וולוס
ערך זה עוסק בעיר ה | |
| רחוב בוולוס | |
| מדינה |
 יוון |
|---|---|
| מחוז | מגנסיה |
| חבל ארץ | תסליה |
| ראש העיר | אלכסנדרוס וולגאריס |
| שטח | 27.68 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ צפיפות | 3,099 נפש לקמ"ר (2011) |
| קואורדינטות | 39°22′00″N 22°56′00″E / 39.3666666666667°N 22.9333333333333°E |
| http://www.volos-city.gr | |
וולוס (ביוונית: Βόλος) היא עיר נמל השוכנת לחוף הים האגאי, ממוקמת במרכז יוון והיא בירת מחוז מגנסיה אשר בחבל תסליה. העיר שוכנת כ-326 ק"מ צפונית מאתונה ו-215 ק"מ דרומית מסלוניקי.
היסטוריה
ראשית ההתיישבות האנושית המאורגנת באזור מתוארכת לתקופת האבן החדשה ובסביבות העיר נתגלו שרידים ארכאולוגיים רבים גם מתקופת הממלכה התראקית ויוון העתיקה. לפי המיתולוגיה היוונית נולדו בוולוס יאסון וכיירון.
במהלך המאה ה-1 לפנה"ס נכבש האזור על ידי הרומאים ובהמשך עם פיצולה של האימפריה עבר לחזקת האימפריה הביזנטית. בתעודות ביזנטיות מן המאה ה-14 מכונה העיר גוֹלוֹס שהוא שיבוש של השם המיקני לוֹלְקוֹס, אשר התייחס לעיר עתיקה ששכנה ליד וולוס.
במהלך המאה ה-14 נכבשה העיר על ידי צבאות האימפריה העות'מאנית והפכה לחלק מפלך רומליה. העיר הייתה זירת קרבות במהלך מלחמת העצמאות היוונית, אך אמנת קונסטנטינופול (1832) הותירה אותה בחזקת העות'מאנים. היישוב העירוני המודרני החל להתפתח ב-1841 ובשנת 1881 עברה העיר לחזקת ממלכת יוון. בראשית שנות ה-20 מנתה העיר 30,000 תושבים ובסופן גדלה אוכלוסייתה לכדי 50,000 נפשות.
במהלך מלחמת העולם השנייה, ב-6 באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוון דרך בולגריה וממלכת יוגוסלביה, כבשו אותה בנקל וחילקו את השטח הכבוש לשלושה אזורי שליטה. אזור בשליטה גרמנית שכלל את מקדוניה המרכזית והמזרחית ובכלל זה העיר סלוניקי והאי כרתים. אזור שני היה בשליטה איטלקית ובו הבירה אתונה, הפלופונס, שטחים נוספים בחוף המערבי והעיר וולוס. האזור השלישי שכלל את שטחי תראקיה המערבית ומקדוניה המזרחית הועבר לחזקת ממלכת בולגריה. עם שחרור יוון מהכיבוש הנאצי באוקטובר 1944, הוחזרה גם העיר וולוס לחזקת היוונים.
ב-19 באפריל 1955 ארעה רעידת אדמה עזה שהחריבה חלקים נרחבים מהעיר ויומיים לאחר מכן אירע רעש משנה חזק שגרם לחורבן כללי. מספר חודשים מאוחר יותר הוצפה העיר, עניין שעיכב את שיקומה. ב-10 באוקטובר 2006 הציף הנהר פליון את האזור וגרם לחורבן ונזקים כבדים לחקלאות ולכחמישית מבתי העיר.
בעיר נולדו הצייר ג'ורג'ו דה קיריקו והמלחין הנודע ואנגליס.
דמוגרפיה
אוכלוסיית העיר נמצאת במגמת גידול מתונה (ילודה לעומת שיעור תמותה) והיא מהווה 65% מכלל תושבי מחוז מגנסיה. כשליש מאוכלוסיית וולוס מקורו מצאצאי פליטים יוונים שהגיעו לעיר בשנות ה-20 מאסיה הקטנה.
כלכלה ותחבורה
מיקומה של וולוס על אם הדרך בין אתונה לסלוניקי הפך אותה ליעד פיתוח תעשייתי, בעיקר בתחום הפלדה, הברזל והבטון. כמו כן קיים בעיר מכון מחקר טכנולוגי.
דרך נמל הים בעיר מתקיים הקשר לאיים הרבים הסמוכים לאזור בעיקר על ידי קווי מעבורות. וולוס מקושרת לכביש חוצה אירופה E75 ולכביש חוצה יוון E65 המקשר אותה לעיר איגומניצה. בסמיכות לעיר ממוקם נמל התעופה נאה אנכיאלוס, המשרת את כל מרכז יוון. בוולוס קיימת תחנת רכבת ובה צומת קווים המקשרים אותה לכל חלקי יוון. וולוס גם מהווה את שער הכניסה לאזור חצי האי ההררי פיליון.
אקלים
בעיר שורר אקלים ים תיכוני עם מאפיינים מקצינים של אקלים ממוזג בשל משטר הרוחות מכיוון הר פיליון. הטמפרטורה הממוצעת נעה מ-7oc בחודש ינואר ועד 26oc בחודש יולי.
הקהילה היהודית
ערך מורחב – יהדות יוון
ראשוני היהודים שהגיעו לעיר היו כנראה הרומניוטים, אם כי ישנם מקורות המציינים שיהודים ישבו במקום עוד מתקופת החשמונאים, עניין ההופך את קהילת וולוס לאחת הקהילות העתיקות ביוון. בנימין מטודלה שעבר דרך העיר במאה ה-12, ציין כי במקום מתגוררות 400 משפחות יהודיות. בהגיע מגורשי ספרד לעיר החלה הקהילה משנה בהדרגה את צביונה לקהילה ספרדית עם מאפיינים רומניוטים.[1] תהליך דעיכתה של האימפריה העות'מאנית שלווה בסכסוכים אזוריים ובמשבר כלכלי, הביא להגירת יהודים מהעיר בעיקר לסלוניקי, איסטנבול וארץ ישראל. בראשית המאה ה-19 התגוררו בעיר משפחות ספורות. לאחר מלחמת העצמאות היוונית הגיע זרם פליטים יהודים מהפלופונז שחלקם התיישבו בוולוס והגדילו את אוכלוסיית בני הקהילה, אשר ב-1850 מנתה 35 משפחות.[2]
ב-1864 הוקם בעיר בית ספר יהודי בחסות אגודת אליאנס וב-1865 הוקם בית הכנסת.[1] רבה של הקהילה משה שמעון פסח שכיהן במשרתו מ-1892 ועד 1955 ביסס את מעמד הקהילה, הקים ב-1894 ישיבה בעיר וסייע לרווחת בניה אשר סבלו ממצוקה כלכלית קשה כחלק מהמצב הכללי בממלכה. ב-1939 זכה הרב לאות הוקרה מיוחדת ממלך יוון גאורגיוס השני.[3] בשנות ה-30 הוקמו אגודות נוער וספורט כגון הכוח ומכבי.[1]
בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה 882 נפשות [4]. העיר וולוס הייתה חלק מחבל תסליה שנתון היה לשליטת האיטלקים.[5] באוקטובר 1943 לאחר כניעת איטליה, כניסת כוחות גרמניה הנאצית ותחילת רדיפות היהודים ארגן הרב פסח את בני קהילתו ושלחם ליישובים מבודדים. 746 מתוך 882 יהודי העיר נמלטו לכפרי הסביבה ההרריים והוסתרו בידי המקומיים. שאר 136 בני הקהילה נתפסו, נעצרו וב-25 במרץ 1944 שולחו ביחד עם יהודי העיר לאריסה אל מותם במחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ [4]. בין הנספים אשתו ושני בניו של רב הקהילה.[3]
דוגמה להצלת יהודים על ידי מקומיים הם בני הזוג מריה ואפוסטולוס ווליוטיס, אשר הצילו את משפחת חכים על ידי הסתרת בני המשפחה בבית אריזה שבבעלותם. הזוג ווליוטיס הוכרו בשנת 2016 כחסידי אומות העולם.[6]
לאחר המלחמה היגרו רבים מהיהודים ששרדו את המלחמה לאתונה ולמדינת ישראל.[5] כ-300 מיהודי העיר ובכלל זה הרב פסח חזרו אליה ועסקו בשיקום מוסדות הקהילה ובית הכנסת שחרב. ב-1955 נפגעה שוב הקהילה מרעש האדמה שפגע בעיר והחריב חלק מבתי בניה ואת בית הכנסת.[1] לאחר רעש האדמה היגרו רבים מיהודי העיר לארצות הברית.[7] בראשית המאה ה-21 מתגוררת בעיר קהילה יהודית בת 150 נפשות ולה בית כנסת ומרכז קהילתי. בית העלמין היהודי בעיר מתוחזק בידי בני הקהילה. לאחר מבצע עופרת יצוקה התחוללו אירועים אנטישמים ביוון ובכלל זה בעיר וולוס, אשר לוו בהתבטאויות תואמות מצד בכירי ממשל יוונים. על קירות בית הכנסת בעיר רוססו כתובות שונות ולראשי הקהילה הועברו איומים טלפוניים.[8]
ערים תאומות
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: העיר וולוס |
אתר האינטרנט הרשמי של וולוס- וולוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- אוניברסיטת דרורי בוולוס
- גדעון רפאל, "יהדות יוון בשואה", באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 קהילת וולוס, באתר sefarad.org.
- ^ קהילת וולוס, באתר Jewish Virtual Library.
- ^ 3.0 3.1 "אוסף הרב משה פסח", באתר יד יצחק בן-צבי.
- ^ 4.0 4.1 ירון אמיתי, יוון והאיים, הוצאת כתר, ירושלים, עמוד 246.
- ^ 5.0 5.1 יוון במלחמת העולם השנייה "שואת יהודי יוון", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ ביום שלישי יתקיים ביד ושם טקס הענקת אות חסידי אומות העולם לבני הזוג אפוסטולוס ומריה ווליוטיס ז"ל מיוון, באתר יד ושם
- ^ קהילת וולוס, באתר ushmm.org.
- ^ ויקטור אליעזר, " יוון: מחאה נגד ישראל מהשלטון ועד הרחוב", באתר nrg מעריב.
