ועד ההצלה של הסוכנות היהודית
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה. |
ועד ההצלה, ובשמו המלא ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית, היה גוף שנוסד בארץ ישראל ב-22 בנובמבר 1942 על ידי הסוכנות היהודית במטרה להציל את יהודי אירופה, שהיו נתונים תחת הכיבוש הנאצי בתקופת השואה. בראש הוועד עמד יצחק גרינבוים, ועם חבריו נמנו נציגי הסוכנות, נציגי הועד הלאומי ונציגים מהמפלגות הציוניות השונות. הרכבו של הוועד סימל את אחדותו של היישוב היהודי בארץ ישראל במאמץ להצלת יהודי אירופה. הוא החל לפעול באופן רשמי ב-31 בינואר 1943.[1]
הרקע להקמת הוועד
הידיעות על מצבם של היהודים בפולין, שנכבשה בידי צבאות גרמניה הנאצית, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939, זיעזעו את היישוב היהודי בארץ. עסקנים ציונים שהגיעו לארץ ישראל דרך נמל טריאסט שבצפון-מזרח איטליה, תיארו כיצד עוקרים הגרמנים את היהודים בשיטתיות מבתיהם, סוגרים אותם בגטאות מוקפים חומות ומנתקים את הקשר בינם ובין העולם החיצוני.[2]
הוועדה לענייני פולין
בעקבות הידיעות על סבלם של יהודי אירופה הקימה הסוכנות היהודית את "הוועדה לענייני פולין" בראשות יצחק גרינבוים. חברי הוועדה, שפעלה בירושלים וכונתה גם "ועדת הארבעה", היו: אליהו דובקין, ד"ר אמיל שומראק וחיים משה שפירא.[3] הוועדה התמקדה במתן סיוע כלכלי לפליטי פולין בארץ ישראל, בגביית עדויות מפליטים על גורל יהודי אירופה ובמשא ומתן עם הממשלה הפולנית הגולה בבריטניה בדבר תמיכה בפליטים היהודים.[4] כמו כן, הוועדה פעלה להעביר קבוצות של יהודים דרך מדינות אירופה לארץ ישראל. בין השאר נעשו ניסיונות להעלות יהודים דרך טריאסט שבאיטליה. אלו הצליחו באופן חלקי, כל עוד איטליה נקטה בקו מדיני נייטרלי ולא לקחה חלק במלחמה.[5] עם זאת, פעילות הוועדה הייתה מוגבלת בשל מספר גורמים:
- הנהלת הסוכנות ראתה בבנייה ובחיזוק היישוב היהודי בארץ ישראל מטרה נעלה, הקודמת למטרות אחרות וביניהן גם הצלת יהודי אירופה. לכן, סכומי הכסף שהקציבה הסוכנות לוועדה היו קטנים למדי.[6]
- במסגרת הסוכנות היהודית פעלו מחלקות שעסקו בנושא העלייה והקליטה. ראשיהן ראו בוועדת הארבעה גורם מתחרה, שפעולותו עלולה לכרסם בסמכויותיה. שניים מחברי הוועדה - שפירא ודובקין - עמדו בראש מחלקת העלייה ולכן לא היה להם עניין בהרחבת סמכויות ועדת הארבעה באופן שיפגע בסמכויות מחלקתם.
- הנהלת הסוכנות היהודית חששה שפעילות עצמאית של ועדת הארבעה תפגע במעמדה הייחודי כנציגת העם היהודי בארץ ישראל.
- הסוכנות היהודית פעלה תחת הנהגת מפא"י. שלושה מבין חברי הוועדה, והיו"ר בתוכם, לא היו חברים במפא"י ולכן לא זכו לאמונם ולתמיכתם של ראשיה.[7]
- במסגרת הספר הלבן הוקצו מספר גדול של רישיונות עלייה לארץ ישראל, אך בשל המצב הכלכלי הקשה בארץ בראשית המלחמה וכן בשל גזירת האיסור על מתן רישיונות עליה ליהודים הנמצאים בארצות הכבושות בידי האויב, הוגבלו אפשרויות ההצלה באופן ניכר.[8]
בסתיו 1942 הגיעה ארצה קבוצה של יהודים מפולין על יסוד חליפין. קבוצה זו הביאה עימה את בשורת האימים על שילוחם של מיליוני יהודים למוות במחנות ההשמדה בפולין .[5] נסיונותיהם של חברי ועדת הארבעה לשנות את מעמד הוועדה וסמכויותיה, עלו בתוהו.[9] עתה ברור היה שהוועדה לענייני פולין שוב אינה מתאימה לעבודת העזרה וההצלה וכי יש להעמיד לשם כך ועד חלופי, שיכיל בתוכו נציגים מכל היישוב, שכבותיו וזרמיו השונים.[10]
הקמת ועד ההצלה והרכבו
לאחר מספר כינוסים והפגנות, שנתקיימו על פי השתדלותו של הוועד הלאומי, הוחלט ב-22 בנובמבר 1942 על הקמת ועד ההצלה למען יהודי אירופה הכבושה, או בשמו המלא "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית". לוועד נצטרפו, מלבד נציגיהם של הנהלת הסוכנות, פליטי ועד הארבעה, נציגי הוועד הלאומי, באי כוחם של המפלגות הציוניות, נציגי הרוויזיוניסטים, נציגי אגודת ישראל וארגוני הפליטים מארצות אירופה. בינואר 1943 נבחרו שנים עשר נציגים לנשיאות ועד ההצלה: חברי ועדת הארבעה וברנרד ג'וזף (מהנהלת הסוכנות), יצחק בן צבי, שלמה זלמן רגאי ויהושע סופרסקי (מהנהלת הוועד הלאומי), בנימין מינץ והרב יצחק מאיר לוין (מאגודת ישראל), יוסף קלרמן, צבי (הרמן) סגל (מן הרווזיוניסטים). ליושב ראש הנשיאות התמנה יצחק גרינבוים. לצד הנשיאות נבחרה מליאה, בת שלושים חברים, רובם נציגי התאחדויות העולים וכן נציגי מוסדות ומפלגות. כמו כן, נבחרה מזכירות: מקסימיליאן אפולינרי הרטגלס, היושב ראש האחרון של ההסתדרות הציונית בפולין, מזכיר מדיני; אברהם האפט, איש דגניה ב', גזבר; יוסף קליינבוים, מזכיר כללי. הרכבו של הוועד סימל את אחדותו של היישוב בארץ במאמץ להצלת יהודי אירופה.[11]
פעילות הוועד
בתקופה הראשונה לקיומו פנה ועד ההצלה למעצמות הדמוקרטיות בבקשות סיוע להפסקה מיידית של טבח היהודים בידי הנאצים. בכל פעם שהגיעו לירושלים ידיעות על זוועות הנאצים, פנה הוועד בבקשת עזרה למעצמות באמצעות נציגים בלונדון, בניו יורק ובוושינגטון או בפנייה ישירה לראשי הממשלות ולנשיא ארצות הברית. הפנייה הייתה תחת הסיסמה:"שלח את עמי".[12] כמו כן אירגן הוועד הפגנות ושביתות בקרב היישוב בארץ לשם הזדהות עם הקורבנות היהודים. אלה הגיעו לשיאן בהכרזה על "שלושה ימי אזעקה ומחאה" שהחלו ב-30 בנובמבר 1942.[5] לרוב לא נענה הוועד או שנענה בתשובות סתמיות של הבטחות שלא היה בהן ממש. הממשלות סירבו לפנות להיטלר בבקשה לאפשר ליהודים לצאת כי לא רצו לפתוח את שערי ארצותיהן בפני פליטים יהודים.[13] פעילות הוועד כללה בין השאר הפעלת לחץ על השלטונות הבריטיים לפתוח את שערי ארץ ישראל לניצולים ולהגדיל את מכסת רישיונות העלייה לארץ. הוועד ניסה לגייס למטרה זאת את דעת הקהל של היישוב היהודי בארץ ישראל.[14] המאבק לגיוס תמיכת העולם למען יהודי אירופה הביא לכינוסה של ועידת ברמודה ב-19 באפריל 1943. בוועידה נכחו נציגי המדינות הלוחמות בנאצים והיא עסקה במציאת דרכים להצלת היהודים. ועידה זו עוררה תקוות בלבותיהם של היהודים וארגונים שונים שלחו אליה תזכירים הכוללים דרישות והצעות. ועד ההצלה שלח את דרישותיו הוא:
- לתבוע מאת ממשלת גרמניה שתאפשר את יציאתם של היהודים מארצה ומארצות הכיבוש.
- לסדר חילופין בין יהודים מן הארצות הכבושות בידי הגרמנים ובין גרמנים השבויים בארצות בעלות הברית.
- לפתוח את שערי ארץ ישראל בשביל הפליטים.
- להבטיח ליהודים את הכניסה לארצות נייטרליות ולהבטיח שיוצאו לאחר המלחמה מארצות אלו.
- להבטיח הובלה וכלכלה לפליטים בשעת יציאתם והעברתם.
- להקל על משלוח מצרכים הכרחיים כמזון ותרופות בשביל היהודים, כשם שנעשה הדבר בשביל תושבי יוון.
- להקים מנגנון שידאג להגשמת כל אלה ולצרף נציגים יהודים לתוכו.
דרישות אלה לא התקבלו על דעת נציגי המדינות המשתתפות בוועידה ובכך נמנעה אפשרות לביצוע פעולות ההצלה[15]. לועד היו גם סניפים בלונדון, ניו יורק וסטוקהולם, שבאמצעותם בוצעו פעולות הצלה מחוץ למדינות הכיבוש הנאצי. הסניפים השונים עמדו בקשר עם תנועות מחתרת יהודיות וסייעו בהברחת יהודים תוך סיכון רב. חלק מהפעולות נשאו אופי אופרטיבי, כולל סיוע למחתרות בפיצוץ מסילות ברזל על מנת לעצור את העברת היהודים למחנות ההשמדה.[5] הועד סייע גם במשימות להצלת ילדים יתומים. פעולה כזו נעשתה בשנת 1946 על ידי הרב הראשי לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. ועד ההצלה הקציב עשרת אלפים לא"י לצורך הפעולה.[16] אחד התחומים בהם ניתנה לוועד ההצלה סמכות ביצועית היה גיוס כספים. את הכספים הראשונים לעבודתו של הוועד העבירו הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים הכללית. בהמשך, העבירה המגבית להתגייסות והצלה כספים לוועד מהכנסותיה הרגילות וכן ממגביות מיוחדות למטרה זו. המגביות הנ"ל נעשו על ידי בעלי אמצעים ובנוסף נערכו מגביות עממיות, על ידי מתנדבים ברחבי הארץ בבתי מגורים, בתי כנסת ואסיפות עם גדולות. אחד מיוזמי המגביות העממיות היה חבר הנשיאות של ועד ההצלה, בנימין מינץ. ניתן לומר שהיישוב הוא שנתן את מרבית האמצעים, שבהם השתמש ועד ההצלה. כספים נוספים התקבלו מדרום אפריקה, ממצרים, מאנגליה ומאוסטרליה. הג'וינט אף הוא תרם כספים. ואולם, כל ההכנסות הללו לא הספיקו, במיוחד כשהלכו וגדלו הבקשות לסיוע והצלה, שלהן נדרש מימון רב.[17]
המשלחת הארץ ישראלית בקושטא
בין השנים 1943–1944 פעלה בקושטא שבטורקיה משלחת מטעם ועד ההצלה, המכונה "המשלחת הארצישראלית בקושטא". המשלחת יצאה לקושטא בעקבות דיווחים שהעבירו נציגי היישוב שכבר פעלו בה מראשית המלחמה על יצירת קשר עם גורמים מדיניים כמו אנשי ביון, אנשי עסקים ושגרירים של ממשלות נייטרליות וממשלות גולות. באמצעותם ניתן היה לקדם מבצעי עזרה והצלה. בראש המשלחת עמד חיים ברלס ובמהלך 1943 הצטרפו אליו לקושטא יוסף קלרמן מהתנועה הרווזיוניסטית, יעקב גריפל מאגודת ישראל, דוד צימנד מהנוער הציוני ועקיבא לוינסקי, נציג עליית הנוער. כן הצטרפו טדי קולק ואהוד אבריאל, נציגי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. על המשלחת הוטלו שני תפקידים:
- ליצור קשרים עם הקהילות היהודיות בארצות הכיבוש ולהביא להן את דבר היישוב.
- להוציא לפועל פעולות עזרה והצלה, שעליהן הוחלט מבעוד מועד במוסדות היישוב וליזום פעולות חדשות למען הצלתם של יהודי אירופה.
למיקומה של הוועידה בקושטא היו מספר יתרונות: ראשית, קרבתה לארצות הבלקן, אזור בו טרם נשלחו היהודים למחנות מוות במסגרת "הפתרון הסופי", מתוך תקווה שניתן יהיה למנוע את השמדתם. שנית, התקדמות המלחמה לטובת בעלות הברית הובילה לתמורות במדיניות של ממשלות הבלקן כלפי היהודים ולפתיחת אפיקי עזרה והצלה חדשים. כמו כן, הקשר דרך טורקיה עם יהודי מדינות הבלקן, היווה צינור להעברת מידע וכספים ליהודי פולין וברית המועצות. יתרה מזו, העובדה שטורקיה הייתה מדינה נייטרלית איפשרה את פעילות המשלחת בתחומה. עם זאת, מטעם השלטון הטורקי לא ניתן היתר לפעילותה של המשלחת ולכן היא פעלה באופן בלתי חוקי. הנציג הרשמי היחיד של המשלחת, המוכר על ידי הטורקים, היה חיים ברלס. מתוקף תפקידו, היה אחראי לקשרים עם ממשלת טורקיה ולמגעים הרשמיים עם גורמים זרים, כמו: הצלב האדום הבינלאומי, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית היוונית ושגרירויות בריטניה וארצות הברית. יתר חברי המשלחת פעלו במחתרת -במסווה של עיתונאים ואנשי עסקים. עובדה זו הכבידה לא פעם על פעולתיהם והעמידה אותם בפני מצבים מורכבים. עיקר פועלה של המשלחת היה בשלושה תחומים:
- העברת וקבלת מידע מהקהילות היהודיות באירופה הכבושה ומהארצות הגרורות. המידע שימש את קובעי המדיניות ואת מנהיגי הקהילות.
- העברת כספים לקהילות בארצות הכיבוש ובארצות הגרורות. השימוש בכסף נעשה לפי החלטותיהם של ראשי הקהילות.
- ארגון עלייה חוקית דרך היבשה ברכבת מארצות הבלקן לטורקיה ומשם לארץ ישראל, הליך ביורוקרטי, שהיה כרוך בקבלת אשרות כניסה מהבריטים ובהסכמתן של מדינות הבלקן וטורקיה לאשר את המעבר. כן, אירגנו עלייה בלתי חוקית דרך הים, שהייתה כרוכה בסיכון פיזי ובקשיים ביורוקרטים. על אף הקשיים הרבים, סידרו חברי המשלחת ממרץ עד דצמבר 1944 תשע הפלגות, בהן כ-5,250 עולים.[18]
מקורות המימון שעמדו לרשות המשלחת היו:
- ועד ההצלה באמצעות מגבית ההתגייסות וההצלה של היישוב.
- ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל.
- הג'וינט.
- התנועות והמפלגות בארץ למען תנועותיהן בגולה.
- קרנות אחרות של יהודים בעולם - קהילות דרום אפריקה, מצרים ואוסטרליה.[19]
עם כיבושן של רומניה ובולגריה בידי הסובייטים, עברו חברים מן המשלחת לארגן פעולות הצלה וסיוע בעלייה מן ארצות אלו. עד תום המלחמה נותרו נציגים של המשלחת בקושטא (מנחם בדר ואהוד אבריאל), אך חשיבותה כגורם המסייע בהצלה של יהודי אירופה ובהבאתם לארץ ישראל, הלכה ופחתה.[20]
נסיבות התפרקותו של ועד ההצלה
ועד ההצלה לא הפך לגוף המרכזי להצלה ממספר סיבות:
- יצחק גרינבוים, היושב ראש, היה איש מפלגות הציונים הכלליים א', מנהיג ללא משקל פוליטי בעת ההיא[21]. במהלך 1942 התקשה גרינבוים מאד להאמין בידיעות על ההרג השיטתי ועל מחנות ההשמדה[22]. כבר בראשית 1943 נואש מהצלה בקנה-מידה גדול, מחמת מיעוט אמצעיו של היישוב ויחסן המתנכר של בעלות-הברית, ולפיכך סבר שעיקר משימתו של היישוב היא להקים בארץ מיקלט לנותרים .את מסקנותיו אלו, שעם הזמן התחזקו, ביטא באמירה: צורכי הארץ והיישוב עדיפים על צורכי הגולה. אמירתו זו עוררה עליו ביקורת קשה. בנוסף, יחסיו המתוחים עם דוד בן-גוריון, שהיה יושב ראש הנהלת הסוכנות, הקשו על תפקודו.[23].
- ביישוב היו גופים מתאימים יותר למטרות ההצלה, כמו: המוסד לעליה ב', ההגנה ונגזרותיה, הלשכה לעליית הנוער, מחלקת העלייה של הסוכנות ואנשי המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. גופים אלו היו מנוסים ומקצועיים יותר ופעולותיהם רוקנו את הוועד מתוכן ומסמכויות ופעילות הצטמצמה לכדי איסוף ידיעות, העלאת רעיונות, שיגור מברקי קריאה לעזרה, וכדומה.
- סכסוכים פוליטיים שנבעו ממבנה פוליטי חברתי בעייתי של היישוב, חיבלו בניסיונות הפעולה של הוועד[21]
- בשל חשאיות פעילות הוועד, פרטיה לא היו ידועים בציבור, ולפיכך המשיך ועד ההצלה להיות הכתובות למורת רוחו של הציבור מממדי ההצלה בשנים 1944-1943.
בנסיבות אלה ועל רקע ביקורת ציבורית קשה, התפרק ועד ההצלה לאחר שנה וחצי של פעילות. ביוני 1944 הורחקו נציגי הרוויזיוניסטים מן הוועד, משום שניהלו קרנות הצלה נפרדות ומשום שהיחסים בינם ובין היישוב המאורגן החריפו. מ 1945- השתלב הוועד בעיקר בסיוע לפליטים ולקראת הקמת המדינה הסתיימה פעולתו[24].
ראו גם
לקריאה נוספת
- גרינבוים, י' (1946). בימי חורבן ושואה. ירושלים: הוצאת חברים.
- דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל. (1946). ירושלים: הוצאת הסוכנות היהודית.
- עופר, ד' (1974). "פעולות המשלחת הארץ ישראלית בקושטא – 1943", בתוך: גוטמן, י' (עורך), נסיונות ופעולות הצלה בתקופת השואה( עמ' 360–370).ירושלים: יד ושם.
- עופר, ד' (1990). "ועד ההצלה בקושטא", בתוך: האנציקלופדיה של השואה (כרך ב', עמ' 428– 429).ירושלים: יד ושם.
- פונד, י' (2008) תנועה בחרבות, ירושלים: הוצאת ראובן מס.
- פורת, ד' (1990). "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית", בתוך: האנציקלופדיה של השואה (כרך ב', ע' 430). ירושלים: יד ושם.
קישורים חיצוניים
- ועד ההצלה, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים (חטיבה S26)
- ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית, באתר יד ושם
- הוועד להצלת יהודי אירופה בשואה, באתר הסוכנות היהודית
- טוביה פרילינג (2001). הטריומוויראט הבלתי מוצהר והמערכת המקבילה: מערך קבלת ההחלטות והביצוע בתחום פעולות ההצלה של היישוב בתקופת השואה, באתר מט"ח
- טוביה פרילינג, חץ בערפל: דוד בן-גוריון, הנהגת היישוב וניסיונות הצלה בשואה, המרכז למורשת בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והמכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, 1998.
הערות שוליים
- ^ פורת (1990), ע' 430.
- ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 1.
- ^ יד ושם
- ^ פונד (2008), ע' 77.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 הסוכנות היהודית
- ^ פונד (2008), ע' 77.
- ^ פונד (2008), ע' 77.
- ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, ע' 1.
- ^ פונד (2008), ע' 77.
- ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 5.
- ^ פורת (1990), ע' 430.
- ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, עמ' 6–7.
- ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, עמ' 6–7.
- ^ [http://www.jewishagency.org/JewishAgency/Hebrew/Education/Compelling+Content/Jewish+Agency+History/Subjects/the+Committee+to+save+europe+jews.htm הסוכנות היהודית
- ^ גרינבוים, 1946, עמ' 205 - 206
- ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 17.
- ^ דין וחשבון של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 1946, ע' 14.
- ^ עופר (1990), עמ' 428–429.
- ^ עופר (1974), ע' 368.
- ^ עופר (1990), ע' 430.
- ^ 21.0 21.1 הטריומוויראט הבלתי מוצהר והמערכת המקבילה : מערך קבלת ההחלטות והביצוע בתחום פעולות ההצלה של היישוב בתקופת השואה
- ^ באופן אירוני, בנו של גרינבוים, אליעזר (אצ'ה) גרינבוים, נאשם לאחר המלחמה משום שהיה קאפו במחנה אושוויץ-בירקנאו. גרינבוים האב, מצידו, לא הסכים להאמין לאשמה זו. http://www.haaretz.co.il/misc/1.1285101
- ^ הוועד להצלת יהודי אירופה בשואה
- ^ למרבית האירוניה, נודע לאחר השואה כי בנו של יצחק גרינבוים, אליעזר (אצ'ה) גרינבוים, היה קאפו במחנה אושוויץ-ביקרנאו. http://www.haaretz.co.il/misc/1.1285101
