בית הכנסת בנערן
בית הכנסת העתיק בנערן ממוקם כ-5 ק"מ צפונית ליריחו, סמוך לכפר נועימה, בגדה המזרחית של ואדי מכוך, אשר נבנה כנראה במאה ה-6, בימי יוסטיניאנוס הראשון או השני.
גילוי בית הכנסת
המקום נתגלה בפעם הראשונה בשנת 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה, במהלך הפגזה טורקית על האזור. בשנת 1921 נחשף הפסיפס על ידי נזירים דומיניקנים. בעקבות החשיפה נלקחו חלקים מהפסיפס, הכוללים כתובות הקדשה בארמית ומנורות שבעת קנים, למוזיאון בבית הספר למקרא של הדומיניקנים בירושלים. במרוצת השנים התכסו השרידים בעפר ונעלמו מן העין. האתר נתגלה שוב על ידי יחידה של צה"ל שהתאמנה במקום בשנות ה-70. באתר נמצאה גם אבן שהייתה כנראה בסיס לתיבה.
שתיים מהכתובות מוצגות היום במוזיאון רוקפלר. חלק מהפסיפסים, ובהם שרידים מדמותו של דניאל, נלקחו על ידי אלעזר ליפא סוקניק לבית הנכות במכון לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית. אחת המנורות שליד ארון הקודש שוחזרה ומוצגת כיום במוזיאון ישראל.
כיום האתר נטוש, אך מגודר ונעול. הפסיפס עדיין במצב טוב יחסית. האתר שוכן בתוך חורשת עצים גדולה ולידו מסעדה ובית מלון.
הפסיפס
רצפת הפסיפס גדולה מעט יותר מזו בבית הכנסת שלום על ישראל ובה גלגל המזלות, זוג איילות, חיות וציפורים שונות. פניהן של הדמויות המופיעות בפסיפס הושחתו, כנראה במאה ה-8, בהשפעת תנועה יהודית איקונוקלאסטית אשר מרכזה היה בגליל. החוקר אשר עובדיה סובר כי בהשפעת אותה תנועה, רצפת הפסיפס של בית הכנסת ביריחו, אשר נבנתה במאה ה-7, איננה כוללת דמויות כלשהן. עם זאת, יש החולקים על פרשנות זו ועל קיומה של תנועה איקונוקלאסטית בקרב יהודי ארץ ישראל.[1]
כתובת הקדשה
בשולי רצפת הפסיפס, בחלק הצפוני של האולם, משובצת כתובת הקדשה בארמית: ”דכירה לטב חליפה ברת רבי ספרה דאתחזקת בהדין אתרה (קדי)שה אמן”. תרגום לעברית: "זכורה לטוב חליפה בת רבי ספרה, שנדבה לזה המקום (הקד)וש, אמן".[2]
למעלה מכתובת ההקדשה, בתוך מסגרות בדגמים גאומטריים, תוארו דמויות בעלי חיים, ובהם אריה, תאו, תרנגול, טווס ועוד.
גלגל המזלות
במרכז הגלגל - דמות אישה במרכבה בעלת שני גלגלים. סביבה - סמלי המזלות, שנים-עשר הסמלים של חודשי השנה ושמותיהם. בפינות, מארבעת עברי גלגל המזלות, שובצו סמלי תקופות (עונות) השנה.
ארון הקודש והמנורות
ארון הקודש מופיע באמצע ובצדיו מנורות, כל אחת ברוחב 240 ס"מ, עליהן תלויות עששיות של נר התמיד. מעל המנורות כתובות המנדבים.
מעל המנורה שמימין כתוב: "דכי (ר)... דכ (י)ר לטב מרות. (ק)טינה ויע (קב) ברה דהנות מתחזקין דה (דן) אתרה קדיש (ה) א (מן)". תרגום הכתובת לעברית: "זכור... זכור לטוב מרות... קטינה ויעקב בנו שהם מתנדבים לזה המקום הקדוש. אמן".
מעל המנורה שמשמאל כתוב: ” "דכיר לטב מרי (תא) בר כרוס (פדה דאייתון) חולקהון בה (דן אתרה קדישה)”. תרגום הכתובת לעברית: "זכור לטוב מרי (תא) בן כרוספדה (שהביאו) חלקם לזה (המקום הקדוש). אמן".[2]
דניאל בגוב האריות
מתחת לארון והמנורות היה ציור המציג את דניאל בגוב האריות. מדניאל נשארו רק שתי ידיו המורמות. למעלה מימין כתוב: "דניאל שלום". למטה מימין כתוב: "דכיר לטב שמואל" (בעברית: "זכור לטוב שמואל").
בין דניאל והאריה השמאלי ישנה כתובת ארמית: "דכיר לטב בנימין פרנסה בר יוסה. (ד)כירין לטב כל מן (ד)מתחזקה ויהב או (ד)יהב בהדן אתרה (ק)דישה בן דהב בן (כס)ף בן כל מקמ(?) (ו)הוא לאיתון חלקהון בהדן אתרה קדושה, אמן". תרגום הכתובת לעברית: "זכור לטוב בנימין הפרנס בן יוסה. זכורים לטוב כל מי שמתחזק ונותן או שנתן לזה המקום הקדוש בין זהב בין כסף בין כל דבר ואלו שהביאו חלקם לזה המקום הקדוש, אמן".[2]
מנורה
בפסיפס משובצת מנורה נוספת ומעליה כתוב: "דכיר לטב פינחס כהנה בר יוסטה דיהב טימי פסיפסה מו דידה ומרושת. דכירה לטב רבקה אתתה פינחס". תרגום הכתובת לעברית: "זכור לטוב פנחס הכהן בן יוסטה, שנתן מחיר הפסיפס משלו ואת הכיור. זכורה לטוב רבקה אשת פנחס".[2]
הזיהוי עם נערן
עוד לפני גילוי המקום סברו שבאזור הזה שכנה העיר היהודית הקדומה "נַעֲרָן", הנזכרת בתנ"ך, בכתבי יוסף בן מתתיהו, באונומסטיקון של אוסביוס, במדרשים ובתלמוד. מציאת הפסיפס היוותה חיזוק לסברה זו.[3]
לקריאה נוספת
- זאב וילנאי, אריאל – אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, כרך שישי, תשל"ח–1978, "נערן", עמ' 5200–5207
- יוסף נוה, על פסיפס ואבן: הכתובות הארמיות והעבריות מבתי הכנסת העתיקים, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, כרטא וספרית מעריב, תשל"ח-1978, עמ' 95
- A. Ovadia, Art of Ancient Synagogues in Israel, Gerión 1986;4:111-127.
- על תולדות נערן בתקופה העתיקה ועל בית-הכנסת העתיק ראה בית הכנסת בנערן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
קישורים חיצוניים
- תרבות ומורשת יריחו: בית כנסת נערן