", שהמרד בוורשה יתחיל בעוד 24 שעות. שעת ה־W (מהמילה הפולנית wybuch שמשמעותה פיצוץ או התפרצות[1]) של המרד, נקבעה ל־1 באוגוסט בשעה 17:00. ההחלטה לפתוח את המרד בשעות היום, במקום להמתין לרדת החשיכה, התבררה כהחלטה מוטעית, שעלתה במחיר יקר. היא הורידה את הסיכויים של כוחות המחתרת להפתיע את הגרמנים בורשה, וחשפה אותם לאש האויב שנהנה מעדיפות בציוד ובכוח אש. העובדה שההחלטה הסופית על מועד פרוץ המרד נתקבלה ברגע האחרון, יממה בלבד לפני שעת ה-W, גרמה לכך שחלק מיחידות המחתרת בוורשה ובסביבתה לא היו מוכנות בזמן.
מהלכים ראשונים
לא ניתן היה להסתיר לחלוטין את הגיוס של אלפי לוחמי מחתרת ברחבי ורשה, וכתוצאה מכך פרצו התנגשויות במספר מקומות בין יחידות מחתרת לכוחות הנאציים בעיר לפני שעת ה־W. אולם הפיקוד הגרמני לא ראה בתקריות מבודדות אלו חלק מהתקוממות פולנית כללית. הוא היה מוכן לאפשרות של מרד בוורשה, אך לא צפה את היקפו ואת עוצמתו, ולא היו לו תוכניות לטיפול בהתקוממות כללית המונית של צבא המחתרת הפולנית. הצטברות מידע מודיעיני על פעילות מוגברת של כוחות המחתרת, גרמה למושל מחוז ורשה, לודוויג פישר, להעמיד בכוננות מלאה את יחידות חיל המצב הגרמני בשעה 16:30, חצי שעה לפני פרוץ ההתקוממות, עובדה שהפחיתה עוד יותר את הסיכוי להפתיע את הכוחות הגרמניים בוורשה.
היומיים הראשונים של ההתקוממות קבעו במידה רבה את גורלה. המורדים הצליחו להשתלט על חלקים גדולים מורשה, בעיקר במרכז העיר, בעיר העתיקה וברובע וולה, אך הגרמנים הצליחו להחזיק במספר נקודות מפתח בתוך האזורים שנכבשו ברובם על ידי המורדים. במספר אזורים אחרים יחידות המחתרת ספגו אבדות כבדות ולא הצליחו לכבוש את מרבית יעדיהם. חמורה במיוחד הייתה העובדה, שקבוצות המחתרת שפעלו באזורים השונים של העיר, לא הצליחו לחבור זו לזו, וליצור רצף קרקעי בין האזורים השונים שבשליטת המורדים, וכן בין יחידות המחתרת בוורשה, לכוחות "צבא המולדת" בסביבת העיר. המורדים גם לא ניסו להרחיב את האזורים שבשליטתם, ונטו להתרכז בהגנה על האזורים שכבר נכבשו על ידם. כתוצאה מכך, הגרמנים יכלו לבודד ללא קושי את האזורים שבשליטת כוחות המחתרת, ולנתק אותם זה מזה.
פיקוד כוחות המחתרת בוורשה חילק את העיר לשמונה אזורים :
אזור I (שרודמיישצ'ה והעיר העתיקה): יחידות צבא המולדת באזור זה השתלטו על רובו, אך נכשלו בתפיסת רוב נקודות המפתח בתוכו. כתוצאה מכך, הן לא הצליחו ליצור באזור זה מתחם מוגן מרכזי, ולא הצליחו למנוע מהגרמנים לבודד את האזור, ולנתק את הקשר בינו לבין אזורים אחרים בעיר.
אזור II (ז'וליבוז', מארימונט, ביילני): יחידות המחתרת הצליחו אמנם להשתלט על רוב השטחים סביב ז'וליבוז', אך נכשלו בכיבוש רוב היעדים האסטרטגיים שהוקצו להם. קבוצות מחתרת רבות מאזור זה נסוגו אל מחוץ לעיר, אל היערות.
אזור III (וולה): יחידות המורדים הצליחו להשתלט על רוב שטחו של רובע וולה, אך ספגו אבדות כבדות במהלך הלחימה. כמה יחידות נסוגו אל היערות בסביבה, ויחידות אחרות נסוגו לחלק במזרחי של האזור. למרות זאת, בחלק הצפוני של הרובע הצליחו כוחות המורדים להשתלט על מספר נקודות מפתח, כולל קסרקטינים של חיל המצב הגרמני ומאגר אספקה גרמני
אזור IV (אוחוטה (Ochota)): יחידות המחתרת באזור זה נכשלו הן בכיבוש שטח הרובע, והן בהשגת יעדיהם הצבאיים. רובם נסוגו ליערות ממערב לוורשה לאחר שספגו אבדות כבדות, ורק שתי יחידות שמנו כמה מאות לוחמים נשארו באזור, והצליחו ליצור מספר כיסי התנגדות בתוכו. במהלך הימים הבאים תוגברו יחידות המחתרת שנותרו באזור על ידי כוחות מורדים ממרכז העיר, והצליחו להשתלט על רוב החלק הצפוני של רובע אוחוטה, כולל נקודות המפתח באזור זה.
אזור V (מוקוטוב (Mokotów)): התקפות יחידות המחתרת על היעדים הצבאיים באזור זה, שהיו מבוצרים היטב והוגנו על ידי כוחות חזקים, נכשלו תוך אבדות כבדות. חלק מיחידות המחתרת המקומיות נסוגו אל היערות, בעוד יחידות אחרות הצליחו להשתלט על חלקים מ"דולני מוקוטוב", אך הם מצאו עצמם מבודדים, ולא הצליחו לחבור עם כוחות המורדים בחלקים אחרים של העיר.
אזור VI (פראגה): המרד פרץ גם ברובע פראגה, שבגדה המזרחית של הוויסלה. המשימה העיקרית של יחידות המורדים באזור זה הייתה להשתלט על הגשרים על נהר הוויסלה, ולהגן עליהם עד להגעת הצבא הסובייטי. אך אף על פי שהגשרים הוחזקו על ידי יחידות גרמניות קטנות, הצליחו הגרמנים למנוע מהמורדים להשתלט עליהם בשעות הראשונות של ההתקוממות, ובכך מנעו תיגבור של כוחות המורדים בפראגה, וחרצו למעשה את גורל ההתקוממות בוורשה. הגרמנים תיגברו את כוחותיהם באזור זה לפני פרוץ המרד, כדי לבלום את התקדמות הצבא הסובייטי, ולאחר מספר הצלחות ראשוניות, נאלצו כוחות המורדים באזור, שנמצאו בנחיתות מספרית קשה, לרדת שוב למחתרת. כוחות הצבא האדום כבשו את פראגה מידי הגרמנים רק לקראת אמצע ספטמבר 1944.
אזור VII (Powiat Warszawski): אזור זה כלל שטחים בסביבתה הקרובה של ורשה, מחוץ לתחומי העיר. רוב פעולות המחתרת באזור נכשלו בהשגת יעדיהם.
המורדים נכשלו בכיבוש מספר רב של יעדי מפתח חיוניים בוורשה בימים הראשונים והמכריעים של המרד, כולל גורד השחקים PAST(אנ'), ששלט על מרכז העיר, מספר שדות תעופה בתוך העיר ובסביבתה, ורוב תחנות הרכבת בעיר.
דיכוי המרד על ידי הנאצים
הגעת כוחות התגבורת הגרמניות
המרד הגיע לשיא הצלחתו ב־4 באוגוסט, כאשר חיילי "צבא המולדת" הצליחו להשתלט על חלק גדול מהרבעים המערביים של ורשה, וולה ואוחוטה. אולם באותו יום מונה גנרל האס אס אריך פון דם באך-צלבסקי למפקד כל הכוחות הגרמניים, שהופעלו לצורך דיכוי המרד, וקיבל החלטה שהצד הגרמני ייטול את היוזמה לידיו, ויעבור ממגננה למתקפה. כוחות התגבורת שנשלחו לוורשה לסייע בדיכוי המרד כללו גם כוח בסדר כוחות של בריגדה מוגברת תחת פיקוד היינץ ריינפרט, שהורכב מיחידות משטרה וביטחון פנים (שהשתייכו לוואפן אס.אס), שהופעלו קודם לכן בעיקר במשימות לוחמה נגד פרטיזנים בחזית המזרחית. הכוח כלל, בין השאר, רגימנט תחת פיקוד אוסקר דירלוונגר, במסגרתו שירתו גם פושעים פליליים (כ-900 חיילים), ורגימנט מתוגבר שהורכב מרוסים, משתפי פעולה עם הנאצים, מהבריגדה של ברוניסלב קמינסקי (Bronislav Kaminski) (כ-1700 חיילים). המטרות הראשוניות של הפיקוד הגרמני היו להבטיח את שליטתו על צירי התנועה המרכזיים החוצים את ורשה, והמובילים לגשרי הוויסלה, וכן להרחיק את כוחות המורדים מהגדה המערבית של הוויסלה (כדי למנוע מהם לסייע לאפשרות של צליחת הנהר על ידי כוחות הצבא האדום), באמצעות התקפה מתמקדת מצפון ומדרום.
טבח וולה
ב־5 באוגוסט החלו כוחותיו של ריינפארט, שכללו שלושה צוותי קרב בסד"כ של רגימנט, לתקוף את עמדות המורדים ברבעים המערביים של ורשה, וולה ואוחוטה. הם התקדמו מערבה לאורך הרחובות "וולסקה" ו"גורצזוונסקה" לכיוון ציר התנועה הראשי שחצה את העיר, אלייה ירוזולימסקה ("שדרות ירושלים"). יחידות הס"ס נתקלו בהתנגדות עזה של יחידות המחתרת הפולנית, והצליחו להתקדם רק כמה מאות מטרים במהלך היום. אולם ברחובות שנכבשו ומאחרי קו החזית הם החלו לפעול בהתאם להנחיותיו של היינריך הימלר, שהורה למחוץ את המרד בוורשה ללא רחמים, מבלי להבחין בין לוחמים לבין אוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת. מטרת המדיניות הזאת הייתה להטיל טרור על האוכלוסייה הפולנית, ולשבור את רצון הלחימה של המורדים, כדי שניתן יהיה לדכא את המרד במהירות, באמצעות כוחות קטנים יחסית, מבלי להסתבך בקרבות רחוב קשים. יחידות משטרה וס"ס עברו מבית לבית, הוציאו את התושבים מדירותיהם, וביצעו הוצאות להורג המוניות, ללא התחשבות בגיל או במין. חלק מהתושבים רוכזו במחנות ריכוז מאולתרים, שם הרעיבו ועינו אותם. הנאצים לא חסו גם על בתי חולים. הם התעללו בחולים ובצוותים הרפואיים ולאחר מכן הוציאו אותם להורג. היחידות ש"הצטיינו במיוחד" במעשי הטבח והזוועה ההמוניים היו הרגימנטים בפיקוד קמינסקי ודירלוונגר, ש"התמחו" בביצוע פשעי מלחמה באוכלוסייה אזרחית במהלך שירותם בחזית המזרחית. אנשיהם ביצעו גם מספר רב של מעשי ביזה ואונס. לפי הערכות שונות נרצחו בוולה ואוחוטה 40–100 אלף אזרחים במהלך המחצית הראשונה של חודש אוגוסט.
לאחר מספר ימים של טבח המוני באזרחים התברר לפיקוד הגרמני, שמדיניות הטרור כלפי האזרחים לא רק שאינה משיגה את מטרתה, אלא אף גורמת להקשחת התנגדותם של המורדים הפולנים. בנוסף לכך, מספר מפקדים בכירים בוורמאכט מחו נגד מעשי הזוועה שבוצעו על ידי יחידות המשטרה והס"ס בוורשה, ודרשו לשים קץ להשתוללות יחידותיהם של קמינסקי ודירלוונגר. אריך פון דם באך צלבסקי נתן הוראה ליחידות תחת פיקודו להפסיק לטבוח באזרחים הפולנים, אך התקשה לכפות עליהם את מרותו, ומעשי הזוועה פסקו רק בהדרגה. ב-19 באוגוסט הועמדו ברוניסלב קמינסקי וקציני המטה של הבריגדה שלו לדין צבאי בעוון ביזה, והוצאו להורג בו ביום. עם זאת, הנאצים המשיכו להוציא להורג את כל לוחמי המחתרת שנשבו על ידם עד אמצע ספטמבר 1944.
ב־7 באוגוסט הצטרפו לכוחות הגרמניים שלחמו בוולה טנקים, והם השתמשו בנשים פולניות כמגינים אנושיים עבורם. לאחר יומיים של לחימה קשה, הצליחו יחידות הס"ס לפצל לשניים את השטח בשליטת המורדים בוולה, ולהגיע עד לכיכר "באנקווי" (Bank Square, Warsaw).
אוחוטה
במקביל לטבח בוולה, תקפה בריגדת קמינסקי את עמדות המורדים ברובע אוחוטה (Ochota). כוחות המחתרת הפולנית, שהגנו על האזור היו מורכבים משני גדודים, מצוידים בחימוש דל, בעוד שיחידות הס"ס הסתייעו בטנקים ובארטילריה. אולם החיילים של קמינסקי התרכזו בעיקר במעשי ביזה, אונס וטבח המוני של האוכלוסייה האזרחית, ולא היו נלהבים לעסוק בלחימה של ממש נגד כוחות המורדים באזור. כתוצאה מכך, הצליחו כוחות "צבא המולדת" להחזיק בעמדותיהם באוחוטה עד ל־11 באוגוסט, ורק אז נסוגו לכיוון רובע מוקוטוב (Mokotów). במהלך כיבוש הרובע נרצחו כעשרת אלפים אזרחים פולניים.
העיר העתיקה
למרות אובדן וולה ואוחוטה, התנגדות יחידות "צבא המולדת" בוורשה לניסיונות הכוחות הגרמניים להשתלט מחדש על העיר התחזקה, והגרמנים התקשו להשיג התקדמות משמעותית, למרות חימושם העדיף, והשימוש שעשו בנשק כבד. שוב הוכח שבלוחמה בשטח עירוני צפוף, כוחות מיליציה חלשים יחסית ודלי חימוש, יכולים להתגונן בהצלחה מול כוחות צבא מקצועיים ומצוידים היטב, הנהנים מעליונות טכנולוגית.
אזור העיר העתיקה (בפולנית Starówka(Warsaw Old Town) או Stare Miasto) הוחזק על ידי כוחות חלשים של המורדים, אך הוא יצר איום על השליטה הגרמנית בגשר קיירבדז' (Kierbedź Bridge). נוסף על כך, העמדות הפולניות היו קרובות מספיק ליצור איום על קו מסילת הרכבת הצפוני ועל מאחז ציטאדלה (Cytadela(Warsaw Citadel)). מפקדי "צבא המולדת" ידעו שהגרמנים תכננו לנתק את העיר הישנה משאר חלקי ורשה באמצעות התקפות מצפון (לאורך קו מסילת הברזל לכיוון הוויסלה) ומדרום (מכיכר באנקווי [Bankowy] לגשר (מוסט) קיירבדז'ה [Most Kierbedzia]) לה. ב־9 באוגוסט היחידות הגרמניות מאזור מאריינשטאט (Mariensztat) הצליחו לכבוש את הארמון המלכותי, אך נכשלו בניסיון להתקדם ללב העיר העתיקה. צבא המולדת ערך התקפת נגד וב־12 באוגוסט הכריח את הגרמנים לסגת מכיכר באנקווי. אף על פי כן, ההפגזות והשימוש הנרחב בטנקים גרמו אבדות כבדות למורדים המגינים על העיר העתיקה ולאוכלוסייה האזרחית. אחד הבניינים הראשונים שהופצצו היה בית החולים־שדה שסומן עם סמל ענק של הצלב האדום על גגו.
ההתקפה הגרמנית מצפון לעיר העתיקה הואטה, לאחר ששני הצדדים ספגו אבדות כבדות. לוחמה עירונית קשה פרצה באזור "כיכר באנקווי", תוך שהכיכר והמחסום הקרוב ברחוב "טוומקי" מחליפים שליטה מספר פעמים. הגרמנים הצליחו לחבור עם כוחותיהם הנצורים בארמון, ששימש כמפקדת חיל המצב הגרמני בוורשה (Me(אנ')Mostowski Palace) ב־15 באוגוסט, אך הארמון הפך לזירת לחימה עזה, שהתנהלה בטווחים קצרים. הקרבות נמשכו עד ל־18 באוגוסט, כאשר שני הצדדים נסוגו מן ההריסות.
שטח ההפקר סביב עמדות המורדים בעיר העתיקה כלל את מה שנותר מגטו ורשה ואזורים פתוחים רבים סביב כיכר "קרצלאק" (Kercelak), רחוב "ז'יטניה" (Żytnia) ורחוב "לשנו" (Leszno). הרחובות הצרים של העיר העתיקה העניקו יתרון למורדים והיקשו על התקדמות הכוחות הגרמניים. לאחר מספר הצלחות ראשוניות בכיבוש שטח ההפקר והשוליים החיצוניים של העיר העתיקה, הואטה ההתקדמות הגרמנית. הגרמנים השתמשו במסות של ארטילריה לצורך ההפגזות המתמשכות שלהם על האזורים שבשליטת המורדים. על־פי פון דאם באך עצמו, הנשק הכבד שהופעל על ידי כוחותיו כלל:
- 220 כלי ארטילריה (תותחים ומרגמות) מקליברים שונים.
- מרגמה כבדה מסוג ת'ור 610 מ"מ
- 50 כלי רכב זעירים בלתי מאוישים נשלטים מרחוק לפיצוץ מטעני נפץ מדגם גולית
- סוללת משגרי רקטות רב-קניים בעלת טווח קליברים רחב (150–320 מ"מ)
- 4 מפציצים שפעלו משדה התעופה אוקנצ'ה 1
- 1מטוס אחד הופל על ידי חיילים פולניים בעזרת רובי יד ב־26 באוגוסט
השימוש בארטילריה כבדה והפצצות מתמשכות מן האוויר (למטוסים משדה התעופה אוקנצ'ה נדרשו 5 דקות בלבד כדי להגיע ליעדיהם) הביאו לעלייה משמעותית במספר הנפגעים האזרחיים ולהרס רב. השימוש בהפצצות מהאוויר התבצע בהוראה ישירה של אדולף היטלר, היינריך הימלר והיינץ גודריאן.
על־אף העליונות המספרית והטכנולוגית של הגרמנים, העיר העתיקה הוחזקה על ידי הפולנים עד לסוף אוגוסט. אולם המחסור במזון, מים, ותחמושת הפך את המשך ההגנה לבלתי־אפשרי. מספר ניסיונות לפריצה דרך העמדות הגרמניות בפארק "אוגרוד סאסקי (Saxon Garden)" לעיר התחתית ודרך מסילת הרכבת הצפונית לז'וליבוז' נכשלו. ב־2 בספטמבר מגיני העיר העתיקה נסוגו דרך צנורות הביוב. יותר מ-5,300 גברים ונשים נחלצו משם בדרך זו.
לוחמה תת-קרקעית
מערכת הביוב העירונית של ורשה מילאה תפקיד מרכזי במהלך המרד. כוחות המחתרת הפולנית עשו שימוש רב בתעלות הביוב כדי לנוע מתחת לאזורים הכבושים על ידי הגרמנים, ולשמור על הקשר בין האזורים השונים שנותרו בשליטתם (למורדים כמעט שלא היו מכשירי קשר). תעלות הביוב שימשו גם כאמצעי מילוט מאזורים שלא ניתן היה להמשיך להגן עליהם. בשלבי הסיום של המרד נותרו בשליטת המורדים בוורשה רק שלושה אזורים, שהקשר היחיד ביניהם התקיים באמצעות התעלות התת-קרקעיות.
החיים מאחורי קווי החזית
בשבועות הראשונים של המרד ניסו האזרחים באזורים שנכבשו על ידי כוחות המחתרת לחזור לשגרות חיים נורמלית. חיי התרבות היו פעילים למדי, עם בתי־קולנוע, בתי־דואר ועיתונים שנפתחו. אולם בשלבי הסיום של המרד, המחסור במזון ובתרופות, הצפיפות, ההפגזות הארטילריות וההפצצות האוויריות חסרות ההבחנה של הנאצים, כל אלו הפכו את חיי האזרחים שנותרו בוורשה לקשים יותר ויותר.
התפקיד שמילאו לוחמים שלא השתייכו ל"צבא המולדת" במרד
על־אף שרובם המכריע של המורדים בוורשה השתייכו ל"צבא המולדת", השתתפו במרד גם כ-1700 לוחמים מארגוני התנגדות אחרים. בנוסף ללוחמי המחתרת הפולנים השתתפו בלחימה לצד המורדים גם מספר עריקים הונגרים וכן מספר אסירים איטלקיים, שברחו ממחנות שבויים בפולין. ג'ון וורד (John Ward (RAF officer)), טייס בחיל האוויר הבריטי, שנמלט מהשבי הגרמני, שימש כאלחוטן אצל המורדים בוורשה, והעביר מסרי רדיו מוצפנים לבריטים ולממשלה הפולנית הגולה בלונדון, שנתנו להם תמונת מצב על המתרחש בוורשה.
ההנחה כיום היא שכ־25,000 יהודים הסתתרו בוורשה לפני המרד. רובם המכריע נהרג יחד עם אזרחים פולניים אחרים. אך יהודים רבים (ככל הנראה כ־1,000), כולל אלה ששוחררו בידי המורדים ממחנה הריכוז בוורשה (Gęsiówka) לחמו לצד כוחות המחתרת הפולנית. שרידיו של הארגון היהודי הלוחם, בפיקודו של יצחק צוקרמן הצטרפו אף הם ללחימה, ובכרוז שהוציא צוקרמן ב־3 באוגוסט הוא כתב: "עם כל העם הפולני אנו נאבקים היום למען החירות. כל לוחמי אי"ל שנותרו בחיים, וכל הנוער היהודי המוכשר לקרב, נקרא להמשיך במאבק. אל יעמוד איש מנגד, הצטרפו לשורות המתקוממים. דרך המלחמה - לניצחון, לפולין חפשית, ריבונית, חזקה וצודקת". אנשיו של צוקרמן ראו עצמם כפלוגה אורגנית במסגרת ארגון המחתרת ארמייה לודובה.
אחרון הלוחמים היהודיים ששרדו הן את מרד גטו ורשה והן את מרד ורשה, ליאון קופלמן, הלך לעולמו בגיל 97 באוגוסט 2021.[2]
המצב הבינלאומי: פולין, אירופה והעולם
הסיוע הסובייטי: ניסיון הצליחה הכושל של ברלינג
ב-26 באוגוסט חידש הצבא הסובייטי את התקפתו על עמדות קורפוס הפאנצר אס אס הרביעי ממזרח לוורשה, והגרמנים החלו לסגת לכיוון פראגה. ב-10 בספטמבר תקפה הארמייה הסובייטית ה-47, בסיוע יחידות מהארמייה הפולנית ה-1 את רובע פראגה, בגדה המזרחית של הוויסלה, וב-13 בחודש נסוגו הגרמנים מפראגה לגדה המערבית של הנהר לאחר שפוצצו את הגשרים המקשרים בין שני חלקי ורשה. כתוצאה מכך נמצאו חיילי הצבא האדום במרחק כמה מאות מטרים בלבד מכוחות המורדים הפולנים בוורשה, אך ביניהם הפריד מחסום מים רחב, נהר הוויסלה. בשלב זה כבר נהדפו כוחות "צבא המולדת" ממרבית האזורים הגובלים בגדת הנהר, ולכן לא יכלו לאבטח אזורי נחיתה עבור הכוחות הסובייטיים מעברו השני של הנהר.
בליל 15/16 בספטמבר ביצעו יחידות מ"הארמייה הפולנית 1" ((1 Armia Wojska Polskiego)), בפיקוד גנרל זיגמונט ברלינג, ניסיון לצלוח את הוויסלה במספר נקודות ולחבור אל כוחות המחתרת הפולנית בוורשה. ניסיונות הצליחה בוצעו באזורי צ'רנייקוב (Czerniaków) ופווישלה (Powiśle, Warsaw). הכוחות הצולחים נתקלו באש עזה וספגו אבדות כבדות. הסיוע הארטילרי והאווירי שניתן להם, לא הצליח לשתק את מקורות הירי הגרמניים. מתוך 6 גדודים שהשתתפו בניסיון הצליחה, רק כ-1200 איש, רובם משני גדודים מהדיוויזיה הפולנית ה־3, הצליחו לחצות את הנהר, ולהקים שלושה ראשי גשר קטנים בעברו המערבי. לפחות באחד מראשי הגשר חברו החיילים הפולנים עם יחידות של "צבא המולדת", שהשתתפו בלחימה לצידם.
בימים הבאים הגבירו הגרמנים את התקפותיהם על עמדות "צבא המולדת" באזורים הסמוכים לנהר, כדי למנוע נחיתות סובייטיות נוספות. במקביל הם הזרימו כוחות, שכיתרו את ראשי הגשר שכבשו כוחותיו של ברלינג בגדה המערבית של הוויסלה ותקפו אותם. בשלושת הלילות הבאים ערכו יחידות ההנדסה של הארמייה הראשונה מאמצים נואשים לתגבר את ראשי הגשר, להעביר אליהם אספקה וציוד (כולל מספר תותחי נ"ט), ולפנות את הפצועים, כל זאת תחת אש עזה. אולם עד 19 בספטמבר הושמדו כמעט כל אסדות הנחיתה (פונטונים) וציוד הצליחה האחר שעמד לרשותם באש הארטילריה הגרמנית, ומבצע הצליחה הופסק. עד 23 בחודש חוסלו כל ראשי הגשר הפולנים-סובייטיים, ומרבית הלוחמים שהחזיקו בהם נהרגו או נפלו בשבי. רק 150 חיילים, רובם הגדול פצועים, הצליחו לחזור לגדה המזרחית של הוויסלה. בסך הכל ספגה הארמייה הפולנית הראשונה 5660 נפגעים (הרוגים, פצועים ונעדרים) במהלך ניסיון הצליחה הכושל.
זמן קצר לאחר כישלון ניסיון הצליחה החליט הפיקוד הסובייטי להשעות את כל התוכניות לחציית הוויסלה באזור ורשה "לפחות לארבעה חודשים", ומיד אחר כך הודח גנרל ברלינג מתפקידו. מכאן ואילך הוגבל הסיוע הסובייטי לכוחות המורדים בוורשה להצנחת ציוד ותחמושת ממטוסים מנמיכי טוס. מקורות פולניים ומערביים טענו שניסיונות הצליחה של כוחות הארמייה הפולנית הראשונה היו יוזמה עצמאית של מפקדה, גנרל ברלינג, ובוצעו בניגוד לדעת הפיקוד הסובייטי, וללא כל סיוע מצידו. אולם קשה להאמין שברלינג היה מעז לפעול ללא קבלת אישור ממפקד החזית שלו, קונסטנטין רוקוסובסקי (שהיה גם הוא ממוצא פולני). צריך גם לזכור, שחלק מסגל הפיקוד הבכיר של הארמייה הראשונה (כולל מפקד הדיוויזיה ה-3, שמילאה תפקיד מרכזי במאמץ הצליחה) היה מורכב מקצינים סובייטיים. עם זאת, סביר להניח שהפיקוד הסובייטי יכול היה להעניק יותר סיוע לכוחותיו של ברלינג, אילו ייחס חשיבות רבה להצלחת ניסיון הצליחה של הארמייה שלו.
ההצנחות מן האוויר
החל מה־4 באוגוסט החלו בעלות הברית המערביות לסייע למורדים בוורשה באמצעות הצנחת נשק, תחמושת ואספקה אחרת. בתחילה השתתפו במבצע ההצנחה האווירי רק יחידות מפציצים פולניות אשר חנו בבארי ובברינדיזי שבאיטליה. לאחר מכן, בעקבות לחץ מצד הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, צורפו אליהן גם טייסות מדרום אפריקה ומבריטניה. המשקל הכולל של הציוד שהוצנח למורדים עד ל־21 בספטמבר היה 104 טון.
ברית המועצות לא נתנה לבעלות הברית רשות להשתמש בשדות התעופה שלה לצורך מבצע הסיוע האווירי. כתוצאה מכך היו המטוסים שהשתתפו במבצע חייבים לשאת דלק לטיסת הלוך וחזור לבסיסיהם בבריטניה ואיטליה, עובדה שהורידה משמעותית את משקל המטען שיכלו לשאת. בקשה רשמית מצד בעלות הברית המערביות להשתמש בבסיסי אוויר סובייטיים לצורך מבצע הסיוע למורדים בוורשה הוגשה ב־20 באוגוסט, אך סטלין סירב לבקשה ב־22 בחודש, בטענה שהמורדים בוורשה הם "חבורת פושעים" חסרי אחריות.
מטוסי חיל האוויר של ארצות הברית לא השתתפו במבצע ההצנחה, למעט בהזדמנות אחת. לאחר שסטלין הביע התנגדות להגשת סיוע למורדים שלח צ'רצ'יל מברק לרוזוולט ב־25 באוגוסט, בו הציע לשלוח מטוסים אמריקניים לוורשה, כהתרסה כלפי סטלין ו"לראות מה יקרה". רוזוולט לא קיבל את ההצעה, וכתב לו ב־26 באוגוסט: "איני רואה יתרון לטווח הארוך בהצטרפותי להצעתך כנגד הדוד ג'ו (סטלין)".
אף על פי שכוחות הנ"מ וההגנה האווירית הגרמנית מעל אזור ורשה היו חלשים למדי, כמעט 12% מ־296 המטוסים שלקחו חלק במבצע אבדו מסיבות שונות. רוב ההצנחות נערכו בשעות הלילה, וכתוצאה מכך, ומהצטמצמות השטח שבשליטת המורדים בוורשה, חלק גדול מהציוד שהוצנח לא הגיע ליעדו, ונפל לידי הכוחות הגרמנים.
החל מה־13 בספטמבר החל גם חיל האוויר הסובייטי להצניח סיוע למורדים בעקבות הלחץ המערבי שהופעל על סטלין. ההצנחות נמשכו עד ל־28 בספטמבר ובמסגרתם הוצנח ציוד במשקל כ-55 טון. ההצנחות נערכו מגובה נמוך, והסובייטים לא ציידו את החבילות במצנחים. כתוצאה מכך רוב החבילות שהוצנחו ניזוקו.
התוצאה
הכניעה
.JPG)
בשבוע הראשון של ספטמבר הבין הפיקוד הגרמני, שהכוחות הקטנים יחסית (שמנו כ-17 אלף חיילים ב-20 באוגוסט) שהוא הפעיל לצורך דיכוי המרד בורשה, אשר ספגו אבדות כבדות בלחימה הקשה שהתנהלה בשטח עירוני צפוף, יתקשו להכריע את כוחות המחתרת הפולנית, ולהשלים את כיבושה מחדש של ורשה. הגרמנים גם הבינו, שהתמשכות המרד עלולה לסכן את המשך אחיזתם בורשה במקרה של חידוש המתקפה הסובייטית. מצד שני, פיקוד "צבא המולדת" חשש שהמשך הלחימה בתוך העיר, יגדיל את מספר הנפגעים האזרחיים ויביא להרס מוחלט של ורשה. על רקע זה, הציע ב-7 בספטמבר גנרל רוהר (Gunther Rohr), מפקד אחד משני כוחות המשימה הגרמניים שלחמו בוורשה, לפיקוד המחתרת הפולנית, לפתוח במגעים להשגת הסדר פוליטי לסיום המרד. במסגרת המשא ומתן הסכים רוהר להתייחס ללוחמי המחתרת, שנפלו בשבי הגרמני, כאל שבויי מלחמה (עד אותה עת הם הוצאו להורג באופן מיידי).
המגעים בין שני הצדדים הוקפאו ביוזמת הצד הפולני כתוצאה מחידוש המתקפה הסובייטית באזור ורשה, וכיבוש רובע פראגה על ידי הצבא האדום, שעוררו תקוות לחבירה מהירה של כוחות הצבא האדום עם המורדים בוורשה. אולם כישלון ניסיונות הארמייה הפולנית הראשונה לצלוח את הוויסלה, וחיסול ראשי הגשר שכבשו כוחותיה בגדה המערבית של הנהר (16–23 בספטמבר) גרמו לפיקוד "צבא המולדת" להבין, שהוא אינו יכול להסתמך עוד על הסיוע הסובייטי. בנוסף לכך, ב-23 בחודש השלימו הגרמנים את כיבוש החלקים הדרומיים של ורשה, וב-27 בחודש הם השתלטו מחדש על רובע מוקוטוב.
ב-28 בספטמבר התחדש המשא ומתן על כניעת כוחות המורדים. ב-30 בחודש השלימו הגרמנים את כיבוש רובע ז'וליבורז', כוחות המורדים נדחקו למספר כיסי התנגדות מבודדים, שגודלם הלך והצטמק, ומצבם הפך לקשה יותר ויותר. לאחר פנייה נואשת אחרונה של בור-קומורובסקי וראש הממשלה הפולני בגולה, מיקולייצ'יק (Stanisław Mikołajczyk), לעזרת הפיקוד הסובייטי, שנענתה בשלילה, הבין פיקוד "צבא המולדת" בוורשה, שאין מנוס מכניעה. ב־2 באוקטובר חתם הגנרל תדיאוש בור קומורובסקי על ההסכם לכניעת שארית הכוחות הפולניים (חיילי ורשה של צבא המולדת - Warszawski Korpus Armii Krajowej). הטקס נערך במטה הגרמני בנוכחות הגנרל אריך פון דם באך-צלבסקי. צלבסקי, שהיה מגרועי פושעי המלחמה של האס אס היה בשלב זה בעל "ניסיון" בן חמש שנים ב"לוחמה נגד פרטיזנים", בכל רחבי אירופה ובמיוחד באוקראינה ובלארוס שם היה אחראי לרצח מאות אלפי אזרחים חפים מפשע במהלך פעולות תגמול כנגד האוכלוסייה המקומית, שכללו שריפת כפרים שלמים על יושביהם. אולם בתקופה בה התנהל המשא ומתן על הכניעה, פרסם ה־BBC רשימה של פושעי מלחמה נאציים, שיענשו על פשעיהם בתום המלחמה, וצלבסקי נכלל בתוכה. מאחר שבשלב זה של המלחמה היה ברור שתבוסת גרמניה הנאצית היא בלתי נמנעת, הסכים צלבסקי, בין השאר, כדי להציל את עורו, להעניק למורדים הפולניים, שיניחו את נשקם, יחס התואם את אמנת ז'נבה, ולהבטיח יחס הומני כלפי האוכלוסייה האזרחית בוורשה. הסכם הכניעה שימש ככלי בידי התעמולה הסובייטית, אשר טענה מאוחר יותר, שהנהגת "צבא המולדת" בוורשה כרתה ברית עם הנאצים.
ביום שלמחרת החלו הגרמנים לפרוק את חיילי צבא המולדת מנשקם. רובם נשלחו למחנות שבויים באזורים שונים של גרמניה. במקביל נשלחה האוכלוסייה האזרחית, שנותרה בוורשה (כ־700,000 איש), למחנות מעצר מערבית לעיר, בהם מתו עשרות אלפי אזרחים. לוחמי מחתרת רבים, שחששו מפני השבי הגרמני, בחרו להיטמע באוכלוסייה האזרחית, ולברוח עמה מורשה, בתקווה להמשיך מאוחר יותר בלחימה נגד הנאצים.
.JPG)
הרס העיר
לאחר שסולקה האוכלוסייה החלו הגרמנים להרוס את שאריות העיר. קבוצות מיוחדות של מהנדסים גרמניים נשלחו לעיר כדי לשרוף ולהחריב את המבנים הנותרים. על־פי התוכניות הגרמניות הייתה עתידה ורשה להפוך לאגם לכשתסתיים המלחמה. יחידות ההריסה השתמשו בלהביורים ובחומרי נפץ כדי להרוס באופן שיטתי בית אחר בית. הם שמו לב במיוחד למבנים ההיסטוריים ומקומות בעלי עניין: שום דבר לא נשאר ממורשת העבר.
עד ינואר 1945 נהרסו כ־85% מהבניינים: 25% מהם כתוצאה מהמרד, 35% כתוצאה מההריסה השיטתית שלאחר המרד, והיתר כתוצאה ממרד גטו ורשה (15%) ומלחימה פולנית קודמת, בעיקר במערכת ספטמבר 1939 (10%).
האבדות החומריות הוערכו בכ־10,455 מבנים, 923 מבנים היסטוריים (94 אחוז), 25 כנסיות, 14 ספריות (כולל הספרייה הלאומית), 81 בתי־ספר יסודיים, 64 בתי־ספר תיכוניים, אוניברסיטת ורשה ואוניברסיטת ורשה לטכנולוגיה, ורוב המבנים ההיסטוריים. קרוב למיליון תושבים איבדו את כל רכושם. הנתונים המדויקים לגבי רכוש פרטי וציבורי כמו גם יצירות אומנות ומבני מדע ותרבות אינו ידוע. למרות זאת, הערכות שונות קובעות כי הנזק שנגרם היה שווה ערך לכ־40 מיליארד דולר. מועצת ורשה דנה בימים אלו בסוגיית תביעתה או אי־תביעתה את גרמניה לתשלום פיצויים.
סיכום
ההתקוממות בורשה ומבצע סופה נכשלו במטרתם העיקרית - לשחרר חלקים מפולין על ידי צבא המחתרת הפולנית, כדי לאפשר הקמת מדינה פולנית עצמאית, בהנהגת הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, במקום ממשלת בובות פרו-סובייטית, לאחר שחרור פולין מהנאצים. החוקרים השונים חלוקים בדעתם ביחס לשאלה אם מטרה זו הייתה ריאלית, ואם היה לה סיכוי של ממש. מספר חוקרים טוענים, שללא מבצע סופה וללא מרד ורשה, פולין הייתה מסופחת לברית המועצות אחרי תום המלחמה, במקום להפוך חלק מהגוש הסובייטי, ולשמור פורמלית על עצמאותה, תחת ממשלת בובות קומוניסטית. לפי טענה זו זכו המורדים להצלחה, ולו אך חלקית.
הסיבות לכישלון
לכישלון המרד היו מספר גורמים, אף שאין הסכמה לגבי כולם ולגבי מידת השפעתו של כל אחד מהם.
אולי הגורם המרכזי לכישלון היה העובדה, שהמרד לא תואם מראש עם הפיקוד הסובייטי (מסיבות פוליטיות מובנות), אף על פי שהצלחתו הייתה תלויה לחלוטין בחבירה מהירה של כוחות הצבא האדום עם כוחות "צבא המולדת" בוורשה (התקוממות המחתרת הצרפתית בפריז גם היא לא תואמה מראש עם בעלות הברית, אך למזלם של המתקוממים כוחות בעלות הברית הגיעו לעיר תוך זמן קצר, והצבא הגרמני בצרפת היה במצב של נסיגה כללית).
הנחת היסוד של מארגני המרד הייתה, שהצבא הגרמני באזור ורשה נמצא בנסיגה מהירה מערבה, וכוחות הצבא האדום יגיעו לעיר תוך מספר ימים. הנחה זו התבררה כמוטעית. הפיקוד הגרמני החליט להחזיק בקו נהר הוויסלה, והחיש תגבורות חזקות לאזור, כדי למנוע את המשך ההתקדמות הסובייטית בנתיב הקצר ביותר ללבה של גרמניה (ציר ורשה-ברלין). בראשית אוגוסט הוא אף ערך התקפת נגד מקומית רבת עוצמה נגד כוחות החלוץ הסובייטיים, ואילץ אותם לסגת לאחר שספגו אבדות כבדות. כישלון ניסיון המחתרת הפולנית להשתלט על רובע פראגה והגשרים שחיברו אותו לחלקה המערבי של ורשה, בימים הראשונים של המרד, שם קץ לאפשרות הקלושה של כיבוש העיר בסערה על ידי כוחות החלוץ של הצבא האדום. גם אילו הכוחות הסובייטיים היו מצליחים לכבוש את פראגה בראשית אוגוסט (ולא באמצע ספטמבר, כפי שאירע בפועל), עדיין היה עליהם לחצות את נהר הוויסלה הרחב מול התנגדות גרמנית (מבצע מורכב למדי), כדי לחבור אל כוחות המורדים הפולנים בוורשה.
אין ספק שסטלין לא רצה בהצלחת המרד, ובשחרור בירת פולין על ידי "צבא המולדת", הנאמן לממשלה הפולנית הגולה ("ממשלת לונדון") הפרו-מערבית. הצלחה כזו הייתה מחזקת את הלגיטימציה הבינלאומית של ממשלת לונדון, כממשלה החוקית של פולין, ומקשה על השגת היעד של הקמת ממשלה קומוניסטית בפולין, והפיכתה למדינת חסות של ברית המועצות. אולם לפחות חלק מהחוקרים (כולל, למשל, ריצ'רד אוברי[3] ודייוויד גלנץ (David M. Glantz)[4]) חושבים, שבלימת ההתקדמות הסובייטית בשערי וורשה לא נבעה מהוראה מלמעלה של סטלין. הם מעריכים, שגם אם האחרון היה מעוניין בכיבוש ורשה באוגוסט-ספטמבר 1944, הצבא האדום היה מתקשה לבצע את המשימה, שהייתה מחייבת העברת כוחות חזקים מחזיתות אחרות.
מצד שני, אין מחלוקת על כך, שהצבא הסובייטי יכול היה להגיש למורדים בוורשה סיוע הרבה יותר משמעותי, בוודאי בשלבים המאוחרים של המרד, והעובדה שהסיוע הסובייטי היה מצומצם ביותר נבעה ממניעים פוליטיים של ההנהגה הסובייטית. החל מראשית ספטמבר נמצאו הכוחות הסובייטיים בטווח אש ארטילריה מורשה, ויכלו להגיש לכוחות המורדים סיוע ארטילרי ואווירי מאסיבי. סיוע כזה היה מותנה בקיום תיאום הדוק בין פיקוד כוחות המורדים בוורשה לבין הפיקוד הסובייטי, אך כל הניסיונות של הראשונים ליצור קשר עם הפיקוד הסובייטי לאחר פרוץ המרד, נכשלו. גם ניסיון הצליחה של כוחות הארמייה הפולנית הראשונה (ברלינג) באמצע ספטמבר לא קיבל סיוע מספק מהפיקוד הסובייטי והופסק לאחר זמן קצר מבלי שנעשה ניסיון משמעותי לתגבר את הכוחות שהצליחו להקים ראש גשר בגדה המערבית של הוויסלה. בנוסף, הסובייטים גם הערימו קשיים על ניסיונות חיילות האוויר המערביים להצניח סיוע לכוחות "צבא המולדת" בוורשה.
ניתן לראות בהחלטת פיקוד "צבא המולדת" לפתוח במרד החלטה פוליטית, שנועדה להשפיע על עתידה של פולין לאחר תום המלחמה, יותר מאשר החלטה צבאית. רעיון המרד קיבל תאוצה מספר פעמים - בתחילה ב־20 ביולי, כאשר שונו תוכניות "מבצע סופה" כך שיכללו גם את העיר ורשה (לאחר שורה של דיווחים על צעדים אגרסיביים מצדם של הסובייטים כלפי יחידות צבא המולדת במזרח פולין), ולאחר מכן ב-31 ביולי, כאשר דיווחים נוספים על התקרבות כוחות הצבא האדום לוורשה, שכנעו כמה ממקבלי ההחלטות, שאם לא יורו לפתוח במרד באופן מיידי, יחמיצו את השעה. החפזון בו נתקבלה ההחלטה, גרם לכך שהמרד לא הוכן כראוי, והכוחות שנועדו להשתתף בו לא הספיקו להשלים את הכנותיהם לקראת "שעת ה־W".
סוף דבר
רק באמצע ינואר 1945 חידש הצבא האדום את האופנסיבה שלו במרכז פולין (מבצע ויסלה-אודר). הכוחות הנאציים שהחזיקו בוורשה כותרו על ידי כוחות סובייטיים, שתקפו מראשי גשר מדרום ומצפון לעיר, וב־17 בינואר השתלט הצבא האדום על הריסות וורשה תוך מספר שעות, כשהוא נתקל בהתנגדות מועטה מצד הגרמנים. באזור האוניברסיטה של ורשה הפגינו יחידות גרמניות התנגדות מה, אך גם הן נכנעו תוך פחות משעה.
גלריה
-
הריסות שנותרו בוורשה ממרד ורשה
-
הריסות שנותרו בוורשה ממרד ורשה
אבדות הצדדים היריבים
מספר האבדות המדויק של הצדדים היריבים אינו ידוע עד היום. לפי הערכות שונות[5] הנתונים הם כדלהלן:
| צד | הרוגים | פצועים | נעדרים | שבויים |
| פולין[6] | 10,000 עד 18,000 | 8,000 עד 28,000 | כולם הוכרזו כמתים | 15,000 |
| גרמניה הנאצית[7] | 7,000 עד 9,000 | 9,000 | 7,000[8] | 2,000 (1,000 שוחררו לאחר תום המרד) |
האבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית בוורשה מוערכות בין 180,000 ל־250,000. רובם נרצחו על ידי יחידות המשטרה והס"ס הנאציות, או נהרגו בהפגזות ובהפצצות מהאוויר על האזורים שהוחזקו על ידי המורדים.
במהלך דיכוי המרד ספג הצבא הגרמני אבדות ניכרות בציוד לחימה, כולל 310 כלי רכב משוריינים מסוגים שונים, 340 כלי רכב ממונעים, 3 מטוסים ו-22 כלי ארטילריה.
לאחר המלחמה
רוב לוחמי "צבא המולדת", שהצליחו להימלט מוורשה, נתפסו על ידי השלטונות הסובייטיים, נכלאו, ורבים מהם נשלחו לגולאגים או הוצאו להורג. המורדים שנפלו בשבי הגרמני ונשלחו למחנות שבויים בגרמניה, שוחררו בסופו של דבר על ידי כוחות מעצמות המערב, ומצאו מקלט בבריטניה ובארצות הברית, כולל מנהיגי המרד תדיאוש בור קומורובסקי ואנטוני חרושצ'ייל.
המרד של כוחות "צבא המולדת" בוורשה, ועמידת הגבורה הממושכת של המורדים בפני הצבא הנאצי, עוררו רגשות של אי־נוחות בקרב ההנהגה הסובייטית. כתוצאה מכך נעשה מאמץ מאסיבי של דיסאינפורמציה, שנועד להציג באור שלילי את המרד, ואת מנהיגי המורדים בוורשה, על ידי התעמולה הסובייטית ותעמולת השלטון הקומוניסטי בפולין בשנים שלאחר תום המלחמה. אמצעי התעמולה הקומוניסטיים הציגו את מנהיגי המרד ואת הממשלה הפולנית הגולה בלונדון כפושעים חסרי אחריות, ונאסרה כל ביקורת על התנהגות הצבא האדום במהלך המרד, או על המדיניות הסובייטית. רוב הסרטים והספרים שעסקו במרד ורשה נגנזו לחלוטין או שונו כך שהתפקיד שמילא "צבא המולדת" במרד לא הוזכר כלל. התעמולה הרשמית של פולין, כמו גם זו של ברית המועצות, הציגה את לוחמי "צבא המולדת" כפעילי ימין פשיסטים, ששיתפו פעולה עם הנאצים.
החל משנת 1956 חל שינוי מסוים ביחסם של השלטונות הקומוניסטים של פולין כלפי המרד. במסגרת זו נטען שהחיילים הפשוטים של "צבא המולדת" אכן היו אמיצים, אך מפקדיהם היו רודפי בצע ואדישים לאבדות בנפש. במסגרת הניסיונות להשכיח את מרד ורשה, לא נבנתה אף אנדרטה להנציח את המרד עד שנת 1989. רק לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בפולין, והוצאת כוחות הצבא הסובייטי משטחה, ניתן היה לדבר בפעם הראשונה בחופשיות על מה שאירע במרד, ולהעניק ללוחמי המחתרת הפולנית בוורשה את הכבוד הראוי.
_in_Warsaw.png)
גם במערב עורר סיפור המרד מבוכה מסוימת, משום שארצות הברית ובריטניה לא הושיטו סיוע ממשי לפולנים במהלך המרד. לפיכך גם שם אפפו ההתעלמות וההשתקה את זיכרון המרד.
הפער שבין גילויי האומץ במרד ורשה לבין אדישות ברית המועצות כלפיו עורר רגשות זעם וכעס בפולין, שלא דעכו במהלך המלחמה הקרה. זיכרונות על המרד היוו השראה לתנועת העבודה סולידריות (תנועה), שהנהיגה מאבק לא אלים נגד השלטון הסובייטי במהלך שנות ה־80, והביאה להפלתו ב־1989 ולעלייתה של דמוקרטיה בפולין.
מאז שנת 1989 סיפורו של מרד ורשה אינו מצונזר יותר, וה־1 באוגוסט מצוין כיום השנה למרד. בצהרי יום זה נשמעת צפירה בת דקה שבמהלכה התושבים עומדים דום. ב־31 ביולי 2004 נפתח מוזיאון מרד ורשה בוורשה לזכר המרד.
לקריאה נוספת
- נורמן דייוויס. Rising '44: The Battle for Warsaw. Viking Books, 2004. מסת"ב 0670032840.Hardcover, 784 pages.
- יז'י קירשמאייר. Powstanie Warszawskie. Książka i Wiedza, Warsaw, 1959. מסת"ב 830511080X. Hardcover, 576 pages.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מרד ורשה- מרד ורשה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ורשה (פולין), היסטוריה, מרד 1944, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ warsaw uprising
- ^ סיון חילאי, "גם אני לחמתי בגטו ורשה": הלך לעולמו אחרון משתתפי המרד, באתר ynet, 13 באוגוסט 2021
- ^ ריצ'רד אוברי, מלחמתה של רוסיה (הוצאת דביר, 2001), עמ' 265–267
- ^ David M. Glantz (2001), the Soviet-German war 1941-1945: Myths and Realities : A Survey Essay, pp.79, 83-84
- ^ ראו ספרו של יז'י קירשמאייר על המרד, המוזכר בפרק לקריאה נוספת
- ^ המספרים הגבוהים יותר כוללים את כל אלו שלקחו חלק בלחימה (גברים, נשים וילדים שעסקו בחיזוק הביצורים), והמספרים הנמוכים כוללים רק את הלוחמים בפועל. פצועים רבים שנשבו על ידי הגרמנים הוצאו להורג בו במקום.
- ^ המספרים כוללים את כל החיילים שלחמו תחת פיקוד גרמני, כולל גרמנים, אזרים, הונגרים, רוסים, אוקראינים וקוזקים. המקור לאבדות הצד הגרמני הוא גנרל פון דאם באך, המפקד הגרמני בשטח, ולכן יש להתייחס אליהם בספק.
- ^ הנעדרים הגרמנים מעולם לא הוכרו כמתים ועדיין נחשבים נעדרים גם כיום, עשרות שנים לאחר תום המלחמה. על פי מספר חוקרים, פולנים וגרמנים, מטרת מדיניות זו היא להקטין את מספר ההרוגים הרשמי של גרמניה במהלך המלחמה.
35898327מרד ורשה