פוליביוס
פּוֹלִיבְּיוּס (ביוונית: Πολύβιος; בערך 203 לפנה"ס עד 120 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני במאה ה-2 לפנה"ס. התפרסם בעקבות ספרו "ההיסטוריות" או "עלייתה של האימפריה הרומית", חיבור המקיף בפירוט רב את מאורעות השנים 146-220 לפנה"ס באזור אגן הים התיכון. בנוסף, העניין בכתביו עלה הודות לרעיונותיו החדשניים המתייחסים לאיזון הפוליטי הדרוש לכינון ממשל יציב. רעיונות אלה שימשו בסיס רעיוני לתאוריות מודרניות במדע המדינה.
חייו
פוליביוס היה מדינאי אכאי. רוב פעילותו הפוליטית הוקדשה לשימור עצמאותה של הליגה האכאית, בתור הנציג הבכיר של מדיניות הנייטרליות בעת מלחמת הרומאים בפרסאוס. אולם עם תבוסתו המוחלטת של האחרון ולאחר הטבח שערכו מנהיגי הסיעה הפרו-רומית באייטוליה, הרומים ביקשו מן היוונים להציג להם רשימות של אנשים "בלתי-מהימנים" שיגורשו לרומא ללא משפט. לפיכך, בשנת 167 לפנה"ס, נשלחו מאכאייה לרומא 1,000 אנשים, וביניהם פוליביוס. האחרון גורש כנראה כתוצאה מהשתייכותו של אביו - ליקורטאס לסיעה שהתנגדה לרומים.
פוליביוס פיתח ידידות עמוקה עם פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס. אציל ומדינאי רומי בעל השפעה רבה ברפובליקה. פוליביוס נלווה לסקיפיו במסעו לספרד וכן לאפריקה כאשר האחרון עמד בראש המצור על קרתגו. הוא גם חצה את האלפים וביקר בגאליה טרנסאלפינה, כדי ללמוד מקרוב את צעדיו של המצביא הנודע הפוני – חניבעל. לימים, הודות להתערבותו של סקיפיו בשנת 150 לפנה"ס, קיבל פוליביוס רשות לשוב ליוון. עם חזרתו קיבל פוליביוס את התפקיד של ארגון הערים היווניות מחדש, תפקיד שהעניק לו יוקרה והכרה ברחבי האימפריה. בשנים שלאחר מכן, חזר לרומא והקדיש את זמנו להשלמת יצירותיו. מדי פעם היה פוליביוס יוצא למסעות ברחבי אגן הים התיכון כדי לצפות באתרים היסטוריים העשויים להעשיר את ידיעותיו ולהוות מקור אמין לספריו. נראה כי הוא גם בדק ארכיונים וראיין חיילים לשעבר כדי להבהיר פרטים על מאורעות רלוונטיים.
היסטוריוגרפיה
לפוליביוס הייתה תפיסת עולם ברורה לגבי הדרך שבה צריך לכתוב את ההיסטוריה. הוא טען כי היסטוריון חייב לאסוף ידיעות ממקורות שונים, להשוות ביניהם ולבסוף, בעזרת שיפוט ביקורתי, להחליט מה באמת התרחש. הוא הציג מתודה היררכית לכתיבה ההיסטורית ומבחינה זו, היא אינה שונה במהותה מזו הנהוגה בימינו. בנוסף, פוליביוס טוען כי מטרת כתיבת ההיסטוריה היא לעולם דידקטית ונועדה לתרגל את המדינאים וללמד את הקוראים איך להתמודד עם מאורעות קשים.
הוא הסתייג מכותבים שביקשו להציג את ההיסטוריה בדרמטיות בהחמיצם את המטרה הראשונית – האמת. באחד מספריו הוא אף מפליג וטוען כי "האמת להיסטוריה היא כמאור עיניים ליצור החי". פוליביוס טיפל בהיסטוריה פוליטית וצבאית, הוא טען כי לא ניתן להבין את ההתפתחויות הפוליטיות והצבאיות מבלי להכיר את המוסדות החברתיים והדתיים. ברם, הוא אינו מבקש להציג את ההיסטוריה כהתפתחות תבונית, יש בכתביו מקומות רבים בהם הטיכה (Τύχη) – אלת המזל מתערבת בגורל בני-האדם ומחוללת את המאורעות ההיסטוריים. הוא גם מצביע על התועלת הרבה העשויה לצמוח מהקריאה בספריו. את האירועים הקפיד להציג בסדר כרונולוגי (על-פי המנהג היווני של התייחסות לזמן ביחס לתחרויות האולימפיות, קרי, כל 4 שנים) בכפוף לנושא הנדון שהוא מציג מעין חתך רוחב וקופץ מזירה לזירה. על אף שהוא מצהיר כי הוא חותר להציג את המאורעות כפי שהם, בכל הקשור לאכאיה או בסקיפיו אימיליאנוס כתיבתו מתאפיינת במגמתיות ברורה.
כתבים
חיבורים רבים שכתב פוליביוס (במיוחד בנושאי טקטיקה צבאית) אבדו. "ההיסטוריוֹת" היה חיבורו הגדול ביותר, אשר כלל 40 כרכים. בספר זה הוא מראה כיצד הפכה רומא לשליטה הבלעדית של האויקומנה (οἰκουμένη), דהיינו, העולם התרבותי המאוכלס המוכר ליוונים. חיבור זה, הקיף את מאורעות השנים 146-220 לפנה"ס, ושני ספריו הראשונים משמשים כמעין מבוא לתקופה של 220-264 לפנה"ס הכוללת את מאורעות המלחמה הפונית הראשונה. מבין כל אלה, נשמרו בשלמות רק חמישה ספרים וחלק מן הספר השישי. להצגת המלחמה הפונית הראשונה משתמש פוליביוס בחיבוריו של היווני פילינוס מאקראגאס, שחי במאה השלישית לפנה"ס וכמקור רומי הסתמך על כתביו של פאביוס פיקטור, אשר נלחם במלחמה הפונית השנייה. שני היסטוריונים יווניים שליוו את חניבעל במסעו סיפקו את המקור הפוני למלחמה המוצגת בכתבי פוליביוס. בנוסף, הוא גם השתמש בכתביו של קינקיוס אלימנטוס – מי שהיה לפרייטור בשנת 209 ונפל בשביו של חניבעל.
השפעה
היסטוריונים רומים מאוחרים יותר, כמו ליוויוס ודיודורוס סיקולוס שביקשו להציג את התקופה הקדומה, השתמשו בכתביו של פוליביוס כמקור. בתקופת הקיסרות המוקדמת, אנו עדים לירידה בפופולריות כתביו - טקיטוס הפגין בוז גמור כלפי תיאורו של פוליביוס את עקרונות "המשטר הממוזג" כשיטה אידיאלית. ואילו כותבים שאהדו בכתבם את השלטון הקיסרי כלל לא התייחסו לכתביו.
השפעתו של פוליביוס ניכרת בחיבורו של יוסף בן מתתיהו, "מלחמת היהודים". תולדות חייו אף דומות לאלו של יוספוס ונראה כי הזדהה עמו: עירו התנגדה לרומאים, הוא עצמו נתפס והובא לרומא כבן ערובה, קשר קשרי ידידות עם מדינאים רומיים בכירים, השתכנע שהאימפריה הרומית בלתי מנוצחת, וכתב את תולדותיה - הכוללות גם את האירועים שהתרחשו בימיו ובארצו, במטרה להרתיע את נתיניה מלמרוד בה.[1]
עבודתיו של פוליביוס נשמרו בקונסטנטינופול והוצגו בצורה מסולפת, חלקים מספריו אף שולבו כמבואות לתאוריות פוליטיות ואדמיניסטרטיביות. אולם בתקופת הרנסאנס, כחלק מהתעניינות החדשה בכתבים הקלאסים, עלתה גם ההתעניינות בכתבי פוליביוס. יצירותיו הוצגו תחילה בפירנצה והיוו תרומה חשובה להתפתחות השיח ההיסטורי-פוליטי של בני התקופה. בתקופה זו, מקיאוולי מזכיר בחיבורו "דיונים" את פוליביוס ונראה כי הוא ייחס חשיבות רבה לכתביו. תרגומים של כתביו לצרפתית, גרמנית ואיטלקית הופיעו לראשונה במאה ה-16 ובתוצאה מכך חל גידול משמעותי בקרב קהל קוראי פוליביוס. יחד עם זאת, ממכתבים שנשמרו מתקופה זו אנו מגלים כי כתבי פוליביוס היו נפוצים בעיקר אצל המלומדים במערב הנוצרי. תפישת עולמו הפוליטית של פוליביוס תאמה את משנתם של הוגים רפובליקנים רבים – מקיקרו, דרך שארל מונטסקייה ועד לאבות המייסדים של ארצות הברית. מאז עידן האורות, פוליביוס שימש כמקור יוצא מגדר הרגיל לחקר הציוויליזציה ההלניסטית והרומית המוקדמת.
פוליביוס על היהודים
בתיאורו את המאבק בין האימפריות התלמיית והסלאוקית, פוליביוס מתעכב פעמים רבות על אירועים הקשורים לארץ ישראל.[2] דרך ספריו של יוסף בן מתתיהו, ידוע לנו על שתי התייחסויות של פוליביוס ליהודים בארץ ישראל.
בספר "קדמוניות היהודים" מספר יוסף על חבירת היהודים בארץ ישראל לאנטיוכוס השלישי במלחמה הסורית החמישית: "אקדים ואביא (את העדות) שמעיד פוליביוס איש מגאלופוליס על (אמת) דברינו אלה. שכן כך הוא אומר בספר השישה-עשר של ספר דברי-הימים שלו בזו הלשון: 'סקופאס שר-צבא תלמי עלה על חבלי (הארץ) העליונים והכניע בימות החורף את עם היהודים. ...לאחר שנוצח סקופאס על ידי אנטיוכוס, כבש הלה את הבשן ואת השומרון ואת אבל ואת גדר, וכעבור זמן קצר עברו אליו היהודים היושבים סביב המקדש הקרוי ירושלים שעליו יש בידינו להגיד יותר, ובייחוד על גילוי (הקל) בקודש, אלא שנדחה את הסיפור לזמן אחר'. אלה הדברים שסיפר פוליביוס".[3] יוסף מצטט באופן מפורש את הספר ה-16 של פוליביוס, שכלל את אירועי השנים 200-201 לפנה"ס. מכיוון שהוא מצא את קרב בניאס ואת כיבוש יהודה שבא אחריו מתוארים באותו ספר של פוליביוס, יש לתארך אותם ללא מאוחר משנת 200 לפנה"ס.[4] ניתן לראות שפוליביוס כלל בטיפולו במלחמה הסורית החמישית בספר ה-16 תיאור של המצב הפוליטי והצבאי ביהודה.[2] תיאורו של פוליביוס את ירושלים כמקדש הותיר את רישומו על סופרים מאוחרים יותר, כמו ליוויוס.[5]
בספר "נגד אפיון" מונה יוסף היסטוריונים שונים שהחזיקו בדעה כי אנטיוכוס הרביעי הפר ברית עם היהודים ושדד את בית המקדש מתוך חסרון כיס: "על זאת מעידים סופרים רבים ואנשי-מעלה, כמו פוליביוס איש מגלופוליס... כלם מספרים פה אחד, כי אנטיוכוס היה זקוק לכסף, ועל כן הפר את ברית שלומו עם היהודים ונצל את בית המקדש, אשר היה מלא כלי זהב וכסף".[6] בהקשר זה של פעולותיו של אנטיוכוס אפיפנס בירושלים, ניתן להניח שפוליביוס העניק מעין סקירה כללית על היהודים, כשהוא מקצה מקום מרכזי למקדשם ולדתם.[2]
מהדורות ותרגומים של ספרו
- פוליביוס, היסטוריה. כרך ראשון - ספרים א-ו. תרגם וכתב מבואות בנימין שימרון. ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"א (1991).
- Polybius, Histories. Translated by Evelyn S. Shuckburgh. London and New York, . Macmillan, 1889. Reprint Bloomington 1962. Digitized copy in: Perseus.
- Polybius. The Histories. Translated by W.R. Paton (Ancient Greek and English). Loeb Classical Library. Cambridge, MA, Harvard University Press; London, William Heinemann, 1922-1927. Digitized copy in: LacusCurtius.
לקריאה נוספת
- מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XVIII. Polybius, pp. 110-116
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 38.
- ^ 2.0 2.1 2.2 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XVIII. Polybius, p. 110
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ג, פסקה ג, סעיפים 136-135; Polybius, Historiae, XVI, 39:1, 3, 4
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XVIII. Polybius, p. 114
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XVIII. Polybius, p. 111
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.