לוחמה בתקופה ההלניסטית
לוחמה בתקופה ההלניסטית היא היורשת הטבעית של לוחמה יוונית בעת העתיקה. בתקופה ההלניסטית הגיעה הטמעת החילות החדשים שהחל בה עוד פיליפוס השני והמשך בנו, אלכסנדר הגדול לשיאה. נוצרו חילות חדשים, מבנים טקטיים שהיו קשיחים, פחות או יותר, בתקופה הקלאסית התגוונו מאוד והמשיכו את המסורת של אלכסנדר הגדול.
רקע היסטורי
ערך מורחב – התקופה ההלניסטית
התקופה ההלניסטית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה בשנת 30 לפנה"ס. השפעתה של התרבות ההלניסטית הגיעה מהודו במזרח ועד רומא במערב וממצרים בדרום עד חצי האי קרים בצפון. בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, החשובות בהן מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית, אחרות דוגמת מוקדון המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.
כיבושיו של אלכסנדר הגדול שכללו את הפולייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו במזרח, יצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוקה הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את ההתרבות ההלניסטית.
העילית העירונית במדינות הללו דברה ניב קוינה של השפה יוונית שהפכה ללינגואה פרנקה (שפה בינלאומית) ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות הייתה תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. פעמים רבות היו בריתות בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים התפתחו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותם הממלכות.
הצבא ההלניסטי
צבא הלניסטי טיפוסי כלל שני יסודות עיקריים: חיל רגלים שהתחלק לקל, בינוני וכבד ופרשים שגם הם התחלקו לקלים ולכבדים. החיילים גויסו משני מקורות: מיליציה וגיוסי אד הוק בשעות דחק ומשבר וצבא קבע שמקורו בשכירי חרב ובחייבי גיוס.
אופי הצבאות השתנה בהתאם לאזור הגאוגרפי, התנאים ההיסטוריים שקדמו ליצירת הישות ההלניסטית וגורמים אחרים. יחד עם זאת, יש מספר קווי דמיון. בסיס הצבא הורכב בדרך כלל מחיל רגלים כבד שנלחם במערך צפוף של פלנקס. חיילים אלה היו חמושים ברומח ארוך וצוידו בציוד מגן רב. כוחם היה בעיקר בהתקדמות עקבית לעבר האויב ובחוסר יכולתו לפגוע בהם בגלל רומחיהם הארוכים. כדי להגן על אגפי הפלנקס, שהיו חשופים לפגיעה בגלל הקושי של הפלנגיטים להסתובב בתוך המבנה הצפוף צורפו להם רגלים קלים.
בתקופה ההלניסטי היווה הפלנקס כ-50% אחוז מכוחות הרגלים בשל צבא השדה ההלניסטי[1], לעומת צבאות יווניים קלאסיים שבהם למרכיב הפלנקס היה משקל גדול בהרבה. סוגים חדשים של חיל רגלים, במיוחד חיל רגלים קל ובינוני המורכב מפלטסטים ומשכירי חרב ייעודיים, הגדילו בצורה ניכרת את גמישות הצבאות ההלניסטיים.
החידושים שהתחיל בהם עוד פיליפוס הגדול, אך הגיעו למיצוי מלא בתקופה ההלניסטית, היו שילוב סוגי פרשים שונים, מרכבות ופילים. הפילים הוצבו בדרך כלל באגפים או בחזית המערך. לעיתים נדירות שילבו את הפילים בין גושי הפלנקס. יעילותם של הפילים הייתה גבוהה במיוחד, כשניצבו מול אויב שלא הכיר אותם או נגד פרשים. שימוש נוסף בפילים שהיה נפוץ יותר היה בהגנה. הפילים הוצבו בנקודות אסטרטגיות בשדה הקרב כדי למנוע הסתערות, בעיקר של פרשים, כי הסוסים נרתעו ממראה הפילים ומריחם.
רגלים בינוניים היו שלב ביניים בין הפלנקס הכבדה לרגלים הקלים. הם יכלו להילחם גם במערך צפוף וגם במערך מפוזר, והצטיינו בדרך כלל בשטח משובש שלא התאים ללוחמת פלנקס. חיילים אלה היו נפוצים בכל הצבאות ההלניסטיים, אך בצבאות היווניים של הליגה האיטולית והליגה האכאית היו חלק גדול במיוחד מהצבא.
פרשים היו נפוצים בעיקר בממלכות הגדולות, שיכלו לעמוד בהוצאה הכבדה הכרוכה בהחזקתו של חיל פרשים חזק. הפרשים הכבדים שימשו להבקעה ולהכרעה, בעוד הקלים היו טובים למרדף, סיור, אבטחה והטרדת האויב. לצד הפרשים היו לחלק מהממלכות ההלניסטיות גם מרכבות חרמש ופילים.
הפרשים התחלקו לשני סוגים עיקריים: קלים וכבדים. הקלים היו חמושים בכל מיני כלי הטלה דוגמת כידונים קלים, קשתות וחצים וכיוצא באלה ואילו הכבדים היו מוגנים בשריון גוף והיו חמושים ברמחים, חניתות וכיוצא באלה. קטפרקטים, שלא רק גופם, אלא גם סוסם היו מוגנים בשריון ברזל כבד, היו גם כן מקובלים. לוחמים אלו שמקורם בנוודי הערבה הגדולה, לחמו בעיקר בצבא הסלאוקי, ולקראת סוף המאה ה-3 לפנה"ס, מרבית הפרשים הסלאוקים הכבדים היו מהסוג הזה.
אסטרטגיה
המלחמות היו לרוב מוגבלות בהיקפן, ונוהלו בדרך כלל עד להכרעה טקטית, ללא שאיפה להשמיד לחלוטין את האויב. שיטת האדמה החרוכה גם כן לא הייתה מקובלת, ומטרת המלחמה הייתה בדרך כלל השגת שלל ויוקרה מדינית, ולא דתית או אידאולוגית. יחד עם זאת, ידועים מספר מעשי טבח, שבהם נרצחו עשרות אלפי אנשים.
חלק נכבד מהאסטרטגיה הוקדש לכיבוש מקומות מבוצרים ושמירה עליהם. מבצרים וביצורים אחרים הוקמו במקומות אסטרטגיים, ושוכן בהם חיל מצב מתאים עם אספקה גדולה, שהייתה יכולה להספיק לזמן ארוך. לצורך כך הוקמו מושבות חיילים הידועות בשם קאטויקיה, שהיו יכולים לעזור בהגנה על המבצר, או לתגבר את חיל המצב בפשיטות מחוץ לחומות.
הטקטיקה
בקרב עצמו הוצב בדרך כלל הפלנקס במרכז המערך. מימינו ומשמאלו כוחות קלים ופרשים, מלפניו כוחות קלים נוספים החמושים בכלי הטלה שונים. מטרת האחרונים הייתה לאפשר את התפרסות הצבא ולשבש את פריסת הצבא היריב. לעיתים, במיוחד אם הפלנקס הייתה גדולה מאוד, הוכנסו פרשים או רגלים קלים בין גושי הפלנקס.
הטקטיקה התפתחה מהטקטיקה היוונית הקלאסית, של התנגשות גושי פלנקס גדולים. הפלנקס היוונית הקלאסית לא הייתה מחולקת, לרב ליחידות משנה (למעט בצבא הספרטני ותקופת הזהר בתבאי). הפלנקס ההלניסטית, לעומת זאת, חולקה ליחידות משנה קבועות, שהקנו לה גמישות רבה יותר בשדה הקרב. למרות חלוקת הפלנקס ליחידות משנה, עדיין המבנה היה מסורבל יחסית ולא נח לתמרון, בגלל הצורך לשמור על שורות קבועות כדי שצורת הקיפוד שאפיינה את הפלנקס תשמר. בצירוף לרומח הארוך - שהקשה על תמרונו של החייל - היה מבנה הפלנקס מוצק, אך פגיע להתקפות באגפיו ובעורפו. בעיה נוספת הציב שטח משובש קשה למעבר. ההליכה בשטח כזה פערה פרצות בשורות החיילים, ואויב זריז יכול היה לנצל זאת, כדי לחדור בין הרמחים. ויתור על הרומח היה אפשרי אך לא פרקטי, היות שחרבו של פלנגיט הייתה קצרה מאוד, ולא התאימה ללוחמת פנים מול פנים בשדה הקרב.
כדי לגונן על האגפים החשופים, ולהגנה על הפלנקס בשטח משובש, השתמשו בחיילים בעלי חימוש קל יותר או פרשים. תפקידם לא היה הגנה על האגפים בלבד, אלא היה עליהם לתקוף ברגע הנכון את אגפי האויב, כדי למוטט את המערך שלו.
הרגלים הבינוניים שהורכבו בעיקר מפלטסטים היו יעילים מאוד בשטח הררי, מיוער או משובש, שבו השתמשו בדרך כלל בחיילים קלים, ולא בחיילי פלנקס שלא התאימו כל כך ללוחמה בשטח זה. שריונם הקל הקנה להם עדיפות על הכוחות הקלים, שהיו נטולי שריון בדרך כלל, ועדיין היה קל מספיק, כדי לאפשר להם ניידות גבוהה, ויכולת לחימה במערך מפוזר. חיילים אלה היו יעילים גם לניצול פרצות במערך הפלנקס, ובמקרים כאלו יכלו לעשות שמות בפלנגיטים.
ההכרעה הושגה לרוב על ידי תמרון מוצלח, ולא על ידי השמדת כוחות האויב בהתנגשות חסרת השראה. הקרבות נוהלו בדרך כלל עד הכניעה, ולא הייתה שאיפה להשמיד את צבאו של היריב. שיעור האבדות לא עלה בדרך כלל על 15-20% מכלל הכח ולרוב עמד על 10%.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בצלאל בר כוכבא, מלחמות החשמונאים, משרד הביטחון, ירושלים תשמ"ח, היערכות וטאקטיקה בקרבות שדה בתקופה ההלניסטית, עמ' 13-49
קישורים חיצוניים
- אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני, מערכות 9, נובמבר 1941
הערות שוליים
- ^ ראו את פירוט הכוחות ההלניסטים בקרבות גדולים דוגמת קרב איפסוס, קרב רפיח, קרב מגנסיה ואחרים
לוחמה בתקופה ההלניסטית37114174Q523261