בשר חזיר

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
NotKosher.png
חלקי החזיר לפי החיתוך הנהוג בארצות הברית

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 501: attempt to index field 'wikibase' (a nil value). בשר חזיר ("דבר אחר") הוא בשר לאכילה שהוכן מחזיר, בשר החזיר איננו כשר ואכילתו אסורה מן התורה, ולכן יהודים רבים, אף אם אינם דתיים, נמנעים מלאוכלו, בשפת חז"ל החזיר מכונה בלשון נקייה "דבר אחר", כיוון שהוא נתפס כסמל לטומאה, להבדיל, אף במסעדות המגישות בכל זאת בשר חזיר נהוג לעיתים קרובות לכנות אותו "בשר לבן", ובסלנג העברי מכונה בשר החזיר במונח ההומוריסטי "בקר נמוך", בשר החזיר גם איננו חלאל, ולכן גם רוב המוסלמים לא יאכלו אותו.

חלקים שונים של הבשר, בדומה לבשר בקר, הם צלעות, צוואר, סינטה, פילה, ירך וכולי. סוגים שונים של בשר חזיר מעושן הם:

  • קותל חזיר (אנגלית: בייקון; גרמנית: שפֶּק) - נתח בשר חזיר מומלח מגב החיה, צדדיה או בטנה.
  • שִינְקֵן, "שִינְקֵה" או הַאם - בשר ירך ואחוריים של חזיר, מעושן או מבושל.
  • פרושוטו - שוק וירך חזיר מומלחות ומיובשות (פירושוטו קרודו) או מבושלות (פירושוטו קוטו) בנוסח צפון איטליה.


היסטוריה

מוצאו של החזיר המבוית הוא מחזיר בר והוא בוית כבר לפנה"ס ונמנה עם בעלי החיים המבויתים העתיקים בעולם. ההערכה היא שהחזירים הראשונים בויתו במזרח התיכון או בסין. עורם משמש לייצור מוצרים שונים. עוד בעת העתיקה מצא האדם בחזיר שימושים שונים, פרט לאכילה: עצמות החזיר שימשו לייצור כלי נשק וקישוטים שונים, נטייתם של החזירים לחפור באדמה בחיפוש אחר מזון הקלה על החקלאים בחריש וחוש הריח המפותח שלהם סייע, ומסייע עד היום, בחיפוש אחר פטריות כמהין.

מאכלים מבשר חזיר

צלעות חזיר מעושנות
NotKosher.png
שני חצאי חזיר

בשר חזיר הוא שמן ורך יחסית ומתאים בעיקר לטיגון במחבת או צלייה על גריל או בתנור. לעיתים, חזרזירים נצלים בשלמותם בתנור ומוגשים כמנה חגיגית.

השימוש העיקרי של בשר חזיר הוא בהכנת מאכלים מעובדים. חזיר הוא המרכיב העיקרי בסוגים רבים של נקניקים ונקניקיות. מאכלים מסוימים דוגמת שינקן וקותלי חזיר עשויים מבשר חזיר בלבד. בשר כתפי החזיר ורגליו משמש לייצור רצועות מלבניות ארוכות של בייקון ואילו מצדי החזיר נהוג לחתוך חתיכות עגולות. בייקון ושינקן מקובלים בעיקר במערב אירופה ובארצות הברית. במזרח אירופה נוהגים לשמר שומן חזיר עם מלח.

צריכת בשר חזיר

בשר חזיר הוא הבשר הנאכל הנפוץ בעולם ומהווה כ-38% מכל צריכת הבשר העולמית. עם זאת, הצריכה משתנה מאוד ממקום למקום. לפי נתוני משרד החקלאות האמריקאי כ-100 מיליון טונות של בשר חזיר נצרכו בעולם בשנת 2006. העיור המוגבר בסין ועליית רמת ההכנסה לנפש העלו את צריכת בשר החזיר ב-20% בין השנים 2002 ל-2006. בשנת 2010 נטבחו בישראל כ-180,000 חזירים[1].

טבלת צריכה עולמית לשנת 2006
אזור טונות
(מיליונים)
צריכת בשר לנפש
(ק"ג)
הרפובליקה העממית של סין 52.5 40.0
האיחוד האירופי 20.1 43.9
ארצות הברית 9.0 29.0
רוסיה 2.6 18.1
יפן 2.5 19.8
אחרים 12.2 אין נתונים
סך הכל 98.9 אין נתונים
מקור: משרד החקלאות של ארצות הברית

החזיר ביהדות ובמקורות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזיר ביהדות

חזיר הוא חיה טמאה, (הוא מפריס פרסה ושוסע שסע, אך אינו מעלה גירה), ולכן אסור לאכול את בשרו, האיסור מופיע בספר ויקרא ובספר דברים: "אַךְ אֶת-זֶה לֹא תֹאכְלוּ (...) וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא-יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" ( ויקרא י"א, ד-ז). נוסח כמעט זהה מופיע בספר דברים, פרק י"ד ז-ח. האיסור הפך לנדבך משמעותי במאפייני הדת, וההקפדה עליו גדולה מההקפדה על מצוות אחרות (מבחינה הלכתית איסור אכילת חזיר חמוּר ככל איסור אכילת חיה טמאה אחרת). סלידה מוגברת זו מהחזיר מובאת במדרש רבה (ס"ה, א'): "החזיר הזה – כשהוא שוכב, פושט טלפיו לומר ראו שאני טהור". כלומר, החזיר, שהוא החיה היחידה מבין החיות הטמאות שיש לו את שני סימני הטהרה החיצוניים (הפרסת פרסה ושסיעת שסע), נוהג להפגין את טלפיו שיש בהם את סימני הטהרה, אך הוא נעדר את סימן הטהרה הפנימי - העלאת גרה. לכן, לפי מדרש זה, הפך החזיר לסמל של צביעות.

בזיכרון היהודי הקולקטיבי חוזר מעשה אכילת חזיר כדבר חמור אותו ניסו לכפות על היהודים בגזירות שונות ואשר יהודים מסרו את נפשם סירבו לאוכלו ומתו על קידוש השם. דוגמה בולטת לכך היא המסופר בספר מקבים ב' במעשה על הריגת אלעזר הזקן ועל חנה ושבעת בניה.

חז"ל מספרים שבמלחמת האחים שבין הורקנוס ואריסטובולוס, שלחו אנשי הורקנוס שצרו על הר הבית, חזיר בתור קורבן במקום הבהמות הכשרות שהיו שולחים עד אז. חז"ל מספרים שהזעזוע היה כה גדול, עד ש"באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים בארץ ישראל"[2].

במדרש חז"ל מופיע, שלעתיד לבוא עתיד חזיר להיטהר, כלומר שיהא מותר לאוכלו, האור החיים מבאר שאין הכוונה שהאיסור לאכול בעל חיים ללא סימני טהרה, יבוטל, שכן מעיקרי האמונה היהודית היא שהתורה לא תשונה, אלא שבעתיד החזיר יחל לעלות גרה, ולכן יהיה חיה טהורה, המותרת באכילה[3].

הטאבו היהודי הבולט על החזיר קיבל גם ביטוי ב"חוק איסור גידול חזיר" שנחקק במדינת ישראל, האוסר על גידול חזירים, וחוק הרשויות המקומיות (הסמכה מיוחדת), תשי"ז-1956, המסמיך רשות מקומית להתקין חוק עזר עירוני שיגביל או יאסור מכירת בשר חזיר ומוצריו הנועדים לאכילה.

להבדיל, האיסור על אכילת בשר חזיר, ואף על גידול חזיר, קיים אף באסלאם. וגם נחשב החזיר כסמל לטומאה, והאיסור על אכילתו נטמע בתרבויות שהתפתחו סביבן עד כדי כך, שגם אנשים לא-מוסלמים בעלי רקע מוסלמי מתייחסים לעיתים קרובות לאכילת חזיר כאל דבר מגונה.

בישראל סוגיית מכירת בשר חזיר מעוררת מחלוקת בין חילונים לדתיים, ובארצות ערב היא מעוררת מחלוקת בין מוסלמים לנוצרים.

הקוראן מזכיר את האיסור כמה פעמים, למשל בסורת אל-בקרה: "המאמינים, אכלו מן הדברים הטובים אשר שלחנו לפרנסתכם, והודו לאללה אם אתם עובדים אותו. הוא אסר עליכם רק את הנבלה, את הדם ואת בשר החזיר..." (סורה 2, 172-173). באחד המקומות מציין הקוראן כי זהו אחד האיסורים שהוטלו על היהודים, וגם המוסלמים מצווים לדבוק בו,

במספר דתות נוספות נהוג להימנע מבשר חזיר, בהתבסס על האיסורים בספר ויקרא ובספר דברים, בהן ראסטפארי, הכנסייה האתיופית האורתודוקסית והכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי.

הימנעות מאכילת בשר חזיר בישראל בתקופות קדומות

בחפירות ארכאולוגיות באתרים מסוף תקופת הברונזה המאוחרת ועד סוף תקופת הברזל II (מאמצע המאה השלוש-עשרה לפס"ה ועד שנת 586 לפס"ה) בארץ-ישראל, נמצא רצף התיישבותי, שהוגדר על ידי הארכאולוגים כישראלי. אחד המאפיינים של יישובים אלה, הוא הייחוד בממצא הזואו-ארכאולוגי: ביישובים אלה נמצאו עצמות חזיר בכמות מזערית בלבד. ממצא זה שונה ממה שנמצא ביישובים שהוגדרו כלא-ישראליים, כגון יישובי הפלשתים. במקומות ובתקופות שבהן גידלו חזיר, הגיע אחוז עצמותיו לחמישה עד שמונה-עשר, בעוד שביישובי הישראלים היה הממצא בין אפס לעשיריות האחוז בלבד[4]. בעקבות ממצאים אלו כותבים ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן כי אי אכילת חזיר הוא המנהג התרבותי העתיק ביותר של עם ישראל, שנמצאו לו ראיות ארכאולוגיות[5]. בנוסף לכך, גידי יהלום טוען להיעדר תוכחה על אכילת חזיר אצל הנביאים בתנ"ך ובעקבות זאת מציין: "הנביאים קָבלו, שעם ישראל ומלכיו חטאו אמנם בעבודה לאלילי כנען ובחטאי מוסר שונים, אבל הם מעולם לא התלוננו על כך, שהעם חוטא באכילת חזיר. הסלידה מן החזיר נשארה כה חזקה, עד שלא היה צורך בהטפת המוסר של הנביאים"[6][7].

במרוצת הדורות הועלו הסברים שונים לחוקי הכשרות בכלל ולאיסור על אכילת חזיר בפרט – החל מנימוקים הקשורים בתאוריות של היגיינה ורפואה ועד טיעונים היסטוריים לגבי מגעים בין-תרבותיים.

פירושים על מקור האיסור

הרמב"ם, בספרו מורה נבוכים, תלה את האיסור בנימוק בריאותי: "ואומר, שכל מה שאסרה עלינו התורה מן המאכלות, כולן תזונתן גרועה, ואין במה שנאסר עלינו מה שיש לחשוב שאין בו נזק זולת החזיר והחֵלֶב, ואין הדבר כן, כי החזיר לח יותר על המדה ורבים בו העודפים, ויותר מכן מאסתו התורה מחמת רבוי טִנוּפוֹ ושהוא ניזון מטִנוּפים, וכבר ידעת הקפדת התורה על ראיית הלכלוכים אפילו במדבר במחנה, כל שכן בתוך הערים [...] ודע כי הסימנים הללו, כלומר מעלה גירה ומפריס פרסה בבהמה, והסנפיר והקשקשת בדגים, אין מציאותן סִבּת ההתר ולא העדרן סִבּת האִסור, אלא הם סימנים להכיר בהן המין המשובח מן המין הגרוע.".[8]


ראו גם

לקריאה נוספת

  • מירצ'ה אליאדה, תולדות האמונות והרעיונות הדתיים, תרגם מאנגלית: יותם הראובני, כרך א', הוצאת נמרוד, תל אביב 2001.
  • מרי דגלס, טוהר וסכנה: ניתוח של המושגים זיהום וטאבו, תרגמה: יעל סלע, הוצאת רסלינג, תל אביב 2004.
  • אהרון ששון, "כלכלת בעלי החיים (צאן ובקר) לאור המחקר הזואו-ארכאולוגי בשכבה II (מאה 8 לפנה"ס) בתל באר-שבע", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, תל אביב 2004
  • דפנה ברק ארז, חוקים וחיות אחרות: דת מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר, הוצאת כתר והוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2015.
  • Brian Hesse, “Pig Lovers and Pig Haters: Patterns of Palestinian Pork Production”, Journal of Ethnobiology, Winter 1990.
  • Brian Hesse and Paula Wapnish, “New Perspectives and Evidence on Ethnicity and the Pig * in the Levant”, ASOR, Annual Meeting, November 1995.
  • Brian Hesse and Paula Wapnish, Pig Use and Abuse in the Ancient Levant: Ethnoreligious Boundary Building with Swine, Birmingham (Alabama), 1997.
  • Frederick E. Zeuner, A History of Domesticated Animals. Hutchinson, London 1963.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. כתבה בוואלה שמצטטת את השירות הווטרינרי
  2. סוטה מט ב
  3. ""והוא גרה לא יגר": פירוש: תנאי הוא הדבר, 'כל זמן שהוא גרה לא יגר'. אבל לעתיד לבוא - יעלה גרה ויחזור להיות מותר. ולא שיישאר בלא גרה ויותר, כי תורה לא תשונה." (אור החיים, פירושו לויקרא יא, ז)
  4. ראו, למשל, חיבוריהם של אהרון ששון ושל בריאן הסה: ד"ר אהרון ששון, "כלכלת בעלי החיים (צאן ובקר) לאור המחקר הזואו-ארכאולוגי בשכבה II (מאה 8 לפנה"ס) בתל באר-שבע", חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, תל אביב 2004, בהנחיית פרופ' ישראל פינקלשטיין
  5. ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל, 2001, עמ' 128
  6. גידי יהלום, עדות החזיר, זמנים גיליון 94
  7. בסוף ספר ישעיהו מופיעות שלוש התייחסויות לאכילת בשר חזיר: "הַיֹּשְׁבִים, בַּקְּבָרִים, וּבַנְּצוּרִים, יָלִינוּ; הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר, ופרק (וּמְרַק) פִּגֻּלִים כְּלֵיהֶם" (ס"ה ד'), "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה-אִישׁ, זוֹבֵחַ הַשֶּׂה עֹרֵף כֶּלֶב, מַעֲלֵה מִנְחָה דַּם-חֲזִיר, מַזְכִּיר לְבֹנָה מְבָרֵךְ אָוֶן--גַּם-הֵמָּה, בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם, וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם, נַפְשָׁם חָפֵצָה" (ס"ו ג') ו"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל-הַגַּנּוֹת, אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ, אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר, וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר - יַחְדָּו יָסֻפוּ" (ס"ו, יז), אך רוב המפרשים מייחסים פסוקים אלו לגולי בבל או לתקופה מאוחרת יותר ולא ליושבים בארץ ישראל עד סוף תקופת המלכים
  8. רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג', פרק מח, עמ' שצב, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1972
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0