פיוט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף פייטנות)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפיוט אקדמות לשבועות מאת רבי מאיר ש"ץ כפי שנכתב במחזור וורמייזא
הפיוט לך אלי תשוקתי המיוחס לרבי אברהם אבן עזרא
פיוט שנכתב לכבוד רבי אפרים אנקווה ב־1909

פִּיוּט הוא שירת קודש יהודית, שבמקורה נועדה להוות נוסח חלופי שירי לתפילות, במקום נוסח הקבע, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות.

הגדרה

מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר).[1] הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו גם פיוטים שלא נועדו להחליף את נוסח הקבע של התפילה אלא להתוסף לו, ואף פיוטים שלא נועדו למסגרת מחייבת כלשהי. הפיוט מאופיין בלשון גבוהה, מליצית, ציורית ופיוטית היוצרת אמצעים ספרותיים אמנותיים מורכבים ועמוקים. הפיוט מהווה שיא אמנותי של כתיבת יצירה ספרותית מבחינת הספרות בפרט והאמנות בכלל.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.[2]

אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.[3]

אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.[4]

היסטוריה

המושג 'פיוט' מוזכר כבר במדרשים, לדוגמא במדרש רבה על שיר השירים[5] שיבחו את רבי אלעזר ברבי שמעון שהיה בעל לשון לייסד קרובות ופיוטים, וכן במדרש רבה על קהלת[6] שיבחו את שלמה המלך שידע לסדר פיוטים על פי סדר הא"ב ולהוסיף עליהם עוד.

בתלמוד לא הוזכר המושג 'פיוט' אבל נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט.

הפייטן הראשון הידוע בשמו, ושפיוטיו ידועים, הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה ה-5. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה ה-10 הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

לא ידועים בבירור הגורמים שהובילו להתפתחות הפיוט. מתנגדי הפיוט, בהם פירקוי בן באבוי וספר העתים סברו כי הפיוט נוצר בעקבות גזרות שמד על לימוד תורה או על תפילה בציבור ונועדו לעקוף את מגבלות הגזירה.

היתר אמירת הפיוטים בתפילה

כאמור, מתחילתם נועדו הפיוטים להוות נוסח חלופי לתפילת הציבור. אולם, בקרב גאוני בבל, הייתה מחלוקת בשאלה האם הדבר מותר. יש סוברים שמותר בלבד שאומרים מעין הפתיחה והחתימה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ויש שסוברים שאסור וכל ההיתר היה רק בשעת השמד, אבל אחרי שעברה שעת השמד- חזר הדבר לאיסורו.

גם לאחר שהפיוטים שולבו בנוסף לנוסח הקבע של הברכה, נמשכה המחלוקת בין הראשונים לגבי הפיוטים, האם הם מהווים הפסק בתפילה, והאם יש בהם שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות. שלבסוף, נחלקו בכך רבי יוסף קארו והרמ"א בשולחן ערוך.[7][8]

בעקבות הדעה האוסרת, קהילות ביטלו קהילות רבות את אמירת הפיוטים, או העבירו אותם ממקומם המקורי בתפילה, אל מקום שבו הם אינם מהווים הפסק.

שמות הפיוטים

הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. בארצות אשכנז נהגו לקרוא לכמה סוגי פיוטים בשם "קְרוֹבֶ"ץ",[9] ובדורות האחרונים יש שקוראים ל"קרובות" (עיין לקמן) בשם "יוצרות", ולכן נוצר בלבול גדול בין סוגי הפיוטים.

יוצרות

המושג "יוצרות" במשמעותו המקורית מציין את מערכות הפיוטים שנאמרו בברכות קריאת שמע שהראשונה שבהן היא "יוצר אור", ומכאן נובע שמם. באופן מסורתי המילה "יוצר" משמשת הן עבור כלל מערכת הפיוטים לברכות קריאת שמע, והן עבור החלק הראשון במערכת זו. כדי לבדל ביניהם, מקובל במחקר להשתמש בכינוי "מערכת היוצר" עבור המערכת כולה, ובביטוי "גוף היוצר" עבור הפיוט הראשון במערכת.[10]

בעבר, בתקופת הפיוט הארצישראלית ואחריה בפיוט הבבלי שלפני תקופת שירת ספרד, היוצר היה בנוי משבעה חלקים ששולבו בברכות קריאת שמע, או, לפי הוכחת החוקרים וביניהם אלבוגן, החליפו לחלוטין את הנוסח הקבוע של ברכות קריאת שמע (חוץ מהפסוקים שבהן).

חלק זה בתפילה, בהמשך למזמורי התהלים ושירת המקרא הנקראים פסוקי דזמרא, בנוי לפי הבקשה המקראית להלל את "שם קדשו" כלומר להזכיר את שם ה' בריגוש, ולהללו על חסדיו לעם ישראל בעבר ובעתיד. הוא פותח בהודיה על "הוד" השמש כלומר קרני אורו, תוך הדגשה שהשמש אינו אל, אלא "מעשה ידיו" של הקב"ה, וכך גם "צבא השמים",[א] ובהקשר לזה מובאים מראות המרכבה של הנביאים המביעים את גדולת ה' במונחים של תופעות גרמי השמים.[11]

חלקי מערכת היוצר הם:

לפני קריאת שמע
א. יוצר - פיוט הנאמר בתחילת ברכת יוצר אור, מיד אחרי תחילת הברכה יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל.
ב. אופן - פיוט הנאמר בין פסוקי "קדוש" ו"ברוך" בקדושת יוצר.
ג. מאורה - פיוט הנאמר לפני חתימת ברכת יוצר המאורות.
ד. אהבה - פיוט הנאמר לפני חתימת הבוחר בעמו ישראל באהבה, שלפני קריאת שמע.
אחר קריאת שמע, ההכנה לתפילת העמידה:
ה. זולת - פיוט הנאמר אחרי אֵין אֱ-לֹהִים זוּלָתֶךָ. בדרך כלל מסתיים עם בקשה על הגאולה, שהיא עניינה של ברכה זו.
ו. פיוט הנאמר אחרי פסוק מי כמוכה - בדרך כלל הפיוט עוסק ביציאת מצרים ושירת הים.[12]
ז. גאולה - פיוט הנאמר לפני חתימת ברכת גאל ישראל. בתקופה הקלאסית, פיוטים אלו התחילו בדרך כלל במילים "ה' מלכנו...". ברכת "גאל ישראל" מסיימת את קריאת שמע וההכנות לתפילה כולן, ומיד לאחריה מתחילה התפילה עצמה - היא תפילת העמידה.

אחרי התקופה הקלאסית, הפיוטים נוספו לנוסח התפילה הקבוע (במקום להחליף אותו) ובקהילות אירופה נהגו באמירתם חופשה מסוימת: על פי רוב, בקהילות אשכנז שמרו רק על פיוטי יוצר, אופן וזולת, והשמיטו את שאר הפיוטים.

קרובות

ערך מורחב – קרובה

הפיוטים הנאמרים על ידי שליח הציבור בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".

הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים, שנובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים, ורק בתפילת שחרית:

  • קדושתא: לתפילות בהן נאמרת קדושה נכתבה קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב, המכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
  • שבעתא: לתפילות בהן לא נאמרה קדושה נכתבו (בתפילת שבע) - קרובות לתפילה שלא כללה קדושה, ובהן מוקדש קטע קצר לכל אחת מהברכות, אך לפעמים קיימת גם הרחבה לחלק מהברכות.
  • קדושת י"ח היא סוג ביניים בין קדושתא לקרובת י"ח, ונועדה לימים בהם מתפללים תפילת שמונה עשרה אך אומרים בהם קדושה עקב חגיגיותם, כמו חנוכה, ראש חודש וחול המועד. בקדושתות י"ח המבנה דומה לקדושתא בתחילת התפילה עד הקדושה, אם כי קצר יותר, ולאחר הקדושה המבנה הופך דומה לזה של שבעתא.

מנחם זולאי שיער שתפילת ישמח משה במתנת חלקו - הפותחת את החלק המרכזי של תפילת העמידה בשחרית של שבת, היא חלק של שבעתא, באמצעו של אל"ף בי"ת עולה, אחרי קטעים של שלוש אותיות כל אחד בשלש הברכות הראשונות של העמידה.[13]

מערבית

ערך מורחב – מערבית

פיוטים הנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת ערבית.

סליחות וקינות

סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. הסליחות והקינות היו בתחילה הרחבה של הקרובות (הסליחות נאמרו בתוך הקרובה בברכת סלח לנו והקינות בתוך ברכת בונה ירושלים), ורק בתקופה מאוחרת הוצאו מחזרת הש"ץ ברוב המנהגים.[ב]

מאפייני הפיוט לתקופותיו

אפרים חזן מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:

ביקורת על לשון הפיוט

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א).[14] ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופייה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.


בעקבות המחקר שהחל במאה ה-19 והתגבר במאה ה-20, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטים

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

  • אהבה - פיוט שנאמר לפני חתימת "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
  • אופן - פיוט שנאמר לפני הקטע "והאופנים וחיות הקודש"[15] בברכת יוצר.
  • אלקיכם - פיוט שנאמר לאחר "אני ה' אלקיכם" בקדושה של מוסף.
  • אזהרות - פיוטים לשבועות המונים את תרי"ג מצוות, מאוחר יותר התרחב שם זה לכל הפיוטים לחגים העוסקים בהלכות החג.
  • גאולה - פיוט שנאמר לפני החתימה "גאל ישראל" בברכות קריאת שמע. בארץ ישראל הקלאסית היה סוג פיוט זה מכונה ה' מלכנו.
  • הושענות - פיוטים הנאמרים בסוכות במהלך ההושענות.
  • זולת - פיוט שנאמר לאחר "אין אלקים זולתך" בברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית. בתקופה קדומה היה קרוי "אמת". לפעמים, בהיעדר שם אחר, מכנים גם את הפיוט הארוך במערבית (אחרי "משה ובני ישראל לך ענו שירה") בשם "זולת" משום שגם הוא אחרי שמע.
  • יוצר - פיוט שנאמר בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית. במחקר מקובל לכנותו "גוף היוצר", ולתת את השם "יוצר" (או "מערכת יוצר") לכל מערכת הפיוטים בברכות קריאת שמע של שחרית. יש שמכנים את כל הפיוטים (או לכל הפיוטים הנאמרים בבוקר) בכינוי "יוצרות", מה שיוצר לפעמים בלבולים בסוגי הפיוטים.
  • מאורה - פיוט שנאמר לפני חתימת "יוצר המאורות".
  • מגן - פיוט הנאמר בברכת אבות ("מגן אברהם").
  • מגן אבות - פיוט הנאמר בברכה מעין שבע בליל שבת.
  • מחיה - פיוט הנאמר בברכת גבורות ("מחיה המתים").
  • מי כמוך - פיוט הנאמר אחרי "מי כמוך באלים ה'" בברכת גאל ישראל. בתקופה מאוחרת, העבירו בקהילות מסוימות פיוטים מסוג זה לנשמת כל חי (בדרך כלל לפני הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך") משום שלא רצו להפסיק בפיוטים בברכות קריאת שמע.
  • מערבית או מעריב - פיוטים שנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת מעריב.
  • מצדר - פיוט פתיחה לגוף היוצר.
  • משולש או משלש - סדרת פיוטים הנאמרים בתחילת ברכת קדושת השם לפני קדושה (ובו קדושה משלושת: "קדוש, קדוש, קדוש"). הפיוט האחרון הסמוך לקדושה מכונה "סילוק".[דרוש מקור][מפני ש...] הביטוי "משלש" יכול להתייחס גם לפיוט הראשון שבסדרה זו, כלומר ל"פיוט ג" של הקדושתא.
  • נשמת - פיוט הנאמר לפני או באמצע תפילת נשמת כל חי.
  • סילוק - הפיוט האחרון שלפני קדושה בסדרת פיוטים קדושתא. סילוק מפורסם הוא "ונתנה תוקף".
  • סליחה - פיוט העוסק בבקשת מחילה על חטאים.
  • עבודה - פיוט המתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
  • עושה השלום - פיוט לברכה האחרונה של שמונה עשרה. נכתב לעיתים לבדו ולעיתים כחלק מורחב של קרובה.
  • עקידה - פיוט שעוסק בעקדת יצחק.
  • פזמון - פיוט המכיל פזמון חוזר.
  • פתיחה - פיוט הפותח סדר סליחות, לפני אמירת י"ג מידות.
  • קדושתא - פיוט הנאמר בברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
  • קינה - פיוט המביע אבל כבד, נאמר בעיקר בתשעה באב.
  • קרובה או קרובות (לפעמים קרובץ) - שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ.
  • רשות - בקשת רשות של החזן לפני תחילת אמירת הקרובות. קיימות גם רשויות לנשמת ותפילות נוספות, שאינן קשורות לקרובות.
  • שבעתא - שבעה פיוטים לחזרת הש"ץ של תפילה שלא אמרו בה קדושה בארץ ישראל הקלאסית כנגד שבע הברכות שכלולות בה.
  • שלישייה - פיוט המורכב מבתים של שלוש פיסקאות.
  • שלמונית - פיוט המורכב מבתים של ארבע פיסקאות.
  • שנייה - פיוט המורכב מבתים של שתי פיסקאות.
  • תקיעתא - פיוט הנאמר בברכות מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.

פייטנים מפורסמים

פיוטים מפורסמים

ספריות דיגיטליות רלוונטיות

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ צבא השמים - כלומר גרמי השמים הנראים והנשמעים כולל תופעות הטבע של ברקים, רעמים, סערות ועננים, כוכבי שבת ולכת, כוכבי שביט וכוכבים נופלים (מטאורים) וכמובן השמש והירח.
  2. ^ בנוסח אשכנז המערבי, וכן קצת קהילות המנהג המזרחי כגון קהילת וויען, עדיין נהוג לומר את הסליחות של תענית ציבור בתוך חזרת הש"ץ, אך באשכנז לא נהגו לומר קרובה בתעניות. בנוסח איטליה (לפחות במנהג של האיטלקים בירושלים) שומרים על הקרובות לתעניות, אבל נוהגים היום לומר את הסליחות רק אחרי חזרת הש"ץ. בנוסח איטליה, נהגו לומר את כל הקינות בתוך ברכת ירושלים עד לתקופה האחרונה (כך הוא עדיין במחזור שד"ל), אך בדורות האחרונים נוהגים לומר רק את הקרובה בתוך חזרת הש"ץ (כך נוהגים בבית כנסת האיטלקי בירושלים, אך בקצת קהילות באיטליה אפילו את זה לא אומרים), ושאר הקינות אומרים מיד אחרי חזרת הש"ץ.

הערות שוליים

  1. ^ שו"ת הר"י מיגאש (סימן רד): "וביאור מילת פיוט עיקרה מלשון שירה מלשון יון שקוראים למשורר פיטאנ"א".
  2. ^ פליישר, עזרא, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים (מהדורה ב' מורחבת)., ירושלים: מאגנס, 2007.
  3. ^ 3.0 3.1 אפרים חזן, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, באתר הזמנה לפיוט.
  4. ^ מירסקי, אהרון, הפיוט, ירושלים: מאגנס, 1990.
  5. ^ שיר השירים רבה, פרשה ג', פסקה י', ולפי ביאור המתנות כהונה
  6. ^ פרשה א, לג
  7. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ס"ח.
  8. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי"ב, סעיף ב'.
  9. ^ הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קי"ב, סעיף ב', וראו טור סימן אורח חיים מו, ועוד.
  10. ^ בלשון העממית, כפישהייתה מקובלת אצל האשכנזים, נהוג היה לכנות את כלל הפיוטים לתפילת שחרית "יוצרות" לרבות את הקרובות שבחזרת הש"ץ.
  11. ^ התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית, משה יצחק אלבוגן, עמ' 47 9א על הקדושה.
  12. ^ שירת הקדש העברית בימי הביניים, עזרא פליישר, פרק תקופת הפייטנות הקלאסית, ה'מי כמכה', עמ' 230.
  13. ^ ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו / כליל תפארת בראשו נתת לו בעמדו לפניך על הר סיני / לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהן שמירת שבת. ראו על פיוט ישמח משה (קיצור הוויכוח בעניין אמירתו ומקורות על כך) (אתר הזמנה לפיוט)
  14. ^
  15. ויקיטקסט רבי אברהם אבן עזרא על קהלת - המחאה על לשון הפיוטים, באתר ויקיטקסט
  16. ^ בנוסח אשכנז ובחלק מקהילות נוסח ספרד מחליפים את נוסח "והאופנים" לנוסח הבא: "וְהַחַיּוֹת יְשׁוֹרֵרוּ / וּכְרוּבִים יְפָאֵרוּ וּשְׂרָפִים יָרֹנּוּ / וְאֶרְאֶלִּים יְבָרֵכוּ פְּנֵי כָּל חַיָּה וְאוֹפַן וּכְרוּב לְעֻמַּת שְׂרָפִים לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים" אמנם במנהג המערבי אין מחליפים את הנוסח בימים נוראים.
  17. ^ פרויקט בן-יהודה, באתר פרויקט בן-יהודה. אפשר לסנן לפי "עת עתיקה ופיוט" ו "ימי הביניים והרנסאנס"
  18. ^ אוצר זמירות

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35680023פיוט