סלאוקוס הרביעי
 | |||||||||||
| לידה | 218 לפנה"ס | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 175 לפנה"ס (בגיל 43 בערך) | ||||||||||
| שם מלא | סלאוקוס הרביעי | ||||||||||
| מדינה | הממלכה הסלאוקית | ||||||||||
| בת זוג | לאודיקה הרביעית | ||||||||||
| שושלת בית סלאוקוס | |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
סלאוקוס הרביעי (פילופאטור) (ביוונית: Σέλευκος Δ' Φιλοπάτωρ) (ככל הנראה 218 לפנה"ס - 175 לפנה"ס) בנם הבכור של אנטיוכוס השלישי ורעייתו לאודיקה הרביעית.
לאחר התבוסה לרומי בקרב מגנסיה בשנת 190 לפנה"ס, שותף סלאוקוס על ידי אביו בשליטה על הממלכה הסלאוקית. עם מותו של אביו בשנת 187 לפנה"ס הפך לשליט יחיד על הממלכה הסלאוקית עד למותו בשנת 175 לפנה"ס.[1] תקופת שלטונו הייתה תחת מגבלות כספיות וצבאיות כבדות שהוטלו על ידי הרפובליקה הרומית, בהתאם לתנאים של שלום אפאמיאה שנחתם בעקבות התבוסה הסלאוקית בקרב מגנסיה בשנת 188 לפנה"ס. שלטונו היה מאופיין בחשש מתמיד מאימת רומי, חשש שמנע ממנו לבצע כל פעולה שתתפרש כאיום נגד ההגמוניה הרומית באזור.
עלייתו לשלטון
קרב מגנסיה ושלום אפאמיאה שנחתם בעקבותיו, חייבו ויתורים רבים מהממלכה הסלאוקית לרומא.[2] סלאוקוס שלקח חלק לצד אביו בקרב מגנסיה היה מודע לגודל המשבר שבתבוסה ובהסכם השלום. בעקבות התבוסה בקרב, נאלץ סלאוקוס עם תחילת שלטונו להתמודד עם משבר צבאי, כספי ואישי (בני משפחה של סלאוקוס ובראשם אחיו אנטיוכוס הרביעי נלקחו לרומא כערובה לצייתנות הסלאוקית).[3] בנוסף לכך נוצר משבר פנימי שערער את התשתית הרעיונית אידאולוגית של השושלת הסלאוקית שהנחיל אנטיוכוס השלישי, אותה תשתית שכללה פולחן למלך, סובלנות דתית ואי התערבות בעניינים הפרטיים והציבוריים של הנתינים.[4] סלאוקוס בתקופת שלטנו נקט בקו נייטרלי ונמנע מעימותים וסיבוכים לאחר שהבין ששלטון שאפתני כפי שהוביל אביו לא יאפשר שיקום של הממלכה המעורערת.[5]
תקופת שלטונו
עם כניסתו לכס המלכות החל סלאוקוס בניסיונות דיפלומטיים לחיזוק מעמדו. בשנת 186 לפנה"ס הוא שלח את נציגיו לאספת הליגה האכאית במגאלופוליס. האכאים, לצורך חידוש הברית שעמדה בעבר בינם ובין אביו, הבטיחו לו שייטת בת 10 ספינות מלחמה.[6] הסנאט הרומי שעינו הייתה פקוחה לכל הנעשה בממלכה הסלאוקית, הגיב בחשדנות לפעולה זו. משלחת רומי שיצאה למזרח ברשות טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס, הגיעה גם לבירה הסלאוקית אנטיוכיה. איומים גלויים ומוסווים שהועברו לאוזנו של סלאוקוס על ידי פלאמינינוס גרמו לו לוותר על יוזמת חידוש הברית עם האכאים.[7]
הקרב שלא היה
בשנה הרביעית לשלטונו, בשנת 183 לפנה"ס פארנאקיס מלך פונטוס ניסה לבסס את מעמדו באסיה הקטנה ויצא למסע כיבושים אשר במהלכו השתלט על העיר היוונית סינופ שלחופי הים השחור. פארנאקיס פנה עם צבאו מערבה, מתוך מחשבה שרומי לא תטיל דופי באקט התקפי זה כצורך לאיזון הכוחות לנוכח התעצמותו של אומיניס השני מלך פרגמון. גישושיו של פארנאקיס בחצר אנטיוכיה והבטחה לתגמול כספי תמורת סיוע, זכו לתמיכתו של סלאוקוס. סלאוקוס גייס חיל גדול ויצא לכיוון רכס הטאורוס, הוא היה משוכנע שפעולה זו לא תתפרש על ידי רומי כאקט נגדה בדומה למחשבתו של פארנאקיס, אולם פעולה זו היוותה הפרה של אחד מתנאי שלום אפאמיאה, לפיו נאסר על הסלאוקים לחצות את רכס הטאורוס. סלאוקוס, בהתאם למדיניותו ההססנית, לא השלים את המסע וחזר על עקבותיו. הססנותו וחוסר התעוזה שגילה התקבלו בשמחה על ידי רומי.
עם פרסאוס החמישי מלך מקדוניה
בשנת 179 לפנה"ס, השנה התשיעית לשלטונו, עלה פרסאוס החמישי לשלטון במוקדון. מידת הנדיבות והחסד שהביא המלך החדש הביאו לו הוקרה רבה במוקדון וברחבי יוון, כמו גם זיק של תקוה בקרב חוגים אנטי רומיים ביוון. שאיפתו הייתה להעניק למוקדון מעמד בקרב הממלכות ההלניסטיות והמדינות היוונית. מעמדו שצבר תאוצה לא נעלם מעינו של סלאוקוס אשר מיהר בשנת 178 לפנה"ס להציע לפרסאוס את בתו לאודיקה החמישית לאשה.
קשר זה היה בעל משמעות מדינית וחיזק את כוחו של סלאוקוס עם כוחו העולה של המלך המוקדני החדש. בתחילה הסנאט הרומי לא נקט עמדה מאחר שהוא עדיין החזיק כבן ערובה את אחיו של סלאוקוס, ויורשו לעתיד - אנטיוכוס הרביעי.[8] ההגבלות שהטילה רומי על שתי הממלכות אסרה בין היתר החזקת ציי ספינות, כאשר על הממלכה הסלאוקית חל גם איסור להפליג מערבה משפך נהר קאליקאדנוס. לעזרת המחותנים באו שלטונות רודוס אשר הקצו ספינות שליוו את הכלה לבית אישהּ. מהלך זה של הדר ומלכות לשני בתי המלוכה המובסים נדון בסנאט הרומי וגרר אחריו איגרת לשלטונות רודוס ובה אזהרה למשנה זהירות בכל הקשור לסיוע וביטוי מעשי לממלכות האזור. אומיניס השני אשר ראה בקשר משפחתי חדש זה איום ומהלך כנגד רומי, גרם לכך שסלאוקוס נדרש לשלוח את בנו דמטריוס כבן ערובה לרומי בתמורה להחזרתו של אחיו, ומאוחר יותר יורשו - אנטיוכוס הרביעי.
סלאוקוס הרביעי ויהודה
מורשת אנטיוכוס השלישי
בקיץ שנת 201 לפנה"ס בכינוס של מועצת הזקנים בירושלים ברשות שמעון הכוהן, התקבלה החלטה להתייצב ולסייע לאנטיוכוס השלישי ולצבאו (החלטה זאת התקבלה בניגוד לדעתו של הורקנוס בן יוסף מבני משפחת בית טוביה ומקורביו, שייחלו להמשך שליטת בית תלמי) במערכה נגד התלמים. החלטה זו אשר גם סייעה לניצחונו של אנטיוכוס השלישי, גרמה לנזק והרס רב בעיר. אנטיוכוס השלישי שהוקיר סיוע זה, פרסם כתובת ממלכתית. בכתובת זו הביא לידי ביטוי יחס אוהד כלפי העם היהודי בירושלים, מידת הנדיבות שכללו בין היתר, פטור מגביית מיסים במשך שלש שנים ( "הריני פוטר ממסים את היושבים בה...למשך שלש שנים") וסיוע ומענקים כגון עץ וחומרי בניין לצורך שיקום בית המקדש (" לספק להם מכסה של בהמות כשרות לקרבנות...חומרי עצים יובאו מיהודה ולא יגבה מכס").[9] תקופת שלטונו של אנטיוכוס השלישי ציינה תקופה חדשה בחיי העם היהודי, תקופת רגיעה הרחבת העצמאות הפנימית שבראשה עומד הכוהן הגדול, כל זאת עד תחילת הרפורמה ההלניסטית.
אנטיוכוס השלישי קבע גם עקרונות לחיי העיר ובהן הרשות שניתנה לעם לחיות לפי מנהגיו וחוקי אבותיו. רשות זו שניתנה לעם לחיות על פי מנהגיו, אפיינה את המדינות ההלניסטית כלפי העמים הלא יוונים ולא הייתה ייחודית לעם היהודי. יחס זה העלה שוב את כוחו של הכוהן הגדול בירושלים וחיזק את משרתו ומעמדו. מדיניות זו נפגעה כאשר אנטיוכוס השלישי ביקש לקחת מפקדונות המקדשים שתחת שליטתו ובהן המקדש בירושלים, כדי למלא את אוצרות ממלכתו המדלדלים. צורך זו הביא את אנטיוכוס השלישי ליציאה למסע למחוזות שתחת שליטתו, מסע שנכשל ושבו אף איבד את חיו.[10]
ארגונה הפנימי של הממלכה הסלאוקית ששטחה התמעט במידה ניכרת לאחר קרב מגנסיה ושלום אפאמה, אופיין במתן עצמאות מוגבלת למחוזות שתחת שליטתה. הממשל הסלאוקי הכיר בשלושה סוגים של ארגונים עצמאיים במחוזות אלו: הערים כלומר הפוליס, הדינאסטים שבהן נכללו כל הנסיכים והמלכים, שעליהם גם הוטלה האחריות לגיוס חילי עזר ולגביית מיסים מארצותיהם והסוג השלישי היו העמים. תחת סוג ארגון זה, היו המחוזות שבראשם עמדו שליטים מקומיים, ראשי שבטים וכהנים. שליטים אלו היו מוגבלים בשליטתם על עמם ולא היה בידיהם מספיק כוח להשפיע, או לאלץ את השלטונות באנטיוכיה להתחשב בהם באופן מיוחד. הרבה מהיחס לעמים אלו היה תלוי בהתנהגות העם ובמסירותו לשלטון הסלאוקי.
מדיניות הממלכה הסלאוקית מתקופת אנטיוכוס השלישי כלפי ירושלים הייתה מורכבת. ירושלים לא הייתה פוליס יוונית, הכוהן הגדול לא היה מלך, כוחם הצבאי לא היה מפותח והיהודים גם לא מילאו תפקיד כלכלי חשוב במדינה. מציאות זו הביאה למצב שבו כל הסתבכות פוליטית או משבר פנימי בממלכה הסלאוקית, היה עלול להעמיד בסכנה או לבטל את היתרונות הפוליטיים והיחס של השלטון כלפי היהודים.[11]
בנוסף לאותה מדיניות חוץ מורכבת, בירושלים עצמה היו גם התנגשויות פנימיות של אינטרסים בין המשפחות היהודיות הגדולות ששלטו אז בארץ יהודה. היו אלו אינטרסים מדיניים, חברתיים ודתיים וקדמו לרפורמה ההלניסטית שמתחילה בשלהי תקופתו של סלאוקוס הרביעי ולאחריו.
בירושלים בתקופה זו החזיקה משפחת בית חוניו במשך דורות את כס הכהונה הגדולה. בני משפחת חוניו נמנו עם האנשים העשירים ביותר בעם והיוו את צמרת האצולה היהודית. המשפחה השנייה (שהייתה גם מתחרה תמידית של משפחת חוניו) לפי ערכה והשפעתה בחברה הירושלמית, הייתה משפחת בני טוביה (כאמור אחיהם הקטן הורקנוס התמיד בדביקות בתמיכתו בשלטון התלמי בארץ, בעוד אחיו הגדולים נטו לצד השלטון הסלאוקי). משפחה נוספת ובה שלושה אחים: שמעון, מנלאוס, וליסימאכוס,[12] היו חסידי הרפורמה ההלניסטית. אינטרסים אישיים של שמעון היוו נקודת פתיחה מסוימת לרפורמה של השלטון הסלאוקי בירושלים.
כתובת הליודורוס והרפורמה של סלאוקוס הרביעי
ערך מורחב – כתובת הליודורוס
סלאוקוס הרביעי המשיך את מדיניות אביו, שלח מתנות מכובדות וסיפק מהכנסותיו להוצאות שבקיום הפולחן בבית המקדש.[13] ויכוח נפל בין הכוהן הגדול חוניו, לבין שמעון בן שבט בנימין ששימש כנגיד בית המקדש. הוויכוח נסב על רצונו של שמעון לקבל לידיו את תפקיד האגוראנומוס (התפקיד שמופקד על המידות והמחירים בשוק). חוניו אינו נעתר לבקשה זו ושמעון פונה לאפולוניוס בן תרסיאס, (הנציב שהיה ממונה על החילות בסוריה ובפיניקיה). שמעון סיפר לאפולוניוס על האוצרות רבים המונחים באוצר בית המקדש ובכלל זה יתרות מאוצרות שנאספו מתרומות הממלכה לקיום הפולחן, אוצרות שהנם עולים מעבר למה שנדרש לקיום הפולחן בבית המקדש ויכולים לחזור לידי המלך. ידיעה זו הובאה לאוזנו של סלאוקוס הרביעי.[14] חובותיו התופחים לרומי וקופת האוצר המלכותית המדלדלת של סלאוקוס, הובילו אותו להחלטה לפעול להחרמת פקדונות אלו מבית המקדש בירושלים. החלטה זו נועדה כדי למלא את אוצרות ממלכתו ובית המקדש בירושלים היה רק אחד מהאופציות האפשריות ליישם זאת מנקודת מבטו של סלאוקוס. לביצוע מטלה זו שלח סלאקוס את הליודורוס הממונה על משק הכספים בממלכה, ידיד נעוריו מאנשי אמונו והאיש שגם ליווה את בתו של סלאוקס לאודיקה לחתונתה עם מלך מוקדון. הפקודה הועברה בשנת 178 לפנה"ס בכתובת ממלכתית כתובת הליודורוס.
הפקודה בכתובת הליודורוס הביאה נקודת מבט שונה, רפורמה על עצמאות המקדש בירושלים ועל עצמאותו הכלכלית שהייתה באיום. מדיניות חדשה של הממלכה הסלאוקית גם לבעלי בריתה וגם לאויבה.[15] בכתובת הדגיש סלאוקוס את דאגתו למקדשים שבמחוזות קוילה-סוריה ופויניקי (המחוז של ארץ ישראל ודרום פיניקיה) ועל כך שבמחוזות אלו, אין מי שיופקד על ענייני המקדש. בכתובת מינה סלאוקוס את אוולימפיודורוס כאחראי על המקדשים במחוזות אלו, אבל בניגוד לאביו לא יצא בעצמו לבצע את המשימה של החרמת פיקדונות בית המקדש בירושלים, אלא שלח כאמור את בא כוחו הליודורוס. הליודורוס עם הגעתו לירושלים, ביקש את הסבריו של חוניו השלישי הכוהן הגדול, בנוגע לאוצרות הנמצאים בבית המקדש. חוניו הסביר שאוצרות אלו הם קרנות כספי האלמנות והיתומים וכמו כן נמצאים בבית המקדש גם כספי הורקנוס בן טוביה "אדם מאד מכובד".[16] הסבריו של חוניו לא התקבלו על ידי הליודורוס, אשר נדרש למלא את פקודת המלך. תחינות הכהונים והאוכלוסייה היהודית בירושלים, אף הם לא סייעו להחלטתו של הליודורוס. המשך ההשתלשלות האירועים[17] סיפרה שעם כניסתו של הליודורוס ושומריו לפתח בית המקדש, הופיע פרש בלבוש זוהר ולידו שני נערים יפים וחסונים הנגלים רק להליודורוס ואנשיו. הללו אחזו בהליודורס משני צדדיו והלקו אותו עד שנפל (אירוע זה היה גם נושא ליצירתו של הציר רפאל בוותיקן שנקרא גירוש הליודורוס מהמקדש). תפילותיו לה' של חוניו השלישי, השיבה את רוח החיים של הליודורוס והצילה אותו.[18] הליודורוס חזר למלכו וסיפר לו את השתלשלות המקרה וגדולותו של האלקים היהודי שהביאה גם לבסוף לחזרתו ללא אוצרות בית המקדש.[19]
סיום מלכותו של סלאוקוס הרביעי
התבוסה בקרב מגנסיה ושלום אפאמה, החלו את ההתפוררות האטית של הממלכה. הבקיעים שהתרחבו בזמן שלטונו של סלאוקוס, היו גם תוצר של חוסר החלטיותו הססנותו והקשיים בהם נתקל מבית ומחוץ. כל אלו הדגישו את אוזלת ידו של המלך וערערו את יוקרתו בבירה. החרמת פקדונות בתי המקדש כדרך לתשלום החובות לרומי, היוותה שינוי למדיניות ולדרכים המקובלות לגביית מיסים בממלכה. נראה שהליודורוס סבר כי ניתן להשיג את סכומי הכסף הנדרשים לממלכה בדרכים מקובלות, במדיניות של מסחר נמרץ ופיתוח כלכלי של המחוזות.[20]
הקרע שהעמיק ומעמדו המעורער של סלאוקוס הרביעי, הביא למשבר אמון ללא מוצא ולהעזה של הליודורוס ומקורביו לשלוח יד בנפש מלכם.[21]
כהונתו של הליודורוס על כס המלכות הייתה קצרה מאוד. את מקומו של סלאוקוס הרביעי ירש אחיו הגולה אנטיוכוס הרביעי, אשר בסיוע אומיניס השני מלך פרגמון קיבל את המלוכה תחת היורש החוקי דמטריוס הראשון בנו של סלאוקוס הרביעי.
לקריאה נוספת
- דוד גולן, תולדות העולם ההליניסטי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, תשמ"ג.
- מקבים ב, פרק ג.
- מקבים א, פרק א.
- אברהם שליט, ההיסטוריה של עם ישראל התקופה ההלניסטית, ירושלים, הוצאת עם עובד, תשמ"ג.
- מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן צבי, תשנ"א.
- Edwyn R. Bevan,The House OF Seleucus, Edward Arnold, London, 1966
- .LIVIUS, Articles on Ancient History'
- Sherwin-White, Susan, and Amelie Kuhrt, From Samarkhand to Sardis,, Berkeley, University of California Press, 1993
- .William Tarn, Hellenistic Civilisation, Edward Arnold, London, Third Edition, 1952
- Hannah M, Cotton and Michal Worrle, Seleukos IV to Heliodoros. A New Dossier of Royal correspondence from Israel, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik, Bd. 159 (2007), pp, 191-205
- Bickerman, Studies in Jewish and Christian History Boston, 2007, p 432-464
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ שצמן, האנציקלופדיה, של העולם הקלאסי, כרך ב, עמ' 335
- ^ פוליביוס 21.43
- ^ ספר מקבים א, פרק א
- ^ Sherwin-White, Susan, and Amelie Kuhrt, From Samarkhand to Sardis, Berkeley University, 1993, p 202-210, 42, 51-52
- ^ Bevan, House Of Seleucus, p 120
- ^ החזקת צי בן 10 ספינות בלבד היה אחד מהמגבלות הצבאיות שהוטלו בשלום אפאמיאה
- ^ גולן, תולדות העולם ההלניסטי, עמ' 70
- ^ Livius:Articles in Ancient History, Jone Lendering, outlines biographical data & chronology of events
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, י"ב, 138-145
- ^ יש המפרשים זאת כמשמעות המראה הרביעי של דניאל על מלחמות בני מלך יוון: מלך צפון ומלך הנגב. ראו דניאל 11:19
- ^ שצמן, ההיסטוריה של עם ישראל התקופה ההלניסטית, ירושלים, הוצאת עם עובד, תשמ"ג, עמ' 21, 58-62
- ^ שם משפחתם אינו ידוע. ספר מקבים ב' משייכם לשבט בנימין, אך יש שחולקים על קביעה זו. הרחבה בערך על מנלאוס.
- ^ מקבים ב, פרק ג, פסוקים א-ג
- ^ מקבים ב, פרק ג, פסוקים ד-ו
- ^ Seleukos IV to Heliodoros. A New Dossier of Royal Correspondence from Israel Author(s): Hannah M. Cotton and Michael Wörrle, 2007, pp. 202-203
- ^ איזכור שמו של הורקנוס שהיה תומך התלמים נתונה לפרשניות שונות ובהן קשריו של חוניו עם הורקנוס, שיכלו להעיד על מדיניות תומכת תלמים מסוימת ותוצאה לכך הלשנתו של שמעון והקרע בין משפחת חוניו ומשפחת בני טוביה
- ^ מקבים ב פרק ג
- ^ סיפור זה שנוי במחלוקת, שכן מעשה שכזה היה מתפרש כמרד גלוי בשלטון והיה מביא לשיגור צבא. ייתכן והליודורוס הגיע להסכם שהציל את אוצרות בית המקדש וזה נראה בעיני העם כנס מהשמיים, (שליט, עמ' 86) ראה פרשנות נוספת לאירוע: ביקרמן, לימודים על היסטוריה יהודית ונוצרית עמ' 432-464
- ^ קורותיו של הליודורוס בירושלים, ראו מקבים ב, פרק ג, פסוקים ח-מ
- ^ שליט, עמ' 86
- ^ המקורות השונים ובהם מקבים ב' ודניאל 11 - לפי פענוחו כסיפור תולדות היוונים, אינם מציינים את רציחתו של סלאוקוס אלא את מותו. ייתכן שמדובר בשמועה שנפוצה בשעתו ברבים, אשר לא קיבלה אישור רשמי (שטרן, מחקרים בתולדות ישראל, עמ' 38).
