ראשונים
| מסירת התורה |
ראשונים, בתולדות עם ישראל, הם רבנים יהודים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך. המושג "ראשונים", משמש בעיקר בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי. מראשוני הראשונים היה רבנו גרשום מאור הגולה שפתח את התקופה והעמיד תלמידים רבים, מאחרוני הראשונים היה הר"ן שחתם את התקופה ומי שנולד אחריו כונה "אחרון". הראשון המפורסם רש"י היה בתחילת התקופה וכתב פירושים רבים על הש"ס והתנ"ך. צאצאיו, רשב"ם, רבנו תם ור"י הזקן, עמדו בראש בית המדרש של בעלי התוספות.
בין הרבנים המוכרים בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, תורת הנסתר, השירה, הפיוט ועוד.
סקירה היסטורית
ראשית תקופת הראשונים
אין תאריך מוגדר לתחילת תקופת הראשונים. בדרך כלל נהוג לציין את תום תקופת הגאונים עם מותו של רב האי גאון בשנת ד' אלפים תשצ"ח (1038). המעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים מתאפיין בירידת קרנה של יהדות בבל שהיוותה את מרכז פסיקת ההלכה בזמן הגאונים, ובמעבר הקהילות היהודיות והיצירה היהודית לאירופה, לספרד ולצפון אפריקה. מעבר זה בא לידי ביטוי ביחס ליהדות ספרד וליהדות צפון אפריקה ב"מעשה ארבעת השבויים"[1], על ארבעה רבנים חשובים שנשבו בדרך מבארי והובאו לספרד ולצפון אפריקה, שהתפרסם במיוחד עקב העובדה כי הוא מסמל את מעבר עולם התורה וההלכה - מערבה. ביחס ליהדות אשכנז, נהוג לקבוע את ראשית הפעילות לפי מעברה של משפחת קלונימוס מאיטליה לגרמניה, ולמעשה ייסוד יהדות גרמניה במחצית המאה העשירית.
מוקדי היצירה בתקופת הראשונים
היצירה בתקופת הראשונים התרכזה בשני מוקדים גאוגרפיים - האחד באשכנז (גרמניה) וצרפת, והאחר בספרד - לרבות צפון אפריקה. בתווך פעלה יהדות פרובאנס, ובמקביל יהדות איטליה ועוד.
בין יהודי ספרד ליהודי אשכנז היו הבדלים רבים בדרכי החיים ובאופי היצירה, דבר שלבסוף הוביל להבדלי המנהגים בין האשכנזים לספרדים. בספרד נשמר מבנה הקהילה שאפיין את יהדות בבל בתקופת הגאונים, של הנהגה תורנית מרכזית שעל פיה יישק דבר, ומקור כוחה וסמכותה מן התלמוד הבבלי שנלמד בישיבות. לעומת זאת באשכנז ובצרפת הייתה אוטונומיה רבה לקהילות, והן נטו לשמר ולפתח מסורות ומנהגים שונים במקומות בהם חיו. העיסוק הלא-הלכתי בספרד נטה יותר לצד הפילוסופיה והקבלה, ואילו באשכנז נטה יותר לצד האגדה והמדרש. בספרד המוסלמית היה גם, בעיקר במחצית הראשונה של תקופת הראשונים, מצב ייחודי שבו העוצמה הפוליטית והתרבותית לא הייתה בידי הרבנים דווקא אלא אצל אנשי החצר, המשכילים והמשוררים (כשהם כולם אנשי תורה ומקיימי מצוות). זו הייתה מציאות נדירה, שלא נמצאה כמותה באשכנז ולא בשאר הקהילות היהודיות עד העת החדשה.
ישראל והעמים בתקופת הראשונים
חיי היהודים באירופה בימי הביניים מתאפיינים במעברים תכופים מתקופות של שלווה יחסית לתקופות של רדיפות, פרעות וגירושים. המאה ה-11 הייתה נוחה יחסית ליהודים: בספרד המוסלמית (אל-אנדלוס) היה תור הזהב בעיצומו, ובגרמניה הלך והתבסס היישוב היהודי. אולם בסוף המאה בא מסע הצלב הראשון (1096), שבהיסטוריה של יהדות אשכנז מוכר כפרעות תתנ"ו או "גזירות שו"ם", ובעקבותיו עבר מרכז הכובד התורני לצרפת ופרובאנס.
במאה ה-12 התעשר מאוד לימוד התורה בצרפת, על רקע עושר מקביל בתרבות הכללית בצרפת, בתקופה המכונה "הרנסאנס של המאה ה-12". בספרד, לעומת זאת, סימנה המאה ה-12 את סופו של תור הזהב, עם התקדמות הכיבוש הנוצרי (רקונקיסטה).
במאה ה-13 הייתה תקופה נוספת של שלווה יחסית: בצרפת ובאשכנז הנוצרית (ממלכת פרנקיה המערבית והמזרחית, כיום בצרפת ובגרמניה) התקיימה פעילות לימודית רבה ונוסדו האוניברסיטאות הראשונות, אבל החלו גם סימנים של הרעת היחס אל היהודים: ויכוחים פומביים, בדרך כלל כפויים, בין מלומדים יהודים ונוצרים, ושרפת התלמוד במשפט פריז. בספרד התאוששה היצירה היהודית ממאורעות הכיבוש הנוצרי, ובדרך כלל נטו המלכים הנוצרים חסד ליהודים (למרות אירועים מקומיים כגון ויכוח ברצלונה).
במאה ה-14 החל המצב להידרדר, תחילה באשכנז ובצרפת ואחר כך בספרד. בצרפת היו בזה אחר זה סדרה של גירושי יהודים מן המדינה, עד שבסוף המאה כבר לא נותרו בה יהודים. חלקם ברחו מזרחה לאשכנז, וסבלו גם שם רדיפות ופרעות, אך לא גירוש כללי (משום שבצרפת היה שלטון מרכזי ובגרמניה שלטון מפוצל בין נסיכויות וערים קטנות). אחרים עקרו לספרד והביאו למיזוג של מנהגי אשכנז ויצירתם בעולמם של יהודי ספרד. מפורסם בהקשר זה מעברו של הרא"ש לטולדו ב-1305, וספרו פסקי הרא"ש הדן במנהגי ופסיקות יהודי אשכנז וצרפת ובמיוחד בית המדרש של בעלי התוספות, באמצעות דיון על ספר ההלכות של הרי"ף - הספרדי[2]. באמצע המאה הורע עוד מצבם של היהודים באשכנז בעקבות מגפת המוות השחור. לקראת סוף המאה התעצמה גם רדיפת היהודים בספרד, בעת גזירות קנ"א (1391), ובמהלך המאה ה-15 גבר כוחה של האינקוויזיציה עד שבא לשיאו בגירוש ספרד.
על היצירה היהודית בתקופת הראשונים הייתה במידה מסוימת השפעה מן הפעילות המדעית וההשכלתית בעמים שבתוכם ישבו היהודים. בערי אירופה נוסדו האוניברסיטאות הראשונות, והחל עיון נרחב בכתבים היסטוריים, בעיקר בחיבורים של המשפט הרומי. פעילות זו השפיעה גם על היהודים, שאימצו את שיטות העיון המשפטי ודרכי המחקר לארון הספרים היהודי, בפרט לעיון בתלמוד[דרוש מקור]. היהודים גם אולצו להשתתף בוויכוחים עם אנשי דת נוצרים, דבר שדחף אותם לחדד ולנסח את עיקרי האמונה היהודית. ייתכן שגם העיסוק הנוצרי בכתבי הקודש השפיע על התגברות העיסוק היהודי בפרשנות המקרא[דרוש מקור].
סיום תקופת הראשונים
סיום תקופת הראשונים איננו מוגדר בנקודת זמן ברורה. עם גירוש יהודי ספרד ופיזורם ביתר ארצות האסלאם באה נקודת מפנה בחיי היהודים בעולם. חיבור השולחן ערוך היווה נקודת מפנה בספרות ההלכתית, בעיקר משום שהתקבל בכל קהילות ישראל. שני אירועים אלו, שמשותפת להם דמותו של רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, וכן מהפכת הדפוס, מסמלים את המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים[3].
סיום תקופת הראשונים היה כרוך גם במפנה תודעתי שחל במאות המאוחרות של התקופה, הקשור במושג של ירידת הדורות. בני הדורות המאוחרים ראו עצמם כפחותים בדרגה לעומת גדולי הדורות שקדמו להם, וממילא תפסו את עצמם כ"אחרונים" לעומת ה"ראשונים" שקדמו להם. לתפיסה זו היו גם השלכות מעשיות, מאחר שרוב האחרונים ראו את עצמם כמי שאינם ראויים לחלוק על הראשונים ולפסוק בניגוד לדעתם.
היצירה הספרותית בתקופת הראשונים
פרשנות המקרא
לאחר ששקעה מעט המחלוקת העזה עם הקראים שהייתה בתקופת הגאונים, ועל רקע תהליכים מקבילים בעולם הנוצרי, חזרו חכמי היהדות לעסוק בפרשנות המקרא, ובפרט בפרשנות לתורה. רש"י כתב את הפירוש היסודי, המשלב פשט עם מדרשים ומעט דקדוק. נכדו של רש"י, הרשב"ם, הדגיש עוד יותר את חשיבותו של העיסוק בפשט לאור "הפשטות המתחדשים בכל יום". בספרד כתב רבי אברהם אבן עזרא פירוש לפי דרכו, והרמב"ן היה הראשון מבין פרשני המקרא היהודיים שהביא בביאורו לתורה את ארבעת הרבדים של פירוש התורה על דרך הפרד"ס. פירושים נוספים הם פירושיהם של רבי יוסף קרא, רבי יוסף בכור שור, רבי עובדיה ספורנו, החזקוני (הנושא אופי אקלקטי), רבי יעקב בן אשר בעל הטורים, רבנו בחיי בן אשר, רבי יצחק אברבנאל, רד"ק, רלב"ג ועוד.
פרשנות התלמוד
במקביל לספרות ההלכתית נכתבה בתקופת הראשונים ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. כבר אחרוני הגאונים החלו בכתיבת פירושים, ובמעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו פירושיהם של רבנו נסים ורבנו חננאל. גם פירושו של הרי"ף, שהוזכר לעיל, נכתב באותה תקופה. באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל פירושו של רבנו גרשום מאור הגולה. סוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירוש רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.
נכדיו של רש"י, רשב"ם ורבנו תם, יחד עם נינו ר"י הזקן, ר"ש משאנץ, הריצב"א, ריב"ם (ר' יצחק בר מרדכי), ריב"ן כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספות. בעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, (שכתב גם חיבור תוספות הרא"ש, על אותו רעיון כמו התוספות) וגם שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה. ספרות התוספות המשיכה להיכתב בצרפת עוד כמאתיים שנה (לערך מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-14).
גם תוספות רי"ד, תוספות רבינו פרץ על אותו רעיון.
במקביל נכתבה פרשנות עשירה בספרד. פרשני ספרד המוקדמים, הר"י מיגאש, רבי יצחק אבן גיאת ואחרים, והרי"ף, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. במאה ה-13 כתב הרמב"ן את פירושו לתלמוד, ששילב את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, החשובים שבהם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.
המחברים בספרד נתנו בחיבוריהם דגש על קביעת ההלכה יותר מאשר בצרפת, ומאותה סיבה הרבה מהם לא כתבו על סדר קדשים כיון שאינו נוהג בזמנינו[דרוש מקור].
קו נוסף של פרשנות התלמוד נמשך בקהילות פרובאנס, החל מהראב"ד ומרבי זרחיה הלוי בעל "המאור" שחיבר השגות על הרי"ף ועד פירושו המקיף של רבי מנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו.
פסיקת הלכה
בתקופת הראשונים התעצב עולם ההלכה ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה באופן מסודר ונרחב. לצד ספרות שו"ת ענפה, שהמשיכה את מסורת השו"ת מימי הגאונים, החלו להיכתב ספרי הלכה שיטתיים המקיפים את כל עולם ההלכה המעשי, ובחלקם אף הבלתי-מעשי (כגון משנה תורה לרמב"ם, חיבור העוסק גם בהלכות הקרבנות ובית המקדש). בשלב מאוחר יותר החלו להיכתב גם מונוגרפיות, חיבורים הלכתיים שעסקו בנושא אחד והקיפו אותו מכל צדדיו.
גם בשטח הספרות ההלכתית ניכר הבדל בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז. בעוד אצל יהדות ספרד התאפיינה ההלכה בצמידות לתלמוד הבבלי ולכללי הפסיקה שנקבעו מתקופת הגאונים ואילך, הרי אצל יהדות אשכנז הושפעה פסיקת ההלכה במידה רבה מן המנהגים שרווחו בציבור וממסורת אבות. פרופ' תא-שמע הראה בספרו "מנהג אשכנז הקדמון" כי מסורת הפסיקה האשכנזית הזו מקורה במנהג הארץ-ישראלי, שעבר דרך יהדות איטליה לאשכנז, עוד לפני שהגיע התלמוד הבבלי לשם[דרוש מקור]. זאת לעומת הפסיקה בספרד, שהמשיכה את אופני פסיקת ההלכה שקבעו הגאונים בבבל ועיקרם הסתמכות על התלמוד הבבלי כיסוד פסיקת ההלכה.
כבר בתחילת תקופת הראשונים חיבר הרי"ף את ספר ההלכות שלו, שעיקרו ציטוט הטקסט התלמודי בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי. במהרה קיבל ספר הרי"ף מעמד בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי[דרוש מקור]. כמאה שנה אחריו כתב הרמב"ם את ספר משנה תורה, ובכך הציג לראשונה ספר פסקים המחולק לפי נושאים ומקיף את כל עולם ההלכה, החל מדיני היום-יום ועד "הלכות יסודי התורה" ו"הלכות מלכים ומלחמותיהם". חידוש נוסף ב"משנה תורה" היה בכך שמובאים בו רק פסקי ההלכה הסופיים, ללא כל משא ומתן או ציון מקורות. הראב"ד, בן דורו של הרמב"ם, חיבר "השגות" על משנה תורה, והיה הראשון בספרות עמוסה של "נושאי כלים" שפירשו והרחיבו את משנה תורה.
בספרד המשיכה להיכתב ספרות הלכתית. את החיבורים החשובים כתבו הרמב"ן, הרא"ש והרשב"א. החלו להיכתב מונוגרפיות הלכתיות המקיפות נושא הלכתי אחד, כגון "תורת האדם" של הרמב"ן ו"תורת הבית" של הרשב"א. גם באשכנז נכתבה ספרות הלכתית, כגון כתביו של המהר"ם מרוטנבורג, "ספר יראים" של רבי אליעזר ממיץ, "אור זרוע" של רבי יצחק מוינה ואחרים. בראשית המאה ה-14 חיבר רבי יעקב בן הרא"ש את הספר "ארבעה טורים", שכלל גם את מנהגי האשכנזים וגם את מנהגי הספרדים, וקבע את חלוקת עולם ההלכה המעשי לארבעה תחומים:
- אורח חיים - דיני היום-יום הרוטיניים: תפילות וברכות, שבתות וחגים.
- יורה דעה - דיני איסור והיתר.
- אבן העזר - דיני אישות.
- חושן משפט - דיני ממונות.
לאחריו הייתה דומיננטית באשכנז ספרות השו"ת והמנהגים, שבה החלו מנהגי אשכנז להיקבץ. כדוגמת מהר"ם מינץ, מהרי"ל ומהרי"ק וממנה קיבץ הרמ"א את מנהגי אשכנז במפה שכתב על השולחן ערוך.
ספרות ההלכה של תקופת הראשונים נחתמה בכתביו של רבי יוסף קארו, שחיבר את "בית יוסף" כפירוש ל"ארבעה טורים" ואת שולחן ערוך כספר פסקים המתמצת את "בית יוסף", ומחולק אף הוא לארבעת חלקי ההלכה. הרמ"א הוסיף הגהות לשולחן ערוך ובהן הפסקים והמנהגים שנהגו באשכנז, על פי הספרות שנכתבה מאז הטור, כגון כתבי מהרי"ל ורבי ישראל איסרלין בעל "תרומת הדשן".
כללי הפסיקה המקובלים קובעים אחרון אינו יכול לחלוק על אחד מן הראשונים; ומכאן שחלוקת התקופות בין הגאונים, הראשונים והאחרונים אינה רק חלוקה היסטורית אלא יש לה גם משמעות הלכתית. עם זאת גם לכללים אלו היו יוצאים מן הכלל - הגר"א, למשל, חלק לעיתים על הראשונים.
מניין המצוות
חיבורי מניין המצוות הם סוגה ייחודית לתקופת הראשונים, של חיבורים המשלבים פרשנות המקרא, הלכה ותלמוד. המחברים ניסו לעגן את המסורת החז"לית לפיה יש בתורה בדיוק תרי"ג (613) מצוות, ברשימה ברורה ומסודרת של מצוות. החיבורים המפורסמים בסוגה זו הם ספר המצוות לרמב"ם (עם השגות של הרמב"ן), ספר מצוות גדול של רבי משה מקוצי, ספר מצוות קטן לרבי יצחק מקורביל וספר החינוך.
פילוסופיה, הגות ותורת הנסתר
את החיבור הראשון העוסק באופן מסודר בהגות היהודית - "ספר האמונות והדעות" - כתב כבר בתקופת הגאונים רב סעדיה גאון, אולם התחום התבסס והתעשר בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים הידועים בתחום זה הם הכוזרי של רבי יהודה הלוי, מורה נבוכים ושאר ספרי הרמב"ם, וכן חיבורי הרמב"ן, רבי חסדאי קרשקש, רבי יוסף אלבו ועוד. חלק מחיבורי הפילוסופיה נוצרו על רקע מגע עם ההגות הנוצרית באשכנז ובצרפת ועם ההגות האסלאמית בספרד. תחום תורת הנסתר התרחב אף הוא. חסידי אשכנז פיתחו תורה מיסטית עשירה ומורכבת עם השלכות מעשיות לתחומי התפילה והתשובה ולמנהגי פרישות וסגפנות. בין חיבוריהם המפורסמים ספר חסידים, המיוחס לרבי יהודה החסיד, ו"ספר הרוקח" של רבי אלעזר מוורמס. במאה ה-13 החל עיסוק נרחב בתורת הקבלה, ובאותה תקופה גילה רבי משה די לאון את ספר הזוהר, שהיה בכתב-יד ולא התפרסם עד אז. בסוף תקופת הראשונים התקבצה בצפת חבורה גדולה של מקובלים, החשוב שבהם האר"י.
פיוט ושירה, דקדוק ומילונאות, ותרגום
פיוטים נכתבו בעם ישראל עוד מימי התלמוד, אך עולם הפיוט והשירה התפתח במאות אלו, בעיקר בספרד. פייטני ספרד ומשורריה לא חששו לחבר לצד שירת הקודש גם שירי חול, לרבות שירי יין ותענוגות, ואף אימצו אל עולם השירה כלים ורעיונות מן השירה הערבית של אותה תקופה. מן המשוררים הגדולים של יהודי ספרד ידועים שמותיהם של רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שלמה אבן גבירול ואחרים. בתקופה זו השתכללה לשון השירה ונקבעו לה חוקים ומשקלים קפדניים, והמשוררים גם ביקרו את שירי עמיתיהם ואף את שירי הקדמונים; מפורסמת בהקשר זה ביקורתו הנוקבת של רבי אברהם אבן עזרא על שירי הפייטן רבי אלעזר הקליר בן המאה השישית.
גם באשכנז נכתבו פיוטים בתקופת הראשונים. חלק מן הפיוטים, בעיקר סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהודי אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שחוו.
לצד עולם השירה הלך והתפתח חקר דקדוק השפה העברית ואוצר המילים שלה. את העיסוק הדקדוקי והמילוני החל, עוד בתקופת הגאונים, רב סעדיה גאון. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק ומילונים, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. אחריהם חידש רבי יהודה חיוג' את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי שלמה בן אברהם בן פרחון שכתב את "מחברת הערוך" ורבי דוד קמחי ואחרים במשפחתו. גם אצל חכמי צרפת ואשכנז התקיים עיון דקדוקי, למשל אצל רש"י ורבנו תם. בין המדקדקים התקיימו לעיתים קרובות ויכוחים ופולמוסים על נושאים מקומיים או כלליים.
מפעל נוסף שפעל בתקופה זו היה מפעל התרגום. חיבורי חכמי ספרד הלא-הלכתיים נכתבו ערבית יהודית, ותורגמו עוד בתקופת הראשונים לעברית. את מפעל התרגום הובילה משפחת המתרגמים הידועה אבן תיבון.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אפרים אלימלך אורבך, בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם, הוצאת מוסד ביאליק, מהדורה רביעית מורחבת, תש"ם.
- אברהם גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשמ"ט
- אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ה
- י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, כרך א: 1000 - 1200, כרך ב: 1200 - 1400, הוצאת מאגנס
ספרי עזר קשורים
- אוצר המשלים והפתגמים מספרות ימי הבינים, פרופ' ישראל דוידזון, הוצאת מוסד הרב קוק, תשי"ז (1956). ציטוטי ראשונים ומקורותיהם.
- שרי האלף, מנחם מנדל כשר. ביבליוגרפיה מקיפה של ספרות רבנית, בעיקר של תקופת הראשונים.
קישורים חיצוניים
- ראשונים, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מבחר הרצאות על הראשונים, שעורים (אודיו) מפי הרב אורי שרקי, מתוך הסדרה מבוא לתורה שבעל פה, אתר מכון מאיר.
- רשימות כרונולוגיות של ראשונים בפורטל הדף היומי
הערות שוליים
- ^ הסיפור המופיע בספר הקבלה, של רבי אברהם אבן דאוד.
- ^ הרא"ש מזוהה עם פסקי הרי"ף עד כדי כך שספרו של הרי"ף הודפס במהדורת דפוס וילנ"א של התלמוד הבבלי, כחלק מפסקי הרא"ש
- ^ ראשונים ואחרונים, באתר כיפה
35522408ראשונים