המדינה הספרדית
| |||
 | |||
| מוטו לאומי |
”¡Una, Grande y Libre!” "אחת, גדולה וחופשיה!" | ||
|---|---|---|---|
| המנון לאומי | המארש הגרנדירי | ||
| ממשל | |||
| משטר | דיקטטורה אוטוריטרית | ||
| שפה נפוצה | ספרדית | ||
| עיר בירה | מדריד 40°23′0″N 3°43′0″W / 40.38333°N 3.71667°W | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה אפריקה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | ניצחון הכוחות הלאומניים במלחמת האזרחים הספרדית | ||
| תאריך | 4 באפריל 1939 | ||
| פירוק | מות פרנקו | ||
| תאריך | 20 בנובמבר 1975 | ||
| ישות קודמת |
 הרפובליקה הספרדית השנייה | ||
| ישות יורשת |
 ממלכת ספרד | ||
| שטח בעבר | 504,030 קמ"ר (נכון ל־1975) | ||
| אוכלוסייה בעבר | 35,563,535 (נכון ל־1975) | ||
| כלכלה | |||
| מטבע | פזטה ספרדית (אנ') | ||
.svg)
.svg)
המדינה הספרדית (בספרדית: Estado Español) הוא שמו הרשמי של המשטר בספרד משנת 1939 עד לשנת 1975 בתקופת הדיקטטורה האוטוריטרית של פרנסיסקו פרנקו.
המשטר צמח מתוך ניצחון הצד הלאומני במלחמת האזרחים הספרדית בהנהגתו של גנרל פרנקו. מלבד התמיכה הפנימית, המשטר זכה לתמיכתם של איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית; בעוד שכוחות הרפובליקה זכו לתמיכה בעיקר על ידי ברית המועצות הקומוניסטית. המשטר שהוקם לאחר מלחמת האזרחים כונה מאז (באופן בלתי רשמי) ספרד תחת פרנקו.
בעוד שהמדינה הספרדית לא הייתה מדינה פשיסטית, היא בכל זאת הייתה מדינה אוטוריטרית-ימנית; ועדיין, היא אימצה לעצמה את הסמלים והקישוטים החיצוניים שאפיינו מדינות פשיסטיות במאה ה-20.[1][2][3][4][5]
לאחר הניצחון במלחמת האזרחים, הצד הלאומני ייסד מדינה אוטוריטרית בעלת משטר חד-מפלגתי תחת ההנהגה ללא העוררין של פרנקו. מלחמת העולם השנייה החלה לאחר תום מלחמת האזרחים, ואמנם ספרד נשארה נייטרלית (לפחות כלפי מדינות המערב), היא בכל זאת שלחה דיוויזיה לחזית הרוסית כדי לתמוך בגרמנים; עמדה זו, האוהדת את מעצמות הציר, הותירה את ספרד מבודדת לאחר תום מלחמת העולם השנייה והתמוטטות מעצמות הציר. מצב זה השתנה עבור ספרד עם תחילת המלחמה הקרה, אשר על פניו, האנטי-קומוניזם הנוקשה של פרנקו, רק קירב את המשטר בספרד לחיקה של ארצות הברית.
המדינה הספרדית הוכרזה כמונרכיה בשנת 1947, אך שום מלך לא עלה לכס השלטון. פרנקו שמר לעצמו את הזכות למנות את האיש אשר יהא למלך; והתחמק במכוון מלבחור אחד, בשל אילוצים פוליטיים. הבחירה נעשתה לבסוף ב-1969, כאשר הוכרז כי חואן קרלוס דה בורבון (נכדו של המלך האחרון, אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד) הוכתר בתואר (שלא היה קיים קודם לכן) נסיך ספרד, וכן בתור היורש המיועד של פרנקו.
עם מותו של פרנקו ב-20 בנובמבר 1975, חואן קרלוס הפך למלך האבסולוטי של ספרד. מיד לאחר מכן, הוא החל בתהליך המעבר לדמוקרטיה, אשר נגמר עם הפיכתה של ספרד למלוכה חוקתית, בעלת משטר דמוקרטי פרלמנטרי.
אטימולוגיה ושימוש
כאשר מלחמת האזרחים פרצה ב-1936, הכוחות הלאומנים מיד החלו להשתמש במונח "המדינה הספרדית", וזאת במקום "הרפובליקה הספרדית" או "ממלכת ספרד"; וזאת, כדי לשמור על אחדותה של הקואליציה הלאומנית במלחמת האזרחים, שכללה בין השאר: פלנחיסטים אנטי-מלוכנים מחד, וכן מאידך גם קרליסטים ושאר מיני מלוכנים לגיטימיסטיים ימנים.
היסטוריה
ייסוד המשטר
הגנרלים הבכירים הלאומנים קיימו ישיבה בלתי רשמית בספטמבר 1936, ושם הם בחרו בפרנסיסקו פרנקו כמנהיג הלאומנים, והעניקו לו את דרגת הגנרליסימו. בתחילה, פרנקו היה אמור לשמש כמפקד העליון של הכוחות הלאומנים; אך, עם מותו של גנרל אמיליו מולה (המנהיג הראשון של התנועה), פרנקו הפך למנהיג התנועה וכן גם למנהיג המדינה בעל סמכויות בלתי מוגבלות וכוח אבסולוטי.
הממשלה הזמנית שהקימו הלאומנים שלטה בתחילה על השטחים אשר נשלטו על ידי הצד הלאומני בזמן מלחמת האזרחים. הפעולה הפוליטית המרכזית שהיא נקטה היה ליכוד כל הכוחות הפוליטיים ההטרוגניים שהצטרפו למרד נגד הרפובליקה לכדי מפלגת שלטון יחידה שהיא הפלנחה.
במהלך המלחמה, הממשלה הלאומנית דיכאה את המיליטנטים הרפובליקנים ותומכיהם, כתגובת-נגד לדיכוי הכמורה והמיליטנטים הלאומנים על ידי הצד הרפובליקני. במהלך המלחמה נעשה שימוש רב על ידי שני הצדדים בהוצאות להורג ללא משפט. תגובת הנגד המשיכה גם מיד לאחר המלחמה, בחלקה כדי להעניש על פשעי מלחמה שבוצעו על ידי הצד הרפובליקני, תחת בית דין אשר נקרא אז "קאוסה חנרל" (Causa General). משטרו של פרנקו הוציא להורג, כלא, וכפה עבודות כפייה על אלפי רפובליקנים, אך רבים מהם, היו חפים מפשע מכל קשר לצד הרפובליקני במלחמת האזרחים, למעט אולי תמיכה מילולית, או בשל היום חשודים כתומכים בצד הרפובליקני. כתוצאה מכך, אלפים בחרו בסוף המלחמה לעבור לצאת לגלות מארצם, בעיקר לצרפת ולמקסיקו. מבין אלו שעברו לגלות בצרפת, רבים הצטרפו לתנועת ההתנגדות הצרפתית. דוגמה מפורסמת לגולה שכזה הוא לואיס קומפניס, אשר היה ראש הממשלה הקטלאנית בעת מלחמת האזרחים; הוא נעצר בספטמבר 1940 והוסגר לספרד, שם הוא נשפט, והוצא להורג לאחר משפט צבאי.
בספרד לאחר מלחמת האזרחים, המצב החברתי היה ירוד ביותר. רבים מאלה שתמכו ברפובליקה יצאו לגלות. ספרד, כתוצאה מכך, הפסידה המון רופאים, אחיות, מורים, עורכי דין, שופטים, פרופסורים, אמנים, אנשי עסקים, וכו'. רבים מאלה שנאלצו להישאר איבדו את משרתם או שאיבדו את מעמדם במקום העבודה. חלק גדול ממקומות העבודה הללו ניתנו לאנשים ללא רקע מקצועי מתאים. מצב זה שלל מספרד רבים ממוחותיה הטובים ביותר ומכוח העבודה המוכשר שלה. אולם, מצב זה גם נעשה בעידוד משטרו של פרנקו כדי לשמור שאזרחי המדינה יפעלו בהתאם לאידאלים של פרנקו והפלנח'ה.
שנות מלחמת העולם (1939-1945)
בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה. לאחר נפילת צרפת ביוני 1940, ספרד אימצה עמדה אוהדת למדינות הציר. ספרד הציעה לצי הגרמני את השימוש בנמליה, והחזירה לידי מדינות הציר חיילי בעלות הברית ולוחמי מחתרות שברחו לתוך שטחה; בכך ספרד ראתה בכך כהחזרת הטובה למדינות הציר אשר עזרו לצד הלאומני בתרומת כוחות ומתן אספקה צבאית (כולל מפציצי השטוקה שבעזרתם חוסלה העיר גרניקה) שניתנו ללאומנים כדי לעזור להם להגיע לניצחון.
היטלר פגש את פרנקו באנדאי שבצרפת ב-23 באוקטובר 1940 כדי לדון בכניסת ספרד למלחמת העולם השנייה לצד מדינות הציר. דרישותיו של פרנקו (מזון, ציוד צבאי, כיבוש גיברלטר, כיבוש צפון אפריקה הצרפתית, ועוד..) נראו להיטלר כמוגזמות; ולכן העדיף היטלר שלא להכניס את ספרד למלחמה.
דבר נוסף שהוסיף לאי ההסכמה בין הצדדים היה עניין זכויות הכרייה הגרמניות בספרד. ישנם היסטוריונים אשר טוענים כי פרנקו דרש במכוון כאלה דרישות בידיעה כי היטלר לא יוכל למלא אותם ובכך יצטרך לוותר על כניסת ספרד למלחמה. מנגד, היסטוריונים אחרים טוענים כי לפרנקו פשוט לא היה מה להציע לגרמנים בעקבות התרוששות ספרד עקב מלחמת האזרחים. פרנקו אכן שלח לחזית המזרחית יחידת מתנדבים כדי להילחם בקומוניזם ונגד ברית המועצות. שמה של אותה יחידה היה הדיוויזיה הכחולה שנקראה כך על שם צבעה של הפלנחה, ושחבריה נקראו "החולצות הכחולות". פרנקו עבר לנייטרליות מלאה בשנת 1943 כאשר התהפך הגורל לגמרי נגד גרמניה הנאצית.
הבידוד (1945-1953)
לאחר המלחמה, בעלות הברית השתמשו בקשריה של ספרד למדינות הציר כדי למנוע ממנה מלהצטרף לאומות המאוחדות. המשטר של פרנקו נראה היה אז, במיוחד על ידי המדינות הסובייטיות אך גם על ידי בעלות הברית המערביות, כשריד למשטרים הפשיסטיים האירופאיים משנות ה-30. בנסיבות אלו, נתקבלה באו"ם החלטה של מועצת הביטחון המגנה את משטרו של פרנקו. ההחלטה ביקשה לעודד מדינות אחרות בעולם להוציא את שגריריהן ממדריד ולהניח את הבסיס לנקיטת סנקציות נגד ספרד, אם ספרד תישאר סמכותנית. פורטוגל השכנה, אירלנד, ומס' מדינות לטינו אמריקניות ומדינות ערביות סירבו לפעול ע"פ ההמלצה זו.
התוצאה של בידוד בינלאומי זה היה אמברגו נגד משטרו של פרנקו ב-1946 - כולל סגירת הגבול עם צרפת - אשר נשא הצלחות מועטות, כיוון שהוא העצים את התמיכה הפנימית במשטר. המשטר של פרנקו הציג את הבידוד כגרסה מודרנית של האגדה השחורה, וכן גם הקיצוניים שבתומכי המשטר טוענים כי מדובר בקשירת קשר של היהודים והבונים החופשיים נגד ספרד הקתולית. רגשות מעין אלו עזרו למשטר לכנס מסביבו תמיכה עממית מסיבית כפי שהיה לדוגמה בעת ההפגנה רחבת ההיקף במדריד. בשנת 1947, נשיא ארגנטינה, חואן פרון, התעלם מהחלטת האו"ם, ושלח את אשתו אווה פרון עם אספקת מזון רצינית. הספרדים, ופרנקו בכבודו ובעצמו, קיבלוה עם כל הלב.
לאחר מלחמת העולם השנייה, המשק הספרדי היה נתון באי-סדר. כרטיסי קיצוב נותרו בשימוש עד שנת 1952. המלחמה והבידוד הכלכלי הביאו את המשק לנוע לכיוון אוטרקיה, תנועה שהתקבלה בחום על ידי רבים מאנשי הפלנחה. עיקריה של תנועה זו לעבר קיום משק אוטרקי היו כדלהלן: צמצום ביבוא מחו"ל, הסתפקות עצמית במועט, יצור בניהול ובעלות המדינה של מוצרי יסוד בסיסיים, תעשייה ממומנת על ידי המדינה ובניית תשתיות - אשר ניזוקו קשה בשל מלחמת האזרחים - על ידי שימוש באמצעים בלתי יציבים.
בהיבטים אחרים, המשטר המשיך להראות את כובד ידו כאשר הוא משך בחזרה את תעודות העיתונאי שהונפקו לשישה עיתונאים אמריקניים בעת סיורם בספרד.[6]
סוף הבידוד (1953-1959)
עליית המתח בין ארצות הברית לברית המועצות וכן התעצמות המלחמה הקרה הביא את ארצות הברית לחפש בעלות ברית חדשות באירופה. מדיניותו האנטי-קומוניסטית של פרנקו וכן מיקומה האסטרטגי של ספרד לחופי האוקיינוס האטלנטי מחד, ובפתחו של הים התיכון מנגד, הביאו את ספרד להיות לבעלת ברית פוטנציאלית של ארצות הברית במלחמה הקרה.
החרם הבינלאומי על ספרד נשבר לבסוף בשנת 1953 כאשר ארצות הברית וספרד חתמו על חוזה מדריד כחלק מסדרה של הסכמים אשר לפיהם ספרד מקבלת מארצות הברית הטבות כלכליות בצורת מענקים והלוואות בתנאים נוחים בתמורה למתן זכות שימוש בבסיסים ספרדיים עבור הכוחות המזוינים של ארצות הברית (כמו למשל בבסיס חה"א רוטה אשר נפתח בשנת 1955). באותה שנה חתמה ספרד על הקונקורדט עם הוותיקן.
בשנת 1955 מצבה הכלכלי של ספרד חזר להיות כפי שהוא היה מלפני מלחמת האזרחים ב-1935. בכך, ספרד השאירה מאחוריה את אסונות המלחמה והמאבק נגד הבידוד הבינלאומי. ספרד התקבלה לאו"ם בשנת 1955 ולבנק העולמי ב-1958. מנקודה זו ואילך, מדינות רבות במערב אירופה היו להוטות לחדש את קשריהם הדיפלומטיים עם ספרד הפרנקואיסטית.
התקבלותה ההדרגתית של ספרד לקהילה הבינלאומית קיבלה תוקף כאשר נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר ביקר בספרד בדצמבר 1959.
אל דסארוליו - הנס הספרדי (1959 - 1973)
הנס הספרדי (אל דסארוליו El Desarollo = "הפיתוח", בספרדית) הוא השם שניתן לתקופת הפריחה הכלכלית שאירעה בספרד למן 1953 ועד למשבר הנפט העולמי בשנת 1973. פריחה זו נחשבת על ידי רבים לאחת מן המורשות החיוביות הבודדות שהשאיר המשטר. במהלך תקופה זו, ספרד קפצה במדד ההכנסה לאדם (Per capita income) אשר מבדיל בין מדינות מתפתחות למדינות מפותחות, ופיתחה גם מעמד בינוני. פיתוח אשר היה חיוני לדמוקרטיזציה של ספרד בעתיד.
הפריחה הכלכלית נעשתה על ידי העידוד שניתן מדור ההנהגה החדש אשר כונו "הטכנוקרטים". דור זה, אשר נולד בזמן מלחמת האזרחים או אחריה, היה דור של בוגרי אוניברסיטאות אשר מונה על ידי פרנקו כדי להחליף את הדור הישן, אנשי הפלנגה, אשר נטה לעבר בידוד ספרד מהעולם. טכנוקרטים אלו פעלו במיוחד כדי להגדיל את ההשקעה הציבורית בפיתוח תשתיות, כפי שהומלץ על ידי קרן המטבע הבינלאומית.
ביצוע מדינויות אלו נעשה באמצעות תוכניות הפיתוח (Planes de Desarollo) וברובם, תוכניות אלו הוכתרו בהצלחה. ספרד נהנתה משיעור הצמיחה השני בגודלו בעולם, מעט אחרי יפן. והפכה לכלכלה התשיעית בגודלה בעולם, מעט אחרי קנדה. כתוצאה מכך ספרד הצטרפה לעולם המתועש ועזבה מאחור את העוני ותת-הפיתוח שהיו אופייניים לספרד מאז איבוד מעמדה כאימפריה בתחילת המאה ה-19.
אף על פי שהגידול הכלכלי הצליח לייצר שיפורים משמעותיים באיכות החיים של אזרחי ספרד ותרמה ליצירת מעמד הביניים, ספרד עדיין נשארה בעמדת פיגור יחסית לשאר מדינות מערב אירופה (להוציא את פורטוגל, יוון, ואירלנד). בשיאו של הנס הספרדי, בשנת 1974, ערכו של התל"ג לנפש עמד על כ-79% מהתל"ג לנפש הממוצע במערב אירופה. ספרד הגיעה לממוצע האירופי רק כעבור 25 שנים, ב-1999.
14 שנות התאוששות ממלחמת אזרחים עקובה מדם הביאו לגידול (לרוב לא מתוכנן) בבניה מסביב לערים הגדולות, אשר נועדה לאכלס את משפחות מעמד הפועלים החדש שנוצרו כתוצאה מההגירה מן הכפר אל העיר.
סמל הנס הכלכלי היה מכונית הסיאט 600 (עותק ברישיון של הפיאט 600 האיטלקית), אשר הייתה עבור משפחות רבות מהמעמד הפועלים והבינוני הנמוך המכונית הראשונה אשר אלו יכלו להרשות לעצמם לקנות.
בשנת 1969 סגר השלטון הספרדי את הגבול עם המובלעת הבריטית בגיברלטר. טיסות מגיברלטר לא הורשו לטוס מעל ספרד והמרחב האווירי של ספרד היה סגור לכל הטיסות שיעדן היה גיברלטר. הגבול עצמו נשאר סגור עד לשנות ה-80, והמרחב האווירי נפתח עבור טיסות לגיברלטר רק ב-2006.
שנותיו האחרונות של פרנקו (1973-1975)
משבר האנרגיה העולמי פגע קשות בספרד והביא לעצירה המוחלטת של הפיתוח הכלכלי. בעקבות זה פרצו בספרד שביתות שהיו אז להלכה בלתי חוקיות.
התרופפות בריאותו של פרנקו הביאה לצבירת כוח רב אצל ראש הממשלה דאז, האדמירל לואיס קאררו בלאנקו. למרות זאת, הארגון הלאומני הבסקי אט"א תכנן להתנקש בו, ועשה זאת כשצוות קומנדו, לאחר שנתיים של עבודת תכנון, הטמין פצצה בבור שנחפר מתחת לשביל, בו נהג בלאנקו לנסוע לעבודה בכל בוקר. מבצע ההתנקשות נקרא בפיהם של חברי המחתרת הבאסקית "מבצע אוגרו" (Operación Ogro) והצלחתו נחגגה על ידי תושבי ארץ הבסקים ובקרב מתנגדי המשטר ברחבי ספרד כולה.
קרלוס אריאס נבארו החליף את בלאנקו בתור ראש ממשלת ספרד, וניסה להכניס מספר רפורמות במשטר המתפורר, אך לרוע מזלו, ניסיון זה לבסוף לא עלה יפה כיוון שהוא נתקל בהתנגדות משני הכוחות הפוליטיים החזקים שהתקיימו בתקופת דמדומי המשטר: "אל בונקר" (El Búnker) - אשר היה הגרעין הקשה של נאמני המשטר האידאולוגיים, ומאידך היו האפרטוריסטאס (Los Aperturistas) - אשר ביקשו לבצע מעבר מלא ממשטר אוטוריטרי למשטר דמוקרטי.
אך בשלב זה כבר היה מאוחר מדי עבור המשטר להחזיר את הגלגל לאחור. החברה הספרדית כבר לא הייתה אותה חברה מגוייסת כפי שהיא הייתה בימים שלאחר מלחמת האזרחים, אלא היא ביקשה להתקרב יותר למערב אירופה העשירה והמשגשגת. מה גם, כי הכמות הגדולה של ספרדים אשר נסעו לתקופות זמן קצרות למערב אירופה כדי לעבוד שם בתור עובדים זרים, הביאה לחשיפה מוגברת של הספרדים לרמת החיים ולמשטר הדמוקרטי הנהוגים במדינות כמו בריטניה וצרפת, להתגברות הרצון של הספרדים להיפטר מהמשטר הרודני, ולהידמות למערב אירופה.
באותו הזמן, במושבה הספרדית סהרה המערבית החל המצב להתערער כאשר מצד אחד חזית פוליסריו החלה להיאבק בשלטון הקולוניאלי הספרדי כדי לזכות בעצמאות, ומאידך להלחם נגד צבא מרוקו שביקש לספח את הטריטוריה לתוך מרוקו עצמה
בתקופת דמדומי המשטר גם נעשה שינוי עמוק בנושא יחסי דת-ומדינה, כאשר בהנהגת הקרדינל ויסנטה אנריקה אי טראנקון, ובהשראת מדיניות הכנסייה הקתולית כפי שהתפרסמה בועידת הוותיקן השנייה, הוחלט כי הכנסייה הקתולית בספרד לא תתייצב יותר באופן אוטומטי לימינו של המשטר, והיא תנקוט בגישה של נייטרליות ואי-התערבות בפוליטיקה הספרדית.
ביולי 1974 נפל למשכב פרנקו, וחואן קרלוס תפס את מקומו כראש מדינה. פרנקו התאושש במהרה, אך שנה לאחר מכן, שוב נפל פרנקו למשכבו והפעם גם נכנס לתרדמת והוא חובר למכונת הנשמה. לאחר מחלה ארוכה, מת פרנקו ב-20 בנובמבר 1975 בגיל 82 - באותו היום שבו מת מייסד תנועת הפלנחה הספרדית - חוסה אנטוניו פרימו דה ריברה.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Laqueur, Walter Fascism: Past, Present, Future p. 13 1996 Oxford University Press
- ^ De Menses, Filipe Ribeiro Franco and the Spanish Civil War, p. 87, Routledge
- ^ Gilmour, David, The Transformation of Spain: From Franco to the Constitutional Monarchy, p. 7 1985 Quartet Books
- ^ Payne, Stanley Fascism in Spain, 1923–1977, p. 476 1999 Univ. of Wisconsin Press
- ^ Payne, Stanley Fascism in Spain, 1923–1977, p. 347, 476 1999 Univ. of Wisconsin Press
- ^ "צנזורה בספרד" - טיים מגזין, 30 באפריל 1951
